אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהודה רוזאניס

פרק ו · הלכה י

הלכה ט

כיצד כגון וכו'. בפרק אע"פ (דף נ"ו) האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאי בטל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים וקי"ל כר"י. ופירש"י בדבר שבממון שאר וכסות ס"ל לרש"י דבעונה מודה ר' יהודה דתנאו בטל משום דהוי צערא דגופא וכ"כ רש"י בפירוש בפ"ק דקידושין (דף י"ג) וז"ל בדבר שבממון דניתן למחילה הוי תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא ניתן למחילה. וכ"כ בפרק הזהב (דף נ"א) ובס"פ השוכר את הפועלים וכ"כ רשב"ם בפרק יש נוחלין (דף קנ"ו) וכ"ה דעת התוספות בפרק אע"פ (דף נ"ו) ד"ה ושמעינן שכתבו בסוף דבריהם כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה ר' יהודה. וכן הוא דעת רבינו ז"ל הכא בפירקין ולקמן פרק י"ב מהלכות אלו דין ז' וכ"פ הטור סימן ל"ח ס"ו ובסימן ס"ט ס"ה וכ"כ הר"ן בפרק האומר דף תרמ"ז וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל נכ"ד ח"ד יע"ש:
אך בירושלמי ס"פ הפועלים אמרינן תני כל המתנה על מ"ש בתורה תנאי ממון תנאו קיים תנאי שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל ע"כ. הרי דס"ל דגם תנאי דעונה חשיב תנאי של ממון. ולפי זה ר' יהודה חולק עם ר"מ בכל החלוקות ומה שהאריך ר' יהודה בדבריו ואמר בדבר שבממון תנאו קיים הוא ללמדנו שאם היה תנאי של איסור כגון ע"מ שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם דתנאו בטל וכבר הביא המרדכי בדברי הירושלמי הללו בפרק השוכר את הפועלים וכתב ודלא כפירש"י. וראיתי למהריק"ו שרש י' שכתב דר"ת ס"ל דגם עונה ניתן למחילה וסבר דפליג ר' יהודה אף בעונה ע"כ. ואין ספק דחיליה דר"ת הוא מהירושלמי שכתבנו. הן אמת שכעת לא ראיתי לרבותינו בעלי התוספות שהביאו סברת ר"ת הלזו ואדרבה כתבנו דמדברי התוספות בפרק אע"פ מוכח דס"ל כסברת רש"י. והריטב"א בחידושיו לקידושין בפ"ק (דף י"ט) הביא דברי רש"י ז"ל וכתב אבל בירושלמי אמרו דעונה נמי דבר של ממון הוא שהנאתה היא ויכולה למוחלו ע"כ. ובחידושיו לכתובות פרק אע"פ כתב וז"ל פירש"י דבר של ממון כגון שאר וכסות וכן פירש הרמב"ם דעונה לאו דבר שבממון הוא ואינו נכון דהנאת הגוף כממון חשיב לענין זה ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לאו דבר של ממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרך גט שלא תהא זקוקה ליבם ע"כ. והא דהאריך רבי יהודה בלישניה בדבר של ממון תנאו קיים היינו משום דבעי לאשמועינן דמודה הוא בדבר של איסור דתנאו בטל עכ"ל:
ודע דבעיקר דברי רש"י הללו שכתב דבעונה מודה ר' יהודה דתנאו בטל משום דהוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה אני תמיה מההיא דאמרינן בסוף פרק החובל הכני פצעני ע"מ לפטור פטור משום דעל צערו מוחל אדם ודוקא בראשי איברים אית ליה לרבא דאין אדם מוחל ורב ששת ור' אושעיא אית להו התם דאפילו על ראשי איברים מוחל אלא דמשום פגם משפחה נגעו בה וחייבוהו ור' יוחנן נמי הכי ס"ל דאדם מוחל אפילו על ראשי איברים וכמו שפירש רש"י שם. הרי דלכ"ע מהני מחילה אף בראשי איברים וכ"ש בצערא דגופא. וגבי עונה גופא אמרינן בפרק אע"פ (דף ס"א) ברשות כמה ומתמה תלמודא כמה דבעי וכ"כ רבינו בפרק ט"ו מהלכות אלו וז"ל האשה שהרשית את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה ה"ז מותר ע"כ. וכן הביא דבריו לפסק הלכה הטור סימן ע"ו ס"ד. ואם כן כפי מה שכתבנו אמאי לא מהני תנאה בעונה הרי ניתן למחילה:
וראיתי למהר"ר בצלאל בחידושיו בפרק אע"פ שכתב בשם רש"י במהדורא קמא וז"ל ודבר של ממון שאר וכסות תנאו קיים דממון עשוי לימחל אבל צער הגוף כגון עונה לא מחלה ליה ותנאו בטל ע"כ. ולפי זה אפשר לומר דלעולם אם מחלה בפירוש העונה דמחילתה מחילה. אך מסתמא צערא דגופא אינו עשוי לימחל. והנה הדבר ידוע דטעמא דר"י דאית ליה דבדבר שבממון תנאו קיים הוא משום דס"ל דהאומר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הכוונה היא שתמחלי השאר וכסות שיש ליך עלי וכמו שהאריך בזה הרשב"א בחידושיו הביא דבריו מהר"ר בצלאל וכמו שנאריך בזה לקמן וא"כ גבי ממון דעשוי לימחל אמרינן דפירוש דבריו שאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות כוונתו היא שתמחול לו ממון השאר והכסות. אבל עונה שהוא צער הגוף שאינו עשוי לימחל אנו אומרים שכוונתו היא ע"מ שאין לי עליך דין עונה דהא לא מהני דע"כ הכתוב רמיא עליה דין עונה. וגבי שאר וכסות נמי אם אמר שאין לי עליך דין שאר וכסות לא מהני משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכמ"ש הראשונים ז"ל. (* א"ה כ"כ התוס' בפרק אע"פ (דף נ"ו) ותמהני על הב"ש שכתבו בשם הח"מ כמ"ש סימן ל"ח ס"ק י'. ולענין שמיטה נתבאר בח"מ סימן ס"ז דיש חילוק בין אומר ע"מ שלא תשמיט שביעית לאומר ע"מ שלא תשמיטני אתה דקאי אגברא כמ"ש הרא"ש. ולכאורה קשה דא"כ הכא דקאמר ע"מ שאין ליך עלי אמאי תנאו בטל כיון דקאי אאשה דהא לא קאמר ע"מ שאיני חייב בשאר כסות ועונה עיין בתוס' שם). והחולקים על רש"י וס"ל דר"י אף בעונה פליג ס"ל דכיון דהנאת הגוף הוא חשיב כממון ועשוי לימחל והאומר ע"מ שאין ליך עלי עונה כוונתו היא ע"מ שתמחלי לי הנאת עונה. ולפי זה אף לרש"י אם אמר בפירוש ע"מ שתמחלי לי הנאת עונה תנאו קיים וזה דוחק שלא נזכר דין זה:
עוד נ"ל דאף שכתבנו דהאשה יכולה להרשות לבעלה שימנע עונתה לא מדין מחילה נגעו בה אלא שכל זמן שהיא אינה תובעת מותר לו לימנע מעונתה מאחר שנתנה לו רשות אבל אם חזרה ותבעה פשיטא דמחוייב בעונתה. וכן בכל הניזקין שכתבנו דניתנו למחילה לאו למימרא דאם חזר בו המוחל ואמר שלא יזיקנו דלא מהני חזרתו דהא ודאי ליתא דלא מהני מחילתו אלא שאם הזיקו קודם חזרתו דפטור כיון דעל פיו הזיקו ואמר לו ע"מ לפטור וכ"כ מהרימ"ט בח"מ סימן קי"ו וז"ל דכי אמר זרוק לי חובי והפטר כל שעדיין לא זרקו יכול לחזור ולומר אי אפשי שתזרקנו וכן בשואל אף ע"פ שאמר לו שלח והפטר יכול לומר אי אפשי וכן באומר קרע ע"מ לפטור יכול לומר אי אפשי שתקרענו ע"כ. אבל גבי שאר וכסות פשיטא שאם מחלה לבעלה שעבוד השאר והכסות דשוב אינה יכולה לחזור בה ומחילתה מחילה הרי זה דומה למי שנתחייב לחבירו לזונו וחזר ומחל לו אותו השעבוד דמחילתו מחילה ופקע מהמתחייב אותו השעבוד:
ואל תשיבני מההיא שנחלקו הראשונים ז"ל באומרת איני נזונית ואיני עושה דאיכא מ"ד שיכולה לחזור בה כל זמן שתרצה וכמו שהביא מחלוקת זה מרן בטאה"ע ס"ס פ' יע"ש. דהתם לאו מדין מחילה נגעו בה אלא מדין האומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו וכדאיתא בר"פ הכותב. ובזה הוא דאיכא מ"ד דיכולה לחזור ולומר אפשי ואפשי בתקנת חכמים. אבל במוחלת שעבוד השאר והכסות פשיטא שאינה יכולה לחזור בה ומחילתה מחילה. ולפי זה ס"ל לרבי יהודה דבשאר וכסות תנאו קיים דמחילתה מחילה אבל בעונה דאין מחילתה מחילה תנאו בטל לפי שאף שתמחול לו לא מהני. והחולקים על רש"י וס"ל דר"י פליג אף בעונה אפשר דס"ל דכיון דעונה היא הנאתה מחילתה מחילה והמוחלת לבעלה הנאת עונה מחילתה מחילה ושוב אינה יכולה לחזור בה וכבר פקע מיניה שעבוד עונה:
ודע דמה שהקשינו בתחלת דברינו לרש"י שכתב דעונה לא ניתן למחילה מההיא דפרק אע"פ ראיתי למהרימ"ט בחידושיו פ"ק דקידושין עלה דהך פלוגתא דר"מ ור"י שהקשה אותה ותירץ ככל אשר כתבנו. גם ראיתי להל"מ ר"פ ט"ו מהלכות אלו שנתעורר בזה. ובתחילה רצה לחלק ולומר דשאני ההיא דע"מ דאמרינן ודאי היא לא מחלה צערא דגופא אלא מפני שרוצה להתקדש לו משום טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ולא הוי מחילה גמורה אבל בממון אמרינן מחלה אבל אחר הנישואין כיון שהרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם. ולא נתקררה דעת הרב בתירוץ זה וכתב א"נ דהכא נמי אינה מחילה אלא שכל זמן שהיא אינה תובעת ונותנת לו רשות מותר לו לימנע אבל בידה לתבוע כל זמן שתרצה ע"כ. והן הן הדברים שכתבנו ותלי"ת שכוונתי לדעת גדולים ועיין במ"ש הרב לחם משנה בס"פ י"ב מהלכות אלו:
זאת תורת העולה דלדעת רש"י והתוס' ורבינו והר"ן והטור ורבינו ירוחם אין תנאי מועיל בעונה אך ר"ת והמרדכי והריטב"א ס"ל דתנאי מועיל בעונה דומיא דשאר וכסות וחילייהו מהירושלמי וכמו שכתבנו לעיל. אך קשיא לי דבירושלמי פ"ק דקידושין אמרינן לאמה מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו ע"מ שלא יהיו עליה ייעודין דברי ר"מ וחכ"א לא עשה כלום שהתנה על מ"ש בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ולית ליה לר"מ כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אית ליה תניי אפשר לו לקיימו בסופו וזה אפשר לו לקיימו בסופו ולית להו לרבנן תניי אפשר לו לקיימו בסופו אית לון תניי ממון וזה תנאי גוף הוא והא תני נושא אדם אשה ומתנה עמה ע"מ שלא יהא לה עליו שאר כסות ועונה ניחא שאר כסות ועונה לאו תנאי גוף הוא א"ר חייא בר אדא תפתר בקטנה ע"כ:
כתב מהר"א ששון ז"ל בתשובה סימן ס"ד דבתנאי לא אמרינן מיגו דחייל אהא חייל נמי אהא ויש כדמות ראיה לזה מהא דאמרינן האומר לאשה וכו' ואם איתא דדמיא לשבועה דחיילא בכולל א"כ גם בתנאי נאמר כן דמיגו דחייל על שאר וכסות חייל נמי על העונה ע"כ. ול"נ דאין מכאן הכרח דשאני הכא שהזכיר האיסור בפירוש ומפני זה לא אמרינן מיגו וכמ"ש התוספות שבועות (דף כ"ד) וקשיא לריצב"א דתניא בירושלמי וכו' ותירץ דבהא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבלה ונשבע עליה לאוכלה. ע"כ משמע מדבריהם דלא אמרינן מיגו דחייל אהיתר חייל נמי אאיסור אלא דוקא בסתם אבל במפרש האיסור לא. וא"כ היכא דקאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שהזכיר האיסור בפירוש לא אמרינן מגו דחייל אשאר וכסות חייל נמי אעונה והרא"ש ס"ל כהאי סברא דריצב"א וכמו שהכריח מהרא"ש סימן קצ"ז יע"ש:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה