משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת· רבי יהודה רוזאניס
פרק יא · הלכה א
ומביא שתי צפורים דרור וכו'. דין זה הוא משנה ערוכה רפי"ד דנגעים ודין זה דבעינן דרור נתבאר בת"כ גבי טהרת נגעי בתים דכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר רבי יוסי הגלילי אומר שחיה חוץ לעיר ואיזו זו דרור ע"כ. ומינה ילפינן לטהרת האדם ג"כ דבעינן דרור אך לא נתבאר אם דין זה הוא למצוה דוקא או אף לעכובא והרמב"ן בפירוש התורה נסתפק בדין זה וכתב ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כולם כשרים בו ולפיכך הוצרכו בת"כ למעט הטמאות. והנה דברי הרמב"ן הללו באו סתומים הרבה דמעיקרא כתב דלפי דעתו שם צפור כולל כל המינים הקטנים בין טמאים בין טהורים וכתב דמה שדרשו רבותינו כל צפור טהורה לרבות של מצורע לאו מיתורא דטהורה נפיק דהא צפור כולל אף לטמאים אלא מיתורא דכל ונסתייע לזה ממה שדרשו בת"כ טהורות ולא טמאות אלמא דשם צפור כולל אף לטמאות ומש"ה הוצרכו למעטם מאומרו חיות ואח"כ הביא דעת רז"ל שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל טמאים אינם נקראים צפור וכדאיתא בפרק שלוח הקן עלה קל"ט וא"כ איך כתב לדעת רז"ל ולפיכך הוצרכו בת"כ למעט הטמאות. וראיתי להרב מהר"י אבוהב ז"ל בפירושיו להרמב"ן שכתב דמ"ש הרמב"ן ויתכן הוא תירץ לקושיא שהוקשה לו לדעת רז"ל דלפי דעתם דאית להו שצפור הוא שם כולל לעופות טהורים א"כ למה הוצרך הכתוב לפרש טהורות שהרי שם צפור מורה על הטהורים לזה אמר הר"ם ז"ל ויתכן כו' כלומר מה שהוצרך הכתוב לומר טהורות לפי שאמר שהיו צפרי דרור והיה עולה בדעת שאפילו בדיעבד צריך שיהיו צפורי דרור לזה אמר הכתוב טהורות כלומר אע"פ שאמרתי שהמצוה בצפורי דרור אע"פ כן לענין עכוב אין צריך לדקדק אלא שלא יהיו טמאות וזהו להורות שכל צפור כשר בדיעבד כו' וא"כ יהיה מה שאמר טהורות כאילו חוזר לומר צפרים ע"כ. ולי נראה ליישב דברי הרמב"ן באופן אחר והוא דבתחילה היה סבור דכל הדברים שהצריך הכתוב בטהרת המצורע הם לעכב וליכא למימר שהוא למצוה דוקא שהרי כתיב תורה ואמרינן בכמה דוכתי דכ"מ שנאמר תורה הוא לעכב ועוד דכתיב תהיה דמשמע עכובא ומש"ה הביא ראיה לסברתו דאית ליה דצפור כולל אף לטמאים מדהוצרך הכתוב לומר טהורות למעט טמאות דאם היה עולה בדעת שכל אלו התנאים אינם אלא למצוה ליכא סייעתא להר"ם מדהוצרך הכתוב לומר טהורות דאימא דאף דצפור אינו נקרא אלא הטהור מ"מ חזר הכתוב לומר טהורות ללמדנו שהוא מעכב כדאמרינן בפרק הקומץ כ"מ שחזר הכתוב ושנה אינו אלא לעכב וא"כ ליכא סייעתא לדעת הר"ם אלא משום דס"ל דכל הנאמר בפרשה הוא לעכב מאומרו תורה ותהיה. לזה הכריח דמדהוצרך הכתוב לומר טהורות למדנו דהטמא נקרא צפור ג"כ אך לדעת רז"ל דצפור אינו נקרא כי אם הטהור קשה מאומרו טהורות לזה תירץ דאפשר דהתנאים הנאמרים בפרשה אינם אלא למצוה ולא לעכב ואם עשה הטהרה במין שאינו דרור נטהר דלא דרשינן לא תורה ולא תהיה ולפיכך הוצרכו בת"כ למעט טמאות לומר שתנאי זה אינו כשאר התנאים ואם עשה הטהרה בטמאים אף בדיעבד לא עשה ולא כלום ונסתייע לזה שאין כל הדברים הנאמרים בפרשה לעכוב ממה ששנינו שתי צפורים מצוותן שיהיה שוות במראה בקומה בדמים ולקיחתן כאחד ואע"פ שאינם שוות כשירות וא"כ הוא הדין דרור דבדיעבד כשרות אע"פ שאינה דרור והוקשה לו להרמב"ן ממאי דתנן שחט אחת ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשניה דמשמע דבדיעבד נמי לא מהני ותירץ דהטעם בזה שאע"פ שבדיעבד כולן כשרות כשהם שני מינים פסולות ובסוף דבריו כתב והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפי' בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו מצוותן שיהיו דרור ואע"פ שאינם דרור כשרות כמו ששנינו בשוות וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ לא טמאות מפני שיש בטמאין מינים שהם דרור כגון הסנונית לר"א או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהם האסורות והטריפות כמו שהעלו בפרק שלוח הקן וזהו ההגון בעיני עכ"ד. והנראה אצלי בכוונת דברי הרמב"ן הללו בשני התירוצין שכתב למה שאמר בת"כ ולא טמאות שהם כלפי השני פירושים שכתב. הראשון הוא לפי דעתו דצפור הוא שם כולל גם לעוף טמא. והשני הוא דעת רז"ל שצפור הוא דוקא עוף טהור וכבר כתב שדבר זה הוא מחלוקת תנאים בירושלמי. והנה כתב דדרור הוא מעכב ועל זה הוקשה לו ממה שאמרו בת"כ טהורות ולא טמאות וקושיא זו היא אף כפי סברתו דצפור הוא כולל אף לטמאים דלמאי איצטריך למעט טמאות ת"ל שהטמאות אינם דרור וכיון שדרור מעכב למה לי למעט טמאות אפילו טהורות כל שאינם דרור לא מהני ותירץ דאיכא סנונית שהיא דרור והיא טמאה וממלת צפורים לא מימעיט מש"ה כתב קרא טהורות ותירוץ זה יצדק כפי סברתו אך למ"ד דצפור הוא דוקא הטהור למה לי קרא דטהורות לסנונית דאף שהיא דרור כיון שהיא טמאה אינה בכלל צפורים ותירץ דלדעת זו כוונת הברייתא שאמרה ולא טמאות היינו טמאות לך שהם האסורות ותירוץ זה הב' יצדק ג"כ כפי סברתו אף אם נאמר דליכא בטמאים דרור אך התירוץ הראשון לא יצדק כי אם כפי סברתו דוקא וזה פשוט. ופי' דרור אמרינן בס"פ האורג עלה ק"ו וברפ"ג דביצה עלה כ"ד אמר רבה בר רב הונא הכא בצפור דרור שאינה מקבלת מרות דתנא דבי רבי ישמעאל למה נקראת דרור שדרה בבית כבשדה ע"כ. ופירש"י שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכ"מ ע"כ. אך כפי מדרשו של רבי יוסי הגלילי שכתבנו בתחילת דברינו דמפיק לה מדכתיב החיה על פני השדה וזו היא דרור נ"ל דס"ל שדרור הוא מלשון וקראתם דרור שהוא חפשי כלומר שחיה היא על פני השדה שאינה מקבלת מרות ואלמלא דברי רש"י הייתי מעמיס פירוש זה אף בדברי הגמרא והכוונה שאף בהיותם בבית אינה מקבלת מרות אלא דרה בבית כבשדה ויודעת להשמט ולעולם אינה מקבלת מרות ולפיכך נקראת דרור מלשון חירות וכן פירש הראב"ע עלה דקרא דודרור קן לה יע"ש:
ודע שכתב רבינו עובדיה ריש פי"ד דנגעים וז"ל וצריך לומר שאע"פ שעל שם כך הוא נקרא צפור דרור לא מפני כן כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרינן בפ"ב דסוטה (דף ט"ז) בצפור דרור שיערו רבנן אין לך גדולה שמדחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ומצאתי להרמב"ן בפירוש התורה כו' יע"ש. ולא ידעתי כוונתו דהא מאותה סוגיא מוכח דכל צפור דרור שיעור אחד יש לו ומש"ה אמרו שמביא מים רביעית ובפ"ג דביצה עלה כ"ה מוכח דצפור דרור הוא מין קטן דאמרינן וצפור דרור צריכה ליקשר בכנפים כדי שלא תתחלף באמה. ופירש"י דרור קטנה היא והאם והבת שוות ע"כ. ובפ"ב דע"ז אמרינן אי זו היא יורה קטנה כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה יע"ש. והרמב"ן מעולם לא נסתפק בזה אלא שבתחילה היה סבור דשם צפור אינו אלא לעופות הקטנים והביא ראיה לזה מסוגיא זו דסוטה דאילו היה כל עוף טהור כשר לטהר היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין והרב אזיל כפי מה שהיה סבור שדרור אינו אלא למצוה ואעפ"כ רצה להכריח שלא הכשיר הקטנים שבעופות מסוגיא זו ודחה ראיה זו ואמר ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה כלומר דשיערו חכמים במה שהוא מצוה לכתחלה שהוא דרור וכבר כתבנו שדרור הוא מין קטן ואה"נ דבדיעבד אם שחט צפור שאינו דרור והיה גדול שכשר בדיעבד אע"פ שדוחה את המים. ולפי מה שהסכים הרב שדרור הוא לעכב אתיא סוגיא דסוטה כפשטה דדרור הוא מין קטן ולעולם אינו דוחה רביעית מים וזה פשוט: ודע שאני מסתפק אם דרור הוא מין אחד מהעופות ונקרא זה המין דרור לפי שדר בבית כבשדה או הם מינים רבים בעופות שהם דרור והכתוב הצריך לטהר המצורע שיביא מהמינים שהם דרור שהרי מצינו שיש בעופות טמאים דרור והיא הסנונית וכמ"ש הרמב"ן ואפשר שגם בטהורים יש מינים שהם דרור אלא שלפ"ז צ"ל שכל המינים שהם דרור כולם הם קטני הכמות שהרי חכמים שיערו בצפור דרור וכן מההיא שכתבנו דצפור דרור צריכה ליקשר בכנפיה וזה הוא קצת דוחק בעיני. ואי אמרינן שהוא מין אחד שהוא דרור בטהורים ניחא טפי. ועיין במהריק"ו סוף שרש קנ"ז דמוכח מדבריו דליכא דרור בטהורים אלא מין אחד דהיינו סנונית דכריסה לבנה ודבריו הם תמוהים בעיני דא"כ למר זוטרא דאמר בפרק אלו טריפות עלה ס"ב בדיורקא כריסה כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה א"כ לר"א דאסר אף בדחיורא כריסה צפור דרור שהצריך הכתוב לטהרת מצורע היכי משכחת לה וכן ההיא דצפור דרור דצריך ליקשר בכנפיה צ"ל דלמר זוטרא ההיא לאו ר"א היא וכל זה הוא דוחק גדול. והנראה אצלי דודאי סתם צפור דרור הוא מין אחר טהור אלא דרב יהודה חידש ואמר דעוף המסרט כשר לטהרת מצורע כלומר שגם הוא הוא דרור ואליבא דחכמים דמכשירים כשר לטהרת מצורע ועיין במ"ש התוספות בפרק שלוח הקן עלה קל"ט ד"ה ת"ש יע"ש:
גרסינן בת"כ פרשת ויקרא בפ' עולת העוף קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה והלא דין הוא ומה אם הצפרין שלא כשרו לכפר בפנים כשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שכשרו לכפר בפנים אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ ת"ל קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה ע"כ. ואיכא לעיוני טובא בברייתא זו דלמאי איצטריך לומר דאיכא ק"ו לאכשורי תורים ובני יונה בחוץ ומש"ה איצטריך קרא דקרבנו למעט דהא בלא ק"ו הייתי אומר דבכלל צפרים שאמר הכתוב הוו תורים ובני יונה. וליכא למימר דס"ל לתנא דברייתא דתורים ובני יונה לא הוו בכלל צפרים ומש"ה איצטריך לק"ו דהא בריש פ"ק דנזיר עלה ג' אמרינן דטעמיה דר"מ דאמר האומר הרי עלי צפורין שהוא נזיר משום דחיישינן שמא צפרי נזיר נמי קיבל עליו ובגמרא הקשו ודלמא צפרי נדבה קיבל עליו הרי דבכלל צפרים הוו תורים ובני יונה שהרי הדבר פשוט דנזיר טמא והנודר נדבה אינו מביא כי אם תורים ובני יונה. וכי תימא דבלשון בני אדם הוו תורים ובני יונה בכלל צפרים ומש"ה חיישינן התם משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה לא הוו תורים ובני יונה בכלל צפרים זה אינו דהא כתיב ואת הצפור לא בתר וקאי עלה דתור וגוזל דכתיב מקמיה ותו איכא לעיוני דכפי פשטן של דברים דמן הדין היו תורים ובני יונה כשרים לטהר המצורע או משום דבכלל צפרים הם או מדין ק"ו אלא דגזירת הכתוב היא שלא יועילו לטהר המצורע למה לא נתבאר דין זה בשום מקום ובפרט רבינו המגלה לנו כל סתום למה לא ביאר לנו דין מחודש כזה שתורים ובני יונה לא יועילו לטהר המצורע. והנראה אצלי דודאי דתורים ובני יונה הוו בכלל צפורים וכדכתיבנא אלא דגבי טהרת מצורע הצריך הכתוב דרור ואי לא לא מהני ותורים ובני יונה לא הוו דרור ומש"ה אי לאו ק"ו לא הוה אמינא דתורים ובני יונה כשרים לטהר המצורע דנהי דהוו בכלל צפרים מ"מ לא הוו דרור אבל השתא דאיכא ק"ו איצטריך קרא למעטם ואופן הק"ו הוא בזה הענין ומה צפרים אף שהם דרור ולא הוכשרו לכפר בפנים הוכשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שהוכשרו לכפר בפנים אף שאינם דרור אינו דין שיוכשרו לכפר בחוץ אף שאינם דרור ת"ל קרבנו כו' ודרך זה נכון בעיני בפשט הברייתא. ולפי זה לא הוצרך רבינו ללמדנו דתורים ובני יונה אינם מועילים לטהרת המצורע דכיון שכתב סתם ומביא שתי צפרים דרור הרי סגר את הדלת דכל שאינם דרור לא מהני. אך מה שאני תמיה בזה הוא שראיתי ליונתן שתרגם ודרור קן לה ושפנינא וידוע דשפנינא הוא תרגום של תורים וכמבואר אלמא דתורים הוו דרור וא"כ כיון דהוו בכלל צפרים והוו דרור למה לא יוכשרו לטהר המצורע ואם הוא גזירת מלך למה לא הוזכר דין מחודש כזה בשום מקום וכעת לא מצאתי ישוב נכון לזה וצ"ע. עוד אני תמיה שראיתי בירושלמי פ"ק דנזיר הלכה א' עלה דמתניתין דהאומר הרי עלי צפרים ר"מ אומר ה"ז נזיר ואמרינן רשב"ל אמר משום דנזיר טמא מביא עוף והקשו וכי צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא ע"כ. משמע דאית להו דתורים ובני יונה אינם בכלל צפרים והדבר הוא תימה בעיני דהא כתיב ואת הצפור לא בתר וכדכתיבנא והדבר צריך תלמוד. ודע דבת"כ גרסינן וצוה הכהן ולקח הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם ועיין במ"ש הרב קרבן אהרן גבי וצוה הכהן ושחט ודו"ק:
ומ"ש רבינו ונוטל עץ ארז כו'. כתב הר"ש ריש פי"ד דמסכת נגעים שזה המעשה היה קודם השחיטה והכריח הדבר מההיא דאיפליגו ר"י ור"ש בפ"ב דקידושין (דף נ"ז) אך מדברי רבינו נראה שכל זה המעשה היה אחר השחיטה וכבר הזכיר בפרק זה מחלוקת ר"י ור"ש ועיין בתוי"ט:
ומ"ש רבינו וכיצד משלחה וכו'. בפי"ב דנגעים תנן בא לו לשלח את הצפור הזה אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר. ולכאורה היה נראה דכל הנך תלת מילי דמיעט במתניתין הוא בעומד בתוך העיר והיינו דבשעת השילוח לא יהפוך פניו לים כגון בעיר היושבת על שפת הים שלא יהפוך פניו לצד הים וישלחנה אף שמשלחה חוץ לעיר דהיינו שעומד בצד החומה ומשלחה כיון שמשלחה לים לא נעשית המצוה כתקנה. וכן אם העיר יושבת אצל המדבר לא יעמוד בקצה העיר ויהפוך פניו אצל המדבר וכן לא יהפוך פניו לעיר שהוא עומד בה וישלחנה אע"פ שיש שדות בעיר משום דכתיב מחוץ לעיר. והשתא איצטריכו תרי קראי מחוץ לעיר ועל פני השדה דעל פני השדה מיעט שלא יהפוך פניו לים ולמדבר אלא לשדה ועדיין הייתי אומר שאם הוא בתוך העיר והופך פניו לעיר ומשלחה דשפיר עביד קמ"ל קרא דמחוץ לעיר דבעינן שיהיו פניו חוץ לעיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר. ולפ"ז אם עומד חוץ לעיר והופך פניו לשדה שפיר דמי. אך מדברי רבינו ז"ל שכתב עומד בעיר וכו' משמע דאיכא קפידא בדבר שיהיה בתוך העיר בשעת שילוח ובת"כ איתא ושלח את הצפור שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר ע"כ. משמע דליכא קפידא אלא כשעומד חוץ לעיר ומשלחה כלפי העיר אך אם עומד חוץ לעיר ומשלחה כלפי השדה שפיר דמי אך בפ"ב דקידושין (דף נ"ז) הובאה ברייתא זו בסגנון אחר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה ע"כ. ופירש"י מדכתיב ושלח את הצפור אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה לחוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא. נראה דאיכא קפידא שיהיה בתוך העיר וכדברי רבינו אלא שלפי זה לא ידעתי למאי איצטריכו לומר שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר הא כל שעומד חוץ לעיר אף שזורקה כלפי השדה לאו שפיר עבד דבעינן שיהיה בתוך העיר. ואפשר דכוונת הברייתא היא דמאומרו השדה מיעטו שלשה דברים וכדתניא שדה שלא יעמוד וכו' כלומר דאי לא כתב קרא אלא ושלח על פני השדה לא היינו ממעטים אלא שלא ישלח לים או למדבר וכן שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אבל אם עומד חוץ לעיר וזורקה כלפי השדה שפיר דמי כתב רחמנא אל מחוץ לעיר לומר שיהיה הוא תוך העיר וישלחנה חוץ לעיר ושיהיה לשדה. ולפי האמת בבא זו דשלא יעמוד חוץ לעיר וכו' לא ממעטינן לה מאומרו השדה אלא מדכתיב מחוץ לעיר ולפ"ז אם עומד חוץ לעיר אף אם זורקה כלפי השדה לאו שפיר עבד. ודע דמתניתין דקתני לא לים ולא לעיר ולא למדבר לישנא דת"כ נקט ולא מיעטו אלא שלא יהיה השילוח לא כלפי הים ולא כלפי העיר ולא כלפי המדבר וכל זה נלמד מדכתיב השדה שיהיה השילוח כלפי השדה דכל אלו החלוקות קיימי למאי דתנן בתחילה ואינו הופך פניו כו'. ואפשר דבאומרו ולא לעיר כלל ב' דברים האחד שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה כלפי העיר וכן אף אם הוא בתוך העיר לא יזרקנה כלפי העיר אלא כלפי השדה וכל זה נתמעט מאומרו אל פני השדה אבל אם עומד חוץ לעיר וזרקה כלפי השדה בזה לא איירי מתני'. ודין זה מהברייתא דקידושין למדנו אותו דבעינן שיהיה הוא תוך העיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר וזה נלמד מאומרו ושלח מחוץ לעיר ורבינו אף שבתחילה הביא לשון הברייתא דפ"ב דקידושין שכתב עומד בעיר חזר ושנה ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר כלישנא דמתניתין משום דאף שלמדנו מאומרו ושלח מחוץ לעיר שיהיה הוא בתוך העיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר עדיין איצטריך לומר ולא לעיר לומר שאף שהוא בתוך העיר לא יהיו פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר. ולפ"ז אני תמיה על הר"ש ז"ל שכתב אל מחוץ לעיר מהכא נ"ל דאין הופך פניו לעיר ע"כ וכן נראה שהוא דעת רבינו עובדיה ז"ל ולדידי כל הני תלת מילי דמתניתין מפני השדה נפקי ומחוץ לעיר איצטריך שיהיה המשלח בעיר:
וראיתי להרב קרבן אהרן שהביא לישנא דברייתא דקידושין וכתב וז"ל וצ"ל דאחר הכפרה צריך הכהן לשוב לעיר או הוא או שלוחו ומשם משלחה חוץ לעיר ע"כ. נראה שהוקשה לו דהא המצורע הוא חוץ לעיר ואיך יהיה המשלח תוך העיר. ואי לזה כיון לא צדק שהרי אין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה בא"י וכמ"ש רבינו בפ"י דין ז' ובעינן נמי שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ"ש הר"ש פ"ק דכלים מ"ז. גם מ"ש הרב דמאומרו השדה ולא קאמר בשדה נ"ל דעומד בעיר וזורקה חוץ לעיר. לא ידעתי מי הזקיקו לזה ולמה לא נחה דעתו בדברי רש"י שכתב דמאומרו מחוץ לעיר נפיק וכדכתיבנא. ואי משום דמחוץ לעיר לא כתיב כי אם בנגעי בתים הרי הכתוב הקישם דכתיב זאת התורה וכו'. והרי מאי דבעינן דרור לא למדנו אלא מאומרו החיה אל מחוץ לעיר שיהיה חוץ לעיר ואיזה זה זה דרור וכדאיתא בת"כ ומשם למדנו לטהרת אדם דבעינן דרור. ומלבד זה כמה הלכתא רבוותא למדנו מהיקש זה וכמו שיראה המעיין בת"כ. וראיתי לסמ"ג עשין סימן רל"ז כדברי הרב קרבן אהרן שכתב וז"ל בא לו לשלח כו' אלא לאחר הזאה חוזר לעיר ועומד בעיר וזורקו חוץ לעיר וכו' משמע דס"ל דהזאה לא משכחת לה שתהיה בעיר וצ"ע וכ"כ התוספות פ"ב דקידושין (דף נ"ג) ד"ה כל. עוד זאת אדרש בדינים אלו דמשמע דבעינן שיהיה השלוח בתוך עיר המוקפת חומה וזה לא ידעתי מהיכן למדנו דין זה דנהי דמשלוח אל מחוץ לעיר למדנו שלא יהיה השלוח בשדה אך שיהיה השלוח תוך עיר חומה זו מנ"ל ואדרבא סתם עיר היא שאינה מוקפת חומה כדכתיב מדינה ומדינה עיר ועיר ומדינה היא המוקפת חומה ועיר היא שאינה מוקפת כדאיתא בריש פ"ק דמגילה והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי לרש"י בפרק שתי מדות (דף פ"ז) אההיא דאמרינן רביעית למה נמשחה אי מצורע חוץ הוא שכתב והלא בחוץ היו כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. והדברים תמוהים דדוקא הכפרה היא בשער נקנור אבל הטהרה היתה בכ"מ ונוהגת אף בזמן הזה וכמבואר וצ"ע:
ומ"ש רבינו שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים כתב מרן תוספתא בנגעים ומייתי לה בפ"ב דקידושין. והנה כעת לא מצאתי דין זה בקידושין ובתוס' דנגעים פ"ח תניא שלחה וחזרה אפילו שש וחמש פעמים מותרת באכילה וכשירה לטהר מצורע אחר ע"כ. והדבר ברור שיש כאן ט"ס והגירסא היא שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים וכו' ומה שסיימה התוספתא בתר האי דינא דשלחה וחזרה ומותרת באכילה כו' דנראה שאין לו קשר לפי שזה הוא דין בפ"ע ונפקא לן מדכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת נראה שכוונו בזה לההיא דאמרינן בפ"ב דקידושין עלה נ"ז איתמר צפרי מצורע מאימתי אסורין ר"י אמר משעת שחיטה וקי"ל כוותיה וכמ"ש רבינו בדין ז' ופירש"י משעת שחיטה נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן ע"כ. משמע דאית ליה דבמשולחת לא חל עליה איסור כלל וכ"נ עוד מדבריו שפירש במילתיה דר"ל דאמר משעת לקיחה נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשלוחה משמע דדוקא אליבא דר"ל חל על המשולחת איסור וצריכה שלוח להתיר אבל לר"י לא חל על המשולחת איסור כלל אך התוספות שם כתבו משעת שחיטה פירוש ומשולחת מיתסרא משחיטת חבירתה עד השלוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא ציפורי מצורע דמשמעות תרווייהו ע"כ, הן אמת דהכרח זה שכתבו מדתנן צפרי מצורע איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הם הנקברים כו' וצפורי מצורע והתם ע"כ ל"ד וא"כ הכא נמי אפשר דל"ד ומ"מ הראשונים הסכימו לדעת התוספות דגם המשולחת נאסרה משעת שחיטת חבירתה עד שישלח וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו וכ"כ רבינו ישעיה שם יע"ש וכן הוא דעת רבינו וכמו שנבאר לקמן והשתא הוה ס"ד דאף בשלחה אם חזרה כיון שעדיין יש חיוב עליו לשלחה שעדיין היא אסורה באכילה והא דהתיר הכתוב למשולחת אינו אלא לאינש אחרינא דלא חל עליו חיובי השלוח אבל המשלח כיון דלעולם בעמוד ושלח קאי לעולם לא יצאתה מאיסורה קמ"ל דלא כיון דשלחה כבר יצאתה מאיסורה אף שחייב לחזור ולשלחה ואית בה איסור אכילה, וכן כשרה לטהר מצורע אחר דאף דקודם השלוח אסור לטהר בה מצורע אחר ולא מבעיא אם רוצה ליקח זאת הראויה להשתלח לטהר מצורע אחר ולשוחטה דלא מצי עביד משום דלא מיקיים מצות שלוח אלא אף אם רוצה לטהר מצורע אחר ונשלחה בשביל שניהם אפ"ה לא מצי עביד וכדאיתא בפרק שלוח הקן עלה ק"מ רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה ופריך למאי אי לשחיטה הא בעיא שלוח אלא לשלוח ע"כ. והשתא אתיא התוספתא ללמדנו דאם כבר שלחה וחזרה אף שחייב לחזור ולשלוח מ"מ יכול לזווג לה אחרת ולטהר מצורע אחר והטעם הוא דהא דאמרינן שלא לזווג לה אחרת נפקא לן מדכתיב טהורות ולא אסורות ובשלמא קודם שלוח שנאסרה משעת שחיטת חברתה ממעטינן לה מקרא דטהורות אבל לאחר השלוח אף שחייב לחזור ולשלחה מ"מ כיון דאין בה איסור אכילה דהא משעה ששלחה אזדא לה איסור אכילה תו לא ממעטינן לה מקרא דטהורות שהרי אינה אסורה. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו שם שלא יזווג לה אחרת היאך משמע זה מטהורות ע"כ. ודבריהם תמוהים הם בעיני דהא כי היכי דלר"נ בר יצחק דאמר למעוטי צפרי עיר הנדחת ולרב פפא דאמר למעוטי צפרים שהחליפן בע"ז הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה"נ לרבא הוי הכי דקודם שלוח אף המשתלחת אסורה. הן אמת דאליבא דרש"י דאית ליה דהמשולחת לא חל עליה איסור כלל שייכא קושיא זו דהיאך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שלוח ומ"מ הוא דוחק לאוקומי לרבא דלא כהלכתא אך אליבא דתוספות דס"ל דאף לר"י נאסרה המשולחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זאת תמיהא דהיאך משמע זה מטהורות וצ"ע: ודע שדין זה דרבא נתבאר בדברי רבינו בדין ז' שכתב וכן צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ע"כ. הרי שכתב בפירוש מאחר שנשתלחה לומר דקודם שנשתלחה אינו יכול לטהר בה מצורע אחר כלל בין במקום שחוטה ובין במקום משולחת והיינו אוקימתא דרבא וסמך לזה ומותרת באכילה לומר דס"ל כסברת התוספות ודעמיה דדוקא לאחר שלוח הותרה באכילה אבל קודם שלוח לא ולאפוקי מסברת רש"י. ודע שראיתי לרש"ל בחידושיו לחולין שאחר שהביא כל האוקימתות שנאמרו בהך דטהורות ולא טמאות כתב והרמב"ם הזכיר כולם חוץ מהך דרבא שלא לזווג לה כו' לא הזכיר ואפשר דס"ל דאין הלכה כרבא אלא כרב פפא ורבינא דבתראי הוו ותו דדרשי קראי טהורות ולא אסורות באכילה ממש כגון החליפן בע"ז או שהרגו את הנפש ובכלל דבריהם נמי הא דר"נ בר יצחק למעוטי ציפורי עיר הנדחת אבל שלא לזווג לה שאינה אסורה ממש שהרי המשולחת מותרת לאחר שילוחיה כדאיתא בפ"ב דקידושין שלא אמרה תורה שלח לתקלה. והרמב"ם כתב שיכול לטהר בה מצורע אפילו אחר ששלחה וא"כ מאחר שאינה אסורה מנ"ל למעוטי שלא לזווג לה אחרת ואע"פ שכתב הר"מ דאין מטהרים שני מצורעים כאחד לפי שאין עושין מצות חבילות היינו לטהרם כאחד אבל הכא שכבר נגמרה טהרתו אלא דבעי שילוח למצוה מה בכך שישלחנו בעד שניהם שהרי מזווג לה אחרת א"כ אין זו חבילות ע"כ. והנך רואה שכל דברים אלו הם שלא בהשגחה שכבר כתבנו דרבינו גם אוקימתא דרבא הביאה ורמזה במ"ש מאחר שנשתלחה דוקא למעט קודם וכן הוא דעת מרן נמצא שכבר הביא כל האוקימתות משום דס"ל דלא פליגי וכמ"ש מרן וזה הוא דעת התוספות והרשב"א שם בחידושיו אלא דאוקימתא דרבא כתבה בקיצור כמנהגו הטוב. ומ"ש שהמשתלחת אין בה איסור אכילה כבר כתבנו שדעת הראשונים ז"ל שיש בה איסור הנאה ג"כ משעת שחיטה עד שעת שלוח ואם קידש בה את האשה אינה מקודשת. ומ"ש שרבינו כתב שיכול לטהר כו' לא ידעתי מאי קאמר דמאי אפילו הוא אלא הכוונה היא דוקא אחר ששלחה ואלו הם דברים פשוטים והאריכות בזה הוא שפת יתר:
ודע שעדיין אני מסתפק במ"ש שאם כבר שלחה וחזרה אע"פ שחייב לחזור ולשלחה מ"מ יכול לזווג לה אחרת לטהר בה מצורע אחר לפי שכבר יצאה מאיסורה בשילוח א' אם הוא דוקא לזווג לה אחרת ולשלח את זו בשביל ב' המצורעים אבל לטהר בה מצורע ולשחטה בשביל המצורע השני אפשר דלא דנהי דאינה אסורה מ"מ הא בעיא שילוח וכדאמרינן בגמרא למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח. ומסתימות דברי רבינו שכתב מותר לטהר בה מצורעים משמע דאף לשוחטה שרי. ואפשר דבגמרא לא אמרו הא בעיא שילוח אלא היכא דלא קיים מצות שילוח כלל. אבל היכא דכבר קיים אף שחזרה לידו וחייב לחזור ולשלחה יכול לטהר בה מצורע אחר ולשוחטה ועדיין צריך אני להתלמד בזה ממקום אחר: