משנה למלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יהודה רוזאניס
פרק א · הלכה ג
אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ"ש הרב המגיד ז"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ"ט ד"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ. ומ"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ"ש התוס' (דף כ"ח) ד"ה וחמץ ודוק:
והנה עיקר דברי ר"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה ע"כ. וכ"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש"י שם דה"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע"כ. (א"ה ע"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ"ש רש"י גופיה בריש פ"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל"א וזה הוא דעת הרמב"ם פ"ב כמ"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א"ה ובתשו' הריב"ש סי' ת"א מבואר כדברי הרמב"ם יע"ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש"י והתוס' דל"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ. ומהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי הר"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ ביו"ט אע"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו"ט אע"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע"ג דלדעת רשב"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור"ם בספר המפה סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ"ש בתשובת הרשב"א שהביא מרן בכ"מ פכ"א מהלכות שבת דין י"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה"ד שהביא מרן סי' שכ"א וע"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי"ד:) יע"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב"ש לאוקמה בשבת דוקא):