משנה למלך על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יהודה רוזאניס
פרק יא · הלכה כד
המארס בתוך צ' יום מנדין אותו. כתוב בהשגות אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו'. וכתב מרן בכ"מ ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ כו'. אף אני איני מבין דברי מהריק"א ז"ל דמשוי ליה להראב"ד ז"ל טועה בדבר משנה גם לה"ה ז"ל שכתב כל דבריו ולא הרגיש בקושיא זו והיה לו להרב להשגיח בעין יפה בדבריהם ז"ל. ועיקרן של דברים דאין ביאת מעוברת הויא ביאה לומר דהרי היא כאשתו לכל דבר וגם אין חליצת מעוברת חליצה לפטור את עצמה גם לפטור צרתה ומשנה שלימה היא בר"פ החולץ. וכבר כתב רבינו כל זה לקמן בפ"א מהלכות יבום בבא המתחלת החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כו'. הלכך קשיא ליה להראב"ד לפי שיטתו דלמה יקיים אם אין הולד של קיימא ולא אמרו יגרש ויחזיר אחר ג' ואמר שאם יגרש נמצא מגרש לזקוקתו שאסורה עליו מכיון שאין ביאתו ביאה. וזה ברור הרבה אין צורך להשיב עליו. אבל בעיני נראה דמה שהוקשה לו להראב"ד לפי שיטתו לא קשיא ולא מידי ולא היה צריך לומר משום שאסורה עליו כו'. דאי משום הא לא איריא דכיון שהוא ז"ל מדמה המארס בתוך צ' או כנס בתוך זמן זה לכונס מעוברת חבירו דכי היכי דהתם יוציא בגט אף כאן וחולק על רבינו דחילק ביניהם. א"כ כי היכי דהתם אפילו היה כהן שאסורה עליו יגרש ולא חשו חכמים לתקנת הבעל אף כאן לא נחוש לתקנת היבם אף שתהיה אח"כ אסורה עליו אע"פ שיש לחלק ביניהם לענין זה וק"ל. מ"מ נראה דמצינן לומר לשיטת הראב"ד דההיא דבא על יבמתו מש"ה לא אמרו יגרש משום דבלאו תקנת חכמים נשא באיסור ספק ערוה שמא תלד ולד של קיימא ונמצא פוגע בערוה. ולא החמירו בעלמא אלא משום שעשו חיזוק לדבריהם שגזרו שלא לארס ולכנוס בתוך צ' יום. אבל במי שכנס ליבמתו ונמצא מעוברת דאף בלא תקנת חכמים היה לו לפרוש משום שמא תמצא מעוברת ונמצאת ערוה עליו. ולא תימא דכולה חדא גזירה היא דהם דחשו בעלמא להבחין בין זרעו של ראשון לב' הוא דגזרו נמי ביבמה שמא תמצא מעוברת, לא היא דבמקום איסור תורה חששא גמורה היא ותדע דהאשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים חששו שלא תתיבם שמא מעוברת היא צרתה ונמצא פוגע בערוה אפילו במקום דלא שייך טעמא דהבחנה. ומשמע מדברי רבינו שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא וכן הוא דעת התוס' בפ"ק דסוטה (דף כ"ה) ד"ה או יע"ש ועיין בב"י סי' י"ג. כתב מהרי"ק בשורש קל"ה שנשאל מהרא"ם על מי שקידש תוך ג' חדשים והיא נדה וטרם שתטהר מנדתה יעברו ג' חדשים והשיב לאסור. ותשובה זו הביאה הרב שה"ג במרדכי פרק החולץ באורך. והמעיין שם יראה דלדברי התוס' שכתבו בפרק החולץ (דף ל"ו) ד"ה ולא דטעמא דתנן בפרק ארוסה גבי מעוברת חבירו יכול הוא להפרישה דמשמע דלא בעי גט הוא משום שקינא לה ונסתרה ולא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט. א"כ בנדון דמהר"ם נמי לא בעיא גט כיון שהיא נדה דהויא בכרת. והתוס' בפרק ארוסה (דף כ"ה) ד"ה או כתבו דכהן אפי' לרבנן אינו שותה משום דכיון דבעיא גט לא חשיבא אשתו מוכח מדבריהם דלא ס"ל אותו החילוק שכתבו בפרק החולץ אלא כאידך תירוצא דלשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי. וכן נראה שהוא דעת הראב"ד ז"ל הכא בפרקין שכתב ומתני' בבא על יבמתו תוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו משמע דלא ס"ל כסברת התוספות דהיכא דאיכא איסור תורה לא בעיא גט אלא בכל גוונא בעיא גט ודוק: