משנה למלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהודה רוזאניס
פרק ט · הלכה כח
מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו'. בפרק האיש מקדש ועיין בטור סימן מ"ה פלוגתא דרש"י ור"ח בדין זה. ואם גילו דעתם בשעת נתינת הסבלונות שאינן אלא דורון בעלמא ואינם הוראה לא משום קידושין עצמם ולא הוראה על קידושין שקדמו מהני האי גילוי דעתא אפילו לסברת ר"ח כ"כ מרן בתשובה סימן א' יע"ש. וכתב מרן הב"י סימן מ"ה וז"ל כתב מהרי"ק בשרש כ"ח מאחר דכן הוא דאיכא מיעוטא דשכיח בינייכו דמקדשי והדר מסבלי דודאי יש להחמיר כפי' ר"ח ואעפ"י שיש להראות פנים ולומר דלא נאמרו הדברים אלא כשאין הבעל עומד לפנינו שמת או הלך למדינת הים התם הוא דחיישינן לסבלונות אבל כשהבעל עומד לפנינו ועומד וצווח שלא נתכוון לשם קידושין הדעת מכרעת שאין לחוש לשום פוסק כדמשמע מתוך לשון המרדכי פרק האיש מקדש מ"מ אע"פ שאני מדמה בע"ד איני רוצה לעשות מעשה וכו' יע"ש (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ז מהלכות אלו דין כ' יע"ש ודו"ק). ולכאורה נראה מדברי הר"ן ז"ל דלא ס"ל הכי שכתב אבל היכא דחיישינן אפי' אומרים שניהם דלא נתכוונו לקידושין חוששין. ואפשר לחלק דע"כ לא קאמר מהריק"ו דלא חיישינן אלא בנדון דידיה שהמיעוט מקדשי ויכול לומר איני מן המיעוט. אבל דברי הר"ן לא נאמרו אלא היכא דכולם מקדשי תחילה אז אינם יכולים לטעון תמורת המנהג אלא דמשמעות דברי הר"ן אינם מורין כן שכתב כל היכא דאיכא חשש סבלונות וצ"ע. מדברי מהר"ם שהביא המרדכי ס"פ האיש מקדש משמע דסבלונות אפילו שלא היו עסוקין באותו ענין כיון דשידכה קודם חוששין יע"ש. וכתב ה"ה וז"ל וכתב הרמב"ן דבמקום חדש שאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות. ולכאורה נראה דהריב"ש פליג בהא ממ"ש משמו מרן הב"י סימן מ"ה וז"ל. כתב הריב"ש על אחד שאירס אשה כפי נימוס המצרים ואח"כ נתן לה סבלונות לפירש"י בנדון הזה אין חוששין להם שניתנו לשם קידושין אף אם היו שם עדים שקבלה אותם הבחורה בשעה שנשלחו לה שהדבר ידוע שלא היה מנהג מיורק"ה שהרוב יקדשו ואח"כ ישלחו סבלונות ואף אם זה היה מנהגם הנה בעונות נתבטל המנהג ההוא בעת השמד וכיון שאין בה מנהג לקדש קודם סבלונות אין לחוש וכו'. והשתא קשה אי נתבטל המנהג מאי הוי וכי גרע מעיר חדשה. ודברי ה"ה ז"ל אפשר היה לפרשם דמאי דחיישינן בעיר חדשה הוא שמא המיעוט מקדשי תחילה וכשיטת רבינו דחייש למיעוטא אבל לרש"י ז"ל דלא חיישינן למיעוטא לא חיישינן אלא דלפי דברי הר"ן דפי' דרואין אותה כמחצה על מחצה אף לפרש"י חיישינן וצ"ע:
כתב מהריק"ו שורש קע"א וז"ל ועוד נלע"ד הוכחה גדולה שאין לחוש לסבלונות הללו שהרי מנהג קבוע הוא בין הלועזים שלעולם מקדשין בחדר בפני עדים בלא מנין משום דחיישי לכשפים ושוב חוזרים ומקדשים באפי עשרה ובכנופיא וכו' וא"כ יש הוכחה גדולה שלא נתקדשה כבר מלפני הסבלונות דאם איתא שנתקדשה א"כ למה חוזרין ומקדשין בשעת חופה וכו' יע"ש. ויש לגמגם על זה דלא יהא אלא שאמרו אח"כ שלא קדשו ודאי דלא מהימני דכל דאנן חיישינן אפילו אמרו שניהם דלא קדשו לא מהימני והכי כתב הר"ן בפי' ההלכות וא"כ מאי נ"מ מה שמקדשים בשעת החופה חדר בחדר דמוכיח שלא קדשו כבר. ואפשר לומר דכל שמתכוונים לומר שלא קדשו דוקא הוא דלא מהימני אבל כל דממילא מתוך מעשיהם מוכיח שלא קדשו עדיף טפי מהיכא שבאים לומר שלא קדשו. ואין זה מספיק ואולי צירף זה הטעם לראשון וכל אחד אינו נדרש לעצמו ודו"ק:
עוד כתב מהרי"ק דע"כ לא פליג רש"י אשאר גאונים ז"ל דאמרי דאין לחוש שיהיו הסבלונות עצמם קידושין אלא היכא שהוא נותן סתם או שאמר משום אהבה וחבה וכיוצא בזה דמשמע קצת לשון קידושין אבל כשהוא נותן לה בלשון דורון בלבד בהא מודה רש"י שאין לחוש שיתן אותו לשם קידושין. וכתב דיש לדקדק כן גם מלשון מהר"ם כמו שיע"ש. ובדברי הרב ז"ל הגדילו התערובות וכל מאי דמייתי מדברי מהר"ם אינו ענין כלל לפרש"י דמהר"ם כשכתב דבלשון אהבה וחבה דיש בלשון לשון סבלונות קאי לפירוש הגאונים דחששא דסבלונות הוא משום קידושין שקדמו אבל לרש"י ז"ל לא שייך חששא דסבלונות כיון שפירש משום אהבה וחבה ולפום מאי דקאי הרב תחילה אין בלשון אהבה וחבה לשון קידושין ולרש"י לא הוי כלום. ואם כן מהרי"ק דקאי לפירש"י מה לי שיהיה לשון דורון שוה ללשון אהבה וחבה או לא לרש"י בכל גווני לאו כלום הוא. ואי אפי' לפי' הגאונים דחששא היא משום קידושין שקדמו כל שלשון הסבלונות אינו מורה דרך אישות אלא דרך דורון בעלמא לא חיישינן אין כאן מקום לדברים הללו אלא לעיל דמיישב נדון דידיה למ"ד דהחששה היא משום קידושין שקדמו היה לו להזכיר זה. גם מ"ש וכ"ת מ"מ כיון דהזכיר כלה נראה שבדעתו לקדש וכו' מגומגם לשונו ודו"ק:
ודע דמהרי"ק שם מייתי לשון רבינו שכתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו' וכתב עליו וז"ל ומאד לשון זה מגומגם בעיני וצ"ע רב לפי הנלע"ד. חדא שמתחילה כתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו' דמשמע שכן נהגו רוב אנשי המקום לכל הפחות שהרי דבר פשוט הוא דאין ראוי שיקרא מנהג על המיעוט וכו' והדר מסיק ואמר צריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין והרי הוא כסותר דבריו הראשונים וכו' יע"ש. וקושיא זו נראה דליתא דמצינא למימר דרבינו ז"ל רצה להשמיענו תרתי. חדא דאפילו במקום שכולם מקדשי והדר מסבלי לא הויא מקודשת גמורה אלא חששא מיהא הויא וזהו שכתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות דהיינו כל המקום חוששין להו ולאו מקודשת גמורה אלא ספק ואח"כ כתב דאפי' שרובא מסבלי והדר מקדשי חיישינן לה ודו"ק:
כתב הריב"ש סימן ה' פי' הגאונים בחששת הסבלונות ואח"כ כתב וז"ל ואף אם אפשר לפי פירושם דאף בעיר שאין בה מנהג חוששין לסבלונות שמא קידש קודם לכן מ"מ בנדון שלך הרי אתה מודה שלא קדשה בכסף קודם הסבלונות וכו'. ויש לדקדק דכיון דאומדנת חכמים היא שקידש קודם לכן אינו נאמן לומר שלא קידשה קודם ועיין בתה"ד. (א"ה עיין לעיל ד"ה כתב מהריק"ו) ונראה דלא אמרה הריב"ש אלא באומר שלא קידשה מקודם אלא הסבלונות עצמם היו לשם קידושין. אבל בעוקר הכל ואומר שלא קידשה מקודם וגם הסבלונות לא היו לשם קידושין אינו נאמן. א"נ דלא אמרה הריב"ש אלא במקום דליכא מנהג אבל במקום דאיכא מנהג אף שיהיה מן המיעוט אינו נאמן ועיין בסימן תע"ט. וכ"ת לא ימנע אם אמת הם דברי המקדש הרי קידשה בסבלונות ואם אין ניחוש לקידושין שקדמו. הא לא קשיא דנהי שהוא אומר אמת שלשם קידושין נתנם לא מהני מידי כיון שהיו בשתיקה ואין לחוש בסבלונות אלא לקידושין שקדשו דחיישינן שקדשה כדין ונתן ואמר והכא שאמר דלשם קידושין נתנם הרי אין כאן הוכחה לקידושין שקדמו ומצד עצמם לא מהני כיון דלא אמר. תו איכא למידק אמאי לא קאמר דגם לסברת האומר דהחששא היא משום קידושין שקדמו דהכא ליכא למיחש מאחר שכבר התחילו בשידוכין כמנהג המצרים וכמ"ש טעם זה אליבא דמ"ד דהחששא היא משום דהם עצמם קידושין. עוד כתב שם הריב"ש ז"ל וז"ל ואם באת לטעון ולומר שקודם קידושין קדשה בביאה אין חוששין לזה וכו' ולא ידעתי אמאי לא דחה הרב טענה זו כמ"ש מקודם דהיינו שהוא הודה שלא קדשה מקודם אלא שטען דהסבלונות נתנם לשם קידושין (*א"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר פ"י מהלכות גירושין דין י"ט): ומקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות בתחילה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה כתב מרן הב"י סימן מ"ה וז"ל וכתב הרשב"ץ אם לא היו שם עדים והוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפירש"י ולא לפירוש התוס'. ודברי הר"ש בר צמח תמוהים הם דבין לרש"י בין לתוס' אפילו אם היו עדים באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. ואולי שבוש נפל בספרים וכצ"ל והוא באתרא דמקדשי והדר מסבלי דאפילו לפירוש התוס' אפשר דצריך שיהיו עדים בשעת הסבלונות וטעמא דמסתבר הוא. והר"ן כתב דא"צ עדים לפי' התוס' וצ"ע: