משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי יהודה רוזאניס
פרק ב · הלכה ה
כהן שיצא מן המקדש וכו'. מדסתם ולא חילק משמע דבשום צד לא יניח העבודה ויצא. ובפ"ט דיומא (דף פ"ה) אמרינן נענה ר"ע ואמר וכי יקום איש על רעהו מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל זבחי ואמר רמי בר חמא א"ר יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי ופי' רש"י אבל להחיות כגון שידע ללמד זכות עליו אחר שנידון בב"ד ליהרג. וא"כ יש לתמוה למה לא ביאר רבינו דין זה שאם יש לו ללמד זכות שיניח העבודה ויבא וילמד. עוד אני מסתפק בדין זה במאי דקאמר רבא התם דר"ע נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו ואשכחן ודאי ספק מנ"ל ופירש"י וה"נ גבי כהן הול"ל נמי דהכי עבדינן ליה ואשכחן מהכא דאודאי פקוח נפש מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה. ויש להסתפק אם דין זה אמרו רבא בדרך דחייה אבל לפי האמת גבי כהן העובד לא מסרינן ליה זוגא דרבנן או דילמא לקושטא דמלתא אמרו. ומיהו לכל הצדדין נ"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא. דל"ל דפליג שמואל אדרבי יוחנן ולית ליה ההיא דרשא. דא"כ לשמואל נמי תקשי למות למה לי. א"ו דאע"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאף שכבר למדנו רבינו דפקוח נפש דוחה את כל המצות מ"מ היה לו ללמדנו דין זה דאבל להחיות אפי' מעל מזבחי מאחר דאיצטריך קרא לדין זה. והנ"ל בזה דס"ל לרבינו ז"ל שדין זה דרבי יוחנן ליתיה כ"א אליבא דר"ע דדריש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וס"ל דדין זה דר"ע ליתיה אלא אפי' מעל המזבח רציחה דוחה את העבודה וכן מוכח מדבריו בפ"ה מהלכות רוצח דין י"ב. והטעם שדחה דברי ר"ע הללו כבר כתבתי במקום אחר סי' כ"ז (*א"ה תמצאנו בהלכות רוצח יע"ש) וכיון דלדידן מעל לאו דוקא אלא ה"ה מעם תו לא מצינן למידרש לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי וזה פשוט: