אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי יהודה רוזאניס

פרק ג · הלכה יט

הלכה יז

טמא שנכנס למקדש דרך גגות וכו'. ברייתא פ"ב דשבועות (דף י"ז) ונראה דאם שהה שם שיעור השתחויה דחייב אף שנכנס דרך גגות דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא שם דקי"ל דאם שהה חייב אף דלא קרינן ביה ואל המקדש לא תבא וראיה לזה מההיא דאמרינן שם בגמרא אלא דק"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא. והוצרכו לאוקומה בטמא שהפך בצינורא. ואי אמרת דכל שנכנס דרך גגות אף ששהה פטור אימא דמשכחת לה לטמא ששימש במיתה בנכנס דרך גגות. אלא ודאי דס"ל לסתמא דש"ס דכל ששהה חייב משום ביאה אף שנכנס דרך גגות ומש"ה פריך דלא משכחת לה טמא ששימש במיתה דאי לא שהה דלא מיחייב משום ביאה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא לעולם אף שנכנס דרך גגות ומ"ש רש"י וז"ל היכי משכחת לה דאין בה כרת ע"כ בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה וכו'. לעולם דאף בנטמא בחוץ ונכנס דרך גגות משכחת לה אלא דכל כה"ג היינו נטמא בעזרה וזהו שסיים רש"י דאי בנטמא בחוץ ונכנס מיחייב כרת בכניסתו ע"כ הרי שלא שלל רש"י אלא נטמא בחוץ ונכנס כלומר דרך כניסה אבל כל שלא נכנס דרך כניסה היינו נטמא בעזרה. ולפי המסקנא משכחת לה טמא ששימש במיתה בנטמא בעזרה או בנטמא בחוץ ונכנס דרך גגות דהני תרי גווני חד דינא אית להו וכדכתיבנא. וכי תימא מנ"ל הא אימא דלעולם כל שנכנס דרך גגות אפי' אם שהה פטור ומאי דלא אוקי אביי לטמא ששימש דהוא במיתה בנכנס דרך גגות הוא משום דרצה לתרץ כפי סברת רבי זירא דלא נחית לאוקומי להא דטמא ששימש בנכנס דרך גגות כי אם בשנכנס כדרכו ונטמא שם והיה רוצה להוכיח דשיעורא גמירי מש"ה הקשה לו אביי דאפי' כפי סברתך דלא בעית לאוקומה בנכנס דרך גגות כי אם בנטמא בעזרה עדיין אין להוכיח דשיעורא גמירי דאימא דמשכחת לה בהפך בצינורא אבל לעולם דמשכחת לה נמי בנכנס דרך גגות ועבד עבודה דמשום ביאה פטור אפי' אם שהה דהא על כרחיך אית לן למימר דאביי תירץ כפי סברת רבי זירא דאי לא תיקשי מה שהקשו התוס' דהא איכא נפקותא טובא דהא קיימי לן חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ועוד נפקא מינה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בביאת מקדש אלא ע"כ דאביי כפי שיטת רבי זירא דלא נחית להני נפקותות תירץ לו וא"כ אין להוכיח מכאן דנכנס דרך גגות דאם שהה חייב והר"ן בחידושיו הוקשה לו קושיית התוס' דהא איכא נפקותא טובא ותירץ דאין ה"נ אלא דחד מתרי ותלת טעמי נקט ע"כ וא"כ אין להוכיח מסוגיא זו מדלא נקט נפקותא אחרת דהא ע"כ איתא נפקותות אחרות וכמו שכתבו התוס' והר"ן מ"מ נראה לי דאף כפי תירוץ אביי יש להוכיח דין זה שכתבנו משום דאיכא לאקשויי התינח דתירץ אביי לטמא ששימש דמשכחת לה בנטמא בפנים והפך בצנורא דרך יציאתו אלא הא דקי"ל דטבול יום ששימש במיתה וגמרינן לה חילול חילול מתרומה וכדאיתא סוף פרק הנשרפין (דף פ"ג) היכי משכחת לה דהא קי"ל דטבול יום שנכנס למקדש חייב וכדתנן פי"א דפרה מ"ד ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ונפקא לן מדכתיב טמא יהיה לרבות טבול יום וכדאיתא פ"ו דנזיר (דף מ"ה) וא"כ לא משכחת טבול יום ששימש במיתה דאי בנטמא בחוץ וטבל הרי נתחייב כרת בכניסתו ואם נטמא בפנים אין זה טבול יום ודוחק גדול הוא בעיני לומר דנטמא בפנים וטבל שם תיכף ומיד בלתי שהייה והפך בצינורא דבשלמא לרבי זירא ניחא דלדידיה שיעורא גמירי ומשכחת לה בנטמא בפנים וטבל שם ואניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה אלא לאביי דס"ל דלא גמירי שיעורא קשה מטבול יום וכי תימא דלקושיית טבול יום יתורץ דמשכחת לה בהני נפקותות שכתבו התוס' והר"ן מ"מ קשה דאמאי לא תירץ אביי תירוץ כולל לכל הטמאים ורבי זירא דלא נחית להני נפקותות אמאי לא חזר והקשה לאביי מטבול יום להוכיח סברתו דגמירי שיעורא ומה שתירץ אינו מעלה ארוכה לטבול יום. עוד יש לתמוה לרבי זירא ולאביי אליבא דהראב"ד דאית ליה דמחוסר כפורים ששימש במיתה היכי משכחת לה דהא איהו אית ליה דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב וכדתניא בפרק הקומץ רבה (דף כז) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת וא"כ לא משכחת כלל מחוסר כפרה ששימש במיתה ואניס נפשיה בקצרה לא שייך הכא משום דאם נטמא בפנים הא בעי ספירת ימים ואחר ימי הספירה צריך שיטבול ויעריב שמשו ואח"כ יביא כפרתו וא"כ לא משכחת לה מחוסר כפרה ששימש שנטמא בפנים ואם נטמא בחוץ הא משעת כניסתו נתחייב כרת וא"כ הא דקי"ל דמחוסר כפרה ששימש במיתה לא משכחת לה וא"כ יש לתמוה על רבי זירא דאיך הוליד דין מחודש דשיעורא גמירי מהא דקי"ל דטמא ששימש במיתה ולא אשכח לה פתרי אם לא שנאמר דגמירי שיעורא והא אכתי קשה דמחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ומה שנתרץ למחוסר כפורים נתרץ לטמא ששימש, אשר על כן נראה דודאי לכ"ע אית להו דמשכחת טמא ששימש במיתה בנכנס דרך גגות אלא דס"ל דאם שהה חייב דומיא דנטמא בפנים ולא נעלם מרבי זירא אלא דלא אשכח עבודה בפחות מכדי שהייה ועל זה הקשה דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה והאי טמא דנקט הוא כולל לכל הטמאים טמא שרץ או טבול יום או מחוסר כפורים דכולהו איקרו טמא טבול יום מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא הוא וכתיב טמא יהיה ואמרינן לרבות טבול יום ומחוסר כפורים נמי איקרי טמא דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא טמאה היא וכתיב עוד טומאתו בו ודרשינן מינה לרבות מחוסר כפורים אלמא כולהו איקרו טמא וכדכתיבנא ועל זה הוקשה לרבי זירא כל הטמאים הללו ששמשו דהוו במיתה היכי משכחת להו דאי נטמאו בחוץ ונכנסו כדרכם הא משעת כניסה חייבי כרת נינהו אלא ודאי דמיירי בנטמאו בפנים או בשנכנסו דרך גגות דליכא חיובא משום הכניסה. אלא דאכתי קשה דכולהו בשהה חייבין והשתא לא ימנע אם שהו בר כרת הוו משום ביאת מקדש ואם לא שהו הא לא עבוד עבודה דליכא עבודה בפחות מכדי שהייה אלא ודאי דשיעורא גמירי ואם כן משכחת לה לכל הטמאים ששמשו דהוו במיתה בכי האי גוונא דאניס נפשיה וטמא שרץ בנטמא בפנים ואניס נפשיה וטבול יום ומחוסר כפורים בנכנס דרך גגות ואניס נפשיה אלא אי אמרת דלא גמירי שיעורא לא משכחת לשום טמא ששימש דהוא במיתה ואביי הקשה לו דמשכחת להו בהפך בצינורא דהיא עבודה דלא שהה וא"כ משכחת להו לכל הטמאים ששמשו דבמיתה בכי האי גוונא דהיינו טמא שרץ שנטמא בפנים והלך בדרך קצרה ודרך הליכתו הפך בצינורא וטבול יום ומחוסר כפורים שנכנסו דרך גגות והלכו בדרך קצרה ובהליכתם בקצרה הפכו בצינורא באופן דבין רבי זירא ובין אביי באו ליישב כל הטמאים היכי משכחת להו דאם שמשו דהוו במיתה וא"כ יש להוכיח שפיר מסוגיא זו דאף בנכנס דרך גגות אם שהה חייב וכמו שכתבנו בתחילת דברינו. וראיתי להראב"ד ז"ל בפ"ד מהלכות אלו דין ד' שכתב א"א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באיברים מבחוץ ע"כ. וראיתי למרן ז"ל שם שהביא דברי הראב"ד הללו וכתב ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ"ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו היא פרטית לרבינו ונ"ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפי"א ממס' פרה ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חייב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא עכ"ד. ודברי מרן הללו שגבו ממני שאם תמיהת הראב"ד היא על רבינו שכתב דטבול יום שנכנס למקדש בכרת א"כ היה לו לקבוע השגתו בפרקין כי שם כתב רבינו דין זה אבל מה שכתב דטבול יום ששימש שהוא במיתה הוא דבר מוסכם אין בו חולק. גם מ"ש דחייב דמתניתין היה אפשר לומר דחייב מלקות קאמר הנה מלבד דלישנא דחייב מורה דחייב כרת קאמר עוד יש להכריח דבר זה דהא בפ"ו דנזיר נפקא לן דין זה מדכתיב טמא יהיה ודרשינן דקרא אתא לרבות טבול יום וכיון דמהאי קרא ילפינן לה פשיטא דחייב כרת מאחר שהכתוב קראו טמא ותו קשה דאיך יתכן לומר דהראב"ד הוה סלקא דעתיה לומר דטבול יום אין בו כרת דהא איהו אית ליה דאפילו מחוסר כפרה שהוא יותר קל מטבול יום הוא בכרת וכמו שכתב בפרקין דין ט' ותו דבהדיא תניא בפרק הקומץ (דף כ"ז) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ע"כ, הרי לך הדבר מפורש שטבול יום הוא בכרת והנה מכל מה שכתבנו נתבאר שדין זה שכתב רבינו שטבול יום הוא בכרת הוא דבר מוסכם אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל וא"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דלמה כתבה הראב"ד לקושיא הלזו בהשגות כאילו היא פרטית לרבינו. והנראה אצלי בכוונת דברי הראב"ד הוא שהוקשה לו על רבינו שכתב בדין הקודם והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה כו' כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הוה צנור בידו והפך בו אבר כו' ואח"כ כתב וכן טבול יום שטבל ועבד כו' וחייב מיתה ומשמע מדבריו דבמה שכתב בתחלת דבריו ניחא נמי לטבול יום ועל זה תמה ואמר דבטבול יום לא משכחת לה שיתחייב מיתה על העבודה אלא בבמה א"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באיברים מבחוץ ויש לדקדק בדברי הראב"ד כיון דמוקי לה בעומד חוץ לעזרה ועושה בית יד ארוכה אמאי איצטריך לומר שהעבודה היא הפוך האיברים דע"כ לא איצטריך לאביי לומר דהעבודה היא הפוך האיברים אלא משום דמוקי לה בעומד בעזרה ולא אשכח עבודה בלתי שהייה כי אם הפוך האיברים אבל להראב"ד דמוקי לה בעומד בחוץ ועשה בית יד ארוכה הוה מצי לאוקומי בשאר עבודות כגון שהקטיר איברים או סדר שני גזרי עצים ע"י כלי ארוך ועוד יש לדקדק דאמאי לא מוקי לה אביי בכי האי גוונא דהראב"ד ולר' זירא נמי קשה דמנא ליה להכריח דין זה דשיעורא גמירי אימא דמשכחת לה בכי האי גוונא ותו קשה לר' זירא דמה יענה לקושיית טבול יום היכי משכחת לה וכיון דמוכרח הוא ליישב קושית טבול יום בכי האי גוונא דכתב הראב"ד א"כ מנא ליה להוליד דין זה דשיעורא גמירי הא במאי דנתרץ לטבול יום היכי משכחת לה בההוא גוונא נמי משכחת לה לכל הטמאים ומיהו לקושיא זו כבר כתבנו לעיל דאי אמרינן דשיעורא גמירי משכחת לה נמי לטבול יום ששימש במיתה כגון שנטמא בפנים וטבל ועבד ורץ בקצרה ושיעור הטבילה והעבודה היה פחות מכדי הילוך בינוני בקצרה אך הנראה אצלי הוא דס"ל להראב"ד דע"כ לא אמרינן דמהני אף אם היה עומד בחוץ אלא דוקא גבי הפוך איברים שאינה הכרחית ואף דזר וטמא העושה אותה חייבים מיתה מ"מ לא מצינו בשום מקום דאיכא חיוב בהיפוך איברים וכבר עמדתי על זה בספר רביעי סי' י"ט (*א"ה תמצאנו בפ"ו מה' תמידין ומוספין דין א' יע"ש) אבל בשאר עבודות פשיטא דלא מהני אלא בעומד בעזרה דדוקא גבי שחיטה קי"ל דאם היה השוחט בחוץ דמהני וכמו שפסק רבינו פ"א מהלכות פסולי המוקדשין ונפקא לן מדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ודרשינן בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה' אבל בשאר עבודות בעינן שיהיה העובד לפני ה' ואפשר דטעמא דשחיטה הוא משום דשחיטה לאו עבודה היא וכדאיתא בכמה דוכתי ואפילו בשחיטה אינו דבר מוסכם אלא הוא מחלוקת תנאים וכדאיתא בריש פ"ג דזבחים (דף ל"ב) ומ"מ נראה דבשאר עבודות בעינן שיהיה העובד בפנים דומיא דקבלה דבעינן שיהיה המקבל בפנים וכדאיתא בפרק איזהו מקומן (דף מ"ט) וכ"כ רבינו בריש פ"א מהל' פסולי המוקדשין דין י"ב יע"ש. ומלבד כל זה היה נ"ל דלא משכחת עבודה בעומד בחוץ ע"י בית יד ארוך משום דהוי לקיחה ע"י דבר אחר וההקטרה בעינן שיקח האיברים בידו ויקטירם וכן שני גזרי עצים וכן הקטרת היה בידו ולא ע"י דבר אחר וכן ההזאות לא משכחת להו ע"י דבר אחר ואיני מאריך בזה לפי שיש בדינים אלו אריכות דברים ועיין בפרק לולב הגזול (דף ל"ו) ובמה שכתבו התוס' שם יע"ש. ומ"מ העולה מתוך מה שכתבנו הוא דאי אפשר לשום עבודה הכרחית שיהיה העובד בחוץ ומש"ה הוכרח הראב"ד לומר דהעבודה שעושה הטבול יום בהיותו עומד בחוץ היא היפוך האיברים והנה ר' זירא נעלם ממנו עבודה זו דהיפוך איברים ואפשר שהיה סבור דכיון דאינה עבודה הכרחית אין הזר ולא הטמא חייב מיתה עליה ומש"ה הוקשה לו דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה והוקשה לו בין מטמא סתם בין מטבול יום דהיכי משכחת להו ובבמה לא ניחא ליה לאוקומי לקראי דודאי לא מיתוקמי בדבר שאינו נוהג לדורות והראב"ד ג"כ לא סמך עצמו על תירוץ זה דמשכחת לה בבמה אלא על התירוץ השני דמשכחת לה בעומד בחוץ אלא שכתבו לרווחא דמילתא לומר דבבמה משכחת לה כפשטא דהא לא הוזהרו טמאים ליכנס בבמה ואיכא אזהרה לטמא העובד בבמה ועיין במה שכתבתי בספר ראשון סי' מ"ו (*א"ה תמצאנו בפ"א מה' קרבן פסח דין ג' יע"ש) וכן לא הוה מצי לאוקומי כגון שהיה הטמא בחוץ ועשה עבודה ע"י כלי משום דס"ל דכל עבודה הכרחית לא משכחת לה שתיעשה ויהיה העובד בחוץ ולאוקומי בהיפוך איברים לא הוה מצי לאוקומה משום דאיהו ס"ל דלאו עבודה היא וכמו שכתבנו ומש"ה לא אשכח פתרי לטמא ששימש דבמיתה אם לא שנאמר דשיעורא גמירי ובזה ניחא לכל הטמאים בין לטמא סתם או לטבול יום משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה וכמו שכתבתי לעיל ובא אביי והקשה לו דכיון דקאמר רב הונא זר שהפך בצנורא חייב אלמא עבודה היא לגבי זר והוא הדין לגבי טמא וא"כ שפיר משכחת לה לטמא ששימש דבמיתה כגון שנטמא בפנים והפך בצנורא דרך הליכתו א"נ שהיה עומד בחוץ והפך בצנורא לפנים ובזה ניחא נמי לטבול יום ואביי לא חידש אלא דהיפוך איברים היא עבודה שחייבין עליה מיתה הזר והטמא וכיון שלמדנו שחייבין עליה א"כ שפיר משכחת לכל הטמאים שיהיו חייבין מיתה על העבודה כגון שהיה עומד בחוץ והפך בצנורא באופן שהשגת הראב"ד היא לרבינו דכיון דהוא הביא דין הטבול יום אם כן לא הוה ליה למימר כגון שנטמא בעזרה כו' דבמציאות זה אינו מעלה ארוכה לטבול יום ששימש שהוא במיתה והוה ליה למימר כגון שהיה בחוץ והפך בצנורא לפנים ובזה הוה ניחא גם לטבול יום ואף דבגמרא קאמר אביי משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצנורא היינו משום דבגמרא לא מיירי אלא בטמא סתם לא בטבול יום וכיון שכן אין צורך לומר דמיירי בעומד בחוץ ועשה בית יד ארוכה אלא דמיירי כפשטה שבא בקצרה והפך בצנורא ולעולם דטבול יום לא משכחת לה אלא בעומד בחוץ והפך האיברים לפנים אך רבינו שהביא דין טבול יום סמוך לו הוה ליה למינקט מציאות שיצדק לכל הטמאים אף לטבול יום דהיינו שעומד בחוץ והפך בצנורא האיברים לפנים:
עוד נראה לי לומר בכוונת השגת הראב"ד הלזו שהיא הקדמה להשגה הבאה אחריה דהיינו על מה שכתב רבינו דמחוסר כפורים שעבד אינו חייב מיתה והראב"ד הרבה להשיב עליו מכמה מקומות דמחוסר כפורים שעבד חייב מיתה וגבי ביאת מקדש נמי נחלקו בזה דרבינו סובר דמחוסר כפורים שנכנס למקדש פטור וכמ"ש בפירקין דין ט' והראב"ד שם השיגו בזה יע"ש נמצא דלרבינו מחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ואינו חייב לא משום ביאת מקדש ולא משום עבודה והראב"ד ס"ל דהוא בכלל הטמאים וחייב משום ביאת מקדש ומשום עבודה והיה עולה על הדעת דמה שהכריחו לרבינו לומר דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים הוא מהך סוגיא דשבועות דלא אשכחו פתרי לטמא ששימש דבמיתה כי אם בהיפוך צנורא ואי אמרת דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים א"כ מחוסר כפורים ששימש דבמיתה לא משכחת ליה דתירוצא דהפך בצנורא לא שייכא כלל גבי מחוסר כפורים וכמו שכתבנו למעלה וא"כ ע"כ אית לן למימר דאביי ס"ל דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים לחייבו משום ביאת מקדש ומשום עבודה ואף שיש סוגיות מורות דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים מ"מ אפשר דרבינו סמך עצמו על סוגיא זו דשבועות דרבי זירא ואביי דבתרא הוא סבירא להו דמחוסר כפורים דזב לאו כזב הוא ופסק כוותייהו לזה בא הראב"ד לומר דאי משום הא לא איריא כלל דהא לדידך נמי תיקשי כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה דהא אף רבינו מודה דטבול יום הוא בכלל הטמאים בין לביאת מקדש בין לעבודה וכמבואר בדבריו וא"כ לא משכחת טבול יום ששימש במיתה אלא או בבמה או בעושה בית יד ארוך לצנורא והפך באיברים מבחוץ וא"כ אף מחוסר כפורים לעולם אימא לך שהוא בכלל הטמאים ומשכחת לה מחוסר כפורים ששימש במיתה בכי האי גוונא וכיון דאזדא ליה לרבינו סייעתא הלזו דסוגיא דשבועות תמה עליו איך פסק דמחוסר כפורים ששימש דאינו במיתה מאחר דאיכא כמה סוגיות המורות דמחוסר כפורים דזב הוי כזב וכמבואר בדבריו באופן דליכא קושיא על הראב"ד דלמה הביא קושיא זו בהשגות מאחר שאינה פרטית לרבינו דכוונת הראב"ד אינו אלא לשלול דלא נימא דטעמיה דרבינו הוא משום דסמך עצמו על סוגיא הלזו דשבועות דליתא וכמו שכתבנו ומ"מ כפי שיטת הראב"ד דלא אשכח פתרי לטבול יום ששימש דבמיתה אלא בהני גווני דכתב עדיין יש להכריח מסוגיא זו כסברת רבינו דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ונהי דמדברי אביי אין להוכיח כלל וכמו שכתבנו דמה שנתרץ אליבא דאביי לטבול יום נתרץ גם כן למחוסר כפורים אך מדברי ר' זירא יש להכריח דהא ר' זירא מכח קושיא דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה הכריח דשיעורא גמירי ויש לתמוה עליו דנהי דתירוצא דאביי דהפך בצינורא נעלם ממנו או שהיה סבור דהיפוך איברים אינה עבודה להתחייב עליה מ"מ איך נחה דעתו בתירוץ זה דשיעורא גמירי וכי לא ידע דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאין וא"כ תיקשי מחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ובשלמא אטבול יום לא קשה מידי משום דבאוקימתא זו דשיעורא גמירי ניחא נמי לטבול יום אך למחוסר כפורים אינו מעלה ומוריד כלל תירוץ זה דשיעורא גמירי וכמבואר ואם כן מוכרחים אנו לומר תירוץ אחר ליישב קושיית מחוסר כפורים ששימש דבמיתה היכי משכחת לה ומה שנתרץ למחוסר כפורים נתרץ גם כן לטמא ששימש ומנא ליה לרבי זירא להוליד דין מחודש כזה דשיעורא גמירי מאחר שתירוץ זה אינו מעלה ארוכה לכל הטמאים ומכח קושיא זו נראה דיש להכריח דר' זירא מעולם לא הוה קשיא ליה ממחוסר כפורים משום דאיהו סבירא ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים ואינו חייב לא משום ביאת מקדש ולא משום עבודה ולא היה קשיא ליה אלא מטמא סתם או מטבול יום דהוא בכלל הטמאים דהיכי משכחת להו דאם שמשו דהם במיתה והוה ניחא ליה דכיון דשיעורא גמירי משכחת להו דאם שמשו הוו במיתה וכמו שכתבנו לעיל באופן שיש להכריח מכאן דר' זירא ס"ל דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים וכסברת רבינו ונראה דהראב"ד לא הוקשה לו מדברי ר' זירא משום דאף שנאמר דר' זירא אית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים מ"מ פשיטא שאין לפסוק כמותו ולדחות כמה סוגיות המורות בהיפך דמחוסר כפורים הוא בכלל הטמאים אך מדברי אביי הוקשה אליו משום דאם היינו אומרים דיש להכריח דאביי אית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים היה עולה על הדעת שיש לפסוק כמותו משום דמריה דתלמודא הוא ובתראה הוא לזה בא לתרץ ולומר דע"כ אין מדברי אביי שום הכרח לומר דאית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים. ומיהו אף שכתבנו דמדברי ר' זירא יש להוכיח דאית ליה דמחוסר כפורים אינו בכלל הטמאים הוא דוקא אליבא דהראב"ד דלא אשכח פתרי לטבול יום ששימש דבמיתה אלא בהני גווני דכתב אך לפי מה שכתבנו לעיל דמשכחת לה לטבול יום ששימש בנכנס דרך גגות תו ליכא קושיא כלל לר' זירא ממחוסר כפורים דלעולם ר' זירא הוקשה לו מכל הטמאים אף ממחוסר כפורים דהיכי משכחת להו דבמיתה ואיהו ס"ל דלא משכחת עבודה בלתי שיעור שהייה ועל זה הוקשה לו דהיכי משכחת לה דאי בנכנס דרך גגות הא כל ששהה חייב וכל שעבד הרי שהה אלא ודאי דשיעורא גמירי ובזה משכחת לה לכל הטמאים שיתחייבו מיתה על העבודה ואפילו מחוסר כיפורים וכגון שנכנסו דרך גגות וכמו שהארכנו בזה לעיל בתחלת דברינו. ובאמת נוראות נפלאתי על הראב"ד אמאי לא קאמר דמשכחת לה לטבול יום ששימש דבמיתה כגון שנכנס דרך גגות דהא הלכה פסוקה היא דנכנס דרך גגות אינו חייב משום ביאת מקדש ובאוקימתא זו הוה ניחא קושייתי דמחוסר כפורים היכי משכחת לה בין לר' זירא בין לאביי וכמו שכתבנו. ואפשר לומר דהראב"ד ס"ל דכל הנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור ולפי זה הוקשה לו דלמה נדחק אביי לומר דמיירי בהפך בצנורא אימא דמיירי בסתם עבודה וכגון שנכנס דרך גגות דאפילו שהה כל היום כולו פטור משום ביאת מקדש וחייב על העבודה אלא ודאי מדלא אוקמה אביי בהכי שמעת מינה דלא ניחא ליה לאוקומי לקרא בנכנס דרך גגות דהוא מילתא דלא שכיחא ומש"ה אוקמיה לקרא בהפך בצנורא. ולפי זה כשהוקשה לו להראב"ד מטבול יום לא קאמר דמשכחת לה בנכנס דרך גגות אלא בעומד בחוץ ומיירי בהפך בצנורא דוקא ולא בשאר עבודות וכמו שכתבנו למעלה ואם כן נמצא שדברי הראב"ד הם נכללים בדברי אביי דלכולהו קרא מיירי בעבודה דהיפוך איברים אלא דאביי מיירי בטמא סתם ומש"ה קאמר כגון שבא בקצרה והראב"ד דמיירי בטבול יום אוקמה בעומד בחוץ אבל לכולהו קרא לא מיירי אלא בעבודה דהיפוך איברים. שוב נתיישבתי בזה וראיתי שיישוב זה שכתבנו לדעת הראב"ד אינו מתיישב דמלבד מה שכתבנו דלדעת הראב"ד כל שנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור הוא דבר זר בעיני עד מאד דכיון דקי"ל דכל שנטמא בפנים אם שהה חייב אף דליכא ביאה למה יגרע נכנס דרך גגות שיפטר אם שהה והנה דבר זה לא ניתן להאמר כלל כפי דעתי. זאת ועוד קשה לי דכי היכי דכתב דמשכחת לה בבמה והנה תירוץ זה דבמה אין לו שום שייכות כלל עם דברי אביי הכי נמי הוה ליה למימר אוקימתא זו דנכנס דרך גגות אף דמיירי בעובד איזו עבודה שיהיה ואין לה שום שייכות עם דברי אביי וכי יעלה על הדעת דניחא טפי לאוקומי לקרא בבמה שהוא דבר שאינו נוהג לדורות מלאוקומי בנכנס דרך גגות סוף דבר דברי הראב"ד שגבו ממני וצריכים אצלי תלמוד:
ודע שראיתי למרן ז"ל שכתב על דברי הראב"ד הללו שהקשה דהיכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה דיש לומר דיש במיתה בידי שמים משא"כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לס' שנים כו' ואיכא נמי כרת דיומי ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים מה שאין כן במיתה בידי שמים ע"כ. ותמהני עליו דהא כפי שני התירוצים הללו דיותר חומרא יש בכרת ממה שיש במיתה בידי שמים שאין במיתה בידי שמים מה שיש בכרת אבל יש בכרת מה שיש במיתה בידי שמים ונוסף עליו דברים רעים וא"כ קושיית הראב"ד במקומה עומדת דכיון דנתחייב כרת בשביל ביאת מקדש היכי משכחת לה שיתחייב מיתה בידי שמים על העבודה הרי נתחייב כרת על הכניסה ויש בכלל מאתים מנה ואם היה הדין בהיפך שעל ביאת מקדש היה חייב מיתה בידי שמים ועל העבודה כרת היה ניתן להאמר תירוץ מרן דאיצטריך לומר דאם עבד ניתוסף לו חומרא אחרת דחייב כרת אבל כיון שהדין הוא בהיפוך אין דברי מרן מעלים ארוכה לקושיית הראב"ד, זאת ועוד קשיא לי על כל דברי מרן ואף כפי תירוץ האחרון דאית ליה דיש חומרא במיתה בידי שמים מה שאין בכרת דאם כן מי דחקו לאביי לאוקומי לקרא בהיפוך האיברים דוקא אימא דקרא איירי בכל העבודות ואיצטריך קרא לחייבו מיתה בידי שמים על העבודה לפי שיש במיתה בידי שמים מה שאין כן בכרת מאחר שכפי דבריו מוכרחים אנו לומר תירוץ זה לקושית טבול יום ותו רבי זירא דהוליד דין מחודש דשיעורא גמירי מכח קושיא דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה וכי לא ידע חילוקי דינים אלו דיש במיתה בידי שמים מה שאין כן בכרת דנהי דההיא דרב הונא דזר שהפך בצנורא דחייב לא גמיר אבל כל כי האי מילתא דיש הפרש בין כרת למיתה בידי שמים היעלה על הדעת שנעלם ממנו א"ו שחילוקים אלו שכתב מרן בין כרת למיתה בידי שמים אינם מעלים ארוכה לקושייתו ואביי נמי הכי ס"ל ומש"ה הקשה הראב"ד מטבול יום ודברי מרן צ"ע: ודע שזה שכתבנו לעיל דאם נכנס דרך גגין אם שהה חייב נראה דיש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוס' ריש פרק כל הפסולין (דף ל"א) * שהקשה ה"ר אפרים דהיכי משכחת לה שחיטה בטמאין שיהיה סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל והאריכו הרבה בתירוץ קושיא זו וכתבו בסוף דבריהם דה"ר אפרים היה מפרש דמשכחת לה בשחט טמא דרך גגין ועליות דלא נתקדשו ובסכין ארוכה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאין יכול להכניס שם ידו ומיהו התינח בקדשים קלים שיכול לתלות הבהמה ולשוחטה אבל בקדשי קדשים לא אפשר דבעינן שחיטה על ירך אם לא שנאמר דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה ע"כ. ויש לדקדק בדבריהם דאם איתא דאם נכנס דרך גגין אפילו שהה פטור מאי דוחקיה לומר דשחט בסכין ארוכה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה והלא אפילו נכנס שם כל גופו פטור וכן מה שהוקשה להם מקדשי קדשים אי אמרת דאפילו שהה פטור ליכא קושיא דמיירי דנכנס בצפון דרך גגין ושחט כדרכו אלא ודאי דס"ל דלעולם אם שהה חייב וס"ל דשחיטה הוי שיעור שהייה ומש"ה כתבו דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה צ"ל דשחט בסכין ארוכה דאי לא נמצא דהכניס ידו ושהה שיעור שהייה ולדידיה כל שהכניס ידו הוי כנכנס כל גופו וכן בקדשי קדשים הוצרכו לומר דמיירי דעבד בסכין ארוכה מן העליה ועד הגג. ומיהו יש לדחות ראיה זו דיש לומר דלעולם דס"ל דכל שנכנס דרך גגות אפילו שהה פטור אלא דס"ל דאיסורא מדרבנן איכא וכמו שכתב רבינו ואע"פ שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות ואפילו בכניסה בלתי שהייה איכא איסורא דרבנן וכדמשמע פשטיה דלישנא דרבינו ומש"ה הוצרכו התוס' לומר דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה דמיירי דשחט בסכין ארוכה והן בקדשי קדשים צ"ל דמיירי דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה דאי לא לא משכחת לטמא ששחט דרך גגין דהא אסור ליכנס דרך גגין מדרבנן ולעולם דאיסור תורה ליכא אפילו אם שהה. אך קשה דאם איתא דהתוס' הוקשה להם אפילו מאיסורא דרבנן היכי כתבו ובסכין ארוכה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה דמשמע דלמ"ד לא שמה ביאה ניחא דאין צריך לאוקומה בסכין ארוכה והלא לכ"ע איסורא דרבנן איכא וכמו שפסק רבינו בדין י"ח וז"ל וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות ואי אמרת בשלמא דהתוס' לא הוקשה להם אלא מאיסור תורה ניחא דלא הוצרכו לידחק ולומר דמיירי בסכין ארוכה אלא למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אך אי אמרי' דאפי' דליכא איסור תורה כ"א איסורא דרבנן אכתי הוקשה להם דהיכי משכחת לה לטמא ששחט א"כ אף למ"ד דביאה במקצת לא שמה ביאה צ"ל דמיירי דשחט בסכין ארוכה וא"כ כפי זה שהוכחנו דהתו' לא הוקשה להם אלא מאיסור תורה הדרינן למאי דכתבינן דיש להוכיח מדברי התוספות דאף אם נכנס דרך גגין ועליות אם שהה חייב. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דעל כרחין דאף אי ליכא כי אם איסורא דרבנן אכתי הוקשה להם דהיכי משכחת לה לטמא שישחוט דהא בגמרא שם אמרו דטמאים לא ישחטו לכתחילה גזירה שמא יגעו בבשר ואי אמרת דאיכא איסור מדרבנן משום כניסה אכתי קשה דאימא דלכתחילה לא משום דאסור ליכנס מדרבנן ולמה איצטריכו לטעמא דגזירה שמא יגעו בבשר וכן יש להוכיח מדברי התוס' עצמם דאף מאיסור דרבנן הוקשה להם שהרי עיקר קושייתם היא דאיך יתכן שיהיה סכין כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל ואפילו אם נאמר דמיירי בטבול יום מ"מ עזרת נשים אורכה קל"ה אמה ואיך יתכן שתהיה סכין ארוכה כל כך. והנה הדבר ידוע דכל הני מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים אינם אלא מדרבנן דמן התורה ליכא איסור כי אם מעזרת ישראל ולפנים דהיינו משער ניקנור ואם כן על כרחין לומר דהתוספות אף מאיסורא דרבנן הוקשה להם משום דמסוגיית הגמרא מוכח דאי לאו משום גזירה דשמא יגע בבשר לכתחילה נמי היה שוחט הטמא ועל זה הוקשה להם כיון דמדרבנן מיהא אסור לטמא שיכנס לחיל או לעזרת נשים איך יתכן שישחוט הטמא לכתחלה ובסכין ארוכה הוא דוחק גדול לומר שיהיה כל כך ארוכה וכן מוכח בדבריהם שתירצו דהיכא דנטמא בעזרת נשים לא החמירו עליו כו' ולפי זה שהכרחנו דהתוס' אף אי ליכא כי אם איסורא דרבנן הוקשה להם אזדא לה הוכחת התוספות שכתבנו דיש להוכיח מדבריהם דאם נכנס דרך גגין ושהה דחייב דלעולם דפטור ואפ"ה הוצרכו לומר דמיירי בסכין ארוכה משום דאיכא איסורא דרבנן בנכנס דרך גגין אפילו לא שהה וכמו שכתבנו ולפי זה צ"ל דהתוס' פליגי עליה דרבינו וס"ל דלמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אפי' איסורא דרבנן ליכא שהרי כתבו ובסכין ארוכה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ואי אליבא דרבינו דלעולם איכא איסורא דרבנן אף למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אם כן לכ"ע צריך לאוקומה בסכין ארוכה: *ובריש חולין גבי טמא במוקדשין בתוס' שם דף ב' ע"ב
ודע שבמה שכתבנו לעיל דהא דממעטינן דרך גגין משום דאינו דרך ביאה שהוא דוקא בדלא שהה אבל אם שהה חייב ניחא לי הא דאמרינן בפרק הקומץ (דף כ"ז) דאיצטריך אל פני הכפורת למעט דרך משופש וקשה דתיפוק ליה משום דכתיב ואל יבוא ודרך משופש אינו דרך ביאה אך במה שכתבנו ניחא דאי משום דכתיב ואל יבא כל ששהה חייב אך כיון דכתיב פני הכפרת ממעט דרך משופש אפילו שהה וא"ת דבסוף פ"ח דזבחים (דף פ"ב) אמרינן תנו רבנן פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין ת"ל אל הקדש פנימה והקשו כיון דאיפסלה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי ותירץ אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש אמר ליה רבא והא הבאה כתיב בה ואי אמרת דמדרך ביאה לא מימעט דרך משופש אלא בדלא שהה אבל אם שהה לא מימעיט אימא דקרא דפנימה מיירי בנכנס דרך משופש ושהה י"ל דשאני דם דאין לחלק בין שהה ללא שהה וכיון דלא מיפסיל משום כניסתו לאלתר תו לא מיפסל אך גבי ביאת אדם יש לחלק בין שהה ללא שהה משום דכל דלא שהה עדיין הביאה הראשונה קיימת ומשום אותה ביאה אין לחייבו כיון שלא היתה דרך ביאה אך בשהה כבר כלתה ביאה ראשונה וחשיב כביאה שניה:
אך מדברי התוס' נראה דס"ל דכי ממעטינן גבי ביאה ריקנית כל שאינו דרך ביאה הוא אפילו שהה שהרי הקשו דלמה לי קרא דאל פני הכפרת תיפוק לי משום דכתיב ואל יבא והוכרחו לומר דדרך משופש הוי דרך ביאה משמע דס"ל דמאל יבוא ממעטינן כל שאינו דרך ביאה אפילו שהה מדלא אוקמוה לקרא דאל פני הכפורת בדשהה דלא מימעט מאל יבוא. ומיהו נ"ל דאף דס"ל לתוס' דכל היכא דכתיב ביאה ממעטינן כל שאינו דרך ביאה אף אם שהה מ"מ מודו גבי ביאת טמא דאם נכנס דרך גגין ושהה דחייב וכמו שכתבנו לעיל משום דשאני ביאת טמא דקי"ל דאפי' טהור שנכנס ונטמא שם אם שהה חייב ואע"ג דלא קרינן ביה ואל המקדש לא תבוא שהרי בשעת ביאה טהור היה אפ"ה חייב ואזהרתיה מדכתיב ולא יטמאו את מחניהם וכתיב וישלחו וכמו שכתבו התוס' בפ"ב דשבועות (דף ט"ז) ד"ה תנהו יע"ש ומש"ה היכא דנכנס דרך גגין דין הוא דליחייב אם שהה אע"ג דמשום ביאה פטור משום דחשיב כאילו ניטמא שם דחייב אע"ג דליכא ביאה באיסור אבל גבי ביאה ריקנית כל שאינו חייב משום ביאה תו לא מיחייב שהרי כל שנכנס להיכל או לקדש הקדשים לצורך עבודה וכלתה עבודתו ושהה כל היום כולו לא מיחייב כלל דכיון דמשום ביאה לא מיחייב תו לא מיחייב וראיה לזה שהרי שנינו גבי כ"ג שאם נכנס פעם חמישית ביום הצום חייב מיתה בידי שמים וכמו שפסק רבינו בפ"ב מהלכות אלו דין ג' ואם איתא דאם שהה לאחר שכלתה עבודתו דחייב לשמעינן רבותא דאם שהה לאחר שכלתה עבודתו דחייב וכל שכן אם נכנס פעם ה' אלא ודאי דליכא חיוב אלא בנכנס פעם ה' דאיכא ביאה באיסור אבל כל דליכא ביאה באיסור תו לא מיחייב ועוד ראיה לזה ממאי דתנן בפרק הוציאו לו (דף נ"ב) יצא ובא לו בדרך בית כניסתו והתפלל תפלה קצרה בבית החיצון וכו' ותפלה זו היתה בהיכל וכמו שפירש"י שם וכן כתב רבינו בפ"ד מהלכות עבודת יום הכפורים והנה פשיטא שתפלה זו אין לה שום רמז בכתוב אלא תקנת חכמים היא ואם איתא דכל ששהה לאחר שכלתה עבודתו חייב הדבר תמוה איך תקנו לכ"ג להתפלל בהיכל דאיכא איסור לאו דביאה ריקנית אלא ודאי דכל דלא מיחייב משום ביאה תו לא מיחייב אפי' אם שהה שם כל היום כולו. וגדולה מזו נ"ל דאפילו נכנס לעבוד ולא עבד ושהה שם פטור כיון דהכניסה היתה אדעתא דעבודה וראיה לזה מהא דאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ"ג) רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דהא עייל ליה שלמה אהקטרה מיחייב וכו' ומפשטן של דברים נראה דאפילו לא הקטיר השלמה כי אם החסרה לא מיחייב משום ביאה ריקנית כיון דהביאה היתה בהיתר דהא קא עייל שלמה ואף שאפשר לדחות ראיה זו מ"מ האמת יורה דרכו דבביאה ריקנית כל שלא נתחייב בשעת ביאה תו לא מיחייב ומש"ה אם נכנס דרך גגין אפי' אם שהה שם פטור וכמו שכתבנו אך גבי ביאת טמא דקי"ל דאפילו טהור שנכנס אם נטמא שם חייב אם נכנס דרך גגין ושהה שם חייב:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה