משמרת הבית על תורת הבית הארוך· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]
הבית השני
השער הראשון
פסקה א
בהכשר הנשחטים: השער הראשון, כתב שם בביאור הדברים המפסידין השחיטה עיקור ועיקור פי' רש"י דהיינו פסוקת הגרגרת ואינו מחוור דאם איתא במידי דמטרפי ביה סימנים מני שמואל בהלכות שחיטה לתני נמי נקובת הושט וכו' עד וכתב והנכון בעיני מה שפירש בהלכות גדולות דעיקור הוא שנעקרו סימנים ממקום חבורן בלחי שאינו עושה אותה טרפה ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסימנין עקורין וכו'. וכתב התופס על זה על דברים אלה וזו סברא זרה מאד ושבח אני המסתלק מן הסברות הרחוקות וזה רחוק מאד.
אמר הכותב שבח אני אותו במה שאמר אילו השמיע לאזנו מה שהוציא בפיו כי אני רואה אותו בכל דבריו אוהב הזרים וגם בזה האריך ולא כלה מרוב דברים הדברים הזרים אשר מצא והעומד עליהן ועל טעמיו יראה ויבין. ועוד ראה בחבור מה שחדש המחבר בדבר זה בקושיות ותירוצין והוא מלקט מהן וחוזר ומקשה מהן כאילו חדשם הוא וכבר תירץ בחבור כל הקשה בזה ואם באתי לכתוב לא יהא בו שום תועלת על השנות הדברים הכתובים שם בחבור כאן ולמטה בבירור דיני העיקור ופסוקת הגרגרת בסוף השער הזה הראשון אלא שראיתי להוסיף עוד טעם באיסור עיקור אחד מסימני העוף לפי שלכתחילה כל שאפשר צריך שנים וכן אוסיף בטעם מה שאמרו סימנין שנדלדלו ברובן טרפה שכתוב בחבור דלאו טרפה ממש קאמר אלא אסורה אומר אני עוד דכלהו אאלו טרפות דמתניתין אמרום דפרישנא דאסורות קתני ואגב שיטפא דמתניתין אמרו נמי בהני לשון טרפה. ובתוספות ג"כ הסכימו בזה לדעת הרב ז"ל בעל ההלכות שאין פירוש נאות לעיקור סימנין אלא הוא.
עוד שם גרסינן בפרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשיטה מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום שסח חטהו וכו' ואינו נכון וכו' עד בעינן הלכתא. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב פרטי דבריו משום שיש בהן שגיאות הרבה ותחילה אומר כי מה שחשב לסתור פי' דלא לשוייה גסטרא דאי הכי ההיא דשמואל מכתב כתיבה מאי קושיא דילמא אין הכי נמי לרב יימר דמייתי שחיטה מן הצואר מוזבחת מבקרך דהיא בבהמת חולין וכי איצטריך שמואל לרב כהנא דמייתי לה מקדשים מושחט את בן הבקר ובקדשים הוא דאמר קרא דלא לשוייה גסטרא משום דלדם הוא צריך ואי עביד לה גסטרא אין הדם מתמצה שכל שחתך את המפרקת קודם שתצא נפשה אינה יכולה לגנח אבל בחולין לא שמענו. וכן נמי לתנא דבי רבי ישמעאל דמייתי לה נמי מבהמה דקדשים ואי נמי לר' חייא דמייתי לה מוערכו בני אהרן לא שמענו דלא לשוייה גסטרא לא בקדשים ולא בחולין ולפיכך הוצרך שמואל לאשמועינן בחולין ותדע לך עוד שהרי ההוא דשובר מפרקתה של בהמה שמואל משמיה דר' חייא אמרה ולר' חייא לא שמעינן מקרא בשום דוכתא דלא לשווייה גסטרא ולפיכך אשמעינן שמואל אפילו בחולין לא לשוייה גסטרא. אבל למאן דאמר דקרא דלא לשוייה גסטרא קאמר בודאי משום שלא יבלע דם באברים הוא וכן משמע ממה שפירש רש"י ז"ל לאחד מן הלשונות והוא הנכון שפירש דלא לשוייה גסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים. וכן פירשה בפירוש זה של רש"י ז"ל. וכתבו בתוספות משמו זה לשונם נראה לרבנו כפירש ראשון שבקונטרס דלא לשויי' גסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים ומקרא קא מפיק מושחט משמע ממקום ששחטהו כלומר נקהו מן הדם אלא מבליע דם באברים כדאמרינן לקמן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הרבים ומבליע דם באברים והיינו דוקא לגבי קרבנות דאמר רחמנא חטהו נקהו מן הדם שצריך דם להזאה אבל בחולין לא דהאי קרא לגבי קרבנות הוא דכתיב ע"כ. הא שמענו מדברי רבותינו בעלי התוספות בפירוש כמו שאמרנו דבקדשים שמענו משום דלדם הוא צריך בחולין לא שמענו עד שבא שמואל משמיה דר' חייא ולמד גם ממה שאמר דלא משמע אלא דממקום שזב או ששח חטהו אבל שלא יתיז את הראש כולו מהו משמע. מדבריו משמע ודאי שלא הבין דברי רש"י ז"ל שהרי רש"י ז"ל כ"כ ז"ל דלא לשוייה גסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ע"כ. גם מה שאמר דאפילו לשמואל אין הדין כן אלא בשבר אבל לא בחותך דברי התול הם דמה הפרש בין חותך לשובר שאם הוא משום צערא כמו שפירש רש"י ז"ל שם שבשעה שהיא טרודה להוציא דם כששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא והיא נחה ושוקטת והדם נלבע באבריה ע"כ. כל שכן בחותך מעט מעט שיש לה צער יותר לפי ארך זמן החתיכה. וכן אם הטענה משום שנשבר מפרקתה אינה יכולה להתאנח להוציא דם אף בחותך כן. וכבר כתבתי בסמוך שאפילו בחותך דרך שחיטה אמרוה רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוספות. גם מה שאמר שהרשות נתונה לשוחט אפילו קדשים שלא נאמר בבהמה ולא יבדיל נראה בודאי שלא ידע מהו לא יבדיל שנאמר בחטאת העוף שמתוך דברים אלו נראה שהוא סבור דיבדיל ולא יבדיל בהבדלת מפרקת נאמר ואם כן עלה בדעתו שבוש גדול הוא שאין הבדלה אלא בסימנין שצריך לחתוך אותן כולן או רובן לרבנן כדאית להו ולר' שמעון בן אלעזר כדאית ליה אבל כל דבר שאינו בשחיטה אינו בהבדלה וכדאמרינן בפרק קמא דחולין אמר אביי ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין וכי לאחר שמתה עומד וחולק אמר ליה התם כדי לקיים בה מצות הבדלה אי הכי עור נמי כל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכב בשחיטה ומעכב בהבדלה אימא כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה כל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה אלמא לא נאמרה הבדלה אלא בסימנין ובסימנין כל דשחיט כולהו בבהמה בין בקדשים בין בחולין טפי עדיף. גם מה שחשב להביא קושיא ממה שאמרו מנין לרבות את הראש שכבר הותז וחשב שהותז לגמרי קאמר גם בזה טעה דאילו כן לא היה אומר להביא את הראש שכבר הותז ומשמע דודאי הותז דאי משום דברשותיה להתיז הכי הו"ל למימר מנין לרבות את הראש שהרי רשאי להתיזו. אי נמי מנין לרבות את הראש אם ניתז אלא על כרחנו שכבר הותז בשחיטת סימנין קאמר ומשום דכתיב והפשיט את העולה והדר כתב ונתח אותה לנתחיה משמע דאינו בכלל הערכה אלא אברים שקדם הפשטן לנתוחן ויצא הראש שכבר הותז העיקר שבו דהיינו סימנין. ובפירוש רש"י ז"ל מצאתי כתוב כלשון הזה שכבר הותז בשחיטה קודם הפשט וכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמי ובכלל הפשט אינו ע"כ. ומה ששנינו במשנתנו התיז הראש בבת אחת התיז סימנין בבת אחת כלומר בהולכה או בהובאה קאמר ואין מתיז ששנינו מתיז סימנין ומפרקת וכ"פ אף הרמב"ם ז"ל.
פסקה ב
ומה שאמר דמתניתין דהתיז שני ראשין כאחת בשהתיז כל הראש סימנין ומפרקת אע"פ שאינו ענין לנדון שלפנינו כדי להגדיל תורה אני אומר שאי אפשר למשנתנו ולמה שנאמר עליה בגמרא לומר כן ואע"פ שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שכתב כן אין מכירין פנים בהלכה אלא לאמת ותדע לך שהרי שנינו התיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהו. ועתה ראה אפילו יש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר היאך אפשר לשחוט ולחתוך כל הצואר בשיעור זה בלא דרסה בהולכה לבד או בהובאה לבד והלא לסימנין לבד צריך לפחות כמלא צואר ומה שנשאר ממנו כדי צואר אחר איך יתיז בו צואר בהמה ומי לא עסקינן בשוחט שור או כשב. וכל שכן למאי דאיבעיא להו בגמרא אי חוץ לצואר משהו קאמר והגע עצמך היאך אפשר לומר דבמשהו הנשאר יחתוך עצמות ומפרקת והדעת מעיד שצריך קופץ ואתה אומר שיחתכנו סכין משהו בבת אחת יש לומר כך שאפשר שנסתפקו בזה. ואפילו למאי דמסיקנא דחוץ לצואר כמלא צואר קאמר אינו באפשר וכמו שאמרתי ודאי התיז סימני שני ראשין קאמר שאפילו לסימנין לבד בעינן כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ואפילו בשוחט עוף אחד או בהמה אחת ועוד דמי שסובר דפירוש התיז את הראש הראש ממש סובר דבשאינו מתיז אלא סימנין לבד אעפ"י שאין בסכין כמלא צואר כשרה ואעפ"י שאין משיבין את הארי לאחר מותו אני אומר כי בפרק ראשון של תוספות חולין מצאתי שאינו כן דתנינן תמן מצות שחיטה מוליך ומביא הוליך ולא הביא הביא ולא הוליך כשרה ובלבד שיהא בסכין כדי הולכה והובאה הוליך והביא אעפ"י שאין בסכין כמלא שנים בצואר שחיטתו כשר ע"כ. הנה שהצריכו כאן חוץ לצואר כמלא צואר אפילו לסימנין לבד שהרי לא שנו כאן התיז את הראש. גם מה שפירש זה לשונו וקרא למאי אתא כיון דסוף סוף אגמרא סמכינן דלא לשוייה גסטרא בדוכתא דליכא שח כלל או דשח או דזב בעי אבל ההוא דוכתא היכא או אזנו או לבו או צוארו להכי בעינן הלכתא ע"כ. אלו דברי הבאי הן ואין להן שום ממש דאנן אמרינן דשחיטה מן הצואר הלכתא היא דמן הצואר ולא מאזנו ולא מלבו אם כן למה כן אצטריך קרא לאשמועינן ממקום שזב או ממקום ששח ועוד דאנן אמרינן קרא למאי אתא והוא אומר דלהכי בעינן הלכתא אין אלו אלא דברי נערות. ועוד מאי דלא לשוייה גסטרא דגסטרא היינו גיסי תרי והוא אומר דלא לשוייה גסטרא במקום אחר ודעתו לומר שלא ישחוט במקום אחד וכי קרינן לשחיטה גסטרא ועוד מי סגי לשון גיסטרא לימא דלא לשחוט במקום אחד ומאן דידע לפרושי כי הא תיובתא מותיב בי מדרשא.
עוד שם כתב שהייה כיצד נפלו כליו וכו'. ואינו נכון וכו'. אמר הכותב נסתרה דרכו רש"י ז"ל גורס כן וכתב כן בפירוש והוא אומר שאינו וזה לשון רש"י ז"ל עומדת כאן ומחוסרת הטלה בארץ איכא בין ר' חנינא לר' יוחנן ור' יוחנן משער בשחיטה לחודה ורבי חנינא בעי הטלה בארץ ושחיטה עכ"ל. ועוד גזר מעצמו דאפילו למאן דגריס הכי הלכה כר' יוסי בר חנינא. ובחבור ביאר מחלקתו של רש"י ז"ל לפי גרסתו עם שאר הפוסקים על פי גרסתם וסוגיית הגמרא וכתב דלפי גרסת רש"י ז"ל יש להחמיר וראוי להחמיר כדבריו ואף בספר המאור כן כתב ובאמת נראה שחפצו מביאו כל היום לכלל טעות וכותב מבלי לב ככותב לשכך אזן הנערים.
פסקה ג
עוד שם בענין חלדה במאי דבעי רב פפא החליד במיעוט סימנין כתב המחבר במיעוט וכו' ואינו נכון וכו'. אמר הכותב שבוש הוא זה שזו שיטת הגמרא שבמקצת פשיטא ליה בין להקל בין להחמיר ושואל במקצת אם הוא כן ופעמים שיסתפק במקצת ושואל במקצת וזו שיטה פשיטה בגמרא וזה נכון בכאן יותר מן הפירוש השני שבירר הוא שפירשו מקצת המפרשים דרב פפא אדרב יהודה דמכשר תחת העור קמיבעיא ליה במיעוט סימנין מהו שאילו כפירוש זה אחר דברי רב יהודה הוה להו לבני הגמרא לסדורא להא דרב פפא ואי נמי אחר דברי בי רב ולמה הכניסו ביניהם ההיא בעיא דאבעיא להו לבי רב תחת צמר מסובך מהו אלא ודאי לכאורה משמע דרב פפא נמי לדבי רב קמבעיא ליה והא בירר את שאינו ברור כפירוש השני. ואף הרב ר' משה בר נחמן ז"ל כן כתב וז"ל: קא מבעיא ליה לרב פפא תחת מיעוט סימנין אם אינו יודע או יודע הוא שפסולה ודאי כיון שישנו בכלל שחיטה וכן נראה פירוש זה מדברי בעל הלכות ראשונות וכן פירש ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל ע"כ. הנה שהרב לא ידע שאין זו שיטת הגמרא והוא ידע אין זה אלא שהוא משבש עצמו לדעת גם מכאן נודע שלא עמד על דברי הרב ר' משה ז"ל.
עוד שם כתב דהא דתני רבי יצחק בר יוסף קמי דרבי יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה וכו' ולא ביאר דבריו וכו'. אמר הכותב ילך ויבשר לחמורים כי קושייתו הגדולה אשר מצא כבר היא דרך פירוש בפירושי רש"י ז"ל אלא שהוא קלקל כל מה שאפשר לקלקל שאמר שהריאה עומדת נפוחה וכנגד ראשו של כנף מגיע עד מקצת הקנה והלשון הזה משובש שאין זה מחמת נפיחת הריאה אלא שתכונת כנפי הריאה עודפים ממקום חבורם בקנה ולמעלה והקנה בתכונתו יורד בין כנפי הריאה וזה לשון רש"י ז"ל שהן נמתחין ופורשים כנפים למעלה אעפ"י שהקנה יורד ביניהם עד מקום חבורן. ועוד אני אומר כי מה שעשה קושיא אינה אלא לנערים שאפילו עכשיו שאנו אומרים שאינו אלא עד מקום שהכנפים פורשים מאי תאנוס ומאי לא תאנוס הנה מקומו ידוע נראה עד איזה מקום בקנה מגיעין ראשי הכנפים אלא מאי אית לך למימר שהסימנין לעתים מתקבצין ומתקצרין כאילו נבלעין בעצמן ופעמים שהם נמתחים בעצמן ויוצאין באונס ופעמים שהם עומדין בבינונית דהיינו בשעה שהיא רועה וא"כ אף אם באנו לומר עד מקום חיבורן ממש כך הדין וכך הענין ואנה היא הוקשיא הגדולה שעשה לקטנים.
פסקה ד
עוד שם בדין הגרמה כתב דהגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה וכו' והם דברים תמוהים וכו'. אמר הכותב אישתבש ואין בכל הדברים אלו שאמר שום סדר וכל שכן במה שפסק. ותדע לך כי מה שאמר וכתב לראיה דרב הונא ורב יהודה לא נחלקו אלא בהגריס שליש ושחט שליש והגריס שליש אי נמי בשחט שליש והגריס שליש ושחט שליש הא בהגריס שליש ושחט שני שלישים כולהו מודו דכשרים דברים של בטלה הן שאין הדבר תלוי בהן ובמחלקותם ודברים אלו לא נעלמו מן המחבר שעליהן דן שהמחבר כן אמר שאעפ"י שמכלל מחלקותם של רב הונא ורב יהודה ורב ששת נמי דמשמע לכאורה דקאי כרב הונא משמע דלכלהו הגרים שליש ושחט ב' שלישים כשרה אפילו הכי אין בנו כח להכשיר עד דאיכא רובא בשחיטה דנפקא ביה חיותא דהיינו שחט שני שלישים והגריס שליש משום דהא ללישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי אפילו רבי יוסי בר יהודה פסיל בהגריס שליש ושחט שני שלישים ואע"ג דללישנא בתרא מכשר כיון דלישני פליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר והא דקאמר דלישנא קמא אידחי בהדיא אינו אמת דלא מצינו בגמרא שנדחה. ואי משום דאתקיף עליה רב חסדא ואמר ליה לימא מר איפכא הכי נמי אתקיף ללישנא בתרא ולאו בדוקא אמרה כדי לדחותה לא ללישנא קמא ולא לבתרא אלא לימא מר אמר ורב יוסף אקשי עלה מאן לימא דההוא רובא לאו רבי יוסי בר יהודה קתני לה אלמא רב יוסף כההוא לישנא קמא דרב יהודה סבירא ליה וללישנא בתרא אתקיף רב חסדא ואמר דדילמא ההוא רובא דהתם ר' יוסי בר' יהודה קתני לה ולעולם אפילו ר' יוסי בשהגריס שליש ושחט שני שלישים פסול. ואע"ג דאמר ליה רב חסדא לרב הונא לא תהדר בך דאם כן מפסדת ליה לקמייתא לאו למימרא דרב חסדא מודה לרב הונא בקמייתא אלא הכי קאמר ליה למאי דסבירא לך בקמייתא אי אפשר לאודויי לרב יהודה בהא דעל כרחיך הא בהא תליא. וכיון דללישנא קמא רב הונא משמיה דרב אסי ורב יוסף נמי משמע דסבירא להו דלכולי עלמא כל שהגריס בתחילה פסולה ואפילו ללישנא בתרא אתקיף עלה רב חסדא אנן בשל תורה אין בנו כח לפסוק כחד מן לישני לקולא. ומסוראי נמי דדחו לרב נחמן ומוקי ההיא דר' אליעזר בר מניומי דוקא במקום שחיטה משמע נמי הכי וכמו שאכתוב בסמוך והנה תרי לישני נמי דאפליגו בהו רב הונא ורב יהודה ליכא חד מינייהו דאפשר לן למיסמך עליה ותדע לך דהא ללישנא דהגריס שליש ושחט שליש והגריס שליש פליג עליה רב יהודה ורב נחמן נמי משמע דפליג עליה מדבעו מיניה בסורא שחט שליש והגריס שליש ושחט שליש מהו ואמר להו לאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי אלמא רב נחמן אכשורי מכשר בהא ולכאורה משמע דכל מאן דמכשר בהא מטריף בהגרים שליש ושחט שליש וכדאמר ליה רב חסדא לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסדתא לקמייתא דלעולם בעינן דכי נפקא חיותא תיפוק בשחיטה ובשחט שליש והגריס שליש ושחט שליש נמי לא איבריר דאע"ג דאמרה רב יהודה משמיה דרב להיתרא ומשמע דרב הונא אודי בה וכן נמי רב נחמן דאודי בה להכשירה לסוראי הא רב חסדא דאמר ליה לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסקתא לקמייתא ומדלא אהדר ליה רב הונא מידי אפשר דאודו ליה לרב חסדא בהא דהא סתרה אידך וקאי בקמייתא כדקאי מעיקרא דלית ליה כי הא דרב יהודה וסוראי נמי דחו ליה לרב נחמן ורב נחמן נמי כל עצמו לא אמר אלא משום דתלי לה ברבי אלעזר בר מניומי וכיון דדחו ליה ואמרי ליה דדילמא במקום שחיטה שתיק להו רב נחמן דאלמא לא סמך בהא להכשיר ומהא דסוראי נמי משמע דלא מכשרינן אלא בדאיכא רובא במקום שחיטה ובדנפקא חיותא בשחיטה דבהכי מוקמינן לה לר' אלעזר בר מניומא וזו אחת מראיות המחבר ומכל מקום נשתבש שבוש גדול במה שפסק בקמייתא דרב הונא דאכשר בהגריס שליש ושחט שליש והגריס שליש כי יותר היה נראה לפסוק כרב יהודה מדמודה רב הונא דשפיר עבד דאיקפד משום דאיהו שמעה מרב. ועוד דאיכא רובא בשחיטה. ומיהו אי אפשר למיפסק מספיקא לא כהאי ולא כהאי כדאמרן ואף כל הפוסקים כן פסקו שלא להכשיר מספק אלא בהגריס שליש ושחט שני שלישים וזה לשון הרמב"ן ז"ל ובהגריס שלישים לא איפסיקא הלכתא כמאן ונקטינן מיני חומרו דרב הונא ורב יהודה ולא שריא לעולם עד דאיכא שני שלישים שחוטים במקום אחד. ובספר המאור כתב זה לשונו ונקטינן מינה שחט שני שלישים והגריס שליש או שהגריס שליש ושחט שני שלישים כשרה אבל שחט שליש והגריס שליש או שהגריס שליש ושחט שליש והגריס שליש כיון דמספקא לן הלכתא אי כרב הונא אי כרב יהודה נקטינן תרוייהו לחומרא ע"כ. וכן פסקו רבותינו נ"נ ואין אחד מהם שהיקל לפסוק מפסק כחד מינייהו והוא מברר לעצמו להקל כי מצא רב הונא חן בעיניו. והמחבר חשש שלא להקל אפילו בהגריס שליש ושחט שני שלישים ומן הטעם שכתבתי. ועוד מדנקיט גמרא בההיא דשמואל דכל הכשר בשחיטה כשר במליקה כהוא לישנא קאמר דר"ה אמר רבאסי דגרסינן התם אלא מאי ראשו שפוי ראשו דנקיט מראשו והגריס ואזיל עד דמטי תתאי וכדרב הונא אמר רב אסי דאמר רב הונא אמר אסי הגריס שליש ושחט שני שלישים פסול ועל הראיה הזאת שכתובה בחבור.
פסקה ה
כתוב שם הא ודאי וברכא דהא בגמרא מוכח בהדיא דאנן כי מייתינן הא דרב הונא אמר רב אסי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל זה מפני שאני צריך לגלות מומים שבהן כי רבו פתח דבריו שאף הוא מעיד שצריך להוציא השמועה מפשטה ודמה היות דברי חכמים כמוהו שמדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת והאי דנקט הגריס שליש ושחט שני שלישים אליבא דרבנן נקט לה דלית הלכתא כותייהו אלא משום דרבי יוסי בר יהודה לא פליג עלייהו אלא במגריס בסימנין בעצמן אבל במגריס בבשר שלמעלה מודה ומיהא הוא דקא מתכוין בגמרא לאתויי אלו דבריו וזה שגעון מכמה צדדין האחד דבכל דוכתא דאיכא כי הא בגמרא לא מסתם סתמי ליה אלא מימר אמרי ועד כאן לא פליג רבי פלוני אלא בהכי הא בהכי מודה וזו שיטה פשוטה בגמרא אפילו לבר בי רב דחד יומא. ועוד מי הזקיקם לבעלי הגמרא לאתויי הא דהיא לבר מהלכתא ולמימר מני דלא כפשטן לימא מאי ראשו שפוי ראשו כי הא דאמר ר"ה אמר אסי מחלוקת שהגריס שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי בר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ודוקא במגריס בסימנין הא בבשר לא דלא דמי לחצי קנה פגום והשתא הוה מייתי מדרבי יוסי בר יהודה גופיה ולא נצטרף לנביא ולעקימת שפתיו. ועוד שלא היה צריך להביא ראיה כלל לחותך בשליש הסימן בבשר ושליש בסימן שאינן מצטרפין דפשיטא ואין לך תינוק יושב בבית רבו שאין זה פשוט לו. ועוד דגמרא נסיב ושחט שני שלישים והוא מביא ראיה מהגריס שליש בבשר שלמעלה מן הסימנין ושחט שליש לבד בסימן. הרי אין תמהו לבב גדול מזה והוא מדבר כאן כמי שלא ראה מאורות הגמרא לעולם ואפילו לפי מה שלקחו בגמרא בהגריס שליש ושחט שני שלישים לפסול ואמר הוא דבהא פליג רבי יוסי אבל במגריס וחותך בבשר ברוב היה מודה רבי יוסי זה בלי ספק יותר מטעות דאדרבה בכי הא לכולי עלמא כשרה דמה שחתך בבשר לא יעלה ולא יוריד וכשהגיע לסימנין ושחט שני שלישים לכולי עלמא כשרה. ודכותה נמי במליקה לדבריו היכא דאתחיל בשפוי ראשו שהוא כמו כלמעלה מן הסימנין בשחיטה ואגריס ואזיל עד תתאי וחתך סימנים כולם או רובם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמאי אין מליקתו כשרה. ואיני רואה לו בזה אלא ערבובי דברים וכמעט שאני אומר שלא היה בדין להשיב עליו בזה שאין כאן אלא חבילה של הבלים. ועוד דמה שכתב דלרמי בר יחזקאל דאמר אין עיקור סימנין לעוף כל שכן דלית ליה הגרמא איני מודה בדבר זה משום דקשיא לי מדגרסינן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לא אמרו אלא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למאן דאמר יש שחיטה לעוף לא ואמר ליה רב אשי אדרבה איפכא מסתברא למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה הכי גמירי לה כלומר דבהמה דוקא אגמריה רחמנא למשה דלא לשחוט בסימנין עקורין אבל בעוף ישחוט אפילו בסימנין עקורין אלמא רמי בר יחזקאל כמאן דאית ליה יש שחיטה לעוף מן התורה אית ליה וכל היכא דאמרינן דיש שחיטה אין שחיטה אלא בחותך לרחבן דרך שחיטת גוף הסימנין אבל לא עוקרן ולא נוחרן כלומר שלא יהא חותכן בסכין לארכן וכדרבי דאמר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה רוב אחד בעוף דרך שחיטה בעינן כרוב שנים בבהמה ואי בהגרמה ליכא רוב אחד בשחיטה דבמקום שנצטוה על רוב שנים בבהמה נצטוה על רוב אחד בעוף. ועוד דגרסינן בריש פרק השוחט השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות נחירתו זו היא שחיטתו נבעי כסוי אלמא פשיטא דלמאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה אין הריגתו דרך נחירה כשחיטה לכולי עלמא בין למאן דאמר יש עקור לעוף בין למאן דאמר אין עקור לעוף בשחיטה לכולי עלמא אין שחיטה אלא בששוחט בסכין רחבן של סימנין וכ"ש דרך עקירה ואצ"ל למאן דאמר יש שחיטה דעיקור גופה אינה שחיטה אלא אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה עיקרה אינו כלום ואינו אלא כחונקו או מרצץ את מוחו ופטור הוא מלכסות שלא אמרה תורה אלא שאין בעוף הלכות שחיטה אבל נבלה וטרפה שייך בה וכל שלא המיתו דרך חתיכת הסימנין עצמן הרי הוא כחונק אותו או מרצץ את מוחו והיינו נמי דכי אקשינן מן הנוחר והמעקר פטור מלכסות לא אקשינן אלא מנוחר וכדקאמר ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות נחירתו זו היא שחיטתו ולא קאמר נחירתו ועקירתו זו היא שחיטתו ואי נמי נימא סתם ואי אמרת אין שחיטתו מן התורה הרי זה שחיטתו דהשתא הוה קאי בין אנוחרו בין אעוקרו. ועוד דאקשינן ממלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהוריה מידי נבלה דאמר חתיכת סימנין כבשחיטה בעינן ולא אמרו אין עיקור סימנין לעוף אלא לומר דשחיטה בסימנין עקורין שרא ביה רחמנא. וזה נ"ל ברור. והשמועה בההיא דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה פשוטה לפניך בפירושי רש"י ז"ל והוא בקש חשבונות רבים אשר אין להם שחר כאשר הראיתיך. ולענין עיקר הגריס שליש ושחט שני שלישים שהחמיר בחבור לאסור ושיש פנים להיתר מעובדא דההוא תורא דהוה לבני רב עוקבא דאתחילא ביה שחיטה בתרבץ הושט וגמרה בושט עצמה ואמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא ליה חומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא אי כשמואל האמר ברובו כרב דאמר במשהו. ואם איתא ליתני הגריס שליש ושחט שני שלישים אסורה כולה כשמואל הרי התחיל בהגרמה אלמא כל כי האי משרא שרי רבא אך הא ליתא דאסיקנא התם דרבא כולה כרב עבדא דאפילו לדידיה תרבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא ואין הגרמה בושט. ואפשר נמי דאפילו לשמואל אסירה לכשתמצא לומר דהא דאמרינן היכא דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה שמואל אית ליה כרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין לעוף אלא דאפשר דאנן הוא דאמרינן הכי לתרוצי הא דשמואל אפילו כי אמרי דאית ליה ההיא דרמי בר יחזקאל אבל שמואל גופיה לא אמרה ודילמא שמואל לית ליה הכי דרמי בר יחזקאל ומשום הכי אפשר למטרפה ודאי לשמואל. ומכל מקום מהיא דרבא דטריף בההוא תורא ומשום דרמי עליה תרי חומרי לא תקשי לן כלל כדאמרן דלאו משום תרי חומרי אלא כולה כרב עבדה. ואי משום דאמר להו רבי אבא זילי אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלשלים דמי תורא למריה לא תקשי לן דדילמא איהו נמי כלישנא בתרא דרב הונא סבירא ליה ולא עדיף לן מדרב הונא ורב חסדא.
השער השני
פסקה א
בשיעור הכשר השחיטה. עוד שם בענין וורידין קיימא לן כר' יהודה דאמר עד שישחוט את הורידין והמחבר וכו' ואינו נכון וכו'. אמר הכותב המחבר דקדק בזה הרבה מבשרא דאסמיק וביעי ומוזירקי וכן משוחט לחולה בשבר ומשובר מפרקתה של בהמה וכל סתם שחיטת בהמה כדינה קאמר כלומר דאינה חותך ורידין אפילו הכי שרו באומצא והעלה הענין בדברים שהדעת מקבלתן והשכל מעיד עליהם והוא כותב דברים שאין להם לא טעם ולא ריח ומוקצין מן הדעת ומי שעומד על דברי החבור ידע ויבין כי הם דברי אמת ומה שהקשה הוא דר' יהודה אפילו בדיעבד קאמר ובתוספתא נמי כן כבר תירץ הרב המחבר בדברים מוכרחין בחבורו ואיני יודע מי גורם לו לחלוק אחר שראה דברי החבור אלא שהחפץ יסלף דברי צדיקים.
השער השלישי
פסקה ג
עוד שם בדין פרכוס בבהמה אמר רב נחמן בר יצחק פרכוס שאמרו בתחלת שחיטה וכו' ואינו נכון וכו'. אמר הכותב מי מכניסו לחלוק ולהתלות במה שאין לו שחר דמלאים לישנא בעלמא הוא ולומר שיש דם הרבה ומן הסתם זינקה בכח ומלאו פני תבל ערים מלאה הארץ חמס בדוקא נאמר ושבר עצמות כל היום בדוקא אמרו. ובתוספות רבותינו הצרפתים כן הקשו וכן תירצו כמו שכתוב בחבור וז"ל שכתבו גבי מילתיה דשמואל אי לאו מילתא דשמואל הוה אמינא דהא דקתני במתניתין כותלי' לאו כותלי בית השחיטה אלא כותלי הבית ועל הא דרבה אמרו זה לשונם לית ליה לרבה הא דאמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו אלא הוא מפרש כותלי הבית וכדפרישית לעיל ע"כ.
עוד שם בענין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר וכו'. אמר הכותב מבקש תואנה הוא כדי להקשות ולכתוב המחבר כתב בחבורו וסדר כל דיני בהמה המקשה והוציא העובר את ידו בין הוציא אבר אחד ולא החזירו או הוציא והחזירו וכל המחלוקות שנחלקו בגמרא ביש לידה באברים ואין לידה לאברים ואחרי כולן אמר דברים אלו שאמרנו בבן שמנה בין חי בין מת לפי שאין במינו שחיטה ואי נמי בבן תשעה מת אבל בבן תשעה חי כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם והילכך הרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו והיאך אפשר להסתפק בדבר זה שלא נאמרו דברים אלו אלא בבן תשעה שיצא רובו ממש ושאינו ניתר בשחיטת האם ואילו בשיצא רובו במיעוט אבר או חציו ברוב אבר כבר פסק בחבור ששניהם מסופקים לחומרא אם הם כנולדים או לא ואם עשאן מסופקים ונשחטה האם אם יעלה על לב שיאמר מיד שהיא כנולד ואינו ניתר בשחיטת האם וניתר בשחיטה עצמו אין זה אלא שחפצו מריצו לדבר דבר לא זולת זה.
פסקה ד
עוד שם בענין ריאה בשני קרומית של ריאה דקיימא לן דאם ניקב אחד מהם חברו מגין. אמר הכותב המחבר בקי ברפואות יותר ממנו שיודע שאינו יודע אבל הוא אינו יודע ואיני יודע שאינו יודע וכבר אמר החכם ארסטו כי מי שאינו יודע שאינו יודע. אינו יודע. ומכל מקום אף מה שהוא רוצה לומר אומר בלשון אחרת דמה ביאר ופירש בין קרקבן לריאה דאי משום דריאה עשויה לקלוט את הרוח מה בכך הרי העור העליון סותם את נקב התחתון ואי משום דכל שקולטת את הרוח הוא דוחק ונוקב א"כ אפילו נקב התחתון והעליון קיים טרפה וכמאן דאמר אי נקיב תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה אלא שהיה לו לומר שהרוח נכנס בין עור לעור עד שמגיע לנקב שבעליון מה שאין כן בקרקבן שהקרקבן והעור דבוקין הרבה ומגינין זה על זה או שאין המאכל שהוא גם אינו עובר בין זה לזה כן היה לו לומר אם בא לחלוק אבל מכל מקום מסתברא שהעורות שבריאה דבוקין הרבה זה בזה ואין הרוח נכנס ועובר בין זה לזה ולפיכך מגין זה על חברו.
עוד שם האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה. אמר הכותב עוקר כל התחומין וקורא לי עיקר והנה רש"י והלכות גדולות וכן רבותינו בעלי התוס' וכן הרמב"ן ז"ל הסכימו בדבר לאסור. ואף הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שחלוק בדבר לא מאותו טעם החלוש שכתב הוא אומר אלא שחלק בין כולה למקצתה ואינו מפני שכל המראות הפוסלים בריאה משום נקב הוא ונקב משהו מפסל בריאה וכבר ראה בחיבור ראיות מכריעות ראויות לסמוך עליהם וכ"ש להחמיר בשל תורה ולא עוד אלא שברר לעצמו דרך זר מה שאינו ולא יהיה דאמר גילדי גילדי היינו בועות וזה באמת שיבוש דהוה ליה למימר הני בועי כדקאמר בסמוך הני תרי בועי דסמיכן אהדדי אי נמי האי ריאה דקיימא טינרי טינרי או בועי אוכמי אוכמי ועוד כי מה שאמר שאין מראות פוסלות אלא כשהן בבשר הריאה זה באמת שיבוש שאין שום מראה הפוסל בבשר הריאה ולא אפילו לקות כמליא מוגלא ונשפכה כקיתון דקיימי סמפונתא אלא כשאותן מראות הן בעור הריאה פוסלים מפני שהגיע הפסד לעור ועתיד לינקב וזהו פסולו וזה דבר ברור ואין צריך לפנים.
עוד שם בריאה דאגלדא כאהינא סומקא העיקר מה שכתב דכשרה ולא בעיא בדיקה ולא כנפיחו כלל ואין לחוש לזה. אמר הכותב רמות ריחא נקיטא ליה שאעפ"י שהמחבר כתב דמדין הגמרא יראה שאינה צריכה נפיחה דכשרה קאמר וכשרה לגמרי משמע אפילו הכי צריך לחוש לדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתב והוא דלא מפקא זיקא דאלמא משמע דס"ל לו ז"ל דצריכה נפיחה ומצינו כשרה דצריכה בדיקה דהיינו דרסה וטרפה בכותל אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה וקאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס ברייתא משום ר' ינאי וצריכה בדיקה וכן במקצת מקומות אחרים ולפיכך יש לחוש לדברי הרב בעל הלכות ז"ל ואין לדחות דבריו להקל בלא ראיה.
עוד שם כתב הא דאמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה ואפילו מוחזקת רביעית. אמר הכותב הלשון הזה שכתב משובש שאין כל שעוריהן דוקא שהם אמרו רחלות גזוזות מנה אפילו כל שהן ולאו דוקא ואמרו כמה כל שהן אמר רב מנה ופרס וכן בעירוב אומר וצריך להגביה כל שהו וכמה כל שהו טפח. וכן ביותרת שאמרו אפילו בטרפא דאסא לאו דוקא ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל אומר שהוא דוקא אין הכל מודים לו ועוד כי בזו נראה ודאי דלאו דוקא רביעית תדע לך דהא רב נחמן סתמא קאמר ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים כשרה ולא נתן בזה שיעור של רביעית והא דקתני בברייתא דמייתי בגמרא דתניא כותיה ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשרה לאו דוקא רביעית דהוא הדין ליותר מכאן דאי לא היאך אמרה רב נחמן סתמא בלא שיעור שדרך האמורא לפרש אפילו במה שסותמין בברייתא ולא לסתום מה שהוצרכה הברייתא לפרש וזה נראה לי ברור. וזהו שלא מצינו לשון מפרש ולא לשון פוסק שכתב וחלק.
עוד שם אמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאנקיב טרפה ואוקימנא בניקב לחברו לפי שחברו וכו'. אמר המחבר תמיה אני איך אהב סברות זרות ולא מצאתי בכל מה שכתב כאן רק שגיאות והקלה שבהן הוא מה שכתב כאן כמה פעמים שאין לאחר שמובלע בריאה שום טרפות והנה בין עיניו דקיימי סמפונתא ואף הרמב"ם ז"ל כתב שקנה הכבד שאמרו הם המזרקים שבה הדם מתבשל ואם נקב האחד מהם טריהפ ואעפ"י שהפריז הרב כאן את המדה מכל מקום אתה שומע מדבריו שאף נקובה פוסלת בסמפונות שבתוך הריאה ועוד כי מה שלא נבלע בריאה לא נקרא בשום מקום סמפון אלא קנה קנה הלב קנה הריאה קנה הכבד וכל שנבלעו בתוכן קרוי סמפון כמו ששנינו הריאה שנקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות מחט שנמצאת בריאה ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי סמפונא נקט ואתא ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבא התם לבית הסמפונות קתני לדוכתא דשפכי סמפונות כלהו וכן במקומו אחרים. ועד שלא נבלעו בתוכן קרויים קנים תלתא קני הוו חד פריש לליבא וחד פרישי לריאה וחד פריש לכבדא. ועוד דאם איתא דמאן דמקשי והאמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאינקיב טרפה היינו מאי דקאמר תלתא קני הוו דריאה כריאה למה להו דשינו בלשונם לימא והאמר רב נחמן תלתא קני הוי דריאה כריאה. ועוד דההיא דתלתא קני אמימר אמר משמיה דרב נחמן ואם כן הוה להו למימר והאמר אמימר משמיה דרב נחמן שזו שיטה בגמרא שאין חוסמין את האומר ולעולם אומרים אותה משמו. ואפילו ספיקי דגברי אמרי. ומה שאמר דהיינו קנה הריאה דאמר רב נחמן דלא אשכחן דאמרה רב נחמן בדוכתא אחרינא כל שכן שהן דברי הבאי וכי כל מקום שאמרו בגמרא והא אמר ר' פלוני מקום ידוע יש לו זו תינוקות של בית רבן יודעין אותה שרוב מה שיש מן המין הזה בגמרא הם דברים שאמרום. ועוד שאילו כמו שאמר שהמקשה בודאי היה סבור דההיא דרב נחמן דהיינו קנה הריאה לאחר שנבלע בבשר הריאה קאמר ומי שתרץ קאמר ליה דלאו לאחר שנבלע בבשר אלא הקנה קודם שיבלע בבשר איך הפך הדבר בלשון חתום כל כך ואמר ההיא דאינקיב לחבירו איתמר דמשמע שלא השיב לו אלא שאין הדבר נאמר אלא בניקב לחבירו הא שלא לחברו כשרה אבל להפך את הדבר לגמרי ולומר שלא אמרה רב נחמן בסמפון שבפנים אלא בקנה שבחוץ אינו במשמע דברים אלו כלל והכי הוה ליה למימר ההיא בקנה הריאה קודם שיבלע בריאה איתמר. ועוד למה ליה למימר ניקב לחברו איתמר דאי משום דאתא לאשמעינן דאפילו נקב במקום שמתפצל טרפה אין זה מקומו ואין כאן מקום למה שלא היתה שאלה אלא למה שהיתה שאלה דהיינו למימר ליה דבקנה קודם שיבלע בבשר איתמר סוף דבר כל מה שכתב כאן אין בו מתום. גם מה שחשב לקושיא אם איתא דאי אינקיב מבפנים לחברו טרפה למה לא נחוש לה כדרך שאנו חוששין שמא נקב עור הריאה וחזר המחט לאחור ועלה לו תירוץ בזה שאין טרפות בתוך הריאה כלל. גם זה הבל דלדבריו אפילו היא לפנינו שלמה ועולה בנפיחה נחוש שמא ניקבה ונדחקה וחזרה לאחור ועלה עליה קרום וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. אלא מאי אית לך למימר דרבנן טרופאי אמרי כיון שאין דרך קנה לבלוע אנו חוששין שמא מבחוץ נכנסה ונקבה ולפיכך אמר נפיחה אינה מצלת דדילמא קרום עלה עליה ורבנן דמכשרי סברי כיון דנמצאת שלמה אנו תולין להכשיר ונעמידנה על חזקתה ונאמר שדרך קנה נבלעה אבל כל שאי אפשר לבדקה ואין דרך קנה לבלוע בהדיא חוששין לה אבל כיון שנכנסה כאן דרך קנה סתמא תולין להקל שלא נקב סמפון לחברו ולפי שהיה המקשה סבור דרב נחמן בכל סמפון קאמר היה בדין להקשות כן שהרי נמצאת מחט בבשר הריאה ואעפ"י שאתה תולה להקל לומר דרך סמפון הריאה נכנסה מכל מקום דעל כרחנו יש לנו לומר שנקב אחד מן הסמפונות והרי היא טרפה לפניך והשיב דההיא לאו בכל מקום הסמפונות איתמר אלא בשנקב לחברו במקום שמתפצל זה מזה שהוא מקום קשה ואינו מגין. וכן מפורש מבואר בפירושי רש"י ז"ל כלשון הזה שכתבתי. וראיה שנשפכה כקיתון דמכשרינן ולא חיישינן שמא ניקב הסמפון לחברו כבר הקשה ותירץ בחבור דהתם לנקב לא חיישינן דכיון שהגיע להפסד גדול כזה אם איתא דמטי לקותא לסמפונות איפרוקי הוי מפרקי וידיע במנא הילכך כל דליכא במנא שורייקי חוורי חזקה לא לקו ולא נקבו ועל כרחין אית לן למימר הכי דהא קאמר והא דקיימי סמפונה אלמא לא מכשרה עד דקיימי כל סמפונה ומנא לן דלא לקה חד מינייהו אלא ודאי כדאמרן ומי שאמר שהמחבר נתפש בזו קורא אני עליו הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.
עוד שם אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא כתב שמא תדחוק האחת את חברתה ותבקע מדוחק חברתה וכל העומד לינקב כנקוב דמי ואלו דברי נביאות. אמר הכותב הנח להן לישראל אעפ"י שאינן נביאים בני נביאים הם ומיהו כאן לא ידעתי למה קורא אם למה שאמר שמתוך דוחקן תבקע האחת זה מצוי בעור רך כעור הדק והרך של ריאה וכן פירשו קצת מהמפרשים ואין בו פירוש יפה כמוהו.
פסקה ה
עוד שם ולענין סירכא שאוסרת בריאה בשלא כסדרן כתב שיש לפרש אפילו לפירוש שאין סירכא בלא נקב וכו'. אמר הכותב האריך בזה הרבה ועוד יותר ממה שכתבתי ותמה אני איך מתפתה במה שאינו כדאי לחלוק ותולה עצמו בחוט הסרבל ומניח אשלי רברבי וכל מה וחשב לראיה או לקושיא כבר עמד עליו המחבר וברר הכל ב"ה. ותחלת כל דבר אומר שכל מקומות ששמענו בישראל הסכימו בהפכו שהרי בכל המקומות נהגו היתר בסרכא תלויה ואחר שמלא כרסו ממנה חוזר ואוסר לנו ומשוי להו לכל ישראל ונפשיה טועין ואף הרמב"ם ז"ל כתב שכל האוסר מפסיד ממונן של ישראל ובכל צרפת ובכל ספרד נוהגין בה היתר עתה יראה הרואה אם ראוי להניח הסכמת כל ישראל ומעשיהן לעשותן טוען ולשמוע דעתו וסברתו. ועוד שאם אין סירכא בלא נקב כמו שהוא אומר על כרחנו הנקובין יותר מן הסרוכין וכיון שאנו מצריכין בדיקת הריאה משום חשש סירכא שהיא משום נקב נצריך לבדוק כל ריאה שמא יש נקב ועדיין לא נסרך. ועוד אפילו מחתוך לחתוך לא נכשיר אלא בבדיקה דכיון דכל סירכא ודאי ניקבה ואינה כשרה אלא מחמת הסירכא שעלתה עליו וסתמה נחוש שמא עדיין לא נסתם כל הנקב ולא נכשיר אלא בבדיקה ואם נאמר דכל שנסרכה אפילו הוא נקובה עדיין חברתה מגינה עליו לפי שעל ידי הסירכא החתוכין מהודקין זה על גב זה כריאה שנקבה ודופן סותמתה דכשרה כל דסביך בבשרה אם כן נאסור אפילו מחתוך לחתוך כל שהסירכא הולכת באלכסון שעכשיו אין הריאה מהודקת מחתוך לחתוך וכבר התירוה הגאונים ז"ל בכנופיא.
השער הרביעי
פסקה א
כתב שם כתב המחבר ג' מינין יש במחוסר זמן א' בעוף ושנים בבהמה וכו'. אמר הכותב מבקש תואנה הוא דאפילו לפי מה שהוא אומר שאין ראוי לומר לשון מחוסר זמן אלא בישנו בשחיטה הא איכא אפרוח שלא נפתחו עיניו כדברי ר' אליעזר בן יעקב שראוי בשחיטה בדבריו והיה לו למחבר לכתוב משום דראב"י לפי שיש מרבוותא ז"ל שפסקו כוותיה משום דמשנתו קב ונקי וכמו שכתב המחבר בחבורו ואם מפני שצרף המחבר ליה דברי חכמים וכתב אפרוח שלא יצא לאויר העולם. מנין לו שא"ל לשון מחוסר זמן אלא על מה שישנו בשחיטה שאני אומר כל שלא הגיע זמן היתר אכילתו נופל בו לשון מחוסר זמן ולזה נתכוון המחבר. ואם נפשך לומר לעולם אין ראוי לומר כך אלא על מי שאין דבר אחר גורם לו ליאסר אלא חסרון הזמן אבל זה דבר אחר גורם לו שאפילו נשחט נבלה הוא כנפל שאין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה אם כן אפילו בבהמה נמי כל שלא שהה ח' ימים יאמר כן שאינו מחוסר זמן דכל ששחטו קודם לכן נבלה היא כנפל וכן כתב הרב בעל התרומה שהביא הוא ממנו ראיה. וזה לשון בעל התרומה אסור זה דכל השרץ השורץ על הארץ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדאיתא בהדיא פרק אלו טרפות ומכל מקום נראה דמן התורה אסור משום נבלה ואפילו שחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה וכן בהמה קודם ששהה שבעה ימים אמרינן בפרק החולץ ובפרק ר' אליעזר דמילה כל שלא שהה שבעת ימים נפל עכ"ל אלמא כל שלא שהה שמנה ימים ושחטו נפל הוא ואין שחיטה מטהרתו מידי נבלה עוד כתב המחבר שכל שלא יצא לאויר העולם אין בו משום נבלת עוף טהור ושלא כדברי בעל התרומה מדשבקינן לההוא איסור בפרק אלו טרפות דהוי אסור חמיר של תורה ואסמכוה באסור קל באסמכתא דרבנן אשרץ השורץ על הארץ וכמ"ש המחבר עליו בחבורו וכמו שכתב הכותב כאן דנקט טעמא מוסף על איסור נבלה דלא אפשר בלאו הכי מילי נינהו ותדע לך דעל מה שפירש רבינא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום השרץ השורץ על הארץ אקשינן א"ה מאי איריא דשרץ אפילו דעוף טהור נמי דתניא כל השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דראב"י וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם לא ואם איתא דאיכא משום נבלה דבר תורה והכא בדוקא קא מקשה על מה שאמר רבינא דלוקה משום שרץ השורץ על הארץ ולומר משום שם זה עצמו לוקה נמי אדעוף טהור מאי קושיא דלמא כי לא פליגי רבנן עליה הני מילי בעיקר איסורא ולעולם משום נבלה אבל לא משום שם השרץ השורץ ואם נפשך לומר דאמאי דקאמר ר' אליעזר בשלא נפתחו עיניו דהיינו משום שם שרץ השורץ על הארץ הא מודו רבנן בשלא יצא לאויר העולם לא היא דמחלוקת זו אינה שנויה בהדיא בשום דוכתא דנימא דאמאי דקאמר האי קא מהדר אידך אלא ברייתא בפני עצמה היא שנויה סתומה בלא תנאי אלא דמשום דאוקימנא לה בריש פ"ק דביצה כר' אליעזר בן יעקב אמרוה כן בשם ראב"י ואוסיפו עלה דבראב"י כאלו היא שנאה כך בהדיא וליתא דברייתא דאפליגו בה ראב"י ורבנן הכי מתניא התם בריש פ"ק דביצה אפרוח שנולד בי"ט אסור ראב"י אוסר אף בחול לפי שלא נפתחו עיניו ואמרינן עלה בגמרא כמאן אזלא הא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כראב"י ומכל מקום מדאסרי רבנן בנולד ביום טוב אלמא כל שלא נולד מודו ליה רבנן משום נולד שאינו מן המוכן והיינו דאמרי הכא דכל שלא נולד מודו ליה רבנן. וא"כ מנא לן דמודו ליה רבנן מההוא טעמא דכל השרץ דוקא דלמא משום נבלה אלא על כרחין לא אשכח ביה טעמא אחרינא להדאתן של חכמים בעד שלא יצא לאויר העולם דאם איתא ליקשי למה לו למימרא אם בשריקמה וללקות עליה למה לי ביצת השרץ דעוף טהור נמי דלוקה עליה משום נבלה ולבסוף מיהא דדחה דהאי דקא מסמכי לה שרץ השורץ על הארץ לאו דאורייתא אלא באסמכתא דרבנן ליהדר וליקשי אכתי למה לי משום ביצת השרץ וללקות עליה דאי בשריקמה אפילו דעוף טהור נמי לוקה דבר תורה ומשום נבלה אלא שכל שיצא לאויר העולם לא מיקרי עוף ואין בו משום נבלת עוף טהור. ואל תתמה שהרי יש לך גדולה ממנה בפירות שהתליעו בתלוש שכל שפירשו אסורין משום שרץ השורץ על הארץ ואלו לא פירשו מותרין לכתחילה. ואפילו בביצת עוף טמא אני אומר כן דמסתברא שאינו לוקה עליה דבר תורה בשריקמה ואכלה משום שרץ העוף וכמו שכתב המחבר בחבורו וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך ב"ה. אלא שהיא אסורה משום שכל היוצא מן הטמא טמא. ואי נמי אסורה משום בת היענה ואף משום שם זה נ"ל שאינו לוקה דכל שריקמה יצאה מתורת ביצה ואעפ"י שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שאמר באפשר שלוקה עליה משום בת היענה.
פסקה ב
עוד שאל המחבר אפרוח זה למה סמכו איסורו לשרץ השורץ ולא סמכו אסורו לשרץ העוף וכו'. אמר הכותב מה שכתב דודאי ביצת עוף טמא שריקמה ואכלה לוקה על זה משום שרץ העוף למה ודאי והלא הרב בעל התרומות ז"ל כתב שלוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ונראה מדבריו דאפילו צא לאויר העולם כל שלא נתפתחו עיניו לר' אליעזר בן יעקב שעל דבר זה סמך לתרץ מה שסמכו ביצת עוף טהור שריקמה לר"א בשלא נתפתחו עיניו שכן כתב דלהכי אסמכוה אשרץ השורץ ולא אמר משום נבלה דמשום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור דאלמא עוף טמא בשלא נתפתחו עיניו אית ביה משום שרץ השורץ לראב"י ועל זה כתב המחבר מה שכתב וז"ל המחבר שכתב שם על דברי הרב בעל התרומה שכתב שאפילו שחטו הרי הוא אסור משום נבלה דבר תורה. וקשה דאם איתא כיון דאסור מדאורייתא משום נבלה למה אסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ מי סני נבלה דכתיבה באורייתא ומצאתי לרב ז"ל בעצמו שהרגיש בקושיא זו ודחק עצמו בתירוצה דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור. וזה דחוק בעיני הרבה ועוד נ"ל דביצת עוף טמא שריקמה אינה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ שאלו אתה בא לאוסרה אי אפשר לך לאוסרה אלא משום שרץ העוף והרמב"ם ז"ל כתב כן דביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם ואכלה לוקה עליה משום שרץ העוף. ואני אומר שאינו לוקה עליה לא משום שרץ העוף ולא משום שרץ השורץ על הארץ. ותדע דהא בההיא שמעתא דפרק אלו טרפות משמע דאין לוקה עליה משום שרץ העוף מדאסמכו אפרוח של ביצה טהורה לשרץ השורץ על הארץ ולא אסמכוה אקרא דשרץ העוף דדמי לי טפי אלא שאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ ואמרינן בשלהי אלו טרפות נמי כל השרץ השורץ על הארץ נמי נראה לי שאין לוקה ותדע לך מדאמרינן בפרק אלו טרפות חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ ואמרינן עלה למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ. ואם איתא אכתי מאי נפקא לן מינה דאפילו דעוף טמא אם ריקמה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ. אלא מכאן נ"ל דדוקא בביצת עוף טמא בשריקמה אינו לוקה עליה לא משום השרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף זהו מה שכתב המחבר ואשר יראה הרואה אותו ידע וישכיל מתוך הדברים שהן דברים דבורים על אופניהם וימצא בהם כמה פלפלין חריפין והוא בא לחלוק בדבר שפתים ואיזו ראיה ואיזו הכרח הוסיף הוא שנצטרך להודות לתמיהותיו. גם מה שכתב דמשום דלא מיקרי שרץ העוף אלא בעופות טמאים לא אסמכוה אשרץ העוף אין לזה לא טעם ולא ריח וכי כי אסמכוה אקרא אשרץ העוף על הארץ לא נאמר גם כן בעופות טהורים כדי שנדמה זה לשרץ השורץ על הארץ והלא גם לאו זה דשרץ השורץ לא נאמר אלא בשרצים טמאים ואפילו הכי אסמיכו אפרוח עוף זה טהור לו ולא שיהא ממש כן אלא באסמכתא בעלמא אם כן לסמכוה אשרץ העוף דדמי ליה טפי. גם לשונו שכתב שלא נאמר שרץ העוף אלא בעופות טמאין לשון מקולקל הוא שלא נכתב על עופות טמאין אלא על שרץ עוף טמא דצרעה לאו עוף טמא הוא ולוקין עליה משום שרץ העוף. גם יתר הלשונות שכתב כאן לא נח בהם ולא בטעמיהם ואיש נבון יחקרנו.
השער החמישי
פסקה א
עוד שם גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה בין חי בין מת או בן ט' וסברה זו אינה נכונה וכו' דהא דלא כר' הושעיא. אמר הכותב דברים אלו לא נעלמו מעיני המחבר וכבר כתב בחבורו כל מה שנחלקו בפסק דברים אלו כל הראשונים נחי נפש והראיות שסמכו עליהן ומה שיש להם מן הקושיות והויות ומתוכן הוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור שאין אדם עומד על העיקרים אלא מתוך ברירת האוכל מתוך הפסולת והוא בחר אחד מן הדרכים שמצא בו להקל וה"ר אפרים ז"ל פסק כר' מאיר בכל לאיסורא בין בשחיטה בין בגידו וחלבו והרמב"ם והר"ם בעל העיטור ז"ל פסקו כשתי הסתמות בשחיטה כר' יהודה כסתם מתניתין דפרק גדי הנשה ועשו חלבו כגידו והרב אלפסי ז"ל נראה לי מתוך דברים שפסק כסתם מתניתין דבהמה המקשה להיתריא כסתם מתניתין דגיד הנשה לאיסורא אלא שהתיר חלבו כר' יהודה וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והוא הנכון שבכולם וטעמא רב יש בהם ז"ל כתבו דבחלב הלכו לשיטתן דלרבי מאיר דאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב לה בהמה מעליא וקרינן בה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעליא לענין חלב וקרינן ליה שור או כשב או עז ור' יהודה סבר דחדשים ולידה גרמי ליה ולא קרינן ליה בקר וצאן עד שעת לידה והילכך חלבו נמי מותר עד שעת לידה דכתיב שור או כשב או עז כי יולד ובהא מיתרצא שמעתא קמייתא דגיד הנשה דאתיא אף כר' אלעזר דההיא דר' אלעזר מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עלה מדאקשינן מינה לשמואל בפרק גיד הנשה דמה וחלבו אסור. וכן בריש פרק המקשה ולא נצטרך לדחות ההיא סוגיא דפרק גיד הנשה מדר' אלעזר ואלו מן הדברים שנאמרו מעליות פלפולין של רבותינו הצרפתים ז"ל שמצאה ידן לתקן הדקדוקים הנכונים ומה שכתב הוא דאפילו איכא טעמא לא מקבלינן כל דלא אתמר בגמרא דברים המוכיחים בעצמן הן שאין כדאי להשיב עליהן דכל שאתה מוצא דברים קשים וצריכים תירוץ מפי גדולי ישראל הדולין מבור חכמתם ופלפולן אנו חיין. ומה שתמה מה ההפרש בין חלב וגיד שזה מותר וזה אסור ואפילו בבן שמנה מעתה אין כאן תמה דבטעמא תליא מלתא כדאמרי דהכא לא מקרי חלב שור וכשב. והכא קרי גיד הנשה דלא תליא בשור וכשב דעם יצירתו נאסר. ומה שאמר שלא יקבל בו שום טעם לא עמד טעמו בו שא"כ לימא לן בדמו דהא כולהו אית להו כל בבהמה תאכלו ואפילו הכי אסר ר' יוחנן בדמו ומאי שנא ואיזה טעם יאמר לנו בו והמחבר כבר כתב כללן ופרטן של כל דברים אלו בראיות ובדקדוקי דקדוקים יותר מאד ומתוכן בירר מה שבירר אחר שסילק כל צרור מתוך גרנו והעומד על דברי החבור ידענו.
עוד שם והקשה המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כר"י לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר"מ ע"כ וכבר אמרו ביבמות על כיוצא בזה דרמא הא לא חש לקמחיה דלא מקרי סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא. אמר הכותב לא נהיר ולא בהיר דמה שאמר דרך כלל אינו נקרא סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל טעה שהרי אמרו בריש פרק קמא דביצה לענין מוקצה לגבן שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים והלכה כר' שמעון ואע"ג דאיכא פלוגתא בצדו דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן ואם דעתו לומר שאינו נקרא סתם מתניתין לאקשויה מינה על כלליה דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה היה לו לפרש כן ולא לעקם לישניה. ומיהו גם בזו לא אמר כלום דההיא דיבמות היינו דתני פלוגתא בתר סתמא ומשום אידך טעמיה דר' יוחנן דאמר סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם וכדאיתא התם בהדיא עלה דההיא דמאן דרמא הא לא חש לקמחיה אבל היכא דתני מחלוקת ואח"כ סתם בהא ודאי אף ר' יוחנן פסיק בה כסתם דהוה ליה כמחלוקת ואח"כ סתם. וכיון שכן בפרק המקשה ששנה מחלוקת ואח"כ סתם לגבי שחיטה וכדתנן טעין שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ודין הוא לפסוק כסתם דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם אלו סתם רבי משנה אחרת הפך זו אבל לאחר זו סתם בפרק גיד הנשה משנה אחרת בהפך זו דהיינו סתם מתניתין דגיד הנשה ואלו היו שתי משניות אלו בנות בקתא חדא והא בחברתה תליא דבזו ובזו הלכו לשיטתן למה שנה הא דבגיד הנשה סתם אם לא שחזר בו מאותו סתם שבפרק בהמה המקשה ועל כרחין לא היה לו לישנות דברי ר' מאיר סתם בגיד אלא הוה ליה לפרושי בה דברי ר' מאיר דלא להתמה וזהו שהקשה המחבר דכיון שחזר ושנה דברי ר' מאיר סתם בגיד הנשה לר' יוחנן דפסק כסתם משנה שלאחר מחלוקת הוה ליה לרבי יוחנן למפסק אף בשחיטה כר' מאיר. ולפיכך הוצרך לפרשן כדי שיעמדו שתי הסתמות דלא הא בהא תליא ולא הלכו בגיד לשיטתן על שחיטה אלא דטעמא דשחיטה וחלב לחוד וטעמא דגיד לחוד וכדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכמו שכתב המחבר.
עוד שם עוד כתב לענין בן פקועה דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו וכו'. אמר הכותב הרבה דברים מרבים הבל וגם הוא לעתים מחליף לשון המחבר פעמים מוסיף פעמים מקצר ונוטל תפארתו ממנו והמחבר דקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב הזאב טורפו ולא יכול עוד לחיות ואעפ"י כן התירוהו בשחיטה לפי שאינו טעון שחיטה אלא מפני מראית העין ואין סימני טרפה טורפין אותו כלל שאין לחוש לסימני טרפה מפני מראית העין שאין הרואה אותו יודע בו שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו ע"כ ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב ומדקא מפרש שאין לחוש לסימני טרפה מכלל הדברים שמענו שאעפ"י שהשוחטו רואה אותו בסימני טרפות ואין יכול עוד לחיות אפילו הכי אין חוששין לו לפי שהוא יודע שמן הדין כמונח בדיקה ולא דמי לטרפה ואם אינו יודע ובא לימלך מלמדין אותו ואומרים לו ואם כן מדבריהם יש ללמוד במחליד ודורס שהשוחט אם ידע כבר ידע ואם לא ידע ובא לימלך מלמדין אותו והרואים אינן מכירין אם החליד או דרס וכ"ש שאינו יודע אם נפגמה הסכין או לאו ומה דמיון בין זה לנוחר סימנין או עוקרן ועוד שהעקרו והניחור אינן דרך שחיטה שאין שחיטה אלא בשוחט סימנין לרחבן לא שקרען לאורכן דהיינו נוחר או עוקרן ממקום מחברתן דהיינו עוקר אבל בסכין פגומה דרך שחיטה הוא אלא שדבר אחר גורם ליפסל וכל אותם טעמים שכתב הוא בנפל עליה שאינו אלא סריטה בעלמא ויש בדבר כמה דינין ואני רואה בכולן דהתם משום ארס הדריסה בלבד אמרו שאלו בטרפות אחר לא אמרו וכמו שכתב הוא זה רעות רוח וכבר אתה רואה לשון רש"י והרמב"ם ז"ל שאמרו שנטרף ולא היה יכול להחיות עוד ולא מחמת הארס בלבד דעודנו חי ולא נודע אם הגיע הארס לאברים הפנימיים אם לאו דאפילו ודאי דריסה בבדיקה סגי ועוד שבפירוש אמרו שאין סימני טרפה אוסרין אותו ועוד שאם משום ארס דריסה בלבד היה להם לומר בפירוש אותו בן פקועה אם שור אם כשב אם עז גם מה שכתב שיש בדבר דינן הרבה דיש מדעת יש שלא מדעת יש שיש לו דריסה ויש שאין לו ומונה והולך כל חלקי הדורסים תמהני אחר שחשב לחכמה כשמונה והולך למה שכח עוד אחד שהיה לו למנותן בפרטן והיה לו לומר בעינן מדעת ובעינן ביד ולא ברגל ולא במלתעת ובאמת כי הבל כתב בכל זה דזאב זה כבר ראו אותו שטרפו מדעת ומחיים וכבר נודע שיש לו דריסה בבהמה דקה. ועוד דאף בפגימת הסכין יש חלוקין הרבה יש אוסר במוליך ולא מביא ובמביא ולא הוליך ויש שאינו אוסר אף במוליך ומביא ובסכין ארוכה וקיימא ברישא דסכינא ולא פגע בה לא בהולכה ולא בהובאה ויש אפילו עומדת באמצע הסכין ושמא נשתטו רוב הסימנין עד שלא פגע בפגימה ועוד שכבר הודה הוא דבדיני ספקותיו הולכין בו להקל ואם כן סכין אינו ודאי כל שיש בו יותר משיעור שחיטה וכמו שאמרנו.
עוד שם שנינו בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר וכו'. אמר הכותב קרובים נעשו לו רחוקים והוא חולק על הדבר הראוי ותופס בידו מה שאינו ראוי כי טעם ראשון שאמר דשמא יתננה לו בפני ישראל שהוא יודע בה שהיא כשרה הוא מוקצה מן הדעת דכיון דההיא אוקמתא אינה באפשר אלא בגזרת ישראל הרואה והמכיר בה איך חסרו ממנו בגמרא העיקר ואמרי ישראל סתם שא"א לאוקומה למתניתין בהכי וכל שכן הטעם השני שהוא חלוש ודל כח מאד דאדרבה כל שהיא חתוכה כחתוכא דישראל בודאי נודע ליה לאחר שעמל בה ונקרה שנולד לו בה ריעות או ספק ומעשים בכל יום שאלמלא כן אין ישראל עשוי לטרוח ולנקר הבשר מגיד ושמנו ולמעטו מאוכליו שהגיד ושמנו אינו מאוס בעיני הנכרי וכל שישראל חברו רואהו שהוא מוכרה או נותנה לנכרי כך מומר אמר לאחר שחתכה נודע לו שהיא אסורה ולפיכך מוכרה או נותנה. ועל כן לקח לו המחבר טעם אחר קרוב ונכון מאלו ומיהו כותב זה דרכו לקצר ולקלקל או בלשון או בעיקרין בכל שיש בדברי המחבר טעם כעיקר וזה לשון המחבר אב"א במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל ואעפ"כ במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהן אי חזי ישראל חבריה דיהיב ליה אתי למזבן מיניה דסבר אם איתא דטרפה מימר הוה אמר לי כדי שלא אחזור ואזבין מיציה והמתרץ הזה סבור שלא התירו למכור במקום שאין מכריזין אלא במפרש טרפה היא משום גזרת הרואין דאלו מכרה לו סתם חיישינן דילמא אי חזי ישראל סבר כשרה הוא ואתי למזבן מינה דמימר אמר אי טרפה הוא מסתפי שמא יתפס עליה כגנב ואפילו נותנה לו במתנה למחר יודע שהיא טרפה והוא בוש ממנו דנבלה וטרפה מאיסי בעינייהו והילכך מי ששולח ירך כשרה ונותנה לו במתנה אם חתוכה היא אתי למזבן מיניה וקא אכיל לה בגידה עכ"ל ובגמרא אמרו ולימא נפל טרפתא לא זבני מינה ורב אשי נמי אוקו כולה ברייתא דהשולח לחברו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה וכו' במקום שאין מכריזין ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל דאלמא אף במקום שאין מכריזין אף הטרפה אסור למכור לנכרי בפני ישראל משום גזרה דשמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ואעפ"י שאלו מכרה לו שלא בפני ישראל אין ישראל לוקח ממנו במקום שאין מכריזין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר אלא לשני טעמים שכתב הוא למה ניחוש והלא אין כאן אחד מהן. ואף לגירסת הספרים דגרסי ברב אשי גזרה שמא ימכרנה בפני ישראל ק' דמאי גזרה לפי דבריו. ובאמת כי רבנו תם ז"ל העמידה לההיא בשמעתייהו ומוכרה לו בחזקת כשרה אלא שהוא פירש כל השמועות במפרש ולפיכך במאי דאוקימנא מתניתין במקום שלא הכריזו אי מפרש כשרה הא איכא ודאי למגזר שמא יתננה לו כן בפני ישראל אבל בסתם ליכא למגזר ורישא וסיפא דברייתא בסתם ומציעתא במפרש כשרה היא ומדתננהו ופירוש הוא ז"ל כן כי היכי דלא תקשי אמתניתין להנהו לישני דלעיל דאוקימו מתניתין בגזרה ובאיסור גנבת דעת וכמו שכתוב בחבור אבל ליכא גזרה בחדא מינייהו במוכר סתם מכל מקום לפי גרסת הספרים דגרסי בדרב אשי גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ופירש רש"י ז"ל ומציעתא דקתני אסור למכור לנכרי אלא אם כן הודיעו גזרה שמא ימכרנה לו הטבח בפני ישראל וזה הרואה לא שמע מן הטבח שהיא טרפה כסבור שהיא כשרה ע"כ ורוב המפרשים פירשו כן ומהן אנו למדים דאף בטרפות יש לחוש לכך ושלא כדבריו.
עוד שם אב"א משום דגניב ליה לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי וכו'. אמר הכותב כתב דברים כמה וכמה ולא ידעתי מי הביאו לכך ולמה מרבה דברים כאנשים בל ידעו מה. ותחילה אומר כי המחבר הביאו לחפש ולדקדק מתוך השמועות שיעמוד המנהג שנהגו בכל המקומות מושבות ישראל למכור נבלות וטרפות לנכרי ואפילו נבלת העוף ואינן חוששין לגזרה דשמא נמכרנה בפני ישראל אלא אפילו בפני ישראל מוכרן לו וכדי שלא נשים כל ישראל טועים המחבר מחזר למצוא להם היתר מתוך השמועות וטרח והביא ראיות להעמדת המנהג וכמו שכתב בחבור בארוכה ושנזכור בסמוך ב"ה דרך קוצריי אבל תמה מן הכותב הזה מי הזקיקו לומר דהאי אב"א אינו חוזר בו ממה שאמר תחילה שיש לחוש לשמא יתננה לו בפני ישראל דרוב אב"א שנאמר בגמרא הוא לסתור ולחדש טעם או טענה אחרת שלא היה. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא דהא מעיקרא אתינן לאוקומה במקום שמכריזין והדר אמרינן ואב"א במקום שאין מכריזין ומשום גזירה והאי אב"א חוזר הוא מאוקמתא ראשונה והדר אמר אב"א משום דגניב לדעתיה וסתמא האי איבעיא אימא בתרא כקמאי וכשנאמר כן אתי לסיועיה למנהגן של ישראל. ועוד ראיה גמורה למי שאינו מתעקש מדעת מדאמרינן בגמרא ואב"א משום דגניב לדעתיה ומייתינן מדשמואל דשמואל הוה עבר במעברתא אמר ליה לשמעיה פייסיה למעברתא פייסיה ואיקפד שמואל ואמרינן מאי טעמא איקפד ואמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה בסך שחוטה כלומר וגניב ליה בהכי לדעתיה ואם איתא מנא לן דמשום דגניב ליה לדעתיה איקפד דלמא משום דחייש לגזרה דשמא יתננה לישראל. ועוד דאמרי התם והא דשמואל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא ואמרינן דאי מכללא מאי ומהדרינן למאן דאמר תרנגולת טרפה הואי אמר לי לא איבעי לך לשהויי איסורא ואם איתא למה לן לאדוריה בתר טעמא דלא איבעי לשהויי אסורה לימא משום גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל ועוד דמלתא מעיקרא תמיהא היאך חששו לה שבפי' התיר הכתוב כן דכתיב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי וא"ת אם כן מפני מה לא הקשו ממנו בגמרא י"ל משום דלא קאי והדר ביה מיד ואוקמוה בטעמא דגניבת דעת וברייתא נמי דהשולח ירך לחבירו נמי לא חייש לה. ועוד דרבה בהנהו חטי דנפל עלייהו חביתא דחמרא דפרק בתרא דע"א שרא להו למטחניה ולמיפיה וזבוני לנכרים שלא בפני ישראל ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל והוא שדחה דמשום הפסד מרובה חששו אינו אלא דברי הבאי דאלו לא נפל אלא על קב אחד מי נימא שהיה אוסר ואם איתא לא הוה שתקא גמרא התם מלגלויי הכי והוה להו לאשמועינן כמה שנויי כדי שנחוש לו. ועוד דאטו הכא דגזרינן מי לא גזרינן אלא בירך אבל בשור אחד של פעם שהפסדו מרובה לא. ואם כן ברייתא דאינה חוששת לגזרה זו דלמא אפילו למאן דחייש לה במתניתין דירך בהא לא חייש דלמא נפל בשרא טובא לבני חילא ומשום הפסד מרובה לא חששו. ומאי דקאמר דלא סגיא דלא גזרינן משום שמא יתננה לו בפני ישראל דלית לה למתניתין תרצת אלא הכי דאי לא אמאי נקט שריותא דשלימה דהא פשיטא דליכא גניבת דעת ותנא היכא קאי דתני שריותא ע"כ זה אינו כלום דלפי דבריו שאומר דגנבת דעת דקאמר חדא ועוד קאמר ולרבויי באיסורי חדא משום גניבת דעת ועוד דלתרצת דמתניתין משום גזרה אכתי מנא ליה דאית לן עדיין טעמא דגזרה ומוקמינן למתניתין במקום שאין מכריזין דלמא ההוא טעמא קלישתא דגזרה לית לן ולעולם מתניתין במקום שמכריזין ושלימה אין דחתוכה דנכרי מידע ידיע אבל חתוכה לא דאיכא משום שמא יחזור וימכרנה לישראל ועוד דאיכא משום גניבת דעת ולרבוי באיסורי קאמר ואין אלו אלא דברי הבאי. ועוד דמאי קושיא כי נקט מתניתין שריותא דשלימה וכי ליכא טובא מתניתין ומתניתא דתני מאי דפשיטא משום דיוקא והוי דיוקא עיקר. והכא נמי אפשר היה לו לומר דנקט שריותא דשלמה משום דיוקא דחתוכה לא ותדע לך דעל כרחין לאוקמתא קמייתא דאוקימנא במקום שמכריזין הא דנקט מתניתין שלימה אינו אלא משום דנדוק מינה שלמה אין חתוכה לא דשלימה פשיטא ואלו לפי תמהותיו לא הוה להו למנקט שריותא אלא אסורה וליתני לא ישלח אדם ירך לנכרי חתוכה מפני שאין מקומה ניכר ועוד דלמא הכי קאמר שולח אדם ירך לנכרי שלימה משום דליכא למיחש מידי דכיון דמקום שאין מכריזין הוא לא אתי ישראל למזבן מניה ואפילו כי מזבין ליה בפני ישראל דמקום שאין מכריזין מוכרין להם ואין לוקחים מהם ואי משום גיד דליחשוב נכרי דמתוקנת היא אף למאכלו של ישראל הא מקומו ניכר אבל חתוכה לא משום דגניב ליה לדעתיה ובר מן דין אני רואה ששכח כאן תלמודו ועיקרה דמלתא אשתמיטתיה דאצטריך טובא לאשמעינן שריותא דשלימה לכולי עלמא ואפשר נמי דמתניתין ליתא ותדע לך דהא בפרק כל שעה אפליגו בכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אם יש במשמע אפילו איסור הנאה אם לאו ואקשינן אמאן דאמר אפילו איסור הנאה במשמע מהא והא תנן שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה וחלבה הותרה ומתניתין ר' יהודה היא דאית ליה יש בגידין בנותן טעם דתניא האוכל מגיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר אבל לר' שמעון דאמר אין בגידין בנותן טעם אין משלחין ואפילו שלמה למאן דאמר יש איסור הנאה במשמע א"כ אפילו שלמה אצטריכא ליה דלמאן דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דאצטריך לאשמועינן דאפילו הכי שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה משום דכי הותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה וכמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם. ולמאן דאמר איסור אכילה בלבד משמע ולא איסור הנאה איצטריך לאשמועינן האי דינא דגיד הנשה מותר בהנאה ואיכא מרבוותא דאמרי מתוך ההיא שמעתא דבפרק כל שעה דההיא מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ליתא לדידן דקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה אבל גידה לא הותרה. ויתר הדברים שכתב גבי ברייתא דבנכרי בין שלמה בין חתוכה מותר ימצא המעיין בהם ערבובי דברים ולעגי שפה ומי שיטרח בהם ובסתירתן לא יעלה בידו שבת כנגד הוצאת הטורח והיגיעה על כן לא חששתי להשיב עליהן והנחתי אותן למי שיעיין בהם ובלבד שיוכל להנבא מה דבר ומה פירש.