משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת· רבי יהודה רוזאניס
פרק יד · הלכה ד
אפילו חבילי עצים וחבילי קנים כו'. תנן בפי"ב דנגעים מ"ה כיצד ראיית הנגע כו' אפי' חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי ר"י רש"א עסק הוא לפנוי אמר רבי מאיר כו' מה מטמא כו' ע"כ. וכתב שם הר"ש עסק זה לפנוי בתמיה וכי להעסקו לפנות הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה אלא לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדרש ר"מ שהתורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ. והנה כפי זה ר"ש ור"מ כולם הם בסברא אחת ופליגי עליה דר"י והנה רבינו פסק כר"י ותמה מרן דלמה פסק כמותו במקום ר"ש ור"מ דרבים נינהו וכתב ואפשר שרבינו סובר דבהא לא פליגי ע"כ. ולא ידעתי איך יתכן לומר זה דהא פשטא דמתני' הוא דפליגי וראיתי בת"כ שלא הזכירו לר"ש בזה אלא לאחר שהביאו סברת ר"י דאמר אפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים אמרו אמר ר"מ עסק הוא לפנוי אמר ר"מ וכי מה מטמא לו כו' ואפשר שגם גירסת רבינו במתניתין כך היתה ולפי זה ר"י ור"מ פשיטא דהלכה כר"י אך רבינו עובדיה שגירסתו היא אמר ר"ש כו' כתב דאין הלכה כר"י ונראה דאליבא דר"י מה שאמר הכתוב ופינו את הבית היא גזירת מלך שגזר שכשיבוא הכהן יהיה פנוי שהרי אין שום תכלית לפנות חבילי עצים וזה הוא מה שאמרו בת"כ בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע לראות את הפנוי כלומר שלא יראה הכהן כי אם הנגע ולא דבר אחר ונראה דמלבד מה שנחלקו בפירוש יש עוד נפקותא אחרת בין ר"מ לר"י דלדעת ר"מ שהוא מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל אינו מחוייב מן הדין לפנות שלא מצינו בשום מקום שיהיה האדם מוזהר שלא לטמא כליו אלא הכתוב נתן רשות אל הכהן שימתין עד כדי שיפנו משום דחס על ממונם של ישראל דמן הדין תיכף שאמר המצורע כנגע נראה לי חייב הכהן לילך ולראות הנגע ומשום הפסד ממונו נתנה לו תורה רשות להמתין עד כדי שיפנו הבית ואם המצורע אינו רוצה רשאי הוא לחבול בעצמו אבל אליבא דר"י נראה דהיא מצוה פרטית שגזר הכתוב שכשיבא הכהן יהיה הבית פנוי והרי זה מכלל החוקים ולפי זה אני תמיה על מ"ש רבינו בפ"ט דין א' חתן שנראה בו נגע כו' שנאמר וצוה הכהן ופינו את הבית וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו ק"ו לדבר מצוה ע"כ. והדבר הוא תימה אצלי דמאחר שהוא פסק כרבי יהודה דאפילו חבילי קנים איך כתב שלא יטמאו כליו והלא לר' יהודה אין הטעם משום רחמנות אלא גזירת הכתוב היא וא"כ אין ללמוד מכאן שנמתין בשביל שום דבר דהכא כך הוא מצותו שכשיבוא הכהן תהיה הבית פנוי מכל וכל. וראיתי בפ"ק דמ"ק עלה ז' דאמרינן וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו כו' דברי ר"י רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו וכו' ואמר רבא התם דר"י סבר דמהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאי והכא מטמאי ע"כ. וסבור הייתי לומר דהא דקאמר דהא עצים ואבנים כו' קאי על טומאת הבית בעצמו בטומאת צרעת דבשלמא טומאת אדם הרי מצינו שמקבל שאר טומאות ואינו חידוש כל כך מה שמתטמא בצרעת אבל טומאת הבית הוא חידוש גדול שהרי לא מצינו בשום מקום שהעצים והאבנים יקבלו טומאה והכא מקבלים טומאה ע"י הצרעת האבנים והעצים והעפר וכמבואר בדברי רבינו ריש פ"ו ולא נחה דעתי בזה משום דלמה לי מטעמא דעצים ואבנים אינם מקבלים טומאה משום דהוו פשוטי כלי עץ תיפוק ליה דלא מצינו בשום מקום טומאה בדבר המחובר שהוא בנין וכל מה שנזכר במסכת אהלות הבית טמא רוצה לומר על האדם והכלים שבבית אבל הבית עצמו פשיטא שאינו מקבל טומאה וכמו שכתב רבינו בפ"ה מהלכות טומאת מת דין י"ב. ואפילו באהלים ס"ל להראב"ד דכל שהם מחוברים אינם מקבלים טומאה אלא דוקא פשתן וכמו שיראה המעיין שם והיא סברת התוספות בפרק במה מדליקין יע"ש וא"כ הול"ל בקיצור שהחידוש הוא שהוא מחובר ומקבל טומאה ותו קשה לי דלמה ליה לרבי יהודה לדחות סברת רבי מטעם חידוש תיפוק ליה דלא מצינן למילף מופינו דהתם לאו מטעם המתנה הוא אלא גזירת הכתוב לדעת ר"י וכמו שכתבנו למעלה. והנראה מדברי התוספות הוא שהחידוש הוא מה שמפנה אפילו חבילי קנים וחבילי עצים ומטעם זה כתבו בד"ה נפקא דלא תיקשי לרבא דאמר דלרבי יהודה ביום ולא בלילה נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי. וקשה דהא לר"י לא גמרינן מנגעי בתים דחידוש הוא וכוונתם בתירוץ קושיא זו הוא דלא אמר רבא דלא יליף ר"י משום החידוש אלא בהפנאה לחוד דזה הוא החידוש דכתיב ופנו את הבית ודריש ליה ר"י לעצים ואבנים וא"כ לענין ופנו דוקא הוא חידוש אבל לענין האור אין חידוש בו כלל ולזה יליף מיניה לי ולא לאורי ולא יליף לענין המתנה דהוא בהפנאה ובהפנאה איכא חידוש וכבר בא כל זה מבואר בדברי הרב קרבן אהרן יע"ש. ולפי פשטן של דברים נתיישב הכל דלרבי יהודה דדריש מקרא דופינו לרבות חבילי קנים למדנו מזה דהכא חבילי קנים נמי מקבלים טומאה אגב הבית וטעמא דקרא דאמר ופנו הוא משום דחסה תורה על ממונם של ישראל משום דגזירת הכתוב הוא בבית המנוגע שוטמא אפילו עצים ואבנים ומש"ה קאמר דאין למדים מכאן המתנה למצורע שהרי חידש הכתוב כאן חידוש דאפילו עצים יקבלו טומאה ואפשר דמפני חומר זה נתנה לו תורה רשות להמתין אבל במקום אחר אין לנו להמתין ור"ש דקאמר ליה לר"י עסק הוא לפנוי כפי סברתו דחבילי קנים אינם מקבלים טומאה אבל לר"י ליכא קושיא כלל דלדידיה חבילי קנים וכלים שוים הם בדינם. הן אמת דלפי פשטן של דברים מתיישב הכל אך הדבר מצד עצמו הוא תימה בעיני שלא ראיתי בשום מקום חידוש זה דהבית יטמא דבר שאינו מקבל טומאה ורבינו לא הזכיר מזה כלל אף שפסק כר"י והרואה דבריו בפי"ו ששם הביא מה שמטמא בית המנוגע לא הזכיר כי אם אדם וכלים ולא הזכיר בשום מקום דאף דבר שאינו מקבל טומאה מתטמא בבית המנוגע. ונראה שיש להכריע דין זה דחבילי קנים אינם מתטמאים בבית המנוגע מההיא דתנן פ"ק דסוכה (דף י"ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהם ואמרינן בגמרא דטעמא הוא מדרבנן דפעמים שאדם בא מן השדה כו' ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי וכדאיתא התם ולמה לן מהא תיפוק ליה דאין מסככין בהם מן התורה שהרי מקבלין טומאה ע"י נגעים. הן אמת שראיתי שם לתוספות בד"ה באניצי שכתבו בסוף דבריהם דלא שייך למילף מפסולת גרן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות ע"כ אך הרואה יראה דהתוספות בתחילה היו סבורים דאף מה שמתטמא בנגעים פסול לסכך ורש"י ז"ל כתב כן בפירוש שכתב סככה באניצי פשתן פסולה שכן ראוי ליטמא בנגעים ורבינו והראב"ד שכתבו טעם אחר לפסול אניצי פשתן הוא משום דס"ל דאניצי פשתן אינם מתטמאים בנגעים וכמו שיראה המעיין שם בהר"ן ואם איתא להאי מילתא לא הוה משתמיט בשום דוכתא לומר דאין מסככין בחבילי עצים משום דמתטמאין בנגעים ורבינו עובדיה עלה דהך דרבי יהודה דאמר אפילו חבילי עצים הוקשה לו מקרא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא ותירץ דס"ל לרבי יהודה דמלתא באפי נפשה היא לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא מיטמו אי שביק להו ע"כ. והנה דרשא זו היא בת"כ והיא נלמד דאף דקי"ל הנכנס לבית המנוגע אינו מטמא בגדים אלא עד ששהה בכדי אכילת פרס מ"מ זהו דוקא בבגדים שהוא לבוש אבל בגדים שהיו שם מקופלים או על כתיפו תיכף ומיד הם נטמאים וכמבואר שם מ"מ למדנו מדברי הרב דס"ל דלר"י נמי חבילי עצים נמי אינה מתטמאים בבית המנוגע וא"כ חזרו כל הקושיות שהקשינו למקומם באופן שסוגיא זו דמ"ק צריכה אצלי תלמוד. ודע שראיתי לתוספות שם שכתבו דגם רבי ס"ל כרבי יהודה דאפילו חבילי עצים מפנה וכמ"ש בד"ה דהא יע"ש וא"כ יש מכאן סיוע למה שפסק רבינו כרבי יהודה משום דרבי קאי כוותיה וכן נראה מדברי רש"י יע"ש. ודע דבגמרא אמרינן רבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו דמשמע דלרבי אף לדבר הרשות ממתינין אף לטומאה שבגופו ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ואף דאביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו מ"מ היה לו לפסוק כרבא ועוד דהרואה דברי התוספות בדבור המתחיל נפקא יראה דסבירא להו דלאביי אף לר' יהודה ממתינין אף לדבר הרשות וכבר הכריח זה הרב בעל קרבן אהרן יע"ש. ואם כן יגדל התימה על רבינו איך לא ביאר לנו כל זה וצ"ע: