משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא
יסודי התורה
פרק ה
א) הלכות יסוה"ת פ"ה ה"ח בד"ה וראיתי להרא"מ כו' אבל מצאתי בתוס' כו' ומשמע דהיכא דכתיב לא תאכלו הנהנה בו לוקה מה"ת ועלה כתב רבינו המשל"מ ולא ידעתי איך לא הביא דברי רבינו שבפ"ח מהלמא"ס שכתב בפי' שהנהנה מאיסורי הנאה אין בו מלקות ודברי הה"מ שנתן טעם לדבר וצ"ע : ואפשר לומר דמשו"ה לא הביא זה יען דקשה לי' קושית הגאון משאת משה בחיו"ד סי' ה' דל"ה וז"ל חזות קשה הוגד לי בדברי הר"מ פ"ח מהמא"ם שכתב כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה הימנו ולא אכלו וכגון שמכר או נתן לגוי אינו לוקה וכתב ה"ה שם דדין איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מה"ת ואינו לוקה ע"כ והדברים תמוהים דבהדיא אמרינן בפ' כל שעה לא יאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע וגבי נבילה אי לאו דכתב רחמנא או מכור לנכרי הוה אסור אלמא בכלל אכילה מדאוריי' נמי הנאה במשמע ומאין הרגלים דלא לילקי אהנאה ומאי ענין חצי שיעור לגבי הנהנין כו' תו קשיא לי ע"ד הרמב"ם דהנה ע"כ לפרש דבריו שם בפ"ח דהיינו דוקא בשאר איסורין דבהו הוא דאאכילה גרידא לקי ולא אהנאה דאילו בב"ח וכה"כ אפי' אהנאתם נמי לקי וכמו שנראין דבריו בפי"ד דבב"ח וכה"כ אפי' שלא כדרך הנאתם חייב והיינו ודאי לומר חייב מלקות וכדאמרי' התם הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כד"ה וא"כ הדבר תמוה דבהל' סנהדרין בענין הלוקין על ל"ת שאין בהם כרת ומיתה דקחשיב ואזיל בפי"ט כתב האוכל בב"ת וכה"כ ולא זכר את הנהנין בזה ובזה דמשמע דאפי' לפי שיטתו דבשאר איסורים לא לקי על ההנאה לא השוה מידותיו דלכל הפחות הו"ל לממני הנהנה מבב"ח וכה"כ דדברי הכל הן זת"ד ומשום דדברי הר"מ וה"ה צ"ע לכן לא הביא אותם: ולדידי ג"כ חזות קשה חזיתי בדברי רבינו שם בד"ה ודע דאחר שכתבנו דפשיטא לי' בדעת הרמב"ם דס"ל דגם בב"ח אינו לוקה על הנאה ואילו הרב משאת משה פשיטא לי' בהיפוך ועי' בס' לשון לימודים חיו"ד סי"א שדעתו בהבנת הרמב"ם כדעת רבינו דאין לוקין על הנאה וגם ביין שנתנסך לע"א כן ס"ל להרמב"ם ודחה לדברי הלח"מ פי"א מהמא"ס סו' ה"א שכתב דמ"ש הרמב"ם והשותה ממנו לוקה הוא הדין הנהנה כמ"ש בפ"ז מה' עכו"ם וסמך כאן על מ"ש שם דזה אינו יע"ש אמנם יש לדחות דבריו וכן מצאתי להרב מגילת ספר לאוין קמ"ח דע"ד שכתב דמ"ש הרמב"ם והשותה לוקה היינו לומר (דלוקה שתים) דמלבד שלוקה על הנאה המגיע לו משתייתו משום לא תביא ולא תדבק בידך עוד זאת לוקה נמי על שתייתו והאריך שם בראיות עצומות ועכ"פ אנו רואים דדעת הרמב"ם לא נתבאר לן היטב כיצד ס"ל בנהנה מאיסורי הנאה אם לוקין או לא ולכן אין קושיא על הרא"מ שלא נסתייע מהבנת ה"ה בהרמב"ם ואם יש מקום לתמוה תמיהת רבינו הוא על כנה"ג בא"ח סי' תמ"ג שכתב וז"ל אמר המאסף נראה ברור דלוקין ולא ראיתי להפוסקים שביארו זה דהא ודאי תימה דאמאי זה ברור לו ואיך לא ראה דברי ה"ה בדעת הרמב"ם דס"ל להיפוך מזה וע"ע בכנה"ג יו"ד סי' פ"ז ושם בפרי תואר ולע"ד נראה להביא ראי' דלוקין על הנאה מהא דאמרי' בקמא דמ"א אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה ואי ס"ד דאין לוקין על הנאה מאי קשיא הא א"א לכתוב לא יהנה משום דאז הוה אמינא דלוקין על הנאה שוב הראו לי כ דבר זה כתוב בהג"ה מהרצ"ח וראיתי שם מ"ש לתרץ זה ואמנם תירוצו לא יעלה אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וקושית הגמרא נראה דקאי אליבא דכו"ע מדלא אמר הניחא למ"ד כו' ברם אחר העיון בזה נ"ל לתרץ קושיא זו עפ"י מאי שביאר בס' לשון למודים שם וז"ל ונ"ל דאפי' בכלאי הכרם דאמר אביי פכ"ש דלכו"ע לוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וכן בב"ח נמי דקאמר התם אטו בבשר וחלב אכילה כתיבא בי' ולוקין אפי' שלא כדרך הנאת אכילתו אינו אלא לגבי אכילה לומר שאם אכלו שלא כדרך הנאת אכילתו לוקה אבל על הנאה גרידא לא. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם פי"ד ממא"ס דין י"א שכתב ואם ערב דבר מר בתוך קדירה של בשר וחלב או ביין כלאי הכרם ואכלן חייב הרי שלא חייב מלקות אלא באכילה לבד עכ"ל ומבואר דאע"ג דלא כתיב לשון אכילה אינו חייב כ"א באכילה והן ה"נ בשור הנסקל אם היה כתב לא יהנה עכ"ז לא הי' מוכרע מזה דלוקה על הנאתו דהא הטעם דס"ל להרמב"ם דאין לוקין על הנאה הוא עפ"י דברי הה"מ פ"ח ממא"ס הט"ז משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ולאפוקי מכירה או נתינה לכלבים. והן ה"נ בשור הנסקל כיון שהוא דבר ראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ולכן שפיר קא מקשה הגמרא נכתוב לא יהנה ועכ"ז לא יהיה מוכרח מזה דלוקין על הנאה גרידא וכמו שביארנו:
ואגב אורחין ראיתי בס' אהל"י כהן שהביא ראי' להרמב"ם דאינו לוקה על הנאה מהא דמצינו בפ"ה דמעילה דילפינן מקרא לחייב להנהנה מן ההקדש משמע מינה דבשאר איסורי' הנהנה אינו לוקה דאל"כ ל"ל קרא ולע"ד זה אינו ראי' דשאני מעילה יען דלשון מעל ילפינן מסוטה ועכו"ם ולכן לא הוה ילפי' נהנה דשם משאר איסורין דהוה אמינא דומיא דסוטה ועכו"ם בעינן וכמ"ש שם בתוס' דח"י ד"ה ואומר ואדרבה יש להביא ראי' מסוגי' ההיא דלוקין על הנאה דקא' שם יכול נהנה ולא פגם יהא חייב ת"ל וחטאה נאמר חטא בתרומה כו' ואם איתא דבכל איסורין אין לוקין על הנאה מאי קאמר מהיכא ס"ד לומר כן וזה סובל ארוכות אך אני לא באתי אלא לבאר הצ"ע שנשאר רבינו מטעם דלא ברור לן דעת הרמב"ם בזה וכמ"ש בשם שו"ת משאת משה ועוד מחברים:
ובדברי בענין נהנה מן ההקדש עלה על דעתי לבאר דבשו"ת הרשב"א חלק ששי דשנת תרס"ג בד' פ"ד ע"ב בדבר שנהגו להושיט ידים בחורין שבכותל מערבי ולית דחש לשום איסור בזה וכתבתי שם לדחות דעת המערערים (כעת דמקודם לא נשמע שום ערעור) דאי משום מעילה הא אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע חסר שם אלה הדברים ואף דאיסורא איכא מ"מ לענין זה בודאי דיש לסמוך על הטעם שאבאר בהא דאין לחיש בזה מחמת ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ חסר שם. והטעם כתוב שם דהא לא נתקדש הר הבית כ"א רצפה העליונה ולא עד לארעי' דתהומא כדמוכח מפסחים דס"ז מחילות לא נתקדשו ולאו דוקא מחילות אלא גם הכותלים מה שתחת הריצפה וכנראה שם בתוס' ממה שכתבו לחלק בין העזרה להר הבית ועוד באריכות מעט כתוב שם ענין זה יע"ש. ולדעתי הי' זה פשוט דהקורא יבין כי לא באתי בהא. דאין מעילה במחובר אלא לאפוקי דוקא ממעילה ואינו צריך לביאור. אך ראיתי בס' היקר טהרת הקודש נדמ"ח שנתעורר בזה להשיג עלי אמרתי לבאר אלה הדברים::
ב) שם פ"ז ה"ח המוצא כלים משנה בעכו"ם כו' ואמרינן בגמרא דמ"ג ע"א הלכה כרשב"א וכתבו בתוס' פי' רשב"ם ואפי' משכחת תנא דפליג ע"כ למדנו מכאן כלל מחודש שיאמר הש"ס הלכה כפלוני אפי' במקום שלא מצינו מי שחולק עליו ותמיהני דבכמה דוכתי פריך תלמודא הלכה מכלל דפליגי וצ"ע. ולע"ד נ"ל דהא דבכמה דוכתי פריך הכי אינו אלא כשאומר הלכה על הכתוב במשנה ועי' שבת דק"ו ושם בגליון המקומות שציין לזה וכולם המה משניות. אבל הא דהלכה כרשב"א הוא ברייתא ואמרי' בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע לי' שבת די"ט ועי' ביומא דכ"ו בהא דאמרי' ואי משכחת תנא דאית לי' חמש פייסין ושם בתוס' ד"ה ההוא דלא שכתבו אכתי לא ידע להאי ברייתא דהכא. וכן במו"ק ד"ה ע"א ד"ה לאתויי כתבו דהאי דהקשה כן לא היתה מתניתא שגורה בפיו ולא הוה ידע דגרס בה ומתקנין את הדרכים ומבואר מזה דאמוראים לא היו בקיאים בברייתו' ולפעמים לא ידעו כלל מזה ולפעמים לא ידע אותה בשלימות וע"ע תוס' פסחים דצ"ז ע"א ד"ה אלא וברשב"ם לבתרא דצ"ז ד"ה שמרים וא"כ הא ודאי דשייך לומר בברייתא הלכה אפי' היכא דלא הביא מי שחולק עליו יען דאולי אינו יודע אותה בשלימות כמ"ש התוס' בפסחים והגם שכתבו זה בלשון תימה מ"מ מצינו להרשב"א בחידו' לקדושין דט"ז גבי תיובתא דריש לקיש שכתב דבר זה בפשיטות ואינו דומה להלכה שנאמרה על המשנה דהתם שייך להקשות הלכה מכלל דפליגי והא לא מצינו במשנה דפליגי משא"כ בברייתא יש לומר דפליגי בסיפא או בברייתא אחרת ולא שמיע לי':
ג) שם הלכה יו"ד טבעת כו' וכתב מרן הב"י כו' ועי' תשו' הרשב"א כו' ובירושלמי פליג עליו ר' יוחנן וקי"ל כר"י וכן דעת הראב"ד פט"ו כו' וצ"ע:
מה שהביא רבינו ראי' מהראב"ד ז"ל י"ל דהראב"ד על פי טעמו שכתב שם בפט"ו מהל' תרומות ה"ב א"א דבר זה שלא כהלכה כו' ור' יוחנן פליג עלי' והלכה כר"י ואע"ג דבגמרא דידן לא פליג כו' ומבואר דס"ל דכללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל גם אם פליגי בירושלמי וגם אפי' היכא שבתלמודא דידן כתוב הוא בלי פלוגתא שלא הביאו לדברי ר"י שחולק עליו אמנם מרן הב"י אפשר דס"ל כדעת הרמב"ם דלי"ל להאי כללא גם בירושלמי כנראה מדברי הגהמ"י בפ"ה מהסוה"ת ה"ה בדין יחדו להם אחד שמחוייב מיתה כשבע בן בכרי שכתב וז"ל וצ"ע שפסק כר"ל לגבי ר"י דאמר אעפ"י שאינו חייב מיתה ומשמע מזה דהרמב"ם לא חש לכללא היכא דלא פליגי כ"א בירושלמי ומזה שהקשה מרן בכ"מ הלכות מלכים פ"ח ה"ב על הרמב"ם דפסק דביאה ראשונה מותרת מיד מטעם דרב ס"ל כן דהלא ר' יוחנן ס"ל כשמואל דגם בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים ופלוגתא דידהו ליתא בתלמודא דידן אין להוכיח מכאן דמרן סובר דכללא דרב ור"י הלכה כר"י נוהג גם בירושלמי דיש לומר דטעמא דמרן אינו אלא משום דהוי תרי לגבי חד והא דקאמר דקי"ל כוותי' לגבי רב אינו אלא לרוחא דמלתא להגדיל הקושיא וראי' לזה דהא מה שתירץ שם מרן משום דגמרא דידן סבר הכי דאמרינן בפ"ב דסנהדרין תמר בת יפ"ת היתה. לע"ד זה דחוק דהרי הוכחה זו כתבו התוס' בקידושין דכ"ב ע"א ובסנהדרין דכ"א לסתור פירש"י דס"ל דלא כרב ואח"כ כתבו ליישב זה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת. ועוד הא גם לשמואל ור"י דס"ל כמו שפירש"י בע"כ לומר כן דהיתה אמה מעוברת מקודם וכמ"ש שם התוס' בסנהדרין וא"כ איזה דבר הכריח להרמב"ם לפסוק כרב כיון דסוגי' ההוא דסנהדרין ניחא גם אליבא דשמואל ור"י:
ואשר נ"ל בזה דהרמב"ם ס"ל דכללא דפסקי הלכות לא נאמרו אלא רק בדבר הנוהג בזמן הזה וכמ"ש התוס' בשבת ד"ע סוע"ב בהא דאמר רבא ביבמות דל"ו דהלכה כר"ל בהני תלת דלא איירי אלא בדברים הנהוגים בזה"ז. וכן כתב בשו"ת מהרי"ק סס"י קס"ה שיש לו כמה ראיות שלא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגין על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד. אבל על הדינים שלא היו נוהגים אז לא קבעו בהם הלכה יע"ש. ובהגהות לשו"ת הרשב"א מ"ש שם בסי' פ"ט. אך לפי מ"ש דתמיהת מרן עליו דהו"ל לפסוק כשמואל ור"י מטעם דהוי תרי לגבי חד מוכרח לומר כמו תירוצו של מרן וגם לא יהיה דחוק יען דכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים אינו במקום דמסתבר טעמא דיחיד כדמוכח מגמרא דשבת (ד"ם בהא דאמר אין הלכה כרשב"א פשיטא מהו דתימא מסתברא טעמא דרשב"א קמ"ל וביצה די"א ע"ב בהא דאמר אין הלכה כר' יהושע כו') משא"כ בהך כללא דרב ור"י הלכה כר"י דאמרי' שם ד"ד דהלכה כר"י לגבי רב בר מתלת יש לומר דהלכתא כוותי' אפי' היכא דלא מסתבר לן טעמי' וכמו שנראה דעת רש"י והרא"ש בגיטין ד"ס בהא דאחרי' שם השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר ופירש"י ולית לי' דהלכתא כשמאל בדיני והרא"ש כתב שם משום דשמואל תרגמה להא דרב להכי נפק מהך כללא והנה שם מסתברא טעמא דרב כמ"ש התוס' שם בתירוצא בתרא ועכ"ז הוכרחו רש"י והרא"ש לטעמים אחרים ואפי' לתירוץ התוס' משום דמסתברא ג"כ אינו מועיל זה אלא שיהיה כמלתא דלא אתמר בי' הלכתא כמאן. ועוד אפשר לומר דלא כתבו התוס' כן אלא בכללא דרב ושמואל. משא"כ בכללא דרב ור"י דעדיף טפי וע'"פ מ"ש המ"ע בפי"ז מהל' שבת שגדל ר"י בסיבת הנשיא בחכמה ובישיבה יע"ש מאחר דפשטא דמימרא דתמר בת יפ"ת היתה נוטה לדברי רב לית לן בהא דהו"ל תרי לגבי חד. משא"כ בהא דרב ור"י הלכה כר"י לא יועיל הא דפשטא דמימרא כוותי' משמע כיון דאפשר לפרשה גם אליבא דכשנגדו:
ועוד יש לי ראי' לדברי ממ"ש הכנה"ג בסי' כ"ג הגהב"י או"ד בהא דתנן חולין דל"ב אם שהה כדי שחיטה פסילה דרב ס"ל כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל ור"י ס"ל לקולא אפי' בהמה לעוף) וז"ל הרי"ף כתב והלכתא כשמואל ור"י דהו"ל תרי לגבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וק"ל דאמאי הוצרך לומר משום דהו"ל תרי ת"ל משום דרב ור"י הלכה כר"י אפי' חד לגבי חד. וכן נמי קשה למ"ש הרא"ש בפ"ג דבכורות בשם הר"ר יונה. דלענין נתינתו לכהן הו"ל ר"י ושמואל תרי לגבי חד. וי"ל דהאי כללא דרב ור"י הלכה כר"י אינו אלא כשאין כלל אחר מתנגד לו. אבל הכא שיש כלל אחר מתנגד לזה דהיינו רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. א"כ מאי חזית דסמכת אכללא דרב ור"י הכר"י ולא סמכת אכללא דרב ושמואל הלכה כרב. ולכך הוצרך לטעם דהוו רבים לפסוק כוותיי' כי' יע"ש, ומאחר דגם בדברי מרן יש לטעון טענת הכנה"ג מאי חזית דסמכת מוכרח לומר דכוונתו כמ"ש דמטעם רבים הו"ל לפסוק כשמואל ור"י ולא כתב הא דקי"ל כוותי' לגבי רב אלא לרווחא דמלתא ולכן אין הכרע כלל מכאן בדעת מרן שהוא סובר דכללא דרב ור"י נהוג בירושלמי ולכאורה יש להכריע דעתו שס"ל דנוהג האי כללא בירושלמי מפ"ו דהל' בכורים הי"ט שכתב שם וז"ל ורבינו פסק כר' יוחנן שמחלק בין נחתום לאחר. והראב"ד סובר דלא קי"ל כוותי' אלא כר"ל ונסתייע בזה כו'. ויש לומר לדעת רבינו שאין לנו לדחות הכלל שבידנו דהלכה כר"י לגבי ר"ל. וההוא עובדא שנסתייע מזה הראב"ד לא מכרעא כו' יע"ש. אמנם אחר העיון נראה דגם מכאן אין הכרע דהלא המהרי"ק בשורש הנז' כתב דחכמי התלמוד לא הכניסו ראשיהם בין סלעי המחלוקת התנאים ואמוראים לדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטיות. אלא שהלכו אחרי הרוב כגון שראו שאחד הי' חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו על זה סמכו לפסוק הלכה כמותו לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו וכח הי' ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם. אך לא קבעו אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד. וא"כ הגם אם נימא דלא קבעו ההלכות בפלוגתא דליתא בתלמודא דידן מ"מ מצד טעמא דידהו הסברא היא נותנת דגם בתלמודא דירושלמי יהי' נוהג כלל זה. אך כיון דזה אינו אלא רק מצד הסברא ולא מכח קביעות דידהו. א"כ היכא דיש הכרע קצת נגד זה לא משגחינן בהאי כללא ולדעת הראב"ד שם בהל' בכורים דס"ל כר"ל משום הכרע שהביא שם. וע"ז השיב מרן דזה לא מכרעא. וא"כ לא נניח הכלל שבידנו דהלכה כר"י. אבל לעולם גם מרן מודה דכלל זה אינו נוהג בירושלמי. וע"ע בב"י ח"מ סי' ס"ז בד"ה כתב בעל התרומות מה שתמה מרן עליו שפסק כרב ולא כר"י בהא דפליגי כירושלמי בדין פרוזבול אם צריך שיהא קרקע ללוה ולמלוה. והנה גם שם יש לפרש דברי מרן ע"ד שכתבנו. ועפי"ז נוחים ומיושבים דברי מרן שנשאר רבינו בצ"ע ואם נפרש כוונת הצ"ע של רבינו על הרשב"א שסותר א"ע מתשו' לתה"ב. וגם מדוע לא חש מרן לדבריו שבתשו'. הנה כבר דברו בזה בעלי הכללים ובכמה דוכתי מצינו סתירה כזאת והי מינייהו תפסינן עיקר לדינא. ויעי' בפ"ת אה"ע סי' קכ"ז סק"ז ופמ"ג יו"ד סי' ס"ח במ"ז וכבר האריך בזה בשו"ת בעי חיי ח"מ סי' ס"א ד"ה והייתי רוצה והגאון בעל שד"ח שליט"א בכללי הפוסקים. ויע"ש בד' י"ד בסוד"ה ובשו"ת משיב דבר שדעתו נ"י הסכים להסוברים דפסקים עיקר. וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד (בענין קבלת סברת מרן) בזה שכתב אדרבה תשו' הם הלכה למעשה ועדיף מהש"ע. אמנם בהשמטו' לשם כתב על תיבות ועדיף מהש"ע ולא אכחד דיש לצדד דדוקא דיניו הכתובים בש"ע קבלנו ונשמע מזה דטעם שהתשו' יהי' עדיפי מהפסקים מפני שהם הלכה למשה אינו טעם כעיקר דאל"כ מאיזו סברא יקבלו זה ולא זה דעדיף מההוא וע"ע בב"י יו"ד סי' שמ"א ולפיכך פסק רבינו כדבריו בפסקים שהיו אחרונים. ומבואר מזה דאין לנו אלא זה שהוא אחרון הוא עיקר. אבל הטעם שהם הלכה למעשה אינו טעם כלל. ואדרבה בתשו' יש לחוש שמא לנחיצת השואל לא עיין ככל הצורך לזה וגם שמא מפני איזה טעם נסתר כתב כן כמו דמצינו בשו"ת הרמ"א בסי' י"א בשנותו את טעמו בין קמא לבתרא. ובהתנצלות הכתוב שם על גודל ההכרח שהי' לו בזה. משא"כ בפסקים לא שייך כל זה. ולכן נראה שהם עיקר. וכמ"ש הגאון מהור"ר חח"מ שליט"א. וכן הוא דעת מהר"א כ"ץ שבשו"ת מהרי"ל סי' ע"ב וא"כ גם בזה מיושבים דברי מרן מהצ"ע של רבינו:
פרק ח
ד) שם פ"ח ה"ו כיצד מאבד כו' וא"כ יש לתמוה על הטור בסי' קמ"ו כו' וצ"ע עי' בספר קרבן אליצור דס"ל מ"ש כישוב קושיא דנא: