משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת· רבי יהודה רוזאניס
פרק יא · הלכה ד
המביא תנורים וספלין וכו'. תוספתא פ"ג דכלים ופי"ז מאהלות הביאה הר"ש פ"ב דאהלות מ"ג ודע דאף דקי"ל דאין כלי אדמה טמאים היינו עד שלא הוסקו אז נקראים כלי אדמה אבל משהוסקו כלי חרס מיקרו וכמ"ש רבינו סוף פ"א דהלכות כלים. ונראה דהא דאמרינן דמשהוסקו טמאין משום כלי חרס היינו דוקא שהוסקו בארץ העכו"ם שנטמאו שם בארץ העכו"ם אבל אם הוסקו בא"י כיון דאזדא לה טומאת ארץ העכו"ם בהיסק הרי נטהרו לגמרי ומהיכן תבא להם הטומאה וליכא למימר דעד שלא הוסקו אית בהו תרי טומאות האחת משום כלי חרס שנטמא והב' משום עפר ארץ העכו"ם ולפי זה אף שהוסקו בא"י ואזדא מינייהו טומאת ארץ העכו"ם אכתי פש גבייהו טומאת כלים הא ליתא דעד שלא הוסקו אינם מקבלים טומאת כלים וזה פשוט. ובתוספתא מסיים נמצאת אומר בשעה שהם טמאים משום ארץ העכו"ם טהורים משום כלי חרס הרי לך בביאור כמ"ש וא"כ מאחר שלא היה בהם טומאת כלים כי אם טומאת עצמה והטומאה אזדא לה בהיסק מעתה טהורים הם לגמרי:
גרסינן תו התם בתוספתא הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום הטהרה או ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא גבלו על גבי הסלע אפי' במקום טהרה טמא הלובן לבנים מבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר"ש אומר אפי' לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טהור שלא אמרו טמא אלא גוש בלבד כברייתו ע"כ. והנה החלוקה הראשונה דהיינו היכא דהביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום טהרה דטמא טעמא דמילתא הוא משום דס"ל לברייתא דמביא עפר מחוצה לארץ דמצטרף וכסברת ר"א דתנן בפי"ז מאהלות מ"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק מצטרפין. שוב ראיתי דאינו ענין לההיא דר"א והכא טעמא אחרינא הוא משום דלא גזרו טומאה על העפר אף שיש בו הרבה כי אם על הגוש וס"ל לברייתא דכל שגבלו ונעשה גוש טמא אף שלא היה גוש מתחילת ברייתו והיינו ההיא דגרסינן בפי"ג מאהלות מ"ו דלבנה מבית הפרס לר"מ אינו ממעט וחכ"א הלבנה ממעטת מפני שעפרה טהור וע"ש ומיהו בלובן לבנים מבית הפרס חלקו בתוספתא שאם עשה הלבנה במקום הטומאה טמא כגוש שהוא מתחילת ברייתו אבל אם גבלו במקום טהרה טהור ומצינו כעין זה שחלקו בתוספתא פי"ז מאהלות עלה דההיא דנחלקו ר"א וחכמים בעפר הבא מבית הפרס ועפר ח"ל דלר"א מצטרפין כחותם המרצופין וחכ"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין ואמר רבי יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופין על מה נחלקו על עפר הבא מארץ העכו"ם בירק כו' וכבר הביאה הר"ש תוספתא הלזו בסוף פי"ז מאהלות ורבינו ג"כ בפי' המשנה רמזה. נמצינו למדים דלת"ק בעפר ארץ העכו"ם בין שגבל במקום טהרה או במקום טומאה טמא ובעפר בית הפרס אם גבל במקום טומאה טמא במקום טהרה טהור ור"ש נחלק על ת"ק ואמר דאפילו לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טמא שלא אמרו טמא אלא גוש כברייתן שמדובק מעצמו ולא שגבל הוא ודבק דלא מצטרף וכמו שפירש הר"ש בפ"ב דאהלות. ולפ"ז מחלוקת ר"מ וחכמים דסוף פי"ג מאהלות הוא דוקא בשעשה הלבנה במקום טומאה וסבר ר"מ כת"ק דר"ש דאם גבלו במקום הטומאה טמא אבל אם הביא עפר ועשה לבנה במקום טהרה אליבא דכ"ע ממעט לפי שהוא טהור ולא נחלק אדם בזה וחכמים דפליגי אדר"מ וסברי דממעט נסתפק הר"ש אי ס"ל כת"ק דר"ש ואפ"ה אית להו דממעט משום דאם החזירה לעפרה הוי טהור מש"ה ממעטת או דילמא טעמייהו דחכמים הוא משום דס"ל כר"ש דאפילו לובן לבנים בבית הפרס טהור ומאי דקאמרי מפני שעפרה טהור ה"ק מפני שעפרה של בית הפרס טהור אפילו גבלו אח"כ הלכך האי לבנה נמי טהורה ומדברי רבינו בסוף פט"ו מהלכות אלו נראה דאית ליה דחכמים דר"מ אית להו כר"ש יע"ש:
ודע דלפי הנראה לא נחלק ר"ש אלא דוקא בעפר בית הפרס אבל בעפר ארץ העכו"ם אף ר"ש מודה דמצטרף מדלא נחלק את"ק כי אם בבית הפרס וכבר כתבתי דיש להחמיר בארץ העכו"ם יותר מבית הפרס ות"ק נמי אית ליה הכי שהרי אם גבלו במקום טהרה עפר ארץ העכו"ם טמא ועפר בית הפרס טהור. ולפי זה ניחא שלא נחלקו ר"מ וחכמים כי אם בלבנה מבית הפרס אבל בלבנה מארץ העכו"ם אליבא דכ"ע אינה ממעטת אלא דלפי מה שצדד הר"ש דאפשר דטעמיה דרבנן הוא משום דאם החזירה לעפרה טהור א"כ אף בלבנת ארץ העכו"ם מטהרים חכמים. וראיתי להר"ש שכתב בפ"ב דאהלות מ"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי דרבנן סברי דאפי' הביא עפר וגבל טמא ור"ש סבר דלא אמרן אלא גוש כברייתו ומהמשך דבריו נראה דמיירי בעפר ארץ העכו"ם מדקאמר הביא עפר וגבל ואי בבית הפרס כל שגבלו במקום טהרה אף רבנן מודו דטהור אלא ודאי דמיירי בעפר ארץ העכו"ם. ולפ"ז יש לתמוה דמנא ליה דר"ש חולק בארץ העכו"ם. והנה רבינו לא הזכיר בפירוש חלוקות אלו אם גבל עפר בית הפרס או ארץ העכו"ם מה יהיה דינו. ונראה שסמך על מה שפסק בספט"ו מהלכות אלו דאם עשה לבנה מעפר בית הפרס הרי זו טהורה וממעטת שלא אמרו אלא גוש כברייתו ופסק כר"ש משום דחכמים קיימי בשיטתו ובפ"י דין ז' כתב ג"כ כלשון הזה ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו. ונראה דס"ל כסברת הר"ש דאית ליה דגם בארץ העכו"ם לא גזרו טומאה כי אם על גוש כברייתו ואם גבל עפר טהור שהרי בפי"א דין ג' גבי ארץ העכו"ם כתב שלא גזרו כי אם על גוש כברייתו והוא הלשון עצמו ששנו גבי בית הפרס ולרבינו לא תיקשי דמנא ליה דר"ש חולק גם בארץ העכו"ם וכמו שהקשינו לעיל לר"ש וכמו שאפרש לקמן: ודע דהא דנחלקו ר"א וחכמים בסוף פי"ז ממסכת אהלות על עפר בית הפרס ועפר ח"ל שבא בירק דלר"מ מצטרפין כחותם המרצופין וחכ"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין לכאורה נראה דמחלוקתם הוא בשצירף וגבל העפר שבא בירק עד שנעשה במקום אחד כחותם המרצופים דר"א מטמא משום דאית ליה דכיון דנעשה כשיעור במקום אחד מצטרף ומטמא ואף דבית הפרס לא מהני גיבול כי אם במקום טומאה היינו דוקא לעפר אבל לגוש אלא שאין בו כשיעור מצטרף וחכמים אית להו דאינו מצטרף משום דלא אמרו אלא גוש כשיעור כברייתו וכמ"ש ולפי זה ע"כ חכמים לא אתו כת"ק דר"ש דהא ת"ק דר"ש אית ליה דגיבול מהני אפילו לעפר וכ"ש לגוש. ולפ"ז יש לתמוה על מה שצדד הר"ש בספי"ג מאהלות דחכמים דר"מ ס"ל כחכמים דר"ש ולפי דרכו צ"ל דחכמים דפרק י"ג פליגי אחכמים דספי"ז וזה הוא דוחק גדול. ועוד יש לתמוה במ"ש בפ"ב דאהלות מ"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי כו' ולפמ"ש הוא מחלוקת תנאים במתניתין דספי"ז ואולי דמייתי התוספתא לומר דאפילו בעפר איכא מאן דאמר דמהני גיבול ומצטרף וגם זה דוחק. והנכון אצלי דר"א דקאמר מצטרפין לאו בשגבלם במקום אחד אלא שאם נגע בכולם כאחד טמא דומה לנוגע בשני חצאי זיתים דטמא וכמו שפסק רבינו בספ"ד מהלכות אלו ורבנן אית להו דאינו מצטרף אבל היכא דגבלם כאחד בהא לא מיירי ואפשר דאף לרבנן אם גבלם מטמאין ורבינו שכתב בפירקין דין ג' עפר בית הפרס ועפר ח"ל שבא בירק אם יש במקום אחד כחותם המרצופין מטמא ואם לאו אינו מצטרף שלא גזרו אלא על גוש כברייתו אפשר דאית ליה דטעמייהו דחכמים הוא משום דלא גזרו כי אם על גוש כברייתו אף בארץ העכו"ם וכסברת חכמים דר"מ בבית הפרס דלסברת רבינו חכמים דר"מ אית להו כר"ש דגיבול לא מהני לטמא ואף דאותו גיבול הוא לעפר ס"ל לרבינו דאין חילוק בזה וכמו שגיבול לא מהני לעפר ה"נ לא מהני לגושים דלית בהו כשיעור אבל לסברת הר"ש דאית ליה דחכמים דר"מ אית להו כחכמים דר"ש ע"כ חכמים דר"א לא מיירי בגבל אלא בנוגע בשניהם כאחד ואית להו דאינו מצטרף. והא דאמרינן תו בתוס' ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא למדנו מזה דאף לדידן דלא מהני גיבול אפילו לעפר טמא מ"מ אם הביא גוש כשיעור ממקום טהרה למקום טומאה מטמא כגוש ארץ העכו"ם ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ובמאי דאמרינן תו בתוספתא גבלו על גבי הסלע אפילו במקום טהרה טמא לא הבנתי כוונת התוספתא מאי אתא לאשמועי'. וראיתי להר"ש בפ"ב דאהלות שכתב כבר שנה דאפי' במקום טומאה טמא אלא סלע איצטריך ליה דלא תימא במקום טהרה שיש לחוש דטומאה תחתיו קמ"ל אפי' סלע דמששת ימי בראשית דליכא למיחש אפילו הכי טמא עכ"ד וגם בזה לא נתיישב דעתי שהרי עפר זה אינו מקבל טומאה אלא הטומאה היא מצד עצמה שהעפר הוא טמא וא"כ מה לי שגבלו בסלע או במקום שיש לחוש לטומאה תחתיו. ויש להסתפק במביא גוש מארץ העכו"ם ועשאו עפר מהו מי אמרינן כיון דהיה גוש וחלה עליו טומאה תו לא פקע מינה או דילמא דכיון דנעשה עפר אזדא לה טומאה. וראיתי להר"ש שכתב בפי"ג דאהלות מ"ו דטעמייהו דרבנן דסברי דלבנת בית הפרס ממעטת היא משום דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. ונראה דדוקא התם שהיתה מתחילה עפר ונעשה לבנה בהא ס"ל לרבנן דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. אבל בגוש מתחלת ברייתו אף אם החזירו לעפר עפרו טמא דאי לא לרבנן מאי איריא דלבנה ממעטת אפילו גוש נמי ממעט אלא ודאי דבגוש לא מהני מה שמחזירו לעפר: