אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהודה רוזאניס

פרק ד · הלכה ה

הלכה א

היה מוכר פירות או כלים וכו'. זה מתבאר מהנהו עובדי דמייתי הגמרא בפ"ק דקידושין. וכתב ה"ה וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל הטעם מפני שהוא א"ל בלשון שאלה מתחילה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת ע"כ:
ויש להסתפק בכוונת דבריו דאפשר דהפירוש הוא כך דטעמא דהנך מימרי הוא משום שא"ל בלשון שאלה ולאו משום ששאלה איהי מתחילה הב ולא משום שהשיבה הב מיהב אלא אפילו שלא שאלה מתחילה ולא השיבה הב אלא שתקה דלא הוי מקודשת כיון דבלשון שאלה אמר לה ואפילו אם חזר ואמר לה התקדשי לי ואז אמרה הב מיהב אינה מקודשת אבל אם שתקה כשחזר ואמר התקדשי לי הויא מקודשת וזהו דוקא היכא ששתקה כשאמר לה בלשון שאלה אז מהני שתיקה דלאחר לשון החלטי אבל אם אחר שאמר לה בלשון שאלה השיבה הב מיהב אז אפילו שחזר ואמר לה בלשון החלטי ושתקה לא מהני. והא דאמרינן דהיכא דאמרה הב מיהב דלא מהני אפילו אם היה אחר לשון החלטי היינו דוקא היכא דקדמה שאלה ואף דשתקה אבל אם בתחילה אמר לה בלשון החלטי אפילו שאמרה הב מיהב הוי מקודשת. נמצינו למדין כמה דינים. האחד דאף שלא שאלה איהי מתחילה אפ"ה אינה מקודשת. הב' דאף ששתקה ולא אמרה הב אפ"ה אינה מקודשת. השלישי דאם חזר ואמר התקדשי לי ואמרה הב מיהב דאינה מקודשת אף ששתקה מתחילה. הד' דאם כשחזר ואמר לה התקדשי לי שתקה מקודשת. אלא שיש להסתפק בזה אי הוי דוקא היכא דשתקה מתחילה או דילמא אפילו שהשיבה מתחילה הב מיהבא אלא שמדברי הרשב"א שהביא הר"ן ז"ל (* א"ה עיין לקמן) נראה דס"ל דאם אחר לשון שאלה השיבה הב מיהבא אף שחזר ואמר בלשון אחר ושתקה לא מהני. ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א ז"ל אם שתקה ודאי מקודשת לא קאי אלא להיכא ששתקה מעיקרא :
ואפשר עוד לפרש דברי הרשב"א ז"ל באופן אחר והוא דמ"ש והיא אמרה הכונה לומר וכבר אמרה וה"פ שמתחילה כתב שהכל תלוי בשאלה ואין חילוק בין שתקה להשיבה לזה כתב דאם חזר ואמר לה התקדשי לי אז יש חילוק דאם מתחילה אמרה הב מיהבא אז לא מהני הלשון הגוזר ואף ששתקה אחריו אבל אם שתקה אז ודאי מהני הלשון הגוזר. נמצא לפ"ז דאין חילוק בלשון גוזר בין היכא שהשיבה הן בין ששתקה אלא הכל תלוי בשאלה דאם השיבה אז לא מהני הלשון הגוזר אף ששתקה ואם שתקה אז מהני הלשון הגוזר ואף שהשיבה. שהרי לא חילק בין שתקה להשיבה אלא לגבי לשון שאלה אבל לגבי לשון גוזר משמע שאין חילוק דאם איתא איבעי ליה לפרושי וא"כ הדין השלישי שכתבנו לעיל לפי הפירוש הראשון ליתא לפי פירוש זה. ומ"מ אכתי קשה לכל הפי' הללו דמשמע דס"ל להרשב"א דשתיקה לאחר לשון שאלה לא מהני ואילו מדברי הרשב"א בחידושיו נראה דס"ל דאף דשאלה איהי והשיב לה בלשון שאלה אפ"ה מהני היכא דשתקה וכמ"ש הרב מהרא"ש סימן קע"ה. אשר ע"כ נראה לומר דמ"ש הרשב"א הטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה לא בא לשלול אלא דאין הטעם מפני ששאלה איהי מתחילה. אבל אה"נ דמודה דטעמא דמילתא הוי מפני שהשיבה הב מיהב אבל אם שתקה ודאי דמקודשת וכמ"ש בחידושיו. והמשך לשונו כך הוא טעמא דמילתא הוא משום דאמר לה בלשון שאלה ואפילו חזר ואמר לה התקדשי לי אינה מקודשת כיון שהיא אמרה לו לאחר לשון השאלה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אבל אם שתקה בתחילה לאחר לשון השאלה אז ודאי מקודשת ולאו מטעמא שחזר ואמר לה בלשון גוזר אלא דכיון ששתקה לאחר השאלה שתיקה כהודאה דמיא אבל ליכא לפרושי ולומר דמ"ש הרשב"א והיא אמרה כו' קאי לאחר הלשון הגוזר ובא לחלק בין שתקה להשיבה הב מיהב שהרי מדברי הרשב"א שהביא הר"ן נראה דס"ל דכל שהשיבה אחר לשון השאלה הב מיהב אף שחזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לא מהני אלא ודאי כדכתיבנא דהרשב"א ז"ל בא לחלק אעיקרא דדינא בין שתקה להשיבה:
כתב הר"ן וז"ל וכן נמי אפילו היכא דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשה לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבא מקודשת עכ"ל. ונראה דמיירי היכא דמעיקרא אמר לה בלשון שאלה והשיבה הב מיהב ואז חזר ואמר לה התקדשי דבזה אתי שפיר מה שכתב אם חזר. וכן נמי מדקאמר ואמר לה בשעת נתינה משמע שכבר דבר לה קודם בלשון שאלה והלשון הגוזר אמר לה בשעת נתינה ואי לא אמר לה בלשון שאלה כלל למאי איצטריך לומר שהלשון גוזר אמר לה בשעת נתינה ולא קודם א"ו כדכתיבנא. והשתא יש להסתפק במ"ש ואיהי אמרה הב אם מיירי שחזרה ואמרה הב ואפ"ה הויא מקודשת כיון דהוי אחר לשון הגוזר. או דילמא דהכונה היא וכבר אמרה הב אבל לאחר לשון הגוזר לא אמרה הב אלא שתקה ואתא לאפוקי מסברת הרשב"א שהביא הר"ן דאי אמר לה בלשון שאלה ואמרה הב אפילו אם חזר ואמר הלשון הגוזר ושתקה דלא מהני אבל אם אחר לשון הגוזר אמרה הב איפשר דאפילו אליבא דאיכא דאמרי לא מהני. ולפ"ז איכא לספוקי נמי היכא דשאלה ממנו והשיב בלשון גוזר ואמרה הב. דאפשר דאף אם נאמר דמ"ש הר"ן ואיהי אמרה דהכוונה הוא וכבר אמרה אבל לאחר לשון הגוזר שתקה ומש"ה מהני אבל אם אחר לשון הגוזר אמרה הב לא מהני זהו דוקא היכא דמתחילה אמר לה בלשון שאלה והשיבה הב אז אפילו אם חזר ואמר בלשון גוזר ואמרה הב לא מהני משום דכוונתה לומר הב כמו שאמרתי לך מקודם הב וכי היכי דהב הראשון הוי פירושו לשם מתנה ה"נ הב השני. אבל היכא דלא אמר לה בלשון שאלה מעולם אלא שהיא שאלה והשיב לה בלשון גוזר ואמרה הב אז מהני. אבל ממשמעות הלשון יראה דאף שלאחר לשון הגוזר אמרה הב אפ"ה מהני. וא"כ כ"ש היכא דלא אמר בלשון שאלה כלל דאז אף שהשיבה הב אפ"ה מהני. וא"כ פליג אהרשב"א מן הקצה אל הקצה דאילו להרשב"א אף ששתקה לאחר לשון הגוזר לא מהני כיון דאחר לשון השאלה אמרה הב ואילו לאיכא דאמרי אף שאחר לשון שאלה אמרה הב וחזר ואמר בלשון גוזר ואמרה הב אפ"ה מהני וליכא לספוקי כלל דדילמא הא דקאמר ואיהי אמרה הב דמקודשת היינו דוקא היכא שלא השיבה מתחילה כששאל לה אלא שתקה אבל אם מתחילה אמרה הב אז אפילו שחזר ואמר לה בלשון גוזר דלא מהני כסברת הרשב"א אך מאי דאיכא לספוקי הוא דאם שאלה איהי מתחילה והשיב לה בלשון שאלה ושתקה היכי ס"ל דמצדדו היכא שלא שאלה איהי וכן היכא שלא השיב לה בלשון שאלה ולא צידדו היכא דשתקה משמע דס"ל דאין חילוק בין שתקה להשיבה הב מיהב והדבר צריך תלמוד. עוד כתב הר"ן וז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר לה בלשון שאלה ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדישנא לך אלא אמרה לו הבה אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתא דארצייה הוה לה לאהדורי אין מקדישנא לך ומדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה ודאי הכי קאמרה בקידושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר לה התקדשי לי אינה מקודשת עכ"ל. ויש להסתפק לדעתו ז"ל היכא דשאלה איהי והשיב לה בלשון שאלה ושתקה מה יסבור. דמדיוק דבריו שכתב ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדישנא לך וכן ממ"ש אם איתא דארצייה הוה לה לאהדורי אין מקדישנא לך משמע דכל שלא השיב לה בזה אינה מקודשת. אלא שנראה שדיוק זה ליתא משום דא"כ נאמר דס"ל דאף אם השיבה אין דאינה מקודשת והא ודאי ליתא וכמ"ש רבינו והטור ז"ל. א"ו נראה שכוונת דבריו היא שאם היתה דעתה לומר הב לשם קידושין היה לה לומר אין מקדישנא לך ולא לומר הבה. אבל אה"נ דשתיקה נמי מהני משום דשתיקה כהודאה דמיא. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בפירוש דשתיקה מהני והביא דבריו מהרא"ש סימן קע"ה יע"ש:
עוד נסתפק הרב הנזכר בדעת הרשב"א כשאמרה לו הב והשיב לה בלשון גוזר ואמרה הב מהו. מי אמרינן דכיון דלא אמר לה בתורת שאלה אע"פ שהיא אמרה מעיקרא הב לא אמרינן דבתר מאי דקאמרה מעיקרא אזלינן. או דילמא אה"נ דהרשב"א מודה בזה אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו לא קאמרה מעיקרא כלום ובתר הכי אמר הרי את מקודשת לי אינה מקודשת כיון דבתחילה אמר איהו בלשון שאלה. ונראה דהרב ז"ל הוקשה לו דאם אינה מקודשת למאי איצטריך הרשב"א לאשמועינן דאם חזר ואמר הרי את מקודשת דלא מהני לישמועינן היכא דמתחילה אמר לה בלשון גוזר דלא מהני. ולזה השיב דעדיפא מינה קאמר כו' ואם זו היא כוונת הרב ז"ל תמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך לומר דחידושו דהרשב"א הוא אפילו שלא אמרה מתחילה הב. אימא דחדושיה הוא אפי' ששתקה לאחר לשון הגוזר ואם לא היתה שאלה מקודם פשיטא דהויא מקודשת אלא כיון שהיתה שאלה מקודם והשיבה הב אף שחזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לא מהני:
כתב הריב"ש סימן תע"ט ומעתה אני אומר שהקטנה מקודשת גמורה שהרי עדות שניהם מכוונת שהחתן נתן הטבעת לסרבל אבי הכלה וא"ל בשעת נתינה הרי בתך מקודשת כו'. ונראה דמיירי שאבי הכלה לקח תיכף הטבעת מן הסרבל או אמר הן אבל בלאו הכי לאו כלום הוא שהרי כ"כ הרמ"ה הביאו הריב"ש סימן ק"ע. ומ"ש דשתיקה לא מהניא אלא היכא דשקלתיה ואישתיקא אבל זרק לה קידושיה לתוך חיקה ולא שקלתינהו ואשתיקא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא יעויין שם:
ומ"ש רבינו אם אמרה הן כ"כ הטור ס"ס כ"ט וכתב שם מרן הב"י וז"ל אלא שיש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ"נ ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש וממה שאכתוב בשם הרמב"ן ע"כ. וכבר נשאל מרן ז"ל על לשון זה בתשובה סימן ח' דאיך משמע מלשון הרא"ש דאפילו קבלה בשתיקה מקודשת דאדרבה איפכא משמע ממ"ש ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת וקבלה מקודשת משמע דדוקא לפי שחזר ואמר הרי את מקודשת לי מש"ה מקודשת אפילו בשתיקה אבל אם לא חזר ואמר הרי את מקודשת משמע דאינה מקודשת דאם איתא דס"ל להרא"ש דכשאמר לה לשון שאלה ולא חזר ואמר הרי את דמקודשת לישמועינן רבותא. וכן מ"ש הרמב"ן אבל אם שתקה ודאי מקודשת משמע דהיינו כשחזר ואמר התקדשי לי ומש"ה מקודשת ודאי כמו שנראה מהמשך הלשון שכתב וחזר ואמר התקדשי והיא אמרה כו' ובהא קאמר דאי שתקה ודאי מקודשת עכ"ל מהריב"ן. ויראה דס"ל דמה שחילק הרמב"ן בין אמרה לשתקה היינו לאחר הלשון הגוזר. ולפ"ז קשיא לי שהרי מדברי הרשב"א שהביא הכי מוכח דכל שאמר לה בלשון שאלה והשיבה הב אף שחזר ואמר לה התקדשי לי דאינה מקודשת ומשמע דאפילו ששתקה אחר הלשון הגוזר. דאם איתא דמיירי דוקא כשאמרה הב מיהב איבעי ליה לפרושי ולומר דמה שחילק הרמב"ן בין אמרה לשתקה הוי דוקא היכא דלאחר לשון השאלה שתקה וחזר ואמר לה בלשון גוזר ואמרה לא מהני אבל אם שתקה מהני זה נראה ג"כ דוחק דאם איתא להאי מילתא איבעי להו לפרושי דהא עליה דלישנא דגמרא קאי דהיינו שהשיבה הב. ויותר ניחא לי לומר דמ"ש הרמב"ן והיא אמרה הכוונה וכבר אמרה כלומר דאם לאחר לשון השאלה אמרה הב אז אפילו שחזר ואמר בלשון גוזר לא מהני שכבר גלתה דעתה שאינה רוצה בקידושין אלא במתנה אבל אם לאחר לשון השאלה שתקה נהי דלא מהני משום דאדבורא דידיה סמכא אבל אם חזר ואמר לה בלשון גוזר מהני דכיון דלא גלתה דעתה בפירוש שאינה רוצה בקידושין לא היה לה לקבלו אחר לשון גוזר שאמר לה התקדשי לי בו. ובזה אפשר שיודה הרשב"א דהיכא שלא אמרה הב מיהב אם חזר ואמר לה בלשון גוזר דמהני:
והנה מרן ז"ל השיב על דברי מהריב"ן דמ"ש הרא"ש והרמב"ן אם חזר ואמר כו' על אומרת הב מיהב כתבו כן לומר דאף ע"ג דהאי לישנא משמע שאינה חפצה אם חזר ואמר לה הרי את מקודשת וקבלה מקודשת משמע שלא הצריך לומר הרי את מקודשת לי אלא משום דאמרה הבה הא אם לא אמרה אותו לשון אין צריך לומר בשעת נתינה הרי את מקודשת אלא כיון שקבלה סתם מקודשת ע"כ. והנה תשובתו היא תשובה נצחת למה שהקשו עליו דמדברי הרא"ש והרמב"ן מוכח דשתקה לא מהני דאם איתא דמהני לישמועינן רבותא. לזה השיב דאדרבה חידושא אשמועינן דאפילו שאמרה מתחילה הב מיהב אם חזר ואמר לה התקדשי לי מקודשת דסלקא דעתך אמינא דאפילו חזר ואמר בלשון גוזר דלא מהני כיון שכבר אמרה הב מיהב שהכוונה היא לומר שאינה חפצה בקידושין וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א קמ"ל. אבל שנלמוד מדברי הרא"ש והרמב"ן הללו דשתיקה דלאחר לשון שאלה דמהני הפך דעת רבינו והטור ולהקשות על ה"ה ז"ל שמביא דעת הרמב"ן בסתם לא ידעתי מנ"ל דלעולם דשתיקה דלאחר לשון שאלה לא מהני. ומ"ש הרא"ש והרמב"ן דשתיקה מהני היינו לאחר לשון גוזר דסד"א כיון שקדמה שאלה אפילו שאמר לה אח"כ בלשון גוזר ושתקה דאינה מקודשת וכסברת הרשב"א קמ"ל דמהני אבל אין ה"נ דשתיקה דלאחר לשון שאלה לא מהני וצ"ע. ודע דהרב בעל עצמות יוסף הבין בדברי הרמב"ן דמ"ש והיא אמרה היינו לומר כיון שאמרה היא כך אינה מקודשת והיינו אפילו שאמרה מעיקרא קודם שיחזור ויאמר התקדשי לי אבל אם אמר לה בלשון שאלה והיא לא השיבה כלום אם אמר לה התקדשי לי מקודשת ע"כ. ונראה דאף לפי פירוש זה אין הוכחה מדבריו דשתיקה דלאחר לשון שאלה לא מהני. דאפשר דמ"ש הרמב"ן ואם שתקה ודאי מקודשת אינו בכה"ג שחזר ואמר לה בלשון גוזר אלא שאם שתקה לאחר לשון השאלה ה"ז מקודשת ואפילו לא חזר ואמר בלשון גוזר. דכל מ"ש הרמב"ן ואפילו חזר אינו אלא לאשמועינן שאף שהשיבה אחר השאלה הב לא מהני אף שחזר ואמר בלשון גוזר אבל שתקה אה"נ דמהני אף שלא חזר ואמר בלשון גוזר. והרב ס"ל דכל ששתקה אחר לשון השאלה דהיא ספק מקודשת וכן דעת הריב"ן שכתבנו לעיל וכן דעת מהרימ"ט חאה"ע סימן ל"ח יע"ש:
כתב מהרש"ך ח"ב סימן קכ"ה וז"ל ויראה דלהרמב"ן אפילו שחזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי דוקא אם שתקה מתחילה ועד סוף דהיינו משעת שאלה ועד שעת נתינה אבל אם אמרה אחד מהלשונות הגרועים דהיינו הב מיהב אינה מקודשת ולהרא"ש יראה מדבריו דדוקא היכא דקבלה הקידושין אחר השאלה ולא אמר לה כלום בשעת נתינה אמרינן דאי אמרה לו הב או שתקה נמי אינה מקודשת אבל אם חזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וקבלה אע"פ שמתחילה אמרה הלשונות הנזכרים מקודשת ע"כ. ויראה מדבריו דס"ל דלהרמב"ן לא מהני כשחזר ואמר בלשון גוזר אלא כששתקה בין בתחילה דהיינו לאחר לשון השאלה בין לבסוף דהיינו לאחר לשון גוזר. ולא ידעתי מנ"ל הא דאי ס"ל דמ"ש הרמב"ן והיא אמרה שהוא לאחר לשון הגוזר ובזה חילק בין אמרה לשתקה מנ"ל למהרש"ך דאם לאחר לשון השאלה אמרה הבה דאף שחזר לומר לשון גוזר ושתקה דלא מהני הפך דעת הרא"ש מאחר דהרמב"ן לא חילק אלא בין שתקה לאמרה לאחר לשון הגוזר. ואם הרב ז"ל הוקשה לו דאם כן דלדעת הרמב"ן דכל ששתקה לבסוף מהני אף שאמרה מתחילה לאחר לשון השאלה הבה הרי חולק על הרשב"א שהביא דבריו הר"ן דמשמע מינייהו דכל שאמרה מתחילה הבה אף שחזר ואמר בלשון גוזר ושתקה דלא מהני. ולפ"ז יחוייב בהכרח דמ"ש והיא אמרה שהכוונה הוא וכבר אמרה כלומר שאם היא כבר אמרה לאחר לשון שאלה הבה אז לא מהני הלשון הגוזר שאח"כ אבל אם שתקה בתחילה מהני הלשון הגוזר שאח"כ. אכתי קשה דמנ"ל דבעינן שתיקה לבסוף דאימא דאם לאחר לשון השאלה שתקה אם חזר ואמר לה בלשון גוזר אף שהשיבה הב מיהב מהני שהרי לא חילק אלא בין שתיקה ואמירה דבתחילה דהיינו לאחר לשון שאלה אבל אמירה דאחר לשון גוזר אינו מזיק כלל וליכא למימר שבא להסכים דעת הרמב"ן לדעת הרא"ש שמדברי הרא"ש יראה דדוקא לפי ששתקה לאחר לשון הגוזר אבל אם אמרה הבה לא מהני. שהרי ע"כ פליגי הרמב"ן והרא"ש היכא שאמרה מתחילה הבה וחזר ואמר לה התקדשי לי דלהרמב"ן לא מהני ולהרא"ש מהני. ואפשר דכל מאי דאפשר לומר דלא פליגי הרמב"ן והרא"ש עביד אלא שבחלוקה דהיכא דאמרה היא לאחר לשון השאלה הבה ואח"כ אמר בלשון גוזר ושתקה קאמר דלהרמב"ן לא מהני ולהרא"ש מהני משום דניחא ליה טפי להסכים דעת הרמב"ן לדעת הרשב"א מאחר דהרשב"א תלמידיה דהרמב"ן ז"ל הוה ומסתמא לא פליג עליה והרשב"א כבר גילה דעתו דכל שהשיבה הב ה"ז מעוות שאינו יכול לתקון מש"ה קאמר ובהא פליג על הרא"ש. אבל בחלוקה שהשיבה לאחר לשון גוזר הב שמדברי הרא"ש משמע דלא מהני קאמר דהרמב"ן נמי מודה בזה. ומ"ש ואם שתקה קאי לשני החלוקות מאחר שאין כאן הכרח דפליג אהרא"ש. והנה הרב ס"ל דכל ששתקה לאחר לשון שאלה אינה מקודשת וכ"ה דעת מהר"י אדרבי סימן י' יע"ש:
כתב מהרשד"ם בתשובה חלק אה"ע סימן נ"ד דהראב"ד והרמב"ן והרא"ש כולם חולקים על הרשב"א במה שכתב דאפילו אם חזר ואמר התקדשי לי דאינה מקודשת. ונראה שהבין במ"ש הרמב"ן והיא אמרה כו' דהחילוק דשתקה לאמרה הוי בין שתיקה לאמירה דלאחר לשון גוזר. ותימה הוא איך יחלוק הרשב"א עם רבו:
עוד כתב הרשד"ם דבנדון דידיה יודה הרשב"א דהוו קידושין דבשלמא כשאמר התקדשי לי לשון שאלה בהא הוא דקאמר הרשב"א דכל שלא אמרה הן דלא הוו קידושין אבל נ"ד דלא הוי לשון שאלה ממש אדרבה נראה לשון גוזר יודה הרשב"א דהוו קידושין אפילו שתקה ונטלה או אפי' אמרה הן הוו קידושין ע"כ. ונראה שכוונתו ז"ל לחלק דשאני כשאומר לה תתקדשי לי ששואל לה אם רוצה להתקדש ומש"ה אם השיבה הב לא מהני משום דאדיבורא דידה קא סמכא שאמרה שיתנם לה במתנה וכל שלא השיבה הן כיון שהוא שאל לה אם רוצה להתקדש לא מהני. אבל בנ"ד שאמר אם תרצי לקבלו לקדושין פארה מי אתנהו לך שביאר דעתו שאינו נותנה לה אלא לשם קידושין ולא שאל ממנה אלא לומר לה שאינו נותן לה אותו הדבר ששאלה ממנו אלא אם תתקדש והשיבה תנה לי פשיטא דאדיבורא דידיה קא סמיך שדבריו אינן לשון שאלה ממש אלא אדרבה הוא לשון גוזר כיון שהוא לא שאלה אם רוצה להתקדש לבד אלא שאם תקבלהו לקידושין יתנהו ואם לאו לא יתנהו והוה ליה כלשון גוזר. ומהתימה על הרב פ"מ ח"ב סימן ב' שהקשה על תשובת מהרשד"ם מההיא דהרשב"א שהביא הר"ן דמיירי דלאחר שאמר בלשון שאלה חזר ואמר התקדשי לי בלשון גוזר ועל כל אלה קאמר דאם שתקה אינה מקודשת וכיון שכן צריך לדעת מה מחלק הרשד"ם בין נ"ד לנדון הרשב"א ע"כ:
ואחרי בקשת המחילה אלף פעמים יראה דלעולם לא אתי מהרשד"ם מטעמא דחזר ואמר לה טומא לו פור קידושין פארה מי דהוי לשון גוזר. שהרי הרב כבר ביאר דעתו דבהא פליגי הרמב"ן והרא"ש והראב"ד עם הרשב"א. וע"ק לדעתו דא"כ דמהרשד"ם אתי מטעם שחזר ואמר לה בלשון גוזר איך קאמר דנדון דידיה לא הוי שאלה ממש אדרבא נראה שהוא מאמר גוזר ואי קאי לחזרה אין לך לשון גוזר יותר ממה שאמר לה וה"ק שאינו לשון שאלה ממש ושנראה שהוא לשון גוזר דמשמע דכמסתפק אמרה. אלא ודאי כדכתיבנא דמהרשד"ם לא אתי אלא אעיקרא דלישנא דאמר אם תרצי לקבלו בעד קידושין אתנהו לך ובזה אמר שאינו לשון שאלה אלא כנראה שהוא לשון גוזר:
עוד כתב הרב פ"מ שם דהרשד"ם פירש דברי הרשב"א שהביא הר"ן על קצת האופן שפירש מרן הב"י ע"כ. ולא ידעתי אנה מצא הרב זה שהרי מ"ש הרשד"ם גם כי לדברי שניהם היא שתקה ולא אמרה הן. הוא על השתיקה דלאחר לשון הגוזר שחזר ואמר לה בלשון גוזר טומא לו פור קידושין. אבל לאחר לשון שאלה לא שתקה אלא אמרה תנהו לי ועל שתיקה זו דלאחר לשון גוזר הוא שכתב מהרשד"ם דלדעת הרשב"א לא מהני. אבל בשתיקה דלאחר לשון שאלה בזה לא מיירי מהרשד"ם ואפשר שיסבור דמהני אלא דשאני נדון דידיה דלאחר לשון השאלה אמרה תנהו לי ולפי זה קאמר דאף שחזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לא מהני כסברת הרשב"א:
עוד כתב הרב הנזכר ועל פי הצעתי הלזו כו' וצירף להרשב"א כו' תמיהא לי דמוכרח הוא דהרשב"א ע"כ לא קאמר הכי אלא משום שהשיבה קודם הב או אשקי ע"כ. כנראה דהרב ז"ל הבין דמאי דצירף מרן סברת הרשב"א לסברת רבינו דשתיקה לא מהני היינו ממ"ש הרשב"א שאם חזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה דלא מהני ולפי זה הקשה לו דע"כ לא קאמר הרשב"א הכי אלא משום שהשיבה קודם הב. וזהו תימה בעיני דאיך יעלה על הדעת פירוש זה דא"כ אף אנו נאמר דאף שתיקה דלאחר לשון גוזר דלא מהני והא ודאי ליתא וא"כ ע"כ לומר דשאני נדון הרשב"א שהשיבה מקודם הבה וא"כ מנ"ל דשתיקה דלאחר לשון שאלה דלא מהני. אלא ודאי עיקרן של דברים כך הוא דמרן ז"ל לא פשיט מדברי הרשב"א אלא ממ"ש בתחילת לשונו ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדישנא לך וכן נמי כתב בסוף דבריו אם איתא דנתרצית הוה לה לאהדורי אין מקדישנא לך דמוכח מינייהו שכל שלא השיבה הן לא מהני. וכן הוכיח ג"כ מהריב"ן הובאו דבריו בתשובת מרן סימן ח' דמדכתב ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדישנא לך משמע דשתיקה לא מהני. וכ"ת א"כ דמכח דיוקא אתי מרן א"כ תיקשי לי אדתידוק מרישא נידוק מסיפא דקאמר אי לא אמרה הב מיהב דמשמע דדוקא משום דאמרה לשונות גרועים הללו אבל אם שתקה לא מהני. הא ל"ק דאפשר לתרץ כמו שתירץ מהרש"ך ח"ב סימן קכ"ז לדברי רבינו והטור ז"ל דלדידהו נמי קשיא דיוקא אדיוקא ותירוץ דלחידושא נקט הב מיהב דלא מיבעיא שתקה אלא אפילו אמרה הב דסד"א שכוונתה להשיב על דבריו קמ"ל דלא מהני. וא"כ ה"ה בדברי הרשב"א הללו שנתרץ כן. שוב ראיתי להרב בעל לח"מ שכתב בפשיטות דמרן הוכיח כן ממ"ש הרשב"א ואיהי לא מהדרא אין מקדישנא לך ולקושיית דיוקא אדיוקא תירץ כמו שכתבנו יע"ש:
עוד כתב הרב בעל פ"מ דמ"ש הרשב"א דאף אם חזר ואמר לה התקדשי דלא מהני הוא דוקא אם חזרה היא לומר הבה אבל אם שתקה מהני וצירף בסברא זו למהר"י אדרבי ז"ל יע"ש. ולא ידעתי אנה מצא הרב ז"ל זה שהרי מהרי"א ז"ל מעולם לא אמר דשתיקה מהני אלא בשתיקה דלאחר לשון שאלה אבל אם לאחר לשון השאלה השיבה הבה אף שאח"כ חזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לעולם דיסבור דלא מהני וכדמשמע פשטא דלישניה דהרשב"א. ומה שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן כו' היינו משום דפי' דברי הרמב"ן כמו שפירשם הרב עצמות יוסף דמ"ש והיא אמרה היינו לומר וכבר אמרה וא"כ מ"ש ואם שתקה הויא ודאי מקודשת קאי ג"כ לששתקה לאחר לשון השאלה. ופירש כן כי היכי דלא תיקשי דברי הרמב"ן להרשב"א וכמ"ש הרב עצמות יוסף. וכן ממה שחזר מהרי"א ז"ל והוכיח דשתיקה מהני מדברי הרשב"א שכתב אלא אמרה הב מיהב משמע שכל כוונתו אינו אלא להוכיח דשתיקה דלאחר לשון שאלה דמהני. שוב ראיתי שהדין עם הרב בעפ"מ שהרי מהרי"א ז"ל הביא ראיה לדבריו ממ"ש ר' ירוחם דאע"פ שאמרה אלו הלשונות אם אמר לה בשעה שנתן הרי את מקודשת לי ושתקה מקודשת ע"כ. משמע דמהרי"א ז"ל מדמה שתיקה דלאחר לשון שאלה לשתיקה דלאחר לשון גוזר אף שאמרה בתחילה הבה ואם כן כיון דס"ל כדעת הרשב"א דשתיקה דלאחר לשון שאלה מהניא ע"כ לומר דמ"ש דאם חזר לומר בלשון גוזר דלא מהני דהיינו דוקא אם חזרה והשיבה הב אבל אם שתקה מהני כיון שהרב ז"ל מדמה להו. אך קשה דלמה לא הביא ראיה מדברי הרא"ש שכתב ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת וקבלה מקודשת:
נשאל הרב מוהרשד"ם סימן י"ג על אחד שחטף מחבירו סודר והיה אומר לו שיתן לו סודרו והשיב המקדש תרצה הלבן הזה לקידושין לבתך הקטנה והשיב תן לי הלבן יהיה לשם מי שיהיה והשיב הרב ז"ל שאין כאן קידושין מטעם שלא אמר לי ומטעמי אחריני יע"ש. ותמהני דאמאי לא ביטל קידושין הללו מטעמא דכיון דאבי הבת אמר שיתן לו הלבן והמקדש השיב בלשון שאלה ואבי הבת לא אמר הן אדרבה נראה דהוי כמו הבה מיהבא דאליבא דכ"ע לא הוו קידושין ואפילו את"ל דס"ל דלא הוי כמו הבה מיהבא מ"מ לא הוי כמו הן וא"כ מידי ספיקא לא נפקא והיה לו לעשותו סניף עם הטעמים שכתב וצ"ע. ועיין בסימן ח' (דף ט') :
עוד נשאל מהרשד"ם סימן כ' על מי ששאל מחבירו כוס אחד של יין והשיב לו אם תרצה אותו בעד קידושין אתנהו לך ולא רצה שוב חזר ושאל ממנו הכוס ונתנו ואמר לו אני נותנו בעד קידושין ע"כ. ואין להקשות דאמאי לא הביא הרב ז"ל סברת הרשב"א דס"ל דכל שאמר לו בתחילה בלשון שאלה אף שחזר ואמר בלשון גוזר לא מהני. ואף שרוב הפוסקים חולקים על סברת הרשב"א הלזו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והיה לו לעשותו סניף משום דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא היכא דתיכף ומיד אחר לשון השאלה אמר לה בלשון גוזר שכיון שכבר גלתה דעתה שאינה רוצה אלא במתנה אף שלאחר לשון הגוזר שתקה מ"מ אדעתא דדיבורא קמא שתקה. אבל לא יעלה על הדעת דמשום דבפעם אחד אמר לה בלשון שאלה והשיבה שאינה רוצה אלא במתנה שאם בפעם אחרת אמר לה בלשון גוזר ושתקה דלא ליהוי קידושין משום דאדיבורא דידה קא סמכא וזה אין לו שיעור. ומש"ה לא נסתייע מהרשד"ם בנדון שלו מזה משום דלא היתה השאלה והלשון הגוזר סמוכים זה לזה. ובר מן דין נראה לומר דלא היתה כאן לשון שאלה משום דאמר לו אם תרצה לקבלו בעד קידושין אתנהו לך דלשון זה אינו לשון שאלה ממש אלא אדרבא נראה כלשון גוזר וכמ"ש הרב סי' כ"ד וכבר ביארנו לעיל טעם הדברים יע"ש:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה