אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי יהודה רוזאניס

פרק ג · הלכה כא

הלכה כ

אפילו טימא עצמו שם במזיד וכו'. בפ"ב דשבועות בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה א"ד בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ל"ש במזיד תיקו. והנה רש"י ס"ל דהך בעיא היא לענין מלקות וכגון שהזיד וטימא עצמו בעזרה וכתב דהך בעיא הוי באת"ל דבעיא קמייתא דר"א וה"ק את"ל דצריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא ע"כ. ומיהו נראה כמו שכתבו התוס' דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה ורש"י לא הוצרך לבאר זה לפי שכבר רמז דין זה בבעיא קמייתא דרבא דבעי צריך שהייה למלקות אם התרו בו שלא לעמוד כו' משמע שר"ל דע"כ ההתראה היתה אחר שנטמא דאם היתה קודם שנטמא פשיטא דלא בעי שהייה ומיהו עדיין יש לדחות דרש"י מאי דאוקים לאיבעיא קמייתא דרבא דההתראה היתה אחר שנטמא הוא משום דאם ההתראה היתה קודם א"כ טימא עצמו במזיד והיינו בעיא דרב אשי דאפשר דבמזיד לא גמירי שהייה ומש"ה אוקמה לבעיא דרבא בדנאנס בטומאה והתרו בו אחר ששהה אי גמירי שהייה למלקות היינו באונס אבל במזיד לא ולעולם דמיירי בשהתרו בו קודם שנטמא אך הסוגיא דנזיר שהביאו התוס' מוכחת בהדיא דאם התרו בו קודם שנטמא לא בעי שהייה והתוס' ס"ל דבעיא זו דרב אשי אפשר לאוקומה לענין קרבן וכגון שטימא עצמו במזיד ואח"כ שכח הטומאה או המקדש בעינן לחייבו קרבן שהייה או לא אלא שכתבו דמיירי דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפילו שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ע"כ כלומר דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ה') ובפ"ג דהוריות (דף י"א) דמומר לעבירה אחת אינו חייב חטאת אם שגג באותה עבירה משום דלא שב מידיעתו ולפי פי' זה הך בעיא דרב אשי לא הוי באת"ל דבעיא דרבא שהרי בעיא זו דרב אשי אינה לענין מלקות כי אם לקרבן. וראיתי לתוס' בבעיא קמייתא דרבא דבעי צריך שהייה למלקות שכתבו בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר כו' ע"כ. ויש לדקדק בדברי התוס' דאמאי איצטריכו להאי דפרק מי שאמר מגופה דשמעתין מוכח דרבא בשוגג מיירי דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי דטימא עצמו במזיד מהו וי"ל דאפשר דבעיא דרבא הוי בכל גווני בין בשוגג בין במזיד ובעי אי למלקות בעינן שהייה ואתא רב אשי ואמר דאף את"ל דאף למלקות בעינן שהייה אפשר דהוא דוקא בטומאת אונס אבל בטומאת מזיד לא אך כפי הפירוש האחר שכתבו התוס' דבעיא דרב אשי היא לענין קרבן נראה דיש להכריח דבעיא קמייתא דרבא היא בשוגג דאי במזיד מאי קא בעי אי לקרבן גמירי ולמלקות לא גמירי או דילמא בפנים גמירי שהייה דמשמע דאי בפנים גמירי פשיטא ליה דחייב מלקות דהא לענין קרבן גופיה מיבעיא לן אם כשנטמא במזיד אם גמרינן שהייה אף שלא ידע שהיה במקדש משום דלא גמירי שהייה אלא בטומאת אונס א"כ איך יתכן דלמלקות נגמור אף במזיד. ועוד יש לדקדק בדברי התוס' דהתינח שהכריחו דלא מיירי בשהתרו בו קודם שנטמא שלא יטמא משום דבכי האי גוונא פשיטא דלא בעי שהייה אך מנא להו דמיירי בשוגג אימא דמיירי במזיד וכגון שהתרו בו אחר שנטמא ואם כוונתם הוא משום דא"כ היינו בעיא דרב אשי א"כ תיקשי דאמאי איצטריכו להאי דפרק מי שאמר דמהתם אין לשלול אלא דלא מיירי בשהתרו בו קודם שנטמא אך עדיין יש לומר דמיירי במזיד והתרו בו אחר שנטמא וכדי לשלול חלוקה זו צריכים אנו לומר דהיינו בעיא דרב אשי וא"כ מטעם זה דבעיא דרב אשי יכולין אנו לשלול השתי חלוקות ולומר דלא מיירי במזיד כלל בין שהתרו בו קודם שנטמא בין שהתרו בו אחר שנטמא משום דהיינו בעיא דרב אשי וא"כ ע"כ לית לן למימר דבשוגג איירי. וסבור הייתי לומר דכוונת התוס' היא דאי לאו ההיא דפרק מי שאמר הוה אמינא דלעולם רבא במזיד איירי וכי תימא היינו בעיא דרב אשי תרתי גווני מזיד איכא חד שהתרו בו קודם שנטמא וחד שהתרו בו אח"כ ורבא מיירי בחד גוונא ורב אשי בחד גוונא אך כיון שהכריחו מההיא דפרק מי שאמר דאיכא חד גוונא דמזיד דלא בעי שהייה דהיינו התרו בו קודם שנטמא א"כ ע"כ בעיא דרבא היא בשוגג דאי במזיד והתרו בו אחר שנטמא היינו בעיא דרב אשי. אך אין דעתי נוחה בזה משום דמצדדי בעיית רב אשי דקאמר באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה משמע ששלל כל מין מזיד מדין שהייה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דאיך יתכן דרבא במזיד מיירי דא"כ היינו בעיא דרב אשי. הכלל העולה לדברי התוס' דאם התרו בו קודם שנטמא פשיטא דלא בעי שהייה ואם היה שוגג כשנטמא היינו בעיא דרבא אי בעינן שהייה למלקות ואם היה מזיד כשנטמא והתרו בו אחר שנטמא היינו בעיא דרב אשי ונראה דאף כפי הפירוש האחר שכתבו התוספות דבעיא דרב אשי היא לענין קרבן מכל מקום יש ללמוד ממנה גם כן לענין מלקות דאף אם תמצא לומר דגמירי שהייה אף למלקות אפשר דהיינו דוקא בטומאת אונס אך בטומאת מזיד לא דלא יתכן לומר דלענין קרבן כל שהיה מזיד בתחלתו בטומאה אף שהיה שוגג במקדש אין בו שהייה ולענין מלקות דניבעי שהייה אף שהיה מזיד אך נ"ל דמי שמפרש בעיא דרב אשי לענין מלקות אין ללמוד הימנו לענין קרבן דלא ליבעי שהייה במזיד משום דיש לחלק דשאני מזיד דמלקות דכיון שחטא במזיד בדין הוא דלא ליבעי שהייה אבל במזיד דקרבן שהיה שוגג במקדש דלא חטא במזיד אפשר דבעינן שהייה. ודע דכפי מה שכתבנו דאף למי שמפרש בעיית רב אשי לקרבן דיש ללמוד ממנו למלקות יש דומיא דקרבן דאם הזיד בטומאה ושגג במקדש והתרו בו דאפשר דלא בעי שהייה. ודע דכל הך שקלא וטריא לא נפקא מיניה לענין דינא למלקות כלל דכיון דבעיא דרבא לא איפשיטא א"כ במלקות מספקא לן אי בעינן שהייה אפי' בשוגג ואף כפי סברת הגאונים דכל את"ל הוי פשיטותא מ"מ כבר השרישנו מרן דהיינו דוקא היכא דאיתמר בפירוש את"ל אך היכא דבא מכללא לא חשיב פשיטותא. אך מאי דאיכא לספוקי הוא לענין קרבן דלפי פי' אחר דבעיית רב אשי היא לענין קרבן הנה כל שהיה מזיד בקרבן יש לספק אי בעינן שהייה אך כפי הפי' הב' דבעיית רב אשי היא לענין מלקות הנה לענין קרבן פשיטא לן דגם שהיה מזיד בטומאה בעינן שהייה דמזיד דקרבן לא חשיב מזיד כיון שהיה שוגג במקדש ומ"ש רבינו אפילו טימא עצמו שם במזיד כו' והכוונה היא דאפילו טימא עצמו במזיד בעינן שהייה וכן כתב מרן על לשון זה שם בעי רב אשי כו' ופסק לקולא ובה' שגגות הביא בעיא זו לענין קרבן ונראה דס"ל דכי בעי רב אשי היינו לקרבן ולמלקות א"נ בעיית רב אשי היא לענין קרבן ולמד משם לענין מלקות וניחא דלא כתב בפירוש דאם טימא עצמו במזיד דהוי ספק אם לוקה וכמ"ש גבי קרבן אלא שטעמו הוא משום דבעיית רב אשי הוא לקרבן ומש"ה כתבה בפירוש בהלכות שגגות אך למלקות שהוא דבר הנלמד מקרבן כתבו בדרך רמז לומר דאפי' במזיד גמירי שהייה ולומר דבעיית רב אשי היא למלקות ולמד משם לקרבן הא ליתא וכדכתיבנא לעיל ובעיא דרבא קמייתא כתב מרן שרמזה במה שכתב אע"פ שלא שהה חייב כרת דמשמע דלמלקות נמי בעינן הנך תנאי דקרבן ואם נאמר דרבינו ס"ל דבעיית רב אשי היא אף למלקות אפשר דס"ל דבעיית רבא כפשטה דהא רב אשי באת"ל דבעינן שהייה למלקות בעי ודרכו לפסוק כאת"ל אלא שמרן אזיל לשיטתיה דכל את"ל דלא נאמר בפירוש לאו פשיטות הוא. ומיהו בלאו הכי אפשר דנפשטה בעיא זו מההיא דבעי רבא בפ"ג דנזיר (דף י"ז) וע"ש. ודע דרבינו בפי"א מהלכות אלו דין ד' כתב מי שנטמא במזיד ולא שהה כשיעור הרי זה ספק כו' והיא בעיא דרב אשי וכמו שכתב מרן ולא ביאר דמיירי בשוגג במקדש משום דסמך על מ"ש פ"ג ממעשה הקרבנות דין ד' ובפ"ג מהלכות שגגות דין ז' דמומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה אינו מביא חטאת משום דלא שב מידיעתו וה"ה הכא. וראיתי לרבינו בפרקין דין כ"א שכתב אחד טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הרי זה חייב כרת שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת ע"כ. והנראה מדברי רבינו הוא דבחלוקות אלו לא בעינן שהייה והנה החלוקה הא' שהוא טמא שנכנס למקדש טהור היא פשוטה דבטומאת חוץ לא בעינן שהייה אך החלוקה הב' דהיינו דהיכא דביאתו וטומאתו באים כאחד דלא בעינן שהה איכא לספוקי אי טעמא דמילתא הוא משום דחשיב לה כטומאת חוץ דלא חשיב טומאת פנים אלא בקדמה ביאתו לטומאה אבל כל שבאו שניהם כאחד חשיב כטומאת חוץ דלא גמירי שהייה או דילמא דלעולם דחשיב כטומאת פנים אלא דמה שחייבו כרת הוא משום דהתרו בו אל תכנס לפי שתטמא וכל שהתרו בו קודם שנטמאו אל תטמא פשיטא דלא בעינן שהייה ונפקא מינה בין שני הפירושים הללו לענין קרבן דאי כפי פי' הא' דטעמיה דרבינו הוא משום דחשיב ליה טומאת חוץ הוא הדין לענין קרבן אם שגג ונכנס למקדש שיש בו טומאה חייב קרבן אף בלא שהה משום דבטומאת חוץ לא גמירי שהייה אך כפי הפי' הב' דלעולם טומאת פנים חשיב אלא דמיירי שהתרו בו קודם אל תכנס א"כ לענין קרבן פשיטא דבעינן שהה ולכאורה היה נראה צד זה מדכתב רבינו הרי זה חייב כרת ולא סיים ואם היה שוגג מביא קרבן וכמו שכתב בדין הסמוך לזה נראה דס"ל דבחלוקה זו דטומאתו וביאתו באים כאחד לא מיחייב בקרבן כי אם בשהה ושאני מלקות משום דהתרו בו אל תכנס. אך כד מעיינינן בה שפיר נראה דהא ליתא והאמת הוא דטעמיה דרבינו הוא משום דכל שטומאתו וביאתו באים כאחד חשיב כטומאת חוץ שהרי סמוך לזה כתב רבינו נכנס למקדש ונטמא שם כו' אפילו טימא עצמו במזיד כו' וכתב על זה מרן דהיינו בעיא דרב אשי דטימא עצמו במזיד מהו ופסק לקולא והשתא איכא לעיוני מה הפרש יש בין טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה למי שטימא עצמו שם במזיד דאם התרו בו קודם בכל גווני לוקה בלא שהייה וכמו שכתבו התוס' והכריחו מההיא דפרק מי שאמר ואם לא התרו בו כי אם אחר שנטמא בכל גוונא בעינן שהייה מאחר דאמרת דטומאתו וביאתו באים כאחד חשיבא כטומאת פנים ואם כן למה חלקם רבינו לשני בבות אלא ודאי טעמיה דרבינו הוא משום דס"ל דכל שטומאתו וביאתו באים כאחד חשיב כטומאת חוץ ומש"ה לא בעינן שהה ואף אם התרו בו אחר שנכנס לוקה אף בלא שהה ואח"כ כתב דאם טימא עצמו שם אפי' במזיד בעינן שהה כל שהתרו בו אחר שנטמא ולפי זה לענין קרבן נמי כל שטומאתו וביאתו באים כאחד לא בעינן שהייה משום דחשיב כטומאת חוץ ובטומאת חוץ לא גמירי שהייה: גרסינן בגמרא פ"ב דשבועות צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה כו' וכתבו התוס' דהכא משמע דלקי אשהייה דלא קא מיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה ובפרק בתרא דמכות משמע דרב ביבי חולק אדרב אשי דמחייב גבי כלאים אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש ורב ביבי לא מחייב בשהייה ותירצו דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחית לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע"פ שאינו לובש כל המלבוש א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. ולפי הנראה התוס' מעולם לא הוקשה להם אלא מרב ביבי דאית ליה דלא לקי אשהייה גבי כלאים אבל לרב אשי ניחא דכי היכי דהתם לקי אשהייה הכא נמי. וראיתי לתוס' שכתבו ורב אשי דפליג עליה התם וחשיב שהייה כמעשה כיון דתחלת הלבשה ע"י מעשה ע"כ. ולא ידעתי מה הוקשה להם לתוס' שאם כוונתם לומר דהיכי ס"ל לרב אשי דאם שהה כדי לפשוט וללבוש דלקי והא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הרי קושיא זו אינה נמשכת מסוגיא זו דשבועות ועיקרה היא במכות עלה דמילתיה דרב אשי. ואפשר לומר דהתוס' הוה ס"ל מתחלה דמאי דקאמר רב אשי התם דבשהה חייב לאו למימרא דלוקה אלא דחייב לשמים על כל אחת ואחת ויש בו איסור מלקות על כל שהייה ושהייה ולפי זה רב ביבי היה חולק דליכא איסור מלקות בשהייה ומש"ה הוקשה להם מסוגיא זו דאפי' אם נאמר דהכא לענין איסור מלקות מיירי מ"מ תיקשי לרב ביבי דהתם אית ליה דאפי' איסור מלקות ליכא בשהייה והכא לפחות איכא איסור מלקות בשהייה ותירצו דרב ביבי לא פליג אדרב אשי ומודה דאיכא איסור מלקות בשהייה עוד תירצו דרב ביבי התם פליג אדרב אשי משום דסבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וסוגיא דהכא או אתיא כמ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דאיירי לענין איסור מלקות ועל זה הוקשה להם דכיון דאמרת דרב ביבי חולק אדרב אשי משום דס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין א"כ אתי רב אשי דלא כהלכתא ותירצו דרב אשי חשיב שהייה כמעשה כיון וכו'. ומדברי הרב בעל חידושי הלכות נראה דס"ל דלרב אשי מאי דבעי רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות ולדידי אין צורך בזה דאם נטמא בשוגג נמי חשיב כמעשה ולפי זה בעיא דרבא היה לענין מלקות ממש. ודע שמה שכתבנו דאפילו לרב אשי לא חשיב שהייה כמעשה אלא כשתחלת המעשה היה באיסור כגון לבישת כלאים או מי שנכנס למקדש וטימא עצמו בשוגג שהרי תחילת האיסור היה ע"י מעשה של איסור וכן מי שהיה טמא ונכנס למקדש בשוגג ואחר כך התרו בו לוקה אם שהה לפי שתחילת המעשה ע"י כניסה שהוא מעשה גמור אך טהור שנטמא במקדש באונס לא חשיב מעשה ואין לוקין עליו משום דאין כאן מעשה כלל דהטומאה באונס היתה שבא חבירו וטימאו והוא לא עשה מעשה כלל ואי משום הכניסה הרי בהיתר היתה שטהור היה ועד כאן לא אמרינן דכל שתחלת הפעולה היתה ע"י מעשה דאף דלבסוף ליכא מעשה דחשיב כמעשה היינו כשהתחלת הפעולה היתה באיסור אבל כשהיתה בהיתר אינה מצטרפת עם סופה להחשיבה כמעשה. כך היה נראה לי מסברא אך אחרי העיון נראה דהא ליתא חדא דהא רב אשי בעי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה כו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד פשיטא ליה דלקי וכמו שפירש"י שם יע"ש ותו דאידך בעיא דרב אשי דנזיר בקבר בטומאת אונס מיירי וכדקאמר באונס גמירי שהייה כו' וכי תימא דהתם חשיב מעשה מה שנכנס לקבר והיה באיסור הא ליתא שהרי בעיא דרב אשי איירי בנכנס בשידה תיבה ומגדל שתחלת ביאתו היתה בהיתר וכמו שפירש"י ובפ"ג דנזיר (דף י"ז) אמרינן בהדיא בהך בעיא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכתבו התוס' שם דוקא באונס כו' הרי מבואר דאף שהביאה היתה בהיתר והטומאה היתה באונס פשיטא ליה לתלמודא דלקי אלא דבעי אי בעי שהייה ולומר דאתי כמ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול ועוד דהתוס' עצמם שם בנזיר בתחילת הסוגיא דאמרינן היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה כו' כתבו ולא הוי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע"כ הרי דס"ל לתוס' דבעיין דנזיר היא כמ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובעיין הוא לענין מלקות ממש ולא לאיסור מלקות. אשר על כן נראה דאליבא דתוספות כל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה איסור אח"כ בלתי מעשה ומש"ה נזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה לוקה על השהייה אע"פ שאין מעשה בשהייה לפי שתחילת ביאתו לבית הקברות ע"י מעשה היתה ואף שהיתה בהיתר ודברי התוס' שכתבנו הכי דייקי שכתבו דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר ודאי שאין כוונתם דס"ל דעקימת שפתיו שנודר בנזיר חשיב מעשה דהא קי"ל דעקימת שפתים לא חשיב מעשה ועוד דאי טעמא דתוס' הוא משום עקימת שפתים הכי הוה להו למימר דלאו שיש בו מעשה הוא במה שנודר בנזיר בבית הקברות אלא ודאי דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות אלא משום דאינו יוצא משם ואע"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון שהביאה היתה על ידי מעשה אף מה שאינו יוצא חשיב כמעשה. עוד נ"ל לומר דהתוס' כשדחקו עצמם לומר דאיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב שהוא דוחק גדול מאחר דרבא נקט בלישניה מלקות הוא משום דלא הוה ניחא להו בתירוצא קמא דהכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה דלוקין עליו משום קי"ל הכי וא"כ איך יתכן דרבא דבתראה הוא אתי דלא כהלכתא ורבי יוחנן דהלכתא כוותיה אית ליה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכדאיתא בפ"ג דמכות (דף ט"ז) ומש"ה דחקו עצמם לומר דרבא איירי לענין איסור מלקות ועל זה הוקשה להם דכיון דרב אשי דבתראה הוא אית ליה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מאי דוחקין לומר דרבא ס"ל כרב אשי לזה תירצו דרב אשי דפליג עליה חשיב שהייה כמעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כו' דהוקשה להם דנהי דיישבנו סוגיא זו אליבא דרב דימי אך פליגא ארב אשי דאילו הכא משמע דלמלקות לא בעי שהייה ואילו רב אשי התם בעי שהייה למלקות דהכא אפי' לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מכאן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה והדר הוקשה להם דאכתי סוגיא זו לא אתי כרב אשי דאילו התם פשיטא ליה לרב אשי דכשיעור פשיטה ולבישה לקי ואילו הכא מספקא לן אי לקי בשיעור כניסה ויציאה דהוי דומיא דפשיטה ולבישה או דילמא דלא לקי כי אם בשיעור השתחואה ותירצו ונראה דאפי' את"ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחוואה כלל ע"כ. הכלל העולה מדברי התוס' דכי איבעיא לן הכא אי צריך שהייה למלקות או לא לעולם פשיטא לן דבעי כדי יציאה וכניסה אך מאי דמספקא לן הוא אי בעי כדי השתחואה ומאי דפשיטא לן דבעי כדי יציאה והכנסה הוא משום דלגבי כלאים לא לקי כי אם בשהה כדי פשיטה ולבישה. וראיתי לתוס' בפ"ג דמכות (דף כ"א) שכתבו ואפי' לא שהה אלא להפשיט מלבוש חייב ובלא שהה לא מיחייב ולא דמי דין זה להך דפ"ב דשבועות דאיבעיא להו מי צריך שהייה למלקות גבי טומאת מקדש ונזיר בקבר דשמא מיחייב בלא שהה והכא אמרינן דלא מיחייב בלא שהייה דלא דמי לשהייה דהתם דכיון דבידו לפרוש מן הטומאה כי לא שהה כדי השתחואה דין הוא דמיחייב אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיכול לפרוש מן הטומאה ע"כ. והנה מתחילת דבריהם נראה דלא גרסי אלא אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט משמע דבשיעור שהייה דכדי פשיטה לחוד חייב אף שלא שהה כדי לפשוט וללבוש וכן נראה קצת מסוף דבריהם שכתבו אינו חייב עד שיכול לפרוש מן הטומאה משמע דלא פסיקא להו אלא דבעינן כדי יציאה דומיא דמאי דבעינן הכא כדי פשיטה אבל לא בעינן כדי כניסה אך הרואה יראה מאמצע דבריהם דהכא בעינן כדי פשיטה ולבישה וא"כ גבי טומאת מקדש ונזיר פשיטא לן דבעי כדי יציאה וכניסה דהוי דומיא דפשיטה ולבישה כמו שכתבו בפ"ב דשבועות יע"ש. וגבי כלאים דקי"ל כרב אשי דלקי אם שהה כדי לפשוט וללבוש אף דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין הוא משום דחשיב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה וכמו שכתבו התוס' ויש לדקדק אי בעינן שתחלת המעשה היה במזיד והתרו בו ואז כל מה ששהה אח"כ חשיב כמעשה כיון שתחילת המעשה היה בו חיוב מלקות או דילמא אפילו שלא התרו בו בתחלה חשיב כמעשה. ונראה דהא ודאי פשיטא דכל שהיה מזיד חשיב כמעשה אך מאי דאיכא לספוקי הוא בשוגג מהו אי חשיב כמעשה או לא ואם נאמר דשוגג לא חשיב כמעשה א"כ צריכין אנו לומר דלרב אשי מאי דבעי הכא רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות דהא הך בעיא דרבא בשוגג איירי וכמו שכתבו התוס' אך אם נאמר דאף שוגג חשיב כמעשה אתי בעיא דרבה כפשטה דהיא למלקות ממש ואף שאין בו מעשה לוקה כיון שתחלת הטומאה באה ע"י מעשה שטימא עצמו אך לכ"ע אם נטמא באונס שבא חבירו וזרק עליו השרץ לכולי עלמא לא לקי דהא תחלת הטומאה לא באה על ידי מעשה:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה