אור ברסלב
משמרת אלעזר תשועה בישראל

משמרת אלעזר· רבי שאול בראך

תשועה בישראל

הקדמה

אות א

במס' ר"ה ט"ז ב' ובמס' סוכה כ"ז ב' איתא א"ר יצחק חייב אדם לקבל פני רבו ברגל. והעתיקו הרי"ף והרא"ש במס' ר"ה וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' ת"ת. וכתב הגאון בטל נוב"י במה"ת חאו"ח סי' צ"ד דדין זה נאמר רק בזמן שביהמ"ק קיים אבל בזה"ז אין חיוב לקבל פני רבו ברגל וטעמו כמו שא"ר אייבו א"ר ינאי בקדושין ל"ג אין ת"ח רשאי לעמוד מפגי רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהי' כבוד רבו חמור מכבוד שמים הה"ד בזה"ז כיון שאנו אין הולכים לקבל פני השכינה ברגל אם הי' חיוב לקבל פני רבו ברגל הי' כבוד רבו מרובה מכבוד שמים. והא דפריך הש"ס בסוכה כ"ז מר"א על ר"י היינו משום דגם ר"א בזמן הבית הי'. ועוד הא ר"א קרא דריש ושמחת בחגיך ושפיר פריך איך אפשר לקבל פני רבו ברגל אפי' בזמן המקדש והא צריך שלא לצאת מביתו ברגל והא דהעתיקו הרי"ף והרא"ש הא דר' יצחק אע"ג שאין דרכם להעתיק דבר שאינו נוהג בזה"ז, הטעם לפי שהם מעתיקי הגמרא העתיקו גם מימרא זו כיון שיש בה עכ"פ תועלת שנכון לקבל פני רבו אף שאין עתה חיוב מ"מ לא גרע מקימה מפני רבו שאינו רשאי היינו שאין חיוב אבל ראוי' מצד המוסר והטור ושו"ע שאינם מעתיקי הגמרא אין דרכם להביא רק מה שהוא עפ"י הדין בזה"ז לכן השמיטו דבר זה שאינו חיוב עתה עכת"ד. העתקתי כל דברי הנוב"י כי לע"ד אין בכח ראיותיו לעקור הלכה קבוע שלא יהי' נוהג בזה"ז ואבא על סדר דבריו הנה עיקר סמיכתו מהא דקדושין דף ל"ג במחכ"ת אין זה דמיון לנידון שלנו דהרי רש"י שם פירש הטעם שפני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית וכונתו שאינו מתפלל רק שחרית וערבית וא"כ בשלמא התם שהרי אם הי' רוצה הי' יכול להתפלל כל היום וכיון שאינו עושה כן אינו ראוי' לחייב אותו לקום הרבה פעמים ביום מפני רבו שלא יהי' כבוד רבו מרובה מכבוד שמים משא"כ בראיית פנים בעזרה שאי אפשר לנו לקיים בזה"ז כי אנו טמאי מתים ואי אפשר לנו להקריב עולת ראי' שהיא קרבן יחיד כדאיתא בחגיגה ו' ואינו דוחה את הטומאה א"כ למה לא נקיים עכ"פ מצות קבלת פני רבו ברגל שהוא אפשר לנו לקיים ואין שייך בזה לומר שכבוד רבו מרובה מכבוד שמים מאחר שאי אפשר לנו לקבל פני השכינה בזה"ז ועוד אני תמה איך ערב לבו לחלוק מסברא על הריטב"א שפסק בהדיא שאם דר בתוך תחום רבו מחוייב לקבל פני רבו בכל שבת וא"כ הא זה פשיטא שגם אם דר בתוך תחום ירושלים לא יהי' מחויב לקבל פני השכינה בכל שבת רק בשלש רגלים וא"כ יקשה לפי סברת הנוב"י הא כבוד רבו מרובה מכבוד שמים והנוב"י באמת הוכיח מזו הקושיא דאין חיוב לקבל פני רבו בשבת ובעיני יפלא איך הונח לו בזה וכי הריטב"א נעלם ממנו גמרא דקידושין הנ"ל. ולע"ד אין שום קושיא על הריטב"א מגמרא קדושין דבשלמא בראיית פנים בעזרה שנאמר בתוה"ק ולא יראו פני ריקם וצריך להביא עולת ראי' לכך לא חייבה התוה"ק להתראות פנים בעזרה רק ג"פ בשנה אבל ברבו שיוכל לקבל פניו בלי הבאת קרבן שפיר י"ל דחייב לקבל פניו בכל שבת ואין בזה משום כבוד רבו מרובה מכבוד שמים דאדרבה משום דכבוד שמים מרובה ואינו רשאי להתראות פנים בעזרה בלי קרבן זו גורם שאינו חייב לקבל פני השכינה רק ג"פ בשנה:

אות ב

ועתה נעתיק עצמינו למה שהקשה הוא עצמו דאם יש חילוק בחיוב זה בין זמן שביהמ"ק קיים לזה"ז א"כ מאי פריך הש"ס בסוכה מר"א על ר"י הא י"ל דר"א מיירי בזה"ז ור"י מיירי בזמן שביהמ"ק קיים ומה שתירץ בתירוץ הראשון דגם ר"א בזמן הבית הי' זה אי אפשר לומר. דהנה בספר ועד לחכמים אות ר"א בן הורקנוס הקשה דמאי פריך הש"ס בר"ה דף ה' מר"א ור"י דלמא זה המעשה הי' בזמן שביהמ"ק קיים דהא ר"א ור"י כבר גדולים הי' בעת חורבן ביהמ"ק והוסיף להפליא על רש"י שם שכתב דר"א ור"י לאחר החורבן הוי עכ"ד דהא זה מפורסם שהי' גדולים בעת החורבן וכן הקשה בספר פנ"י בביצה דף ה' דמאי פריך מר"א דלמא זה המעשה הי' קודם חורבן הבית ותירץ בספר הנ"ל דהש"ס שפיר הקשה דבשני מעשים אלו הוזכר שהי' בלוד ובעת שדר ר"א בלוד כבר נחרב הבית כי איתא בקהלת רבה עה"פ קהלת ז' ז' כי העשק יהולל חכם חמשה תלמידים הי' לו לריב"ז ר"י הכהן ור"א בן הורקנוס וכו' כל זמן שהי' קיים הי' יושבים לפניו כשמת הלכו ליבנה הרי דאחר פטירת ריב"ז. שהי' כבר אחר חורבן הבית הלך ר"א ליבנה וכן איתא בירושלמי דסוטה פ"ט מעשה שנכנסו זקנים לעלי' ביבנה נתנו עיניהם בר"א בן הורקנוס ובסנהדרין ל"ב ב' אמרו צדק צדק תרדוף אחר ר"א ללוד הרי שהי' ר"א דר בלוד. אמנם כבר אמרו חכז"ל שגלו מיבנה ללוד וכן איתא בתוספתא מובא בר"ש פ"ד דידים מ"ג א"ר יוסי בן דורמסקת אני הייתי מזקנים הראשונים שגלו מיבנה ללוד והי' שם ר"א הנך רואה שר"א דר בלוד רק לאחר החורבן וכיון שהמעשה במס' ר"ה והמעשה במס' ביצה שניהם הי' בלוד שפיר פריך הש"ס דמזה מוכח דהי' לאחר החורבן עכ"ד הנחמדים וא"כ כיון שגם מעשה הנזכר כאן בענין קבלת פני רבו הי' בלוד הרי מוכח בפירוש דגם בזה"ז חיוב לקבל פני רבו ברגל ודלא כנוב"י עוד קשה לי על תירוץ הנוב"י דאם הי' מעשה דר"א בזמן שביהמ"ק הי' קיים א"כ למה לא הלכו ר"א ור' אילעאי לירושלים לקיים מצות ראי' ולאכול שלמי שמחה והאיך שבתו בלוד ואם גם נדחק שאירע טומאה וכדומה לר"א שלא הי' אפשר לו להתראות פנים בעזרה מ"מ קשה על ר' אילעאי שכפי המבואר בש"ס הי' דר במקום רחוק מר"א והאיך הלך לקבל פני רבו בלוד ועזב מלקבל פני השכינה בירושלים וצריכין לומר שגם לו אירע איזה טומאה וידע בביתו שגם לר"א אירע איזה טומאה וזה ודאי דוחק גדול א"ו נראה ברור שזה המעשה היתה לאחר חורבן הבית ומוכח דגם לאחר חורבן הבית החיוב לקבל פני רבו ברגל:

אות ג

ומה שתירוץ הנוב"י בתירוצו השני משום דר"א קרא דריש בעניי לא אוכל לירד לסוף כונתו כי אעפי"כ שפיר יש לתרץ דבזמן שביהמ"ק קיים שהוא חייב לקבל פני רבו אז דוחה מצות ושמחת אתה וביתך אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים שאין חיוב בקבלת פני רבו רק מצוה שפיר אמר ר"א שמשבח את העצלנים כי מצות ושמחת הוא חיוב ומצות קבלת פני רבו ברגל אינו חיוב אז ומה יענה הנוב"י לפי האמת לשיטת הכ"מ שכתב בפ"ה מהל' ת"ת לדעת הרמב"ם שלא העתיק החילוק בין אזיל ואתי ביומא לבין אזיל ולא אתי ליומא שהרמב"ם ס"ל דזה החילוק נאמר רק אליבי' דר"א אבל לרבנן חייב לקבל פני רבו ברגל גם אם אי אפשר לו לחזור לביתו באותו יום וא"כ קשה תיפוק לי' דצריך לקיים מצות ושמחת ועכ"ח צריכין לומר דחיוב קבלת פני רבו דוחה למצות ושמחת א"כ למה לא יוכל הש"ס לתרץ כן דר"י מיירי בזמן שביהמ"ק קיים שהי' חייב במצות קבלת פני רבו ברגל לכך דחי מצות ושמחת ור"א דהי' בזמן הזה שפיר אמר דמצות ושמחת דוחה למצות קבלת פני רבו שאינו חיוב בזה"ז א"ו מוכח מזה דחייב לקבל פני רבו ברגל גם בזה"ז: ולכאו' עלה ע"ד דיש ליישב קושית הנוב"י דגם אם נימא דבזה"ז אין חיוב לקבל פני רבו ברגל אעפי"כ פריך הש"ס שפיר עפ"י מה שכתבו התוס' במס' מ"ק י"ד ב' דבזה"ז אין כאן מצות שמחה מה"ת דעיקר מצות שמחה בשלמי שמחה ולפי"ז י"ל דמהכא דייק הש"ס דמדנקט ר"א הקרא ושמחת עכ"ח דהי' זה המעשה בזמן שביהמ"ק קיים דבזה"ז לא שייך מצות ושמחת מה"ת אבל לאחר העיון זה ליתא דהא בלא"ה יקשה דעדיין מה פריך הש"ס לשיטת הרמב"ם וסמ"ג דמצות שמחה נוהג מה"ת גם בזה"ז בשאר דברים ועוד דהא כבר הוכחתי לעיל מהא דהיתה המעשה בלוד וגם מהא דר"א ור' אילעאי לא הלכו לרגל לירושלים מוכח דהי' לאחר החרובן וא"כ בלא"ה יקשה לשיטת התוס' ועכ"ח צריכין לומר דכיון דמצות שמחת יו"ט דרבנן הנוהגת בזה"ז נצמח ממצות שמחת יו"ט שהי' דאורייתא בזמן שביהמ"ק קיים מקרא דושמחת לכך נקיט ר"א קרא דושמחת, ועדיין הי' מקום לישב קושית הנוב"י דהא כל עיקר טעמו של הנוב"י הוא דבזה"ז אין בו חיוב לקבל פני רבו משום שלא יהי' כבוד רבו חמור מכבוד שמים וא"כ הא בימי התנאים והאמוראים הי' להם אפר פרה חגיגה כ"ה והי' אפשר להם להטהר וא"כ הי' מחוייבים לעלות לרגל וממילא שפיר פריך הש"ס מר"א דאז הי' עדיין חיוב לקבל פני רבו ברגל כמו בזמן שהי' ביהמ"ק קיים. אמנם הרי ראינו שלא הלכו אז לרגל והגם שכתבתי לעיל שיש לדחות בדוחק שאירע לשניהם טומאה וידעו זה מזה עדיין לא עלתה ארוכה בזה לקושית הנוב"י דעיין בשו"ת מהר"ץ בסופו שהרבה שנים אחר החורבן לא הי' להם אפשרות לעלות ולראות ולהקריב קרבנות כי הי' סכנה בדבר מגזירת מלכות רומי וא"כ לסברת הנוב"י שפיר הי' אפשר לתרץ דאז כיון דלא הי' יכולין לעלות לרגל לא הי' חיוב לקבל פני רבו ברגל משום שלא יהי' כבוד רבו חמור מכבוד שמים א"ו כמו שכתבתי למעלה דאדרבה כיון שאנוסים הן ואין יכולין לעלות לרגל אין בזה משום כבוד רבו מרובה דכי אם אי אפשר לנו לקיים מצוה אחת נבטל בשביל זה מצוה אחרת:

אות ד

וראיתי ביד שאול סי' רמ"ב ס"ק ט"ו שמביא בשם ספר ב"ה להקשות קושית הנוב"י דהאיך אפשר שיהי' חיוב לקבל פני רבו בכל שבת הא יהא כבוד רבו חמור מכבוד שמים והיד שאול התעורר בהערה שני' של הנוב"י דבזה"ז לא יהי' חיוב לקבל פני רבו ברגל מטעם זה, ובזה מישב סתירת הסוגיא דבסוכה אמר "מחייב אינש" לאקבולי אפי' רבי' ובר"ה אמר "איבעי" לה למיזל דמשמע שהוא רק מצוה ולא חיוב ותירץ עפ"י דבריו דכיון דמי שעלה לרגל טעון לינה בירושלים וההולך לקבל פני רבו מבואר בסוכה דאדרבה שצריך לשוב לביתו באותו היום וא"ר אין שייך לומר כבוד רבו מרובה דהרי כבוד השכינה מרובה שטעון לינה, ולכך בסוכה שמביא הש"ס החילוק בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא לכך אמר שפיר חייב אינש ול"ש להקשות דכבוד רבו מרובה דצריך לקבל פניו בכל שבת מאחר דצריך לשוב לביתו באותו היום משא"כ בקבלת פני שכינה דטעון לינה אבל בר"ה דלא הביא הש"ס זה החילוק לכך לא הי' יכול לומר חייב ואמר רק איבעי' לה למיזל. ולי קשה דא"כ המקחן למה הקשה על ר"י מדברי ר"א ולא הקשה עליו סתם דהא כבודו מרובה מכבוד שמים שהוא נגד הסברא דהא המקשן עדיין לא ידע החילוק בין אזיל ואתי ביומא או לא. והאמת לע"ד כמש"כ לעיל דבזמן הבית אין קושיא מהא דכבוד רבו מרובה מכבוד שמים משום דחייב לקבל פני רבו בכל שבת דכבוד שמים מרובה שצריך להביא קרבן בעת קבלת פני השכינה. ובזה"ז ל"ק כלל כיון דאי אפשר לנו לקיים מצות ראי' בעזרה ל"ש כבוד רבו מרובה מכבוד שמים דע"ז אנוסין היינו במצות התורה שצותה ולא יראו פני ריקם:

וע"ד סתירת הסוגיא נלע"ד פשוט דכבר הקשה הפנ"י בר"ה דהא חיוב קבלת פני רבו ברגל הוא מ"ע שהזמ"ג וא"כ יהי' נשים פטורות ותירצו הבאים אחריו דאעפי"כ אם מקיימין עושות מצוה כמו בשאר מצות עשה שהז"ג שפטורות ואעפי"כ מקיימות ומברכות עליהן וא"כ לכך אמר בר"ה "איבעי לה" למיזל דאצלה רק מצוה ולא חיוב משא"כ בסוכה אמר "אינש" דהיינו גברא שפיר אמר דחייב דאצלו הוא חיוב:

ומה שכתב הנוב"י שהרי"ף והרא"ש הם מעתיקי הגמרא לכך העתיקו הגמרא כיון שיש מצוה עכ"פ גם בזה"ז לקבל פני רבו הוא תמוהא הלא אם כוונתם להביא הך דר' יצחק ללמוד ממנו שיש מצוה בקבלת פני רבו לא הי' להם להביא דברי ר' יצחק דמיירי רק ברגל והי' להם להעתיק דברי הש"ס בחגיגה דף ה' שמוכח שם שמצוה לקבל פני רבו בכל יום וכמו שכתב גם הריטב"א בסוגיין לדבר פשוט שמצות קבלת פני רבו הוא בכל יום והאיך העתיקו דברי ר"י שאפשר לטעות שיש חיוב גם בזה"ז לקבל פני רבו ובטלו מצות ושמחת אתה וביתך או אפשר לטעות שאין מצוה כלל בקבלת פני רבו רק ברגל א"ו פשוט שהרי"ף והרא"ש העתיקו הא דרי יצחק להלכה משום דחיוב זו נוהג גם בזה"ז ומצאתי ב"ה ראי' ברורה לדבריי מחגיגה דף ג' ע"א שהלכו ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמא להקביל פני ר' יהושע בפקיעין וכתב רש"י יום טוב הי' שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים ובמכילתא פ' בא הובא מעשה זו ואמרו שר' יהושע הי' אז כבן שבעים שנה וכן באבות דר' נתן פרק ח"י אמרו שהי' לעת זקנתו ואז כבר חרב הבית וגם מש"ס דידן מוכח כן שהרי אמרו לו מה שדרש ר' אלעזר בן עזריא והוא הי' בעת חורבן הבית כבן י"ד שנה (סדר הדורות משבת נ"ד ב') ומפורש יצא מרש"י שגם בזה"ז חייב לקבל פני רבו ברגל:

אות ה

מסקנת הש"ס בסוכה דבאזיל ולא אתי ביומא אינו רשאי לקבל פני רבו ברגל וכן פסק הריטב"א והגהת מיימוני. ומזה תמהתי בראותי גאוני וצדיקי הדור תלמידיהם באים לקבל פני קדשם גם ברגלים למה אין מוחין בהם כמו שמיחה ר"א בר' אילעאי שאמר אינך משובתי הרגל שהרי אמרה תורה ושמחת. ויגעתי ומצאתי ב"ה שכפי כללי ההלכה המצוי' בידינו יהי' מוכח שהחיוב לקבל פני רבו ברגל הוא גם באזיל ולא אתי ליומא:

הנה הרמב"ם העתיק בפ"ה מהל' ת"ת הא דא"ר יצחק חייב אדם לקבל פני רבו ברגל. והשמיט ולא העתיק חילוק הש"ס בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא. וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם דזה החילוק אמרו בש"ס רק אליבי' דר"א אבל רבנן חולקין עליו ואין מחלקין בין אזיל ואתי ביומא לבין אזיל ולא אתי ביומא והקשה עליו הגאון ר' וואלף באסקאוויטץ זצ"ל בסדר משנה דא"כ מאי פריך הש"ס על ר"י מהך דר"א דהא אמר לך ר"י אנא דאמרי כרבנן דלא מחלקי בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא ע"כ חידש הוא שני דרכים בישוב דעת הרמב"ם שלא העתיק זה החילוק:

אופן הראשון עפ"י שהוסיף להקשות ולתמוה האיך טעה ר"א שיהי' חיוב קבלת פני רבו גם באזיל ולא אתי ליומא דהאיך יעלה על הדעת לבטל מ"ע דאורייתא המפורשת בקרא בשביל מצוה דדברי קבלה או מפי השמועה לקבל פני רבו ברגל. ועוד בכ"מ מבטלינן קום ועשה נגד שב ואל תעשה והלא אפי' בר בי רב דחד יומא לא יטעה בה ומכש"כ שלא יטעה בזה ר' אילעאי דהוי רב גוברי' והוא מגדולי תלמידי ר"א. וגם על המקשן קשה דהאיך אסיק אדעתי' דר' יצחק ס"ל דחייב לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא הכי יעבור על מצוה המפורשת בקרא בקום ועשה כדי שלא יבטל בשוא"ת מצוה דדברי קבלה. ותירץ דמשום דבקרא דיו"ט לא נאמר רק ושמחת בחגך א"כ בזה אינו נכלל שיהי' מחוייב לשמח את אשתו רק דכבר כתבו התוס' בפסחים ק"ט דילפינן ושמחת הנאמר ביו"ט מושמחת הנאמר במ"ש ושם נאמר אתה וביתך וא"כ הא ידעינן דגז"ש אין אדם דן מעצמו אלא אם קבלה מרבותיו. וא"כ י"ל דהמקשן וגם ר' אילעאי לא ידעו זה הגז"ש. ור"א הוא שחידש לו זה הגז"ש. ולכך מסיק הש"ס דגם ר' יצחק לא אמר רק באזיל ואתי ליומא. ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק בפ"ו מהל' יו"ט הי"ז דחייב אדם לשמח את אשתו ובניו מה"ת שנאמר ושמחת בחגך א"כ לא הוצרך להעתיק הך חילוק בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא דמילתא דפשיטא הוא דהאיך יעבור בקום ועשה על מצוה מפורשת בתורה כדי שלא לבטל בשוא"ת מצוה דדברי קבלה:

ואופן השני תירץ עפ"י שהקשה קושיא עצומה דהאיך אמר ר' אליעזר לר' אילעאי אינך משובתי הרגל שהרי אמרה תורה ושמחת הלא ר"א לשיטתו ס"ל בביצה ט"ו דשמחת יו"ט רשות ואו יושב ושונה או אוכל ושותה וא"כ הלא יכול ר"א ללמוד שם כל הרגל אצל ר' אליעזר וגם זה עצמו שהוא יושב לפני רבו ומקבל פניו הוא נחשב לה'. ותירץ דזה המעשה הי' בחג הסוכות ובזה ר"א לשיטתו דס"ל י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכות ולפי פירוש התוס' גם במסקנא הכי ס"ל וממילא מידה דבעינן לכם ושייך בי' מ"ע דושמחת. ולפי"ז י"ל דדוקא לר"א דס"ל שמחת יו"ט רשות הי" הו"א דחייב לקבל פני רבו גם באזיל ולא אתי ליומא משא"כ הרמב"ם דפסק שמחת יו"ט חובה לא הוצרך להעתיק זה החילוק דפשיטא עכ"ד ונפלאתי על הגאון העצום איך נעלם ממנו באותו שעה סוגיא שהרחיב עלי' כל הדיבור שהרי שם בסוגיא בסוף הדף פריך הש"ס על המעשה דר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אילעאי בקסרי והא"ר אליעזר אין יוצאין מסוכה לסוכה ומשני רגל אחר הוי ושוב פריך הש"ס והלא אמר ר"א משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מפתח ביתן ברגל הרי מפורש אמרו דגם בשאר רגלים חוץ מסוכות אמר ר"א משבח אני את העצלנין והאיך כתב הסדר משנה דאמר זה רק בחג הסוכות ולא בשאר רגלים וצע"ג:

ונלע"ד לישב תירוצו הגם שאין לשונו משמע הכי עפ"י שאמר ר"א בפסחים ס"ח ב' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה היא וא"כ י"ל דכוונת הש"ס רגל אחר הוי היינו עצרת דבזה גם ר"א מודה דשמחת יו"ט חובה. והי' מדויק בזה לשון רש"י שכתב על רגל אחר הוי כגון עצרת דמאי בעי רש"י בהכי איזה חג הוי די שנדע שאינו תג הסוכות אבל לפי"ז א"ש דדוקא נקט עצרת דבפסח ס"ל לר"א שמחת יו"ט רשות ולא הי' הש"ס מקשה כלום. אלא דכל זה ליתא דאדרבה מנ"ל לש"ס לפרש רגל אחר על עצרת כדי שיקשה נימא שכוונתו על פסח ולא יקשה כלום א"ו דכוונת רש"י פשוטה דמאחר דשבת ר"א בסוכתו עכ"ח הי' או בסוכות ושבת בסורה לקיים מצות סוכה או בעצרת ושבת בסוכתו להגן מפני החום אבל אם הי' בחג הפסח מסתמא הי' שובת בבית לכך נקט רש"י כגון עצרת. ולפי"ז אפשר לומר כתירוץ הסדר משנה אלא שצריכין להוסיף גם עצרת דבחג הסוכות ועצרת אמר ר"א משבח אני את העצלנין ובפסח אמר שמחת יו"ט רשות ולכך כאן דמיירי מחג העצרת שפיר פריך:

אות ו

אמנם לפי"ז יש לדייק מסידור הש"ס נגד הגאון סדר משנה והוא בשנדקדק למה לא פריך הש"ס מיד מהא דר"א משבח אני את העצלנין וצריך לתרץ שבת הוי ושוב לא יקשה הקושיא מאין יוצאין מסוכה לסוכה. אמנם אם נימא דלא כסדר משנה יומתק דהא זה ידע המקשן דהמעשה הי' או בעצרת או בסוכות וכמו שפרש"י וס"ל דרק בעצרת ס"ל לר"א דשמחת יו"ט חובה כר"א בפסחים שהבאתי לעיל אבל בסוכות ופסח ס"ל לר"א שמחת יו"ט רשות לפי"ז לא הי' יכול להקשות מהא דר"א דאמר משבח אני את העצלנין דהי' יכול לתרץ דלא אמר זה ר"א רק גבי עצרת דשמחת יו"ט חובה והאי מעשה דהכא איירי בחג הסוכות דשמחת יו"ט רשות ולכך הקדים להקשות מהא דאמר ר"א אין יוצאין מסוכה לסוכה ומשני דרגל אחר הוי ועכ"ח לא הי' המעשה רק בעצרת מעתה שפיר פריך והא אמר ר"א משבח אני את העצלנין עוד קשה לי על הסדר משנה דא"כ מאי פריך לעיל מר"א על ר' יצחק הא י"ל דר"א מיירי בסוכות לכך אמר משבח אני את העצלנין ור"י מיירי בפסח ששמחת יו"ט רשות לכך אמר דחייב אדם לקבל פני רבו ועו"ק אמאי ל"ק ר' אלעזר בפסחים הכל מודים בסוכות דבעינן נמי לכם כמו שאמר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם ועוד תמוהא דהלא הקשו שם התוס' בפסחים על הא דאמר ר"א דמודה ר' אליעזר בעצרת דבעינן לכם א"כ מאי השיב ר"א לרע"ק במשנה הלא שפיר יליף ק"ו מעצרת דאז שמחת יו"ט אינו רשות ותירצו דר"א לא יליף זה מקרא רק מסברא ופירשו דבריהם דזה הוי רק מדרבנן דאם הי' מדאורייתא הי' יכול למילף ממנו בק"ו ומעתה אם נימא כדעת הגאון סדר משנה דר"ע יליף מתשבו כעין תדורו דבסכות בעינן לכם א"כ עדיין קשה מה השיב ר"א לרע"ק הלא יליף שפיר ק"ו מסוכות דאז הוא חובה. ועוד שכתב המאירי על מס' ביצה שהוא הקשה ברפ"ב דביצה זו הקושיא דאיך אמר ר"א שמחת יו"ט רשות הלא הוא עצמו אמר שחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכות ותירץ דזה דוקא כשאינו יושב ושונה אבל כשיושב ושונה פטיר גם מהי"ד סעודות ועוד תירץ דזה שחייב לאכול הי"ד סעודות הוא רק מחמת סוכה אבל לא מחמת יו"ט הרי מפורש יוצא דגם בסוכות ס"ל לר"א דשמחת יו"ט רשות ודלא כהגאון בעל סדר משנה ז) והנה הא דכתב המאירי שאם אינו יושב ושונה מודה ר"א דשמחת יו"ט חובה הוא דבר פשוט ומוסכם מכל המפרשים הראשונים. ומה שכתב מהרש"א במס' ביצה דף ט"ו דמדכתבו התוס' ומ"מ אמר להם אכלו משמנים משמע דס"ל להתוס' דלר"א שמחת יו"ט רשות אפי' כשאינו יושב ושונה לע"ד אין זה במשמעות לשונם כלל ואדרבה לשונם מוכח כדעת כל המפרשים דדוקא ביושב ושונה ס"ל לר"א דשמחת יו"ט רשות והאיך אפשר להעלות על הדעת להיפך וכי חולק ר"א על קרא דושמחת א"ו דר"א ס"ל דשמחה נפשית נמי בכלל ושמחת מדקאמר לה'. וכונת התוס' כך הוא שהקשו דלמה צוה ר"א לתלמידיו אחר שסיים דרשתו שיאכלו וכי מחוייבין הם לאכול והלא יכולים הם לישב בביתם ולשנות דלשיטת ר"א פטורין משמחת יו"ט וא"כ למה הזהירם על האכילה וע"ז תירצו התוס' דודאי לא הזהירם על האכילה דבאמת אם רוצים ללמוד כל היום רשאים הם ואינן מחוייבין לאכול אבל ידע ר"א שבכל יום גם בימות החול שבודאי מותרין להתענות רגילין הם לאכול אחר סיום הדרשה ולכך כיון שהי' עתה אחר סיום הדרשה ידע שבודאי ילכו כעת לאכול כמו בשאר הימים לכך הזהירם שאם אוכלים שיאכלו משמנים כי בעת שאין לומדים הם מחוייבים בשמחת יו"ט לכך מחוייבים לאכול מאכלים טובים וערבים וא"כ אדרבה משמע מלשון התוס' דגם ר"א ס"ל דכשאינו יושב ושונה מחוייב הוא בשמחת יו"ט. (מגמרא זו יש סתירה למה שחידש הטו"ז באו"ח סימן תקפ"ב סק"ג דהיכי דאומר "כל כולו" הוא כל לגמרי ולא רוב דהא כאן אמר על ר"א שהי' יושב ודורש "כל היום כולו" ואעפ"כ מוכח דלא דרש רק רוב היום):

אות ח

הנה אם כי סתרנו תירוץ הגאון בעל סדר משנה והוכחנו דגם בסוכות ס"ל לר"א דשמחת יו"ט רשות מ"מ קושיתו עומדת כחומת ברזל נגדינו דלמה הקפיד על ר' אילעאי שבא לקבל פניו הלא הוא עצמו ס"ל דשמחת יו"ט רשות כשיושב ושונה והגם שלפום פשטות הי' אפשר לומר דהמעשה הוי בעצרת דאמר ר' אלעזר דמודה ר"א דבעינן נמי לכם אמנם אין בזה להעלות ארוכה לקושיא עצומה הלזו דהא זה דבעינן בעצרת לכם אינו מכת מצות ושמחת דאל"כ תהדר קושית התוס' בפסחים לדוכתי' נילף ק"ו מעצרת ועכ"ח צ"ל שהוא רק מסברא אבל לא מושמחת וא"כ קשה האיך אמר לו ר"א קרא דושמחת ועוד דא"כ מאי פריך מר"א על ר"י הא י"ל דר"י מיירי בפסח או בסוכות דשמחת יו"ט רשות:

ונלע"ד לתרץ דהנה לכאורה נפלאתי על הא דאמר ר"א משבח אני את העצלנין שאין מניחין בתיהן ברגל משום שנאמר ושמחת אתה וביתך הלא איתא במס' פסחים, ע"א ת"ר חייב אדם לשמח את בניו ואת בני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגיך במה משמחם ביין ר"י אומר אנשים בראוי' להם ביין ונשים בראוי' להן בבבל בבגדי צבעונין ובא"י בבגדי פשתן מגוהצין. ומעתה מאוד יקשה למה באזיל ולא אתי ליומא יהי' אסור לקבל פני רבו ברגל משום שנאמר ושמחת הלא לפי גמרא דפסחים הנ"ל שפיר יכול לקיים מצוה ושמחת ואעפ"כ יכול לקיים מצות קבלת פני רבו ברגל דהרי יכול למסור מעיו"ט לאשתו הבגדים וכן בשר ויין על יו"ט וא"כ כבר קיים מצות ושמחת אתה וביתך לכ"ע ונלע"ד הרי ראינו דמצוה ושמחת הוא בראוי להן שמכל דבר שאשתו נהנית ושמחה בו ואפשר לו לעשות לה מחוייב הוא בו וא"כ גם אם ימסור לה מעיו"ט מעדני מלכים וקשוטי בגדים עדיין לא קיים מצות ושמחת בשלימות כי שמחה לאשה כשבעלה שרוי עמה בעיר דהא אמר רבא בפסחים ע"ב חייב אדם "לשמח" את אשתו בדבר מצוה וא"כ צריך להיות דוקא בביתו ואפי' כשאשתו נדה הא איתא בערובין ס"ג ב' אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרוין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגי' וא"ר יוסף אפי' באשתו נדה הרי מפורש דגם אם היא נדה תענוג הוא לה להיות שרוי אצל הבעל. וא"כ מעתה לק"מ קושית הסדר משנה דניהו דס"ל לר"א דיכול להיות יושב ושונה כל היום אבל עכ"פ גם הוא מודה שאסור לו להרחיק נדוד מעירו. כי אם הוא יושב ושונה בביתו מקיים עכ"פ ושמחת שהיא שרוי' אצלו ויש לה תענוג מזה אבל אם הרחיק נדוד מעירו מבטל בזה חלק ממצות ושמחת:

אות ט

ומעתה סרה מהר גם קושיא השני' שהרעיש הסדר משנה את העולם עלי' דהאיך טעה ר' אילעאי בזה שקבל פני רבו ברגל שהוא רק מהלכה למשה מסיני או מדברי קבלה ידחה מצות שמחה המפורשת בתורה. אמנם למה שבארנו א"ש דבאמת הרי יכול לקיים מצות ושמחת בהרבה דברים אחרים כמו שאמרו במס' בפסחים נשים בראוי' להן בבגדי צבעונין ויכול למסור לה זאת קודם יו"ט ורק בענין אחד לא ישמח וא"כ ודאי יש לטעות וגם הדעת נוטה כן שלא לבטל מצות קבלת פני רבו ברגל לגמרי מוטב למעט השמחה בדבר אחד שבזה עדיין אינו עוקר מצות ושמחת לגמרי ואדרבה יכול לקיימה בהרבה דברים משא"כ אם ישב בביתו יבטל מצות קבלת פני רבו ברגל לגמרי וע"כ הוצרך ר"א לחדש לו דגם משום סעיף אחד מחלקי השמחה דחינן מצות קבלת פני רבו ברגל ואינו יכול לקבל פני רבו ברגל רק אם יכול לשוב לביתו באותו יום וזה חידוש גדול והוצרך ר"א להשמיעינו. וא"כ נסתר גם תירוצו הראשון על הרמב"ם דהגם דהרמב"ם פסק דמחוייב מדאורייתא לשמח את בניו ואשתו אעפי"כ אי הוי ס"ל דבאזיל ולא אתי ליומא אסור לו לקבל פני רבו ברגל הי' צריך להשמיענו זאת ואין זה פשיטא כדעת הסדר משנה ואדרבה חידוש גדול הוא דהא הרמב"ם ביאר שם מיד במה הוא חייב לשמחה בבבל בבגדי צבעונין וא"כ האיך נדע מזה שאסור לו לקבל פני רבו ברגל אם אי אפשר לו לשוב באותו היום הלא יכול למסור לה הבגדי צבעונין מערב יו"ט א"ו מדלא העתיק הרמב"ם החילוק בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ליומא עכ"ח צריכין לומר כדעת הכ"מ דהרמב"ם פוסק דבכל ענין חייב לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא:

אות י

אלא דעדיין לנגדינו קושית הסדר משנה על הכ"מ דא"כ מאי פריך הש"ס מר"א על ר"י הא יכול לומר אנא דאמרי כרבנן דפליגו על ר"א ועוד קשה לי האיך יחדש הרמב"ם פלוגתא חדשה שרבנן פליגו על ר"א מאחר שאין שום רמז בש"ס מזה. ונלע"ד בישוב דברי הרמב"ם דהנה הקשו המפרשים דר"י אמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל ולא זכר כלל שבת ור"ח משמע דבשבת ור"ח אין חיוב לקבל פני רבו והראי' שהביא מקרא לא הוזכר רגל כלל רק חדש ושבת. ותירוץ הריטב"א כבר כתב הנוב"י בתשובה שהבאתי שהוא דחוק ולע"ד שזה דחוק לשיטת הריטב"א דלפי פירושו צריכין לומר הא דאר"י חייב אדם לקבל פני רבו היינו דוקא בסוכות ופסח אבל לא בעצרת דאין בו חוה"מ וזה דוחק גדול דר"י סתמא אמר ברגל משמע בכל רגל וגם בעצרת וגם מרש"י מוכח דלא ס"ל כהריטב"א דהרי לפי פירוש הריטב"א מה שאמר הא דאזיל ואתי ביומא היינו כשהוא חוץ לתחום ורש"י פירש שהוא בתוך התחום עיי"ש. עוד נתעוררתי על דבר חדש שבסוגיא דסוכה אמר ר"י "מנין שחייב" אדם לקבל פני רבו ובסוגיא דר"ה ליתא לתיבת מנין אלא אר"י חייב אדם לקבל פני רבו וחידוש שלא עמדו המפרשים. על שינוי זה. עוד תמוהא מה שמקשה הש"ס מר"י על ר"א והלא שניהם תנאים הי' ואין שייך להקשות מאחד על חבירו. ואין לומר שקושית הש"ס על ר"א מקרא דמייתי ר"י לא חדש ולא שבת דכבר כתב הנוב"י דאדרבה הפסוק עולה יפה מאוד לשיטת ר"א דדוקא בחדש ושבת חייב לקבל פני רבו אבל לא ברגל משום דמבטל מצות ושמחת. וכן אין לומר בהיפוך שקושית הש"ס על ר"י מקרא דר"א דכבר כתבתי בתחלת דבריי דלמא ס"ל לר' יצחק דחיוב קבלת פני רבו דוחה למצות ושמחת כמו שס"ל לאמת הכ"מ בדעת הרמב"ם. בפרט לפי מה שהארכתי דיכול לקיים מצות ושמחת בבגדי צבעונין ושאר דברים א"כ בודאי אין כאן קושיא דיש לומר דס"ל לר"י מוטב שיעקור סעיף אחד מחלקי השמחה משיבטל מצות קבלת פני רבו לגמרי:

אות יא

ע"כ נלע"ד דכל אלו הקושיות שזכרנו הי' קשה להרמב"ם ומהם הוכיח דינו דזה החילוק הנאמר בש"ס בין אזיל ואתי ביומא או אזיל ולא אתי ליומא אמרו כן רק אליבי' דר"א אבל אליבי' דר"י יהי' מוכח דלית לי' זה החילוק ובכל אופן חייב לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא וכוותי' פסק הרמב"ם דהנה הלשון המובא בש"ס סוכה שא"ר יצחק מנין שחייב' אדם לקבל פני רבו משמעותו שלא חידש ר' יצחק זה הדין רק הי' זה הדין מקובל ומפורסם אצל כל התנאים. ור' יצחק בא רק להשמיענו מאין למדו זה הדין וחידש שהוא נלמד מפסוק דלא חדש ולא שבת וזה שאמר "מנין שחייב" כי אם הוא חידש זה הדין הי' לו לומר חייב אדם לקבל פני רבו כמו שמובא בש"ס ר"ה מעתה מיושב קושיתינו וא"ש קושית הש"ס על ר"א דהא מדאמר ר"י מנין שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל מוכח דזה דבר פשוט לכל התנאים שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל וא"כ קשה אמאי הקפיד ר"א על ר' אילעאי ואמר שמשבח את העצלנין הלא כ"ע ס"ל דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל ומעתה מיושב שינוי לשון הסוגיות דבשלמא בש"ס סוכה שרצו להקשות מדברי ר' יצחק על ר"א הוצרכו לדקדק להביא הלשון "מנין שחייב" כי לולא זה לא הי' שום קושיא על ר' אליעזר וכי ר' אליעזר לא יוכל לחלוק על ר' יצחק לכך הביאו הלשון מנין שחייב דמשמע מזה דכ"ע הכי ס"ל. משא"כ בש"ס דר"ה שלא הביאו כלל הא דר"א לא הוצרכו לדקדק בזה דמאי נ"מ אם ר"י חידש גם הדין או שר"י נתן רק הטעם להדין שמקובל בפי כל התנאים וע"ז משני הש"ס דזה הדין המפורסם דחייב אדם לקבל פני ברגל גם ר"א מודה בו רק זה מיירי אם דר בתוך התחום אצל רבו וכמו שפרש"י על אזיל ואתי ביומא ולא כריטב"א שפירשו על חוץ לתחום דאז יכול לקיים מצות ושמחת אתה וביתך בשלימות. אבל באזיל ולא אתי ליומא דהיינו כשהוא דר רוץ לתחום בזה אמר ר"א משבח אני את העצלנין שאין מניחין בתיהן ברגל שלא לבטל מצות ושמחת. וקרא דלא חדש ולא שבת מוקי ר"א שהי' חוץ לתחום ולכך אמר רק לא חדש ולא שבת ולא הזכיר רגל כי ברגל הי' איסור לקבל פני הרב מאחר שאי אפשר לו לקיים מצות ושמחת בשלימות. ולפי"ז מדוקדק יפה דבכל רגל חייב לקבל פני רבו רק בתנאי שיהי' בתוך התחום. ומעתה לא יליף ר"א כלל חיוב קבלת פני רבו ברגל מקרא דלא חדש ולא שבת דכבר כתבנו דאין זה קושיא אם יחלוק ר"א על הא דר"י שנתן טעם לחיוב לקבלת פני רבו ברגל מקרא דלא חדש ולא שבת וס"ל לר"א שהוא מהל"מ כמו שכתב הסדר משנה. או שס"ל שהוא מדרבנן או כמו שאכתוב אני אי"ה להלן שנצמח מדאורייתא. ואדרבה מקרא דלא חדש ולא שבת למד ר"א דינו דמוטב לישב בביתו ברגל מדלא הזכיר רגל רק חדש ושבת. וכ"ז אליבי' דר"א שס"ל דחייב לקבל פני רבו ברגל אבל לא למד זה מקרא דלא חדש ולא שבת. אבל ר"י דלמד הדין דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל מהא דלא חודש ולא שבת וקשה קושית הריטב"א הא בכתוב אין זכר כלל מרגל וצ"ל כתירוץ הריטב"א דאם ממקום קרוב מחוייב לילך בכל שבת מוכח מסברא דגם ממקום רחוק מחוייב עכ"פ לקבל פני רבו בכל רגל:

אות יב

והנה מעתה יהי מוכח דר"י ס"ל חייב אדם לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא דהא זה שאמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל עכ"ח מיירי חוץ לתחום וכמש"כ הריטב"א דהא גם השונמית לא דרתה במקום רבה ולמה הוצרכה לילך בכל שבת וחדש אלא עכ"ח משום דס"ל דזה הי' בתוך התחום ור"י דאמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל היינו בדר חוץ לתחום וקשה האיך יקבל פניו הא לא אפשר לחזור לביתו באותו יום דביו"ט אסור לילך חוץ לתחום ותירץ הריטב"א שכוונתו על חוה"מ דוחק שמלבד שכתבתי לעיל שא"כ לא יהי' חיוב קבלת פני רבו בעצרת ור"י אמר חייב אדם לקבל ברגל דמשמע בכל רגל. ועוד דרגל אין משמעותו חוה"מ דוקא ומשמעותו גם ביו"ט א"ו ברור דר"י ס"ל דגם באזיל ולא אתי ליומא חייב אדם לקבל פני רבו ברגל והטעם כמו שכתבתי לעיל שבזה אינו צריך עוד לבטל מצות ושמחת א"כ יפה פסק הרמב"ם והי' לו הוכחה ברורה דזה החילוק נאמר בש"ס הוא רק אליבי' דר"א אבל אליבי' דר"י ולהלכתא אין חילוק בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא ומיושב היטב פסקו של הרמב"ם. וכן במס' ר"ה לא הביא הש"ס האי חילוק רק במס' סוכה אמרו זה החילוק ליישב שלא תקשה על ר"א מדין המקובל שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל:

אות יג

ועדיין נשאר לנו לישב למה לא הביא הרמב"ם דבמקום קרוב תוך התחום מחוייב לקבל פני רבו בכל שבת. והגם שהריטב"א התעורר בקושי' זו על ר"י למה לא נקט גם שבת וחדש ותירץ דר"י רבותא אשמעינן דגם כשדר במקום רחוק מחוייב לקבל פני רבו דממקום קרוב מפורש בכתוב דמחוייב לקבל בכל חדש ושבת. וידוע שאין דרכו של הרמב"ם לשנות לשון הש"ס וא"ש דנקט רק רגל לפי שגם ר"י נקט רגל עוד י"ל ויתיישב גם הא דלא נקט ר' יצחק חדש ושבת ויהי' מוכח ג"כ דגם באזיל ולא אתי ליומא חייב לקבל פני רבו ברגל והוא. כי נתעוררתי דלפי מה דדרש רע"ק מאת ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח א"כ הי' לנו ילפותא פשוטה מה"ת שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל דהא כתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך "את" פני האדון ה' ושפיר דרשינן לרבות קבלת פני רבו כמו דדרשינן לענין מורא. וכעת מצאתי בספר פנים יפות פ' ראה שכתב באמת כן ונהנתי שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה אלא דקשה לי איך לא התעורר דיש סתירה לדבריו מדברי ר"י דא"כ למה הוצרך ר"י ללמוד זה מקרא דדברי קבלה ולמה לא למדו מקרא דאת פני האדון ה':

וי"ל דהנה ראינו דעד שבא רע"ק לא הי' אדם שערב את לבו לדרוש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח להשוות כבוד עבד לכבוד קונו ורק רע"ק הוא שחידש. זה ואם גם רע"ק דרש זה לענין מורא עדיין אין מזה ראי' לדרוש כן גם לענין קבלת פנים להשוות כבוד עבד לקונו. אמנם יש להביא ראי' נכונה דגם לענין קבלת פנים יש להשוות קבלת פני רבו לקבלת פני שכינה שהרי ישעי' ניבא והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה' ישעי' ס"ו ולכאור' קשה דהא אחד מיסודי אמונתינו שהתוה"ק נצחית ולא תשתנה לעולם וא"כ איך אמר הנביא שיתראו פנים בעזרה בכל חדש ושבת והתוה"ק חייבה רק שלש פעמים בשנה ועוד דהתוה"ק לא חייבה רק הזכרים דכתיב יראה כל זכורך וישעי' אמר "כל בשר" שמשמעו גם הנשים:

אמנם באמת לק"מ דהתוה"ק לא חייבה רק שלש פעמים בשנה וכן לא חייבה רק הזכרים ולא הנקיבות אבל ראוי והגון ומצוה הוא להתראות פנים בעזרה בכל חדש ושבת שיש תוס' קדושה וכן המצוה היא גם על הנקיבות. ומעתה ראינו דישעי' הנביא אמר שמצוה גם על הנשים לעלות ולראות בכל שבת וחודש וסיפר שלעתיד יהי' ישראל זריזים במצות ויעלה כל בשר בכל חדש ושבת. ומעתה הרי ראינו ממש מכוון נגד זה אמר בעלה של השונמית לא חדש ולא שבת היום מכלל דבחדש ושבת מצוה לה למיזל ממש כקבלת פני השכינה הרי ראינו בנביאים שהשוו כבוד רבו לכבוד השכינה א"כ שפיר יש ללמוד שברגל "חייב" לקבל פני רבו כמו שחייב לקבל פני השכינה בכל רגל. ומעתה מדוקדק דברי ר"י שאמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל דוקא ברגל יש חיוב ולא בשבת והביא ראי' לזה מדאמר בעלה של שונמית לא חדש ולא שבת היום מכלל דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל הרי ראינו שהשוו קבלת פני רבו לקבלת פני השכינה כמו שיש מצוה גם לנשים לקבל פני השכינה בכל שבת וחדש כן יש מצוה לקבל פני רבם בכל שבת וחדש א"כ מינה שברגל שחיוב לקבל פני השכינה יש ג"כ חיוב לקבל פני רבו כדכתיב את פני האדון ה' וממילא בפסוק דשונמית אמר דייקא שבת ולא רגל לעומת המצוה שהוזכר בקבלת פני השכינה ור"י נקט דוקא רגל ולא חדש ושבת כי בחדש ושבת אין חיוב רק ברגל וא"ש שלא העתיק הרמב"ם שבת וחודש כי באמת אין החיוב רק ברגל ורק מביא ראי' לזה שכמו שבחדש ושבת יש מצוה לנשים לקבל פני רבם כן ברגל חיוב לאנשים לקבל פני רבם ברגל:

אות יד

מעתה יהי' מוכח גם כן דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא דהנה בספר יד שאול על אגדות הש"ס תירץ דלכך נקט ר"י רק רגל ובקרא דשונמית הוזכר רק חדש ושבת משום דעיקר חיוב דקבלת פני רבו ברגל הוא בזה"ז דוקא כדי לעשות זכר למקדש שהי' מקבלין פני השכינה ברגלים ולפי"ז ל"ק למה לא אמר בעלה של השונמיות רגל דאז הי' המשכן קיים ואי אפשר לקבל פני רבו ברגל דהא מחויב כל אחד לעלות לרגל למקדש ולכך אמר רק חדש ושבת ור"י שפיר אמר חייב אדם בזה"ז לקבל פני רבו ברגל לזכר שהי' מקבלין פני השכינה ברגל בזמן שביהמ"ק קיים והביא ראי' מדכתיב לא חדש ולא שבת ומדוע לא הזכיר רגל עכ"ח משום דאז הי' מקבלין פני השכינה ולזכר זה חייבין בזה"ז לקבל פני רבו. וזו שאמרו דוקא דאזיל ואתי ביומא שקבלת פני הרב הוא זכר למקדש שהי' עולין לרגל ושם הי' המצוה לעלות עם אשתו עכ"ד והנה פירושו תמוהא מאוד דמה שאמר שבזמן שביהמ"ק קיים לא הי' יכולין לקבל פני רבם הוא פליאה דאדרבה הא אז גם הרב הי' עולה לרגל לירושלים ואז כל אחד הי' מחוייב לקבל פני רבו וכמו שכתב הריטב"א שאם הוא בעיר אחת עם רבו מחוייב לקבל פניו בכל יום. ומה שפירש שר' יצחק הביא ראי' מקרא דלא חדש ולא שבת שברגל הי' מקבלין פני השכינה לכך חייבין בזה"ז לקבל פני רבו ברגל הוא פליאה ע"ז צריך קרא דלא חדש ולא שבת הלא מקרא הוא בתורה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'. ומה שכתב דלכך באם אי אפשר לו לשוב לביתו באותו יום אינו רשאי לקבל פני רבו משום דהוא זכר לעליית רגל למקדש ושם גם הנשים הלכו עמהם בעיני יפלא דוכי בזמן שביהמ"ק קיים אם לא הי' אפשר לאשתו לילך לירושלים לא הי' הבעל עולה לרגל א"כ למה לא נשנה זה בין הפטורים מן הראי' בריש מס' חגיגה מי שאין אשתו יכולה לילך לעלות לירושלים א"ו ברור דגם אם לא היתה אשתו יכולה לעלות הי' הוא מחוייב לעלות. ומקרא מלא נמי הוא דהא אלקנה עלה לרגל ואשתו חנה לא עלתה כמו שאמרו חכז"ל בחגיגה דף ו' שחששה שיזיק לשמואל טורח הדרך והאיך עבר אלקנה על מ"ע דושמחת אתה וביתך. ואין לומר כי הי' קרוב כ"כ עד שהי' אפשר לו לחזור למקומו דהא למדו חכז"ל ר"ה ה' מדכתיב ופנית בבקר והלכת לאוהלך דכל הבא אל המקדש טעון לינה א"ו פשוט דגם אם אין אשתו יכולה לעלות מחוייב הוא לעלות ולראות ואם כן אדרבה אם חיוב קבלת פני רבו ברגל הוא מעין דוגמא וזכר לקבלת פני השכינה הי' מחויב לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא:

אות טו

מעתה לפי פירושינו שמצות קבלת פני רבו ברגל נצמח מקרא דאת פני האדון ה' א"כ מוכח ממילא דכמו בקבלת פני השכינה שהי' מחוייב לעלות גם אם אין אשתו הולכת עמו כן מחוייב לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא ולא נאמר חילוק זה רק אליבי' דר"א. דידוע דעד שבא רע"ק לא הי' אדם שדרש את ה' אלקיך לרבות ת"ח ממילא ר"א שהי' רבו של רע"ק ג"כ לא דרש את פני האדון לרבות רבו. וכדי שלא יהי' מוכח מקרא דלא חדש ולא שבת שהשוו כבוד רבו לכבוד השכינה אמר הוא דאדרבה לכך לא הוזכר רגל לפי שאין מחוייב לקבל פני רבו ברגל אם אזיל ולא אתי ביומא משא"כ בקבלת פני השכינה הי' מחוייב גם אם אין אשתו הולכת עמו. וכ"ז לר"א דס"ל דהא דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל אינו נלמד מקרא דשונמית רק מהל"מ או מדרבנן לכך מחלק אליבי' בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא משא"כ ר"י דלמד מקרא דשונמית דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל וא"כ קשה קושית המפרשים דר"י לא הזכיר חדש ושבת ובקרא לא הוזכר רגל ועכ"ח צריכין לומר דכיון דכתיב בקרא דמצוה לנשים לקבל פני רבם בחדש ושבת מוכח דהשוו כבוד רבו לכבוד השכינה ממילא מוכח דחייב אדם לקבל פני רבו כמו שיש חיוב לקבל פני השכינה ברגל מקרא דאת פני האדון ה' וא"כ לדידי' אי אפשר לומר דבאזיל ולא אתי ליומא שלא יהי' רשאי לקבל פני רבו דהא כיון דהוקש כבוד רבו לכבוד קונו הה"ד דהוקש גם לזה דגם אם אשתו אינה יכולה לילך עמו מחוייב לקבל פני רבו כמו שהי' מחוייב לקבל פני השכינה:

אות טז

בדברינו יש לתת טעם המנהג שמצינו בתנ"ך בבא איש לקבל פני הנביא והרואה שבדורו הי' מביא לו דורנות כמבואר בשמואל א' פרשה ט' ותשורה אין להביא והוא פלא מאין נצמח זה וכי קדושים האלה הי' מתאוים למתנות אלו. אמנם לפי מה שהוכחנו שמצות קבלת פני רבו הוא יוצא ובא מן הפסוק יראה כל זכורך את פני האדון וא"כ כמו שהקפידה התוה"ק ולא יראו פני ריקם שהי' מחוייב כל אחד להביא עולת ראי' מזה נהגו כל ישראל בבואם לקבל פני רבם להביא לו דורון והוא מעין דוגמא לכבוד השכינה שראינו שלכל הענינים הוקש כבוד רבו לכבוד השכינה:

אות יז

בדברינו עלה בידינו לישב עוד הפעם מה שהקשו המפרשים דבר"ה אמר איבעי' לה למיזל ובסוכה אמר מחייב אינש לאקבולי אפי' רבי'. דהנה הגאון בעל סדר משנה והגאון דברי שאול התכוונו לדבר אחד להשיב על הפנ"י שכתב דבמצות קבלת פני רבו ברגל הוא מ"ע שהז"ג ונשים פטורות דזה אינו דמצות קבלת פני רבו כרגל הוא ענף מכבוד התורה שמחוייב בהכל אדם בכל עת ובאמת הי' מן הראוי לקבל פני רבו בכל יום רק שלא להטריח הוא רק ג"פ בשנה לכך אין זו מ"ע שה"ג דמ"ע דכבוד התורה נוהגת בכל זמן. והדברי שאול הוסיף דאם אמרינן דבאזיל ולא אתי ליומא אסור לקבל פני רבו אז שפיר הוי מ"ע שהז"ג. ולע"ד שזה אינו דזה דומה ממש למזוזה ומעקה וכתיבת ס"ת דהגם דאי אפשר לקיים המצוה בשבת אעפי"כ לא חשיב מ"ע שהז"ג כמו שכתב המהרי"ט בקדושין כי באמת חיוב המצוה נוהגת בכל זמן רק דבר אחר גורם לה שלא לקיים היום המצוה דהיינו איסור מלאכת שבת בשביל זה לא חשיב מ"ע שהז"ג רק אם המצוה לא נאמר רק לזמן מיוחד אז הוי מ"ע שהז"ג. וא"כ גם כאן כיון שמצות קבלת פני רבו ברגל הוא נוהג לדבריהם בכל זמן ורק ביו"ט אם לא אפשר לו לשוב לביתו באותו יום לא יוכל לקיים זו המצוה כי מצות ושמחת אתה וביתך מעכבת עליו מלקיים המצוה היום בשביל זה לא חשיב מ"ע שהז"ג ודומה ממש להא דמעקה ומזוזה. אמנם כ"ז ניחא לר"א אבל לר' יצחק שבארנו דס"ל דחיוב קבלת פני רבו ברגל נצמח מקרא דיראה כל זכורך את פני האדון א"כ פשיטא שאין חיוב לנשים לקבל פני רבם דהא בפסוק זה נאמר כל זכורך וא"כ ניהו שאם מקבלים פני רבם עושות מצוה ומקבלות שכר על זה אבל חיוב ליכא משא"כ לד"א לפי מה שהוכחנו לעיל דלא הוי מ"ע שהז"ג שפיר י"ל דנשים חייבות בקבלת פני רבם. ולכך בסוכה שהביא הש"ס הא דר' יצחק בשביל ר"א העתיק הש"ס מחייב אינש לאקבולי' אפי' רבי' להורות לנו פירוש הקרא אליבי' דר"א דבחדש ושבת חייבת לקבל פני רבה אבל לא ברגל אם אזיל ולא אתי ביומא משא"כ בש"ס דר"ה שאינו מביא שם רק דברי ר' יצחק ולדידי' כבר ביארנו דחיוב קבלת פני רבו ברגל נצמח מיראה כל זכורך ונשים פטורות וע"כ אמר דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל פירש שעושות מצוה אם מקבלת פניו אבל אין בו חיוב. והיוצא מכללות דברינו שהרמב"ם והרי"ף והרא"ש שהם שלשה עמודי הגולה שכל בית ישראל נשען עליהם העתיקו להלכה הא דר' יצחק וכולם השמיטו החילוק שבין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא משמע שמסכימים לדעת אחת שגם באזיל ולא אתי ליומא חייב לקבל פני רבו ברגל:

אות יח

לפי מה שהבאתי למעלה מגמרא דחגיגה ומהריטב"א שמצוה אם אפשר לקבל פני רבו בכל יום ובארנו שמקרא דאת פני האדון ה' נשמע שהשוה הקב"ה כבוד הרב לכבודו בזה אפשר לפרש סמיכות פרשה ראה לפרש' שופטים שפרשת ראה מסיים שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' ופרשת שופטים מתחלת שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ולדברינו יובן היטב דמאחר שמסוף פרשת ראה מוכח שמצוה לקבל פני רבו ע"כ צוה הקב"ה שיהי' ב"ד בכל עיר ועיר כדי שיהי' אפשר לכל אחד לקבל פני רבו בכל חדש ושבת ויזכו במצות תמיד וזו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך:

אות יט

הנה ראיתי לחכז"ל הפליגו מאד בסגולת זו המצוה וכמו שאמרו בחגיגה ה' בחייהן עאכו"כ. וכמו שאמר רבינו הקדוש הובא בירושלמי ביצה על המשנה דאלו הן משום שבות שאמר הא דמחדידנא טפי מחבראי משום דחזיתי' לר"מ מאחורי' [נשאלתי הא דהבאתי בשם הירושלמי הלא גם בבבלי עירובין י"ג ב' נמצא זה ול"ק דשם הגרסא רב ולא רבי וכן הוא ברשב"ם ב"ב נ"ב ב' ד"ה רברבי ומהרש"ל שכתב ושרי לי' מרי' שהגרסא רבי במחכ"ת לא ראה דברי תוס' מנחות ק"ד ד"ה מוריינא וכבר התעורר בזה בהגהת רש"ש שם ועוד יותר מזה שכן מוכח גם מרש"י בעירובין שכתב שעל כן ראה מאחוריו משום שהוא ישב בשורה של אחוריו, ובהגהת הגאון רצה"ח תמה עליו דבירושלמי מבואר שעל פי סיבה ראה אותו מאחוריו ולא כיון יפה דגם לרש"י הי' הגרסא רב כרשב"ם ותוס' והוא יותר חידוש שפעם אחת ראה אותו ומזה זכה להיות חדוד טפי מחביריו משא"כ רבי שראה אותו בכל יום וכבר הזהירו אותנו במוסרם הוי מתאבק בעפר רגליהן והוי שותה בצמא את דבריהם ויש כח במצוה זו להשריש יראת שמים בלב כל איש המקבל פני גדולי הדור ואמרתי לפרש בענין זה פרשת קדוש הלוים בפ' בהעלתך, קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם. וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת וגו' ויל"ד דתיבות מתוך בני ישראל כמיותרין ותו דגם וטהרת אותם כמיותר דלא הול"ל רק קח את הלוים וכה תעשה להם לטהרם. ועוד דתיבת להם כמיותר דדי אם יאמר וכה תעשה לטהרם. ובפסוק והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ד' מאת בני ישראל והי' לעבד את עבדת ה'. וצריך להבין מה בא לרבות "מאת" הלוים דהי' די לומר והניף הלוים וגם לפרש הכוונה באמרו מאת עדת בני ישראל. ובפסוק ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' את משה ללוים כן עשו להם בני ישראל כפל בתחלת הפסוק ובסופו לומר שעשו כאשר צוה ה'. גם כפל תיבת "ללוים" ותיבת להם כמיותר וי"ל דרש"י כתב עה"פ קח את הלוים קחם בדברים אשריכם שתזכו להיות משמשים למקום. והנה יש ללמוד מזה מוסר גדול אם הלוים שהיו תמיד קדושים וטהורים ועוסקים בתורה ובעבודה כמה טהרות הוצרכו עד שזכו להיות ראויים לגשת לעבוד את עבודת הקודש לפני ממ"ה הקב"ה כדכתיב הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והקרבת קרבנות ולהתודות עליהן על אחת כמה וכמה יחרד אדם פשוט בגשתו להתפלל לפני ה' וישמח מאד על אשר זוכה להתפלל לפני מלך רם ונשא כמוהו ואמרו חכז"ל שקלים י"ד שממ"ה הקב"ה הוא להיפך ממלך בו"ד כי כל מלך בו"ד כל המקורב יותר אצלו יתמעט היראה והפחד ממנו וכל המתרחק ממנו יש לו יותר פחד ויראה ממנו כי בן כפר הרואה את המלך פעם אחד לשנים הרבה ירתע ויפחד בגשתו אליו לא כן שר הצבא אשר רגיל לבא לפני כסא כבודו לא יפחד כמו בן הכפר, ושרי המלוכה אשר תמיד סובבים כסא מלכותו אצלם עוד תתמעט היראה לא כן אצל ממ"ה הקב"ה כל שהוא קרוב אצלו ירא ויפחד יותר מהמרוחק ממנו כי כל הקרוב אצלו ורואה ומשיג גדולתו רעדה אחזתו ומצינו למרע"ה שזכה לעלות למדריגה גבוה שאין כמוהו נאמר עליו והאיש משה עניו מאוד מכל אדם כי בראותו גדולת בוראו הכיר שפלות עצמו ומלאכי מעלה נאמר. עליהם אשר משרתיו כולם עומדים ביראה יחד וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם ובכל יום אנו רואים אנשים פשוטים אינן מרגישין יראה כלל בגשתם לעבוד את ד' וגאוני צדיקי הדור זעים ורועדים בעמדם להתפלל כי רק מי שזוכה להכיר גדולת בוראו ירא ויפחד מהדר קדושתו ע"כ סגולה גדולה להשריש יראת שמים בלב איש להתאבק בעפר רגלי הצדיקים והקדושים ובעת ראותו אלו הצדיקים זריזים ושמחים לעשות רצון קונם ומזיעים מרוב יראה ופחד בגשתם אל הקודש וגודל זהירותם בכל דקדוקי מצות ישא ק"ו בעצמו אם צדיקים כאלו רעדה אחזתם מהדר גאון כסא כבוד ממ"ה הקב"ה מה נעשה אנן קרוצי חומר חסרים מכל טוב ורקים מכל מצות באופן כי גם אנשים פשוטים יכולים לבא ליראת הבורא ב"ה אם מרגילים עצמם לקבל פני צדיקי הדור ולהשגיח בעין פקוחה על כל מעשיהם ולשתות בצמא דבריהם הקדושים וז"כ פסוקי' אלו כי רצה הקב"ה שיראו כל ישראל בעת הובדלו הלוים לעבודת השי"ת כמה טהרות וכמה כיבוסים צריכין כדי שיזכו להיות משמשים למקום ואחר כל זה ישמעו שיאמר מרע"ה ללוים אשריכם שתזכו להיות משמשים למקום זה יפעול הרבה בלבות בני ישראל לטהר נפשותם ולנטע בלבבם אהבת ויראת ה' לכך צוה השי"ת שיעשה כל זה משה במעמד כל ישראל ועי"ז בעת יובדלו הלוים לעבודת השי"ת יעלו גם ישראל למדריגה גדולה בעניני יראת ה' וז"ש "קח" את הלוים "מתוך בני ישראל" פירוש תקחם בדברים כמו שפירש"י במעמד כל ישראל ובזה הפעולה וטהרת אותם פירוש כל בני ישראל שע"י שיהי' באותו מעמד ויראו בעיניהם טהרת הלוים יגרום זה טהרה בנפשותם. ולכן אמר אח"כ וכה תעשה "להם" לפי שטהרה הראשונה היתה לבני ישראל אמר עתה וכה תעשה להם דהיינו ללוים לטהרם וסיפר הכתוב שכן הי' באמת והניף אהרן את הלויה תנופה לפני ה' פירוש שבמעשה זו העלה אהרן את הלוים במדריגה גדולה קרובים אל ה' ולא לבד הלוים כי אם "את הלוים" פירוש עם הלוים הניף גם "מאת בני ישראל" כי גם להם פעל לטהר נפשותם. וז"כ הפסוק ככל אשר צוה ה' את משה מוסב למעלה ולמטה דהיינו ויעשו בני ישראל ללוים ככל אשר צוה את משה ועוד ככל אשר צוה ה' את משה ללוים שיתקדשו קודם גשתם לעבוד את ה' כן עשו "להם" בני ישראל פירוש כן עשו בני ישראל גם לעצמם שקדשו וטהרו את עצמם טרם בואם להתפלל ולעבוד את ה':

ב"ה ביאור מקראי קודש בתוה"ק מעת ירידת ישראל למצרים עד צאתם לחירות:

אות כ

בפ' לך בפסוק וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחר יכן יצאו ברכש גדול ויל"ד תיבת גם מה בא לרבות וכבר עמד רש"י בזה וי"ל דהנה לכאור' יש להפליא למה צוה השי"ת למשה שישאלו בני ישראל מהמצרים כלי כסף ושמלות הלא אם הי' זה בשביל לקיים ואחרי כן יצאו ברכש גדול סוף כל סוף בעת רודפם אחריהם יהי' להם כל אשר למצרים וכמו שבאמת אמרו חכז"ל ילקוט בא סי' ר"ח שביזת הים הי' יותר מביזת מצרים וי"ל בסוטה ח' ב' אמרו שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה כי אם הטביעם בי"ס הי' זה לסיבת שהשליכו ילדי בני ישראל ליאור ועינו אותם אבל אם הי' בין המצרים גם אנשים שלא עבדו עבודת פרך בישראל ולא השליכו ילדיהן לים אלו ודאי לא רדפו אחריהן ולא הוטבעו בי"ס אבל אעפי"כ אם רק עבדו בהם כדרך כל הארץ עכ"פ הי' מחוייבין לשלם להם שכרם וכמו שהובא בסנהדרין צ"א שטען גביהה לפני אלכסנדר מוקדון ולזה צוה השי"ת שמאותן שלא עינו אותן רק עבדו בהן ישאלו מהם כלי כסף ויהי' זה להם לשכר חלף עבודתם. והנה הקב"ה אמר לאברהם אבינו "כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם" "ועבדום" "וענו אתם" הרי שלשה מדריגות שיהי' רק גרים אצל אוה"ע כמו שהי' יצחק ויעקב ובניו, ומדרגה שני' שיעבדו בהם אבל לא לענותם רק להנאת עצמן, ומדריגה השלישית שיענו אותם, והנה מדריגה הראשונה שכבדו את יצחק ויעקב לאלו בודאי אין מגיע שום עונש כי אדרבה גדלו ורוממו אותם ולמדריגה השלישית שעינו אותם בודאי מגיע עונש אבל הקב"ה רצה להבטיחו שאפי' אלו שלא עינו אותם ולא עבדו בהן עבודת פרך מ"מ ידין אותם שישלמו במיטב כספם חלף שכר עבודתם וזו שאמר לאחר שהקדים שלשה מדריגות הגלות "וגם" את הגוי אשר "יעבדו" פירוש לא מיבעי' אותם שיענו אותם בודאי ידין אותם בעונשים חמורים אבל גם את הגוי אשר רק יעבדו אתם ג"כ דן אנכי בזה שיצאו מהם ברכוש גדול:

אות כא

בפ' וישב בפסוק וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקנים הוא לו וגו' ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם וישנאו אתו מכל אחיו וצ"ב וכי מה יעשה יוסף אם אביו אוהבו ויותר הי' לו לומר ששנאו אותו על כי הביא דבתם רעה אל אביהם ואיתא בזוה"ק בפרשה זו שזה הוא סיבת שנאת אוה"ע על ישראל לפי שאביהם שבשמים אוהב אותם כדכתיב ואהב את יעקב מלאכי ג' ומה יוסף בשביל שאהבו אביו שנאוהו אחיו אוה"ע שאינן אחים לא כש"כ שישנאו אותנו בראותם שאבינו שבשמים אוהב אותנו וגם ע"ז יקשה מה תרעומת בזה עלינו מה לנו לעשות אם הקב"ה אוהב אותנו. י"ל שדברי הזוה"ק מוסברים יפה עפ"י מה שכתב הרמב"ם באיגרותיו שכל סיבת שנאת אוה"ע עלינו הוא רק מחמת קנאה כי אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי מגילה ג' שישראל הם קדושים וטהורים במדריגה גדולה מעותדים לכל התשועות והנחמות הנאמרים בדברי הנביאים ומזה הקנאה נצמח השנאה ונעשה להם כטבע עד שהם בעצמם אינן יודעין מאיזה טעם הם שונאים אותנו וזכה הרמב"ם לכוון לדעתהזוה"ק שזו כוונתו ששנאת אוה"ע עלינו נצמח מאהבת אבינו שבשמים אלינו וכ"כ רבינו בחיי סוף פרשת קדשים וז"ל מתוך שאנו מסוגלים במצות התורה הם מקנאים בנו ומתוך קנאתם ישנאו אותנו וכענין שדרשו חכז"ל שבת פ"ט שנקרא הר סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע עלינו וזו כוונת הפסוק ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם והטעם מפורש כי בן זקנים הוא לו כתרגומו ארי בר חכים הוא לי' וזה עורר בלבם קנאה גדולה על מדרגתו עד ששנאו אותו. ומזה יש לראות הטעות הגדול מפריצי עמינו שחושבים כי אם יקילו באיזה דברים אז ישבות השנאה מאוה"ע עלינו ושקר בימינם כמו שהסביר הזוה"ק והרמב"ם וכל עוד שיחזיק באיזה יהדות לא תשבות זו השנאה ואם ירצו לבטל שנאת אוה"ע מעליהם צריכים לראות מקודם שישנא אותם אבינו שבשמים כי כל עוד שאבינו שבשמים יאהב אותם יהי' שנאת אוה"ע מחמת קנאה א"כ לשוא מתייפים ורוצים להדמות לאוה"ע בשם ולשון ומלבוש כי כל זה לא יועיל מאומה:

בזה יפורש באיכה א' פסוק ב' גלתה יהודה מעני ומרב עבדה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רודפי' השיגוה בין המצרים קשה שאמר מעני ומרב עבדה דאדרבה הי' לו לומר לעני ולרב עבדה גם צריכין להבין מה הם המצרים שהזכיר לאחר שכבר אמר שישבה בגוים. י"ל בשנקדים לפרש הפסוקים בפ' חיי שרה גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה את מתי מלפני ויענו בני חת וגו' במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו לא יכלה ממך מקבר מתך ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת וידבר אתם וגו' בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר וכבר דקדקו חכז"ל שמות רבה פנ"ח אם גר אינו תושב ואם תושב אינו גר וגם צריך להבין כל הוכוח שבין אברהם לבני חת שיש בזה אריכות לשון וי"ל שיש בזה מוסר גדול לאנשי דורינו החפצים להתייפות בעדי שקר ומבטלים מצות התורה בשביל למצא חן בעיני האומות ובאמת כבר אמרו חכז"ל מעשה אבות סימן לבנים וראוי' להשכיל ולהבין במעשי אבותינו כי מהם נקח דעת ומזימה האיך להתנהג בגולה עד אשר ירחם ה' עלינו ויגאלינו גאולת עולם והנה ראינו לאבינו אברהם שהי' במבוכה גדולה כי הי' נצרך לו מקום לקבור את שרה והוצרך להשתדל ולהתחנן אצל בני חת שיתנו לו מקום לקבור את שרה ולא זו בלבד אלא הא אסור לקבור צדיק אצל רשע יו"ד סי' שס"ז ומכש"כ שיקבור אברהם את שרה בין עובדי ע"ז וע"כ הי' מן הצורך שיתנו לו בית הקברות מיוחד ואם ישאל זה מהם האיך יצפה שימלא בקשתו הלא זה בזיון גדול להם שאינו רוצה שיהי' שרה נקבר ביניהם ע"כ בחכמה השכיל את פיו ואמר להם דעו נא אדוני אני רוצה להיות עמכם בכל מה שתרצו לעשות לטובת המדינה אני מוכן ליטול חלק בראש לעשות באמונה לכל צורכי המדינה ולהיות כתושב וכאזרח עמכם אמנם בדבר הנוגע לאמונה אי אפשר לי להתאחד עמכם וצריך אני להיות בענין אמונה כגר ביניכם עד אשר יפקחו עיני עוורים ויטו כולם שכם אחד לעבוד את ה' וזו שהקדים גר. ותושב אנכי עמכם דעו נא הגם שאני בכל עניני טובת המדינה והכלל כאחד מתושבי הארץ להיות נושא בעול וללחום מלחמותיהם ולשמור אותם בכל לבבי ונפשי אבל בעניני אמונה והדת צריך אני להיות גר כי אי אפשר לי להיות עובר על מצות בוראי ולכך אתחנן לכם תנו לי "אחוזת קבר" היינו בית הקברות מיוחד שיהי' כל השדה קנוי לי כי אי אפשר להקבר אשתי ביניכם וע"ז השיבו בכבוד גדול נשיא אלקים אתה בתוכינו ולכבוד גדול יחשב לנו אמנם בתנאי "במבחר קברינו" קבר את מתך דהיינו שתקבור את שרה בבית הקברות שלנו ע"ז השתחוה אברהם והודה להם על טוב לבבם אבל הוסיף לשאול בקשתו שיפגעו לי בעפרון ויתן לי את מערת המכפלה "לאחזת קבר" דהיינו בית הקברות מיוחד וכן הי' שנתן השי"ת חנו בעיניהם ומלאו בקשתו ומזה נלמוד מוסר השכל שאדרבה אם נחזיק בכל עוז במצות בוראינו יקיים מה שהבטיחנו בתהלים ק"ו ויתן אתם לרחמים לפני כל שוביהם. והנה ירמי' ברוח קדשו רוה ללמוד זכות על ישראל שאם יראו שהם מקילים קצת כמו בשינוי שם ולשון אין זה מחסרון אמונה רק מתוקף הצרות והגלות הם טועים וחושבים שזה יקל עליהם עול הגלות והוסיף מיד שאמנם טעות הוא בידם כי בכל זה לא ימצאו מנוחה ורק אז הי' תקוה למנוחה אם ח"ו יאבדו כל קדושתם ולא יהי' הבדל ביניהם לבין אוה"ע כמו שאמר הקב"ה ואבדל אתכם מן העמים להיות לי ולכך כל עוד שישאר מהמחיצה שהבדיל הקב"ה בין ישראל לבין אוה"ע לא ישבות שנאת אוה"ע על ישראל וז"ש גלתה יהודה "מעוני ומרוב עבודה היא ישבה" בגוים רצה להמליץ אם תראה ישראל בגלות מתנהגים כתושבים אם שהי' ראוי' להיות מתנהגים כגרים כמו שעשה אבינו אברהם הטעם לא מחמת פשיעה ומרידה רק מעוני ומרוב עבודה שהטילו אוה"ע ע"כ היא "ישבה" בגוים שחשבו כי בזה יקל עולם אמנם האמת לא מצאה מנוח כל רודפי' השיגוה בין המצרים כל זמן שיהי' המצרים בין ישראל לאוה"ע ולא יהרסו עד היסוד לא מצאו מנוח כי אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי קדושת ישראל וע"כ מכח קנאה נתוסף השנאה עליהם עד אשר ירחם ה' עלינו ויגאלנו גאולת עולם ולכך לא ישיגו באיזה קולות אהבת אוה"ע אדרבה אם נחלץ חושים בקיום המצות יתננו ה' לחן ולחסד בין האומות ולא יוסיפו לענות אותנו כי"ר:

אות כב

בפסוק וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקנים הוא לו ותרגם אונקלוס ארי בר חכים הוא לי' ורש"י פירוש שהי' זיו איקונין דומה לו. והנה נדחקו בזה להיות שלפשוטו יקשה הלא בנימין הי' קטן ממנו ולמה קרא יוסף בן זקנים. ו"ל שיהי' דרשות אלו מתאימות עם פשט הלשון והוא שידוע שיוסף הוציא דיבה על אחיו שנותנין עיניהם בבנות הארץ והנה חלילה לחשוב ככה על שבטי קודש. ורק לפי גודל מדריגת יוסף בענין קדושת הברית ויסוד שהיא מדתו נדמה בעיניו לפגם אם ראה אחיו אין נזהרין כמותו כ"כ בקדושה זו. והנה תאוה זו היא רק באדם בימי נעוריו אמנם בימי הזקנה פוסקת תאוה זו. והנה מצינו ליוסף בעת עמדו בכל חומו בהיותו בן י"ז שנה גבר על יצרו כמו בן מאה שנה והנה לזה ראוי' לקרא ליוסף בשם בן זקנים כי זה השם נאה לו כי הוא נתקדש כ"כ עד שנחלש אצלו התאוה כמו אצל זקן ופרשתי בזה מאמר חכז"ל בקדושין ל"ב ב' אין זקן אלא מי שקנה חכמה כוונתם שאין זקן בבחרות אלא מי שקנה חכמה כמש"כ הרמב"ם סוף הל' איסורי ביאה שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה והנה בדברינו מובן גם התרגום שידוע שמי שנכשל בהוצאת זרע לבטלה ר"ל קשה לו לעמוד על יסוד התוה"ק ולירד לעמקי' להבין סודי' להיות שהמחשבה במוח וכיון שטיפת זרע בא מן המוח נטמא מוחו ולכך אינו מסוגל להבין תוה"ק ולזה תרגם על כי בן זקנים הוא דהיינו לפי פירושינו שנפסק ממנו התאוה כמו בזקן ארי בר חכים הוא לי' כי ע"י קדושתו במידה זו נתעלה ביתר שאת על אחיו בלימוד תוה"ק וגם מובן פרש"י שפירש שהי' זיו איקונין דומה לו כי ידוע שיעקב הי' בן פ"ד שנה כשנשא אשה והי' בבית אחת עם רחל אשר אהבה כנפשו ועם כל זה אמר על ראובן כחי וראשית אוני שלא ראה מימיו טיפת קרי הרי שנתקדש יעקב במידה זו מאוד ולזה אמר שבמה שהי' יוסף בן זקנים הי' דומה בזה לאביו יעקב. והנה מאחר שביארנו שהי' קנאת אחיו על יוסף על גדולתו במידת יסוד ומזה נצמח השנאה לכך מכרוהו לעבד שאמרו חכז"ל גיטין י"א עבדא בהפקירא ניחא לי' זילא לי' פריצא לי' שעבדים פרוצים בענין זה ואז יתראה לו קדושתם בשמירת הברית:

ועפ"י דברינו אפשר לישב מה דכתיב והוא נער את בני בלהה עיין ברש"י שדרשו זה לגנאי על יוסף ולפי דברינו אפשר לדורשו לשבח כי מצאתי בספר הקדוש ראשית חכמה שכתב ששם נער הוא כינוי למי ששמר ברית בטהרה כמו שם בתולה לאשה ומפורש כדבריו בילקוט ס"פ משפטים עה"פ וישלח את נערי בני ישראל ומאחר שיוסף נתקדש במדה זו מאוד לכן קראו הכתוב נער להורות על קדושתו ולכן הביא דיבה על אחיו כי לפי גודל קדושתו נדמה לו שאחיו חוטאים ובזה מובן היטב מה שאמר הנביא הושע י"א כי נער ישראל ואהבהו שאינו מובן מה חשיבות בזה שהוא נער ולפי הקדמה זו א"ש כי נשתבח הקב"ה בעמו שהם קדושים וטהורים גדורים בעריות ושומרים ברית בטהרה ע"כ אהבם:

אות כג

בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבנה אלמתיכם ותשתחון לאלמתי. ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו ויוסיפו עוד שנא אותו. ויל"ד למה כפל קמה אלמתי וגם נצבה. ועוד יל"ד דתסבנה אלמתיכם כמיותר דלא הול"ל רק ותשתחון אלמתיכם לאלמתי. וגם יל"ד על כפילות המלך תמלך משל תמשל. וגם במלך תמלך אמרו עלינו ובמשל תמשל אמרו בנו. וי"ל דמרן הגאון מהר"ם שיק זצ"ל פירוש שלשון תסבנה הוא מלשון סיבה כי הם היו סיבה לגדולתו כי ע"י שמכרוהו עלה לגדולה ונראה שיש לפרש כמרן הגאון ויתאים לפירוש הפשוט שהוא לשון סובב כי הנה אם יעמיד אדם אלומה בתוך השדה ותעמוד לא יהי' זה רק לשעה מועטת כי רוח קל יבא ויהפכנה על פני' אמנם אם יעמידו באמצע השדה אלומה אחת וסבבו אותה סביב באלומות אחרות אז תוכל לעמוד תמיד כי האלומות ששוכבין סביבה שומרים אותה לבל תפול לפי"ז עולה פשט התיבה עם הכונה שפירש בה אמו"ר הגאון בקנה אחת כי הי' זה רמז שהם יגרמו גדולתו ויהי' סיבה לגדולתו שאלומותיהם יהי' סביב אלומתו עי"ז יעמוד אלומתו. והנה אם אדם רואה שונא נפשו עולה לגדולה יכאב לבו אבל עוד הרבה יותר יכאב לבו אם הוא עצמו יהי' סיבה שעלה שונאו לגדולה ומעתה ז"כ הפסוק והנה קמה אלמתי ולא לבד קמה כי הי' זה רק לזמן מועט כי יבא הרוח ועוקרתו אבל גם נצבה והי' זה ע"י שתסבנה אלמתיכם לאלמתי ע"ז ענו אחיו המלך תמלך עלינו לא די שאתה רוצה למלוך עלינו עוד נוסף ע"ז אם משול תמשול בנו פירוש בשבילנו ועל ידינו יצמח לך הגדולה כי זה כאב גדול עד אין שיעור ולכך ויוסיפו עוד שנא אתו:

אות כד

בפסוק ויוסיפו עוד שנא אתו על חלמותיו ועל דבריו וצ"ב מה הכונה ועל דבריו. וגם מה זה שאמר פעמים ויספו עוד שנא אתו בתחלת הסיפור וגם בסופו. וגם למה חלק הכתוב לומר תחלה ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ובפסוק שאחריו אמר ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. וגם מה הי' הכונה במה שהגיד לאחיו זה שסיפר להם חלומו זה אמר בפסוק שאחריו ובפסוק זה לא נאמר כלל מה הגיד להם ונראה כי הנה כבר כתבנו באות כ"א וכ"ב שעיקר שנאת אחיו על יוסף הי' מחמת קנאה שראו שהוא במדריגה גדולה מהם והנה אמרו חכז"ל ברכות נ"ז ב' חלום אחד מששים בנבואה לכך מיד שאמר להם יוסף שחלם חלום הוסיפו שנאה עליו טרם שהגיד להם ענין החלום כי קנאו אותו שמגלין לו מן השמים מה שאין מגלין להם ולכך אמר הפסוק ויגד לאחיו פירוש שהגיד להם שחלם לו חלום צודק מיד טרם שמעו ענין החלום כבר הוסיפו לשנא אותו ומסתמא לא רצו לשמוע כלל ענין החלום ולכך הוצרך לבקשם שמעו "נא" החלום הזה אשר חלמתי ואחר שסיפר להם מהות החלום שהוא לרעה להם הוסיפו עוד שנאה על שנאתם שנאה על שנתגלה לו ענין בחלום ושנאה על ענין החלום הנוגע להם וזו שאמר על חלמתיו על זה לבד שמגלין לו מן השמים ענינים בחלום כבר הוסיפו שנאה עליו ועוד על דבריו על דבר ענין החלום שספר להם שהוא לרע להם:

אות כה

בפסוק ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו הקשו המפרשים הלא הי' רק חלום אחד ויש מהמפרשים רוצים לומר שבאמת הי' שני חלומות וחלום הראשון נכלל באמרו ויגד לאחיו ומפרשים אחרים דוחין זה דא"כ למה לא נכתב סיפור הראשון כמו השני. ועוד קשה למה בתחלה אמר בלשון הגדה ואח"כ אמר בלשון אמירה ויגד לאחיו ויאמר אליהם עוד יל"ד באמרו שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי דתיבת הזה כמיותר, עוד קשה בפסוק ויחלם עוד חלום אחר דהול"ל ויחלם חלום אחר או ויחלם עוד חלום אבל עוד חלום אחר אין לו פתרון וי"ל בהקדים מה שפרשתי פסוקי פ' חיי שרה בפסוק ויאמר בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין. ותאמר אליו בת בתואל אנכי. ותאמר אליו גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללון. ויל"ד דתיבות הגידה נא לי כמיותרין ועכ"פ הי' לו לומר כן בתחלת דיבורו ויאמר הגידי נא לי בת מי את. ועוד יש לדקדק דהוא שאל אם יש מקום "לנו" ללין. והיא השיבה סתם גם מקום ללון ולא אמרה לכם. ובפסוק ותרץ הנערה ותגד לאמה כדברים האלה. דתיבות כדברים האלה כמיותרין. ובפסוק ואנכי פניתי הבית דרשו חכז"ל ברבה מע"ז ויש להפליא הלא אז כמעט כל העולם הי' עובדי ע"ז ומאין ידע לבן שאיש העומד בחוץ יקפיד על ע"ז שעל כן כבר פינה ע"ז מביתו טרם צאתו חוצה וגם רבקה עצמה עדיין לא ידעה מי זה האיש שדיבר עמה, וי"ל עפ"י זוה"ק שכתב שכל מקום שנאמר "הגדה" "יגיד" תגיד הכונה על דבר חכמה פנימית הדבר ודבר סתר ובזה יבאו הפסוקים מדוקדקים היטב כי הוא שאל אותה שתי שאלות האחת היא שאלה פשוטה אין צריך התבוננות רב להשיב עלי' בת מי את. והשאלה השני' הוא דבר חכמה ודבר סתר היש בית אביך מקום ללון ואם גם לאנשים אחרים יש מקום ללין עדיין אין המקום ראוי' ללון לאליעזר ואנשיו כי אם יהי' שם ע"ז לא יוכלו ללון שם וז"כ הפסוק ויאמר שהוא דבר פשוט בת מי את. אח"כ אמר "הגידי" נא לי פירוש אשאלך דבר סתר וצריך חכמה להשיב היש בית אביך מקום "לנו" ללון פירוש אם שיש לאנשים אחרים מקום ללון שאלה אם יש לנו מקום ללון ורבקה שידעה כי בית אבי' מלאה ע"ז וכמו שנאמר שהוצרך לבן לפנות הע"ז השיבה בהשכל ובדעת "גם מקום ללון" ולא אמרה לכם כי לכם אין מקום לינה בבית אבי וע"ז סיפר הכתוב ותרץ הנערה "ותגד" לאמה הגידה דבר סתר שאמר לה אליעזר ולזה אמר כדברים האלה שספרה משאלת היש בית אביך מקום לנו ללון ולזה בשמוע לבן כזאת פינה הבית מע"ז ואמר ואנכי פניתי הבית מע"ז. ומעתה מובן כי גם בפעם הראשון חלם ליוסף אבל לא הי' ענין נוגע לאחיו רק חלם לו ענין חכמה בתוה"ק ולכך לא הוצרך הכתוב לספר מה הי' ענין חלום כי כבר נכלל באמרו "ויגד" לאחיו במאמר ויגד מבואר שחלם לו איזה דבר חכמה כמו שמצוי אצל הצדיקים שמגלין להם רזי תורה בחלום ולכך קנאו עליו ויסיפו עוד שנא אתו. אמנם לפי שהחלום הראשון לא הי' ענין נוגע לאחיו לכך לא הוצרך לבקש אותם שישמעו אליו כי לשמוע ד"ת וכדומה בודאי הי' השבטים הקדושים תאבים. אמנם עתה בחלום השני הוצרך לבקשם שלא יקצפו עליו לפי שהי' נראה מזה איזה רעה לאחיו לכך אמר שמעו נא בלשון בקשה החלום "הזה" שאינו מסוג החלום הראשון. ולכך כתיב על חלמתיו כי באמת הי' כבר שתי חלומות. ולהורות זה כתיב ויחלום עוד חלום אחר כי כבר חלם חלום אחר באמרו לעיל החלום הזה שבא למעט החלום הראשון לכך הוצרך לומר שחלם עוד הפעם חלום אחר:

אות כו

בפסוק ויספר אל אביו ואל אחיו הקשו המפרשים למה לא סיפר החלום הראשון לאביו. ולי קשה האיך לא הי' יוסף בוש מלספר כן לפני אביו וכי זו ממידת דרך חרץ לדבר כן לפני אביו. עוד דקדקתי מאחר דכתיב ויספר אל אחיו ואל אביו לאיזה תכלית כתיב קודם לכן ויספר אותו לאחיו. ועוד יל"ד דלעיל כתב לאחיו בלמ"ד וכאן כתיב אל אחיו. עוד יל"ד דלעיל כתיב ויספר "אותו" וכאן כתיב ויספר סתם. עוד נפלאתי מה הי' לו ליעקב לפתור זה החלום בפני אחיו על שישתחוו כולם ליוסף הגם שאמר זה דרך גערה עכ"פ טוב הי' לו לשתוק כי הלא ידע כבר משנאתם על יוסף והאיך יחזיק עוד בידם ואולי יפתרו הם החלום על דבר אחר ו"ל שבאמת לא סיפר יוסף חלומו לפני אביו רק לפני אחיו כמו דכתיב בפסוק הראשון ורק שהכתוב הודיענו כי לאחר שסיפר להם החלום הגיד להם גם פתרונו שהדברי' מגיעין לאביו ולאחיו ואין חלום בלא דברים בטלים לכך חלם ג"כ מהירח וזה שאמר ויספר פירש שיוסף סיפר להם אל אביו ואל אחיו שדברי החלום שייכים אל אביו ואל אחיו ובלי ספק האחים בשומעם זאת ספרו הדברים לפני אביו ובשמעו זאת שהוא עצמו אמר זה הפתרון גערו ואמר הבא נבא כדי להשתיק בזה הזעף מהשבטים עליו כי עד עתה סיפר להם רק החלום והם פתרו ואמרו המלך תמלך. והי' יכול להשיב אין דעתי על כך אבל בחלום זה הוא עצמו פתר אותו לרעה ולכך גברה השנאה מאוד והוצרך אביו לגעור בו:

אות כז

בפסוק וישלחהו מעמק חברון ודרשו חכז"ל סוטה י"א מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. וצריך ביאור איזה עצה עמוקה יש בזה. ב' לפרש הפסוקים בפרשת ויגש ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' שלחני אלקים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, ויל"ד מאחר שאמר להחיות לכם לפליטה גדולה שהוא דרך גדולה ורוממת איך אמר לשום לכם שארית בארץ שהוא לשון דוחק שיהי' להם רק שארית בארץ. ג' הנה נראה שידע יוסף שאחיו ישתעבדו במצרים לקיים כי גר יהי' זרעך ועבדום וענו אותם כי כן אמר לאחיו פקד יפקד אלקים וכן פרשו המפרשים מה שאמר וישלחני אלקים לפניכם הכוונה שגם אתם מעותדים לבא הנה, והוא פלא מאין ידע יוסף שיתקיים ועבדום וענו אותם במצרים הלא בברית בין הבתרים נאמר רק סתם בארץ לא להם, ד' לפרש מדרש פליאה מה ראה הים וינס ראה שישראל באים ורכוש מצרים בידם וארונו של יוסף עמהם, ה' לישב מה ששאלו אנשי מצרים לפני אלכסנדר מוקדן שיחזרו להם ישראל הכסף ששאלו מהם טרם צאתם, סנהדרין צ"א ו' לתרץ קושית המפרשים בפ' מקץ על מה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתיהו על ארץ מצרים דקשה מי שמו ליועץ לפרעה הלא לא הי' לו רשות לומר רק פתרון החלום. ז' צריכין להבין מאחר שראינו שרצון הקב"ה הי' שלא תכרת ארץ מצרים בשבע שני הרעב כי ע"כ חלם לפרעה לצבור בשבע שני השבע על שני הרעב א"כ למה עשה כן ה' שיצמח בשבע שנים על י"ד שנים ובשבע שנים לא יצמח כלל ח' לפרש המדרש רבה פ' צ"א עה"פ משלי י"א מנע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר, מנע בר יקבהו לאום זה פרעה שלא רצה ליתן תבואה אל העם, וברכות לראש משביר זה יוסף שנאמר וישבור יוסף. וצריכין להבין מדוע באמת לא נתן להם פרעה תבואה:

ו"יל שחכז"ל אמרו שם ברבה שכל מצרים טמנו אוצרות בשבע שני השבע אבל הכל נרקב אפי' פת שעל השלחן נרקב ורק אותו תבואה שבאה מיד יוסף לא נרקבה, וממילא מובן שפרעה לא רצה שירגישו שאם הוא נותן תבואה נרקבת ואם יוסף נותן תבואה אינה נרקבת לכך כשבקשו לחם אמר להם לכו אל יוסף שלא תתגלה בושתו ברוב עם והעם שלא ידעו זה חשבו אותו לאכזרי ולכך קללוהו. ומעתה מיושב שאלת אנשי מצרים האיך לקחו ישראל ממונם שלא כדין הא כיון שכל התבואות נרקבות חוץ ממה שהי' ביד יוסף א"כ הלא קיי"ל כל המציל מזוטו של ים ומשלוליתו נהר ה"ז שלו ב"מ כ"א ה' ואין לך אבוד יותר מכל תבואות מצרים ממילא קנה יוסף עפ"י הדין כל נכסי מצרים. ומיושב למה נצמח בשבע שני השבע על י"ד שנים ובשבע שני הרעב לא נצמח כלום כי רצה הקב"ה שיוסף יקנה מצד הדין כל נכסי מצרים כי אין לך אבודה ממנו ומכל אדם יותר מזה וממילא מובן היטב כי מה שאמר יוסף ירא פרעה איש נבון וחכם הי' חלק מפתרון החלום כי אם לא כן יקשה האיך אפשר שיהי' חלום זה אמת שאם רצה הקב"ה שלא יכרת הארץ ברעב בשבע שני הרעב ולכך הגיד בחלום לפרעה א"כ למה ישתנו סדרי עולם יהי' השנים כתקנן לא שובע ולא רעב ולזה התחכם שהפתרון אמת ורק התכלית מזה שרוצה הקב"ה שיקנה איש אחד כל נכסי המדינה והוא ימלט את כל המדינה בחכמתו. ומעתה מובן היטב המדרש מה ראה הים וינס שהי' קשה להמדרש דמשמע שלא הי' רוצה להקרע רק מפני שראה איזה דבר נקרע והי' קשה להמדרש למה לא הי' רוצה הים להקרע וגם איזה דבר ראה שבזה הוסרה טענתו לזה אמר לכך לא רצה הים להקרע לפי שראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם ונראה כאלו הי' כסף זה בעולה שהרי שאלו זאת מהמצרים וברחו להם והאיך יקרע הים לפני בורחים בממון שאינו שלהם אבל כיון שראה ארונו של יוסף עמהם מיד נקרע כי בזה נזכר שבדין תורה בא להם הכסף כי יוסף קנה נכסי מצרים: ובזה יובנו פסוקי תהלים ק"ה שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר ויציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל כי לכאורה הי' נראה כעין עולה במה שלקחו ממון שלהם אבל כיון ששלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ ע"כ שפיר הי' אפשר להתקיים ויוציאם בכסף וזהב ואעפי"כ אין בשבטיו כושל פירוש שלא עשו עולה כי בימי הרעב קנה יוסף את כל נכסי מצרים עפ"י הדין ומצאתי במדרש אבכיר הובא בילקוט שמעוני פ' לך סי' ע"ז וישובו ויחנו לפני פי החירות כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שכל כסף וזהב שכנס יוסף הי' נתן בבעל צפון וכשחזרו נטלוהו שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' עכ"ד וזה מסכים למה שאמרנו כי ע"י יוסף נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בהיתר כי הוא קנה כל נכסי מצרים בדין ומעתה מתקו דברי חכז"ל שאמרו סוטה י"א מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים כי הוא באמת עצה נפלאה שהקב"ה רצה לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו שאחרי כן יצאו ברכוש גדול והאיך יהי' זה אפשר ולא יתרעמו אוה"ע על ישראל שלקחו הממון שלא כדין לזה הוא עצה עמוקה שנשלח יוסף למצרים ויקנה כל נכסי מצרים בדין. ובזה יומתק לשון לקיים שמשמעו לטובה כי אם כפשוטו שמוסב לקיים כי גר יהי' זרעך זו רעה אבל לפי דברינו דקאי עצה העמוקה על ואחרי כן יצאו ברכוש גדול א"ש לשון לקיים. ומעתה מובן ששפיר ידע יוסף שמה שנאמר ועבדום וענו אותם יתקיים במצרים מאחר שראה בחוש כל ענין חלום פרעה ושמלט הוא את המדינה בחכמתו בודאי הי' זה לתכלית שיתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בדין תורה ולא יהי' חשש עולה בדבר ממילא ידע שיתקיים ועבדום וענו אותם במצרים. ומעתה מבואר כי בשביל שני דברים שלח לפניהם יוסף האחד כדי שבמשך ימי גרותם בארץ מצרים יהי' להם עכ"פ שארית קצת בארץ כי לא יהי' אפשר להונות את ישדאל כי גרים הם ואכלו את כספינו כדרך העולם לעשות עם גרים כי ידוע לכל שכל מה שיש להם בא להם ע"י יוסף ועוד טעם נוסף עפ"י מה דאיתא בזוה"ק כי לולא הי' יוסף מושל על ארץ מצרים והי' נכנע כל הארץ לפניו לא הי' תקומה ח"ו לשארית ישראל כי הי' משתקעים בנו"ן שערי טומאה ותכלית השני כי בעת צאתם יצאו ברכוש גדול וזו שאמר להם יוסף ועתה אל תעצבו כי למחי' שלחני אלקים לפניכם האחד לשום לכם שארית בארץ פירוש כל משך ימי גלותכם שיהי' לכם עכ"פ שארית שלא תשתקעו בטומאת מצרים וגם שלא יוכלו להונות אתכם שאתם אוכלים משלהם ועוד תכלית שני להחיות לכם לפליטה גדולה שבעת צאתכם מארץ מצרים יתקיים מה שהבטיח הקב"ה לאבינו אברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ויהי' בדין ובהיתר:

אות כח

ויאמר יהודא וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים. הנה יש להפליא על יהודא מאחר שרצה להציל את יוסף מדוע לא אמר להם שיניחוהו לגמרי וכן מצינו לחכז"ל סוטה י"ג ב' שאמרו על הפסוק וירד יהוד' מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו כי אמרו השבטים אלו אמרת להשיבו היינו שומעין לך. ועוד צריך ביאור שהאלשיך הקדוש פירש וירד מאת אחיו אבל לא מהקב"ה שלא הסכים עמהם בירידתו וצריך להבין הטעם כי לכאורה כדין עשו השבטים וי"ל עפ"י מה שפירש האלשיך הפסוק ויך לב דוד אתו על אשר כרת את הכנף אשר לשאול ויאמר חלילה לי וגו' לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא שמואל א' כ"ד ו' ופירש הרבה פעמים מסית היצה"ר את האדם לדבר עבירה ומראה לו שהוא עושה מצוה בדבר והאיך יעשה האדם שיבחין ויכיר אם באמת הוא מצוה או עבירה. ונתן עצה לזה שיעשה חלק קטן מזה הדבר שרוצה לעשות ובזה יבא על הבחינה לידע אם הוא רק מפיתוי היצה"ר המסמא עיני האדם או הוא באמת מצוה כי רשעים מלאים חרטות ולכך מיד שיעשה חלק קטן ממנו לבו אומר לו אם הוא עבירה ירגיש חרטה וצער בלבו וממילא יחדל לעשות הדבר ואם לא ירגיש שום דבר אז ידע שהוא מצוה ויוכל לעשות הדבר. ולא יקבל עונש על חלק הקטן שעשה כדי לנסות אם היא מצוה או עבירה כי עושה עבירה לשמה והנה יועצי דוד אמרו לו שיהרוג את שאול כי מצוה הוא עושה הבא להורגך השכם להרגו ברכות ס"ב ודוד חשש לנפשו אולי זה רק מפיתוי היצר ואין רצון הקב"ה בזה שיהרוג את שאול. מה עשה נסה בדבר קטן שכרת את כנף מעילו והנה ראה מה כתיב ויך לב דוד בהכרתו כנף המעיל מזה ידע נאמנה שהוא נגד רצון ה' ואמר מיד חלילה לי וגו' לשלח ידי בו כי משיח ה' הלא לנגוע במשיח ה' עכ"ד הקדושים מעתה מצאתי טוב טעם להצדיק את יהודא כי מה שאירע לבן בנו דוד אירע גם לו כמבואר ברבה שהשבטים דנו את יוסף בדין כסנהדרין ופסקו שמותר להרגו. ויהודא עלה ספק בנפשו אולי הוא רק מפיתוי היצר המעור עיני בני אדם ובאמת הוא עבירה ונגד רצון ה' ולזה התחכם ואמר לכו ונמכרנו בזה יהי' הנסיון אם יתחרטו אחר המכירה ידעו שהוא דבר עבירה ואם לא יתחרטו אז עוד יהי' מקום להרגו. והנה ידוע שבאמת נתחרטו השבטים כמבואר ברבה שהי' רוצים לפדותו בכל ממון שבעולם. והנה הקב"ה יודע תעלומות לב וידע שכונת יהודא הי' לש"ש לכך לא הסכים להורידו מגדולתו אבל אחיו שלא ידעו מזה לכך הורידוהו מגדולתו:

תוכן העניינים

משמרת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה