משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה· רבי יהודה רוזאניס
פרק כא · הלכה כח
ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר. דין זה הביא הטור אה"ע סי' ב' בשם רבינו ותמה עליו מרן דלמה תלאו בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ ע"כ. והנה מעכ"ת * (א"ה הוא ניהו מר זקני הר"ם ן' חביב ז"ל בספר גט פשוט ר"ס קי"ט יע"ש, והנה הרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו הנהו עובדי דרב ורב נחמן וכבר נתן טעם מרן הב"י י"ד סי' קצ"ב ולפ"ז אפשר לומר דמש"ה כתב הטור דין זה בשם הרמב"ם וכיוצא בזה רגיל מרן הב"י לתרץ בכמה דוכתי ולעת כזאת אתיא זכירה זכירה מ"ש מרן הב"י אה"ע סי' ע"ח יע"ש) תירץ לזה שני תירוצים האחד הוא משום דמהנך עובדי דמאן הויא ליומא הוקשה להם בגמרא דצריכה לישב ז' נקיים ותירצו ב' תירוצים ותירוצא בתרא הוא דרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ובכולא תלמודא מסכימים רוב הפוסקים תירוצא בתרא עיקר ולפי תירוצא בתרא אין ראיה משם דאם הודיעה בתחלה שהוא מותר דשאני התם דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש דלמא אסור לכך תלאו בהרמב"ם ז"ל דמתיר בנישואין ממש. וקשיא לי בזה מההיא דכתב הטור ס"ס ב' לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת ואדם גדול ששמעו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר ודין זה דאדם גדול דשרי יצא לו מההיא דפ"ק דיומא ופרק החולץ דאמרינן שאני רבנן דפקיע שמייהו וע"כ לא חילקו בגמרא בין ת"ח לשאר העם אלא לפי תירוצא קמא דס"ל שהיו באים עליהם אבל לפי תירוצא בתרא שלא היו באים עליהם אלא דיחודי הוא דמייחדי להו אין אנו צריכים לחלק בין ת"ח לשאר העם דהא איתרצא ליה ג"כ קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' וכ"כ התוס' בפרק החולץ וז"ל ומשום נושא במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו ע"כ. וראיתי למעכ"ת שתמה על זה בס"ק ג' דאמאי איצטריכו התוס' לומר הך תירוצא והלא בגמרא אמרו דמשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא דשאני רבנן דפקיע שמייהו. ול"נ דהתוספות ס"ל כסברת ר"י שהביאו התוס' בפ"ק דיומא אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא והוקשה להם דאי הכי הול"ל ליחודי בעלמא כלומר היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולזה תירצו דמש"ה נקט האי לישנא יחוד בעלמא משום דאתא לשנויי מה שהקשה לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' וע"כ הוקשה להם בפרק החולץ דאם איתא דבתירוצא בתרא איתרצא ליה ג"כ קושיא קמייתא ולא מחלקינן בין ת"ח לשאר העם א"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן משום ההיא דלא ישא אדם אשה במדינה זו לזה תירצו ומשום נושא אשה במדינה זו ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו כלומר דאיכא פת בסלו כיון שהיה יכול לבא עליה ואם תתעבר יוליכהו עמו לעירו וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיומא וע"כ אית לן למימר דהתוס' בפרק החולץ ס"ל כסברת ר"י שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד שהרי כתבו בתחלת דבריהם וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ואם איתא שלא היו מודיעין אותם מתחלה מנא הוו ידעי אלא ודאי שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד ומש"ה לא מיחמדא * (א"ה עיין בתשובת הב"ח סי' קי"ח). ואף למאן דלא ס"ל האי פירושא דר"י מ"מ ס"ל דבהאי תירוצא דמייחדי להו איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואין אנו צריכין לחלק בין ת"ח לשאר העם דהא ליכא למיחש למידי וכ"כ הראב"ד לעיל בפי"א מהלכות אלו דין י' וז"ל. ואני איני אומר כן אלא כיון שהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו הוא ואתרתי קושייתא קא מתרץ לה ע"כ. וליכא למימר דדוקא לפירוש הראב"ד הוא דאתרתי קושייתא קא מתרץ אבל לפירוש רבינו ז"ל עדיין צריכי' אנו לתירוצא קמא דשאני רבנן דפקיע שמייהו וכדמשמע לכאורה מדברי הראב"ד. דהא ודאי ליכא נפקותא כלל להא מילתא בין שני הפירושים אלא כוונת דברי הראב"ד כך היא דרצה לאשמועינן דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לכל הימים שהיו יושבים שם נמי שלא היו נושאים אותם ומש"ה כתב ואתרתי קושייתא קא מתרץ וע"כ אית לן למימר דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא כל הזמן שהיו שם ג"כ לא היו נושאין אותם דאם איתא דלא קאי אלא אז' נקיים אכתי לא איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואה"נ דלפירוש רבינו ג"כ שפירש דכי משני בגמרא יחודי בעלמא הוי לאחר נישואין אי ס"ל דלעולם היו מתייחדין עמהם ולא בועלים דאתרתי קושייתא קא מתרץ וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך וז"ל וא"נ שלא יהיו באים עליהן לעולם כו' וכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן משמע דמאן דס"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם ע"כ ס"ל דכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן וכ"כ הרא"ה שם בב"ה יע"ש: א"כ הדרינן לקושיין דאם איתא דמה שהביא הטור דין זה בשם רבינו הוי טעמא משום דללישנא בתרא אין ראיה משום דבנישואין ממש אם הודיעה דשרי וא"כ ע"כ אית לן למימר דס"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם וכיון שכן ע"כ לומר דס"ל להטור דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא קא מתרץ וכדהוכחנו לעיל. ולפ"ז ללישנא בתרא אין ראיה מהנהו עובדי לחלק בין ת"ח לשאר העם. וא"כ למה זה הביא הטור דין זה דאדם גדול בסתמא הו"ל להביאו בשם רבינו כיון דלפי לישנא בתרא לא נפקא האי דינא כי היכי דהביא דין דאם הודיעה בשם רבינו ומשום דללישנא בתרא לא נפקא האי דינא. ואפשר לדחוק ולומר דכיון דכבר שמעינן מדינא דאם הודיעה דס"ל לרבינו דפסקינן הלכתא כתרי לישני מש"ה דינא דאדם גדול לא הביאו משם רבינו דכיון דפסקינן הלכתא כתרי לישני ממילא נפקא האי דינא:
ומ"מ דברי הטור הללו תמוהים מצד עצמם שהרי הרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא דברי ראב"י בלבד ולא חילקו בין ת"ח לשאר העם משמע דס"ל דהא דאמרינן בגמרא שאני רבנן דפקיע שמייהו לאו הלכתא היא. וטעמא נלע"ד משום דס"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא מתרץ ולפי תירוצא בתרא אין אנו מחלקין בין ת"ח לשאר העם ואינהו ז"ל ספוקי מספקא להו אי פסקינן הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא וכמ"ש מרן הב"י י"ד סי' קצ"ב ומש"ה לא הביאו ההיא דשאני רבנן לפסק הלכה. וא"כ איך כתב הטור דאם הוא אדם גדול דשרי ופליג אהרי"ף והרא"ש אביו וצ"ע, וכ"ת דזאת הקושיא בעצמה צודקת לדינא דהודיעה דמדלא הביאו הנהו עובדי דרב ור"נ משמע דס"ל דאף אם הודיעה אסור דאם איתא דס"ל דאם הודיעה שרי היה להם להביא הנהו עובדי דרב ור"נ לאשמועינן האי דינא. הא ליתא משום דלעולם דס"ל דאם הודיעה שרי ומה שלא הביאו הנהו עובדי דרב ור"נ הוא משום דטעמא דאיסורא הוי משום אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך וממילא נפקא דאם הודיעה שרי שהרי אינה יושבת לבטח עמו ומש"ה לא הוצרכו להביא הנהו עובדי לאשמועינן האי דינא. * (א"ה והכי מוכח מדפריך בגמרא לרב ור"נ מברייתא דלא ישא אשה במדינה זו כו' ומההיא דרבא ואמאי לא פריך נמי מברייתא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה אלא ודאי דפשיטא ליה דכל שמודיעה שרי). תו קשיא לי דאם איתא דלפי תירוצא בתרא אף אם הודיעה אסור וע"כ לא הוו קאמרי רבנן מאן הויא ליומא אלא משום דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש מתסר א"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולים לבא עליהם משום איסורא דאל תחרוש על רעך רעה תו קשיא לי לפי דברי מעכ"ת שדחה התי' של הב"ח והפרישה משום דאם כדבריהם הו"ל להטור לומר דהרמב"ם ורש"י פירשו שאם הודיעה מותר א"כ לפי תירוץ מעכ"ת נמי תיקשי דהול"ל דהרמב"ם והסמ"ג כתבו דאם הודיעה דשרי שכן כתב במל"ת סי' קכ"ו וכן על רי"ו תיקשי דאמאי תלה דין זה דהודיעה בהרמ"ה הו"ל להביאו משם הרמב"ן ג"כ: עוד ראיתי שהקשה מעכ"ת אעיקרא דדינא מההיא דאמר בספ"ב דנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות וחד מינייהו בני גרושת הלב ומרב ור"נ דעבדי הכי לא קשיא ליה למר דאיכא למימר ייחודי הוו מייחדי להו כלישנא בתרא וקשיא לי דא"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן כי היכי דלא ליהוו בני גרושת הלב. עוד כתב מעכ"ת ואפי' ללישנא קמא י"ל דקודם ביאה היו גומרים בדעתם שלא לגרשה אם תתעבר כי היכי דלא ליהוו בניהם בני גרושת הלב משמע דס"ל למר דאיסורא דבני גרושת הלב לא הוי אלא אם תתעבר אבל אם אינה מתעברת לא שייך איסורא דבני גרושת הלב. ול"נ דהיינו דוקא למאן דסבר דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים בי קאי אבנים אבל לסברת הראב"ד שהביא מרן הב"י א"ח סי' ר"מ דס"ל דקרא קאי לבועלים שהבועלים בא' מט' מדות אלו הם מורדים ופושעים אף שלא תתעבר אסור וא"כ לסברת הראב"ד קשיא לל"ק דס"ל שהיו באים עליהם היכי עבדי הכי: עוד כתב מעכ"ת דבני גרושת הלב לא מיקרו אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שרי ודברי תימה הם שהרי טעמא דאיסורא דבני גרושת הלב כתב הרא"ש ספ"ב דנדרים דהוי כי מתוך שגמר בדעתו לגרשה מהרהר באחרת א"כ אף אם הודיעה שייך האי טעמא דמהרהר באחרת ולעיקר הקושי' נ"ל לומר דע"כ לא אמרי' כשגמר בלבו לגרשה דאסור לבא עליה אלא כשרוצה לקחת אשה אחרת דאז שייך טעמא דמהרהר באחרת אבל כשאינו רוצה לקחת אשה אחרת שרי דלא שייך טעמא דמהרהר באחרת וא"כ רב ור"נ שכבר היה להם אשה בעירם וכשהלכו לעיר אחרת רצו לקחת אשה לימים שיתעכבו שם אף שגמרו בלבם להוציאה לאחר זה הזמן מ"מ לא היו מהרהרים בנשותיהן ואף מרן ז"ל שכתב סתם ואם הודיעה מותר בכה"ג קא מיירי: