אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת שבועות › פרק ששי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת שבועות · פרק ששי

פרק חמישי

דף לט.

ותניא אמר ר"ש וכו' הא דלא סגי ליה לאקשויי מקרא לחוד משום די"ל הא דקאמר וכל עבירות ל"ד אלא כלומ' הנך דלא חמירי כמו שבועה כמ"ש התוס' בד"ה שנאמר ולכך מייתי מדר"ש דכיון דטעמא הוא משום דמחפין האי טעמא שייך בכל העבירות ועי"ל דאי לאו דר"ש י"ל דברייתא דכל עבירות וכו' מיירי באין מחפין ולכך מייתי מדר"ש דאמ' משפחתה מה חטאה דש"מ דאפי' בשבועה ל"מ באין מחפין דמשפח' מה חטאה:

שם והכתיב ובשלו וכו' א"ל נימא דת"ק כאן ממנו ומכל העולם אפי' נשים דליתנהו בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות דף כ' ע"כ די"ל דמ"מ לישנא דקתני כל עבירות ממנו קשה דלאו ממנו דוקא אלא מכל אנשים:

תוס' בד"ה אם וכו' ושוב נמצא בשם ר"ת וכו' עכ"ל התוס' בר"פ המפקיד כת' בשם ר"ת בתשו' דלא יוכל לחזור משעה שאמר אפילו עדיין בב"ד ע"ש וצ"ל דלדידיה מאי דאמרינן בשמעתין פוטרין אותו היינו דפוטרין מאותו ענין דכל זמן שעדיין באותו ענין או בתכ"ד יכול לחזור וכמ"ש הריטב"א בשמעתין וכן צ"ל בדברי הרא"ש שם בפ' המפקיד ע"ש:

דף לט:

גמ' ושמואל אמר טענה עצמה וכו' עיין פירש"י במתני' דמפרש כולה מתניתין אליבא דשמואל נר' דס"ל הלכתא כשמואל כדעת רבי' ישעיה שהביא הטור סי' צ"ג כמ"ש הב"י שם לדעתו עיין שם:

שם ותנן נמי ההודאה בפרוטה וכו' מתני' היא בפ' הזהב דנ"ה ע"א ה' פרוטו' וחד מנייהו ההודאה בפרוטה והרא"ש בשמעתין רמז זה שכ' דהלכתא כרב דדייקא משנתנו ובהזהב כוותיה ע"ש:

בתוס' בד"ה מה וכו' כמו קדושי אשה וכו' עכ"ל עיין בהירושלמי בפרקין דפריך כאן אמר כסף ב' מעין ובקדושי אשה פרוטה ומשני שאני אשה דיליף מגרעונה ע"ש ולפ"ז אין ראיה מקדושי אשה מיהו בגמרין בפ"ק דקידושין די"א ע"ב מוכח דלא כהירוש' ע"ש:

דף מ.

גמ' ורב שהכל דין מטבע אחד וכו' מ"ש מהרש"א אמאי לא ניחא ליה דרב נמי מפרש לה במטבעות ע"ש י"ל דלקמן פריך מברייתא דזהב זהוב לשמואל וא"כ לדעת המק' ההוא דסתם דינר זהב דקתני מתני' בשוה מיירי ולא בטבוע ע"כ דמיישב אליבא דרב שהכל דין מטבע א': שם כל האומר דינר זהב כאומר וכו' לפ"ז א"צ למ"ש ר"א לעיל דקמ"ל דפרוטה בכלל מטבע אלא דקמ"ל דכל האומר דינר זהב כאומר זהוב והיא גופא קמ"ל:

שם טעמא דטענו בחטין והודה לו בשעורין וכו' יל"ד אמאי ל"פ מרישא דליטרא זהב ולא יתורץ בשינוייא דגמ' דרישא סתמא מתניא ואפילו נימא דר"ג אכולה דמתני' פריך מ"מ ליפרוך מרישא טפי ועוד ק' לחד תי' שכ' התוס' דל' פטור משמע אפילו מדמי שעורים לישני דקתני טענו חטים והודה לו בשעורין לאשמועי' דפטור אפי' מדמי שעורים וי"ל דלא פריך מרישא די"ל לאשמועי' דפטור אפילו מדמי ליטרא של כסף ולכך מייתי מסיפא דהול"ל טענו חטים ושעורים דחידוש' דפטור מדמי שעורים שמעינן ליה מרישא דליטרא זהב ומשני להודיעך כחו דר"ג ומהשתא י"ל גם מרישא להודיעך כחו דר"ג אכולה מתני' פליג וכיון דע"כ איכא צריכותא במאי דתני כמה גווני כמ"ש התו' לקמן שמא בהך צריכותא איכא רבותא דר"ג ברישא טפי מסיפא ולכך לא תני ברישא טענו ליטרא זהב וליטרא כסף ולא סגי ליה בסיפא לחודה דטענו חיטין והודה לו בשעורין:

פירש"י בד"ה ה"ג בתוס' וכו' וקתני רישא ב' כסף וכו' עכ"ל לפמ"ש הרא"ש בשמעתין דפלוגתייהו היא דרב ס"ל סתם אומר ב' כסף שוה קאמר ושמואל ס"ל סתם דוקא קאמר ע"ש י"ל דפריך מגופא דמתני' דדינר זהב לשמואל דע"כ סתם דינר זהב שוה קאמר כרב אבל רש"י ס"ל דאין פלוגתייהו בסתם אלא דרב מוקי לה בדאמר שוה ושמואל מוקי לה באמר דוקא וכ"נ קצת מפירוש רש"י במתני' ע"ש:

בתוס' בד"ה בטוענו וכו' שאין שוה פרוטה באותו חסרון וכו' עכ"ל מק' מאי פריך הגמ' לעיל לרב ולאו ממילא שמעינן נימא דמיירי בטוענו בשוה ב' כסף והודה לו במחט דאינו שו"פ דבכלים לא בעי' שו"פ לרב דדוקא לשמואל הוא שכ' התוס' לעיל דבעי שו"פ בכלים אבל לרב לא דאל"ה לא הוי כסף מיותר לרב וא"כ אפי' כי חסר ליה הודאה כיון דאינו שו"פ הו"ל כפירת טענה ב' כסף וי"ל דס"ל להתוס' דכי טענו שוה ב' כסף והודה לו בדבר מסויים לא הוי ממין טענה דלא כדעת הרמב"ן שהביא הרא"ש בשמעתין ועי"ל כיון דהא מילתא דלרב בכלי לא בעי' שו"פ לא שמעי' לה אלא ממאי דמייתר כסף לרב א"כ היינו שינוייא דהגמ' לעיל:

בד"ה ור"ג וכו' קנקנים נמי ה' אית לי וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא הק' מגמ' לעיל מינה דמוקי בכפר בשמן והודה בקנקנים וי"ל דאפי' אי ר"ג מטעם אחר קאמר שפיר רואה אני דברי אדמון כיון דלא נ"מ בין הטעמים בגוונא דפליגי בה אדמון ורבנן אבל במאי דמוקי דמיירי בה' אית ליה יש נ"מ בין הטעמי' דלאדמון דוקא בהודה במקצת קנקנים ולר"ג אפילו הודה בכל הקנקנים ואכתי ק' דבגמרא שם ס"ד מעיקרא דפליגי בטענו חטים ושעורין והודה לו בא' מהן ופריך מינה לשמואל משמ' דל"פ אלא בהא אבל לכ"ע יש בלשון הזה לשון קנקנים והשתא ק' קו' התוס' דהיכי קאמר ר"ג רואה אני דברי אדמון ולא יתורץ בתי' התו' הא אפי' רבנן ס"ל יש בלשון הזה קנקנים ולא אדמון לחוד וצ"ל דאפי' לס"ד שם פליגי נמי ביש בלשון הזה קנקני' ופליגי בתרתי וכמ"ש התוס' לקמן לרחב"א. הקשה מהרש"א נימא דר"ג מוקי פלוגתייהו בטענו חיטין והודה לו בשעורים וכה"ג הק' לקמן בד"ה לימוד ע"ש וי"ל דא"כ אמאי איכפל ר"ג למילתי' ואמר רואה אני דברי אדמון הא כבר אשמועי' בטענו חטים והודה לו בשעורים דחייב מיהו לפ"ז הגמ' שם באוקמ' דטענו מדד הו"מ לאקשויי א"כ אמאי איכפל ר"ג למילתיה:

דף מ:

בד"ה לימוד וכו' ומדאמר נמי ר"ג וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א נימא דפליגי בטענו חיטים והודה לו שעורים וכבר כתבו בזה לעיל בד"ה ור"ג ומה שתירץ מהרש"א דאפילו ליכא לאוכוחי דפליגי ביש בלשון זה קנקנים מ"מ מדקתני כדי שמן ש"מ דיש בלשון זה קנקנים מיהא לכ"ע ע"ש ק' נימא איפכא דהא דנקט כדי שמן קמ"ל דאין בלשון זה קנקנים לכ"ע ולחידושא לרבנן דפטרי אפילו בכה"ג ולעולם דל"פ אלא בטענו חטים והודה לו בשעורים וי"ל כיון דאיכא למי' הכי ואיכא למימר הכי ודאי דטפי אמרי' דקמ"ל דלכ"ע יש בלשון הזה קנקנים דהשתא הוי רבותא וחידושא לחיוב דחידוש דחיוב עדיף כמ"ש התוס' בד"ה להודיעך ואי איתא דהחידוש הוא לרבנן הו"ל לפרש בהדיא דאין בלשון הזה קנקנים אבל השתא דלא פי' ודאי דסמך על המבין דאורחיה דתנא למתני חידושא לחיובא כמ"ש התוס':

דף מא.

גמ' מה בין זה לפוגם שטרו הט"ז הקשה להסוברים דפוגם שטרו אפי' בתוך זמנו בעי שבועה נימא דהא מילתא בינייהו וה' תומים כ' דל"ל דר"פ ל"ל חזקה דתוך זמנו שהרי כ' התוס' בפ"ק דבתרא גבי בכור כ"ע מודו והאי מילתא דמיא לבכור ע"ש ואין נר' כן מדברי התו' גיטין דל"ד ע"ב דלא הק' גבי אלמנה אמאי צריך שבוע' אלא לר"ל דס"ל חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו נראה דס"ל דמאן דפליג אר"ל דוקא גבי בכור הוא דמודה משום דעדיין לא נתחייב בתוך ל' ואפשר דלא יבא לכלל חיוב כלל אבל באלמנה דהוא מחוייב אלא דאפשר דלא יצטרך לפרוע בכה"ג ל"ל חזקה כלל. וק"ל נימא דבכולהו בעי שבועה ומאי דקתני פוגם שטרו לרבותא דאפילו פוגם דהוי משיב אבידה דהו"מ לכפור שלא פרע לו כלל דכר"ג אמרי' בפ' הכותב דפ"ז דקתני פוגם שטרו שלא בעדים לרבותא דאפילו שלא בעדים דהוי משיב אבידה נשבע וי"ל דאמתני' דר"פ הנשבעין סמיך דקתני פוגמת כתובתה ולא קתני שלא בעדים ואי איתא הול"ל שלא בעדים דאיכא משיב אבידה דזהו עיקר החידוש ובהכי ניחא קו' הט"ז הנ"ל והלח"מ בפי"ד מה' מו"ל להסוברים דפוגם שטרו אפי' בת"ז מאי פריך מה בין זה לפוגם נימא דקתני פוגם אפי' בת"ז ולפי"ה ניחא דא"כ הול"ל בתוך זמנו במתני' דפוגמ' כיון שזהו עיקר החידוש ועיין בשמים ראש סי' נ' שכ' דטעמו של הר"מ דס"ל בפוגם בת"ז א"צ שבועה משום דאיכא מגו דאי בעי אמר לא נפרע כלל לא בעי שבועה משא"כ אח"ז ליכא מגו דהא בלא פוגם אי אמר אשתבע לי חייב לישבע ע"ש ולפ"ד בפוגם בעדים דליכא מגו אפי' בתו"ז ואפי' לדעת הר"מ צריך לישבע כיון דליכא מגו דהא פרעו בעדים ואין נר' כן מדברי הטור סימן פ"ד שכ' פוגם אפי' בעדים בעי שבועה ואח"כ כ' בד"א לאח"ז אבל בת"ז כ' הרמב"ם דא"צ שבועה משמע דלדעת הר"מ בת"ז אפי' פרעו בעדים א"צ שבועה ועוד לאח"ז נמי אף דליכא מגרמ"מ משיב אבידה הוא כדקאמר הגמרא בפ' הכותב ואפ"ה בעי שבועה והיינו מטעמא דמפרע לא דייק ע"ש בתוס' בפ' הכותב וא"כ ליכא למפטריה משום מגו דהא לא משקר הוא אלא דלא דייק ועיין בחידושי' בפ' הכותב שם דע"פ מ"ש שם יתיישב שפיר:

ודע דלפ"ד הב"ר הנ"ל דטעמא משום מגו ולא הוי מגו להוציא משום דמ"מ מוציא מכח השטר ולא באנו לדון אלא לענין שבועה א"כ במלוה ע"פ בת"ז ומודה שפרע לו מקצת בת"ז תו ליכא חזקה והוי מגו להוציא ואפי' לדעת הר"מ נשבע הלוה ונפטר ואפילו לפי מה שהבין ה"ה דטעמו של הר"מ הוא מכח חזקה וס"ל להר"מ דאפילו שפרע מקצת בת"ז לא נתבטלה החזקה י"ל דה"ד בפוגם שטרו דאיכא נמי חזקה דשטרך בידי מאי בעי מסייע' ליה אבל במלוה ע"פ מודה הר"מ דנתבטלה חזקה ונשבע הלוה וכן ראיתי להמש"ל שכ' ברפט"ו מה' מו"ל משמא דרבוותא דבפוגם במלוה ע"פ מיפטר הלוה דנתבטלה החזקה ע"ש ומשמע דאפי' לדעת הר"מ קאמר איברא דלפמ"ש המש"ל גופיה ברפי"ד שם בכוונת ה"ה נר' דלדעת הר"מ לא נתבטלה החזקה גם במלוה ע"פ ע"ש וא"כ מ"ש בפט"ו אינו לדעת ה"ה שחלק על הר"מ בפוגם שטרו בת"ז וס"ל דנתבטלה החזקה וא"כ לדידן דגרירי אחר דעת מרן בש"ע שפ' כדעת הר"מ בסי' פ"ד גם במלוה ע"פ נוטל בלא שבועה ואף דלפ"ד ב"ד הנ"ל אף לדעת הר"מ במלוה ע"פ נשבע הלוה משום דהוי מגו להוציא כבר כ' דמדברי הטור ומרן בש"ע לא משמע כן וא"כ נקיטי' דגם במלוה ע"פ נוטל המלוה בלא שבועה:

תוס' בד"ה ולמר וכו' דמיפך שבועה כגון שהיה המחוייב שבועה חשוד וכו' עכ"ל לפ"ז מאן דפליג אמר בר"א וס"ל בדאוריית' לא מפכינן לדידיה מתניתין דפ' כל הנשבעין דקתני בחשוד מפכי' בשבועת המשנה שהיא דרבנן מיירי ובשניהם חשודים דקתני חזרה שבועה למחוייב לה היינו חזרה לסיני ומאן דמפ' חזרה שבועה למחוייב לה ומשאיל"מ ס"ל כמר בר"א דמתני' בדאורייתא מיירי דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ:

דף מא:

גמ' תנאי היא וכו' צ"ל דר"א לל"ק דס"ל צריך לפורעו בעדים מוקי לההיא ברייתא כרב אחא דבשעת תביעה מיירי דאי בשעת הלואה הוה משמע דבשעת תביעה כ"ע מודו דאין צריך לפורעו בעדים והו"ל ר"א דלא כמאן וק' כי פריך לעיל לר"א לל"ק ממתני' לישני תנאי היא וי"ל דלא מצי לשנויי הכי דאיכא למיפרך ממאי דבשעת תביעה דילמא בשעת הלואה כדפרכי' איפכא לשמואל:

בתוס' בד"ה תיובתא וכו' וקצת משמע כן בכל הסו' עכ"ל כ' מהרש"א דהיינו ממילתא דר"א בב' הלשונות דצריך היינו צריך לברר וכן ריש מילתיה דר"א ללישנא בתרא א"צ היינו א"צ לברר ולעולם צריך שיאמר פרעתיך בפני פ' ופ' כי היכי דאתי כריב"ב ע"ש ואע"ג דמ"ל דד"א מוקי למילתיה דריב"ב במגו מ"מ דוחק הוא דר"א ור"פ פליגי. בהא כמ"ש התוס' מקודם דדוחק דפליגי אמוראי בהא ולכך כ' קצת משמע מיהו ק"ק דבגמ' דב"ב שהביאו התוס' בדבור שאח"ז קאמר וקי"ל דא"צ לפורעו בעדים והיינו א"צ כלל דהא קאמר והא קי"ל והיינו כדפסיק ר"פ הכא ולא כדפ' ר"ב וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז מהתם דהלכתא כר"פ הרי דלישנא דא"צ לפורעו בעדים א"צ כלל ויש ליישב:

בד"ה כל וכו' התם ליכא עדים וכו' עכ"ל הרמב"ן בחי' בפ"ק דבתרא כ' בתי' בתרא דמה שהוצרכו שם לומר כל האומר לא לויתי ולא סגי ליה למי' דחייב משום דאמר מתחי' אין משום דמיירי ביש עדים דאי בלא עדים פשי' וכו' ע"ש ולפ"ז ק' לאביי דהרי התם אפי' ביש עדים אית ליה כל האומר לא לויתי וכו' וי"ל דאביי מוקי לה באומר לא לויתי וקמ"ל דלא מתרצי' דבוריה מיהו הגמ' שם דמוקי לה בלהד"מ ע"ז הוצרך לאוקומי בעדי' דאל"ה פשי' דס"ל להרמב"ן לפום האי תי' בתרא כמ"ש התוס' בשם ריב"א דבאומר להד"מ ליכא לתרוצי לדבוריה ולכך הוצרך הגמ' שם לימר דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו' משום דמוקי לה בלהד"מ:

בא"ד ואומר ריב"א דהכא וכו' עכ"ל ומתני' דאין לך בידי חייב באומר אין לך בידי מעולם כמ"ש הרא"ש והיינו דמוקי לה שם בבתרא באומר להד"מ ול"ק מ"ש מהרש"א:

דף מב.

גמ' ההוא דאמר לחבריה מהימנת ליה וכו' מכאן הוכיח הרמ"ה בתשו' הובאה בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"א דמגו לא מהני במקום נאמנות אפילו בנאמנות סתם דאי איתא יהא נאמן כאן לומר פרעתי במגו דמחלת לי דנאמנות ל"מ למחילה כמ"ש סימן פ"ב ונ"ל דשאני האי מגו דאי אמרי' האי מגו בטיל הנאמנות מעיקרא ול"מ מידי ול"ד לשאר מגו וראיתי שם סי' ס' שכ' מהרימ"ט דאפי' לה' העיטור שהביא הטור סי' מ"ו מודה בנאמנות סתם דמהני מגו ע"ש ולא ראה דברי העיטור בדיני חוב דס"ב ע"ד שכ' בהדיא דאפי' בנאמנו' סתם לא מהני מגו ע"ש:

פירש"י בד"ה איתרע שטרא הואיל ומודה שקיבלם וכו' עכ"ל משמע דבליכא עדים מיירי ול"ל לר"נ מגו דלקמן דס"ל דהוי מגו להוציא ומשמע ליה כן מדלא הזכיר עדים בעובדא זו והגמ' לקמן ס"ל דבדאיכא שטרא לא הוי מגו להוציא כמ"ש התוס' בבתרא דל"ג ע"כ ע"ש:

דף מב:

מתני' ואלו דברים שאין נשבעין עליהם וכו' דעת הראב"ד דנשבעין מיהא שבועה שאינה ברשותו כמ"ש הטור סי' צ"ה והק' הטו"ז שם דא"כ מאי פריך הגמ' במציעא דנ"ח ממתני' דבני העיר ששלחו שקליהן וכו' דקתני נשבעין נימא שבועה שאינה ברשותו קאמר ע"ש ונ"ל דל"ק דהראב"ד ס"ל דהני דאין נשבעין עליהם גם בפשיעה פטור כדעת התוס' כמ"ש הטור בשמו שם וא"כ אי איתא דאין נשבעין עליהם ומתני' בשבועה שאינה ברשותו קתני אמאי נקט במתניתין שנגנבו או שאבדו ליתני שפשעו ויש מי שתי' דהגמ' שם ס"ל כאביי בפ"ק דמציעא ד"ו ע"א דטעמא דמתני' דב' אוחזים בטלית משום מלוה ישנה וס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא כדפי' רש"י שם והשתא פריך שפיר דאי איתא דשבועה שאינה ברשותו קאמר דחשדי' ליה שהוא ברשותו א"כ אמאי נשבע הא חשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא ע"כ שבועה דנגנב קאמר דחיישי' שמא פשע בהם ונאבדו בפשיעה ואשתמוטי הוא דקא משתמיט וליתא דהא ר"י שם בפ"ק דמציעא מוקי מתניתין דב' אוחזין משום שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וס"ל חשיד אממונ' לא חשיד אשבועתא ובפ' הזהב הקו' דבני העיר ששלחו שקליהם משני ר"י תקנת חכמים היא ואם איתא הא לדידיה ל"ק כלל די"ל דבשבועה שאינה ברשותו קאמר:

בתוס' בד"ה ש"ח וכו' הומ"ל דשואל אינו משלם אם נאנסה או נגנבה וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל גם אם פשע לפמ"ש דש"ש פטור בפשיעה ושואל יליף מש"ש אלא דנקטו מילתא דפשיטא:

דף מג.

בד"ה זה אומר וכו' שמודה אינה בעין עכ"ל ופלוגתא דחכמים ור"מ בי' גפנים טעונות עיין להריטב"א בחי':

בד"ה לאו וכו' וי"ל שיטעננו משמע דניכרות וכו' עכ"ל היינו לתי' א' שכ' בד"ה אלא וכו' דבבית זה אינה ניכרת טענתו אבל לתי' בתרא דמקרי ניכרת צ"ל דלשון שיודה וכו' כמ"ש אח"ז ויש ספרים שכתו' בהן כן בהדיא וז"ל ולפי' ב' לשון שיודה משמע שמזכיר בהודאתו מדה:

דף מג:

גמ' ות"ל דשבועה גבי מלוה וכו' מקשי' משמיה דה' מהרש"ח ז"ל לפ"ד המרדכי ופ' מרן סי' ע"ב דין ג' דאם חזר המלוה והפקידו אצל הלוה ונגנב מחוייב בו המלוה דהלוה אינו אלא שומר חנם נימא דמתני' מיירי בכה"ג דהשתא הלוה נשבע שנגנב והמלוה נשבע שסלע היה שוה ונשבע הלוה תחי' שאם ישבע המלוה שמא הלוה יוציא הפקדון ולעולם אסיפא קאי וא"ל דלהאי לא חיישי' שאם יוציא הלוה הפקדון יפסיד הא ליתא דבע"כ יוציא אם הוא אצלו כדי שלא ישבע לשקר שנגנב וי"ל דדעת המרד' שזהו בעצמו מ"ש בגמ' והשתא דאמר ר"א וכו' דר"ל כמו שאמר ר"א ישבע תחי' ה"נ בכה"ג דהפקידו אצל לוה מיירי וישבע זה תחי' ולעולם אסיפא כפירוש רש"י שהביאו התוס' וניחא בזה קו' התוס' בד"ה והשתא וכו' דהגמ' לא מייתי מדר"א אלא לדוגמא בעלמא:

בתוס' בד"ה אבל וכו' ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו למי' דגם באבד נסכא ברישא אבד כולו חוץ משוה קתא כמו באבד קתא ברישא משום דאם כן נהרדעי הו"ל למינקט תרוייהו אבד קתא ואבד נסכא כיון דחלוקין בשתיהן ודינם חלוק וי"א דכ' כן לפי גי' ר"ח שכ' בדבור שאח"ז דשמואל בדפירש ואי איתא דלעול' הקתא בשווייה לאיזה ענין קבל בקתא בפי' הא ליכא נ"מ בפירש אלא בנסכא:

בד"ה מתני' וכו' וא"ת בפ' האומנים וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א וק' דגם לגי' ר"ח נימא דלית ליה דשמואל ומיירי מתני' דהתם בפירש להתחייב שיפסיד בדמי המשכון דוקא ולא פי' כל החוב וי"ל דא"כ לא היה פליג ר"י שם במתני' דהתם ע"ש:

בא"ד יטול מעותיו משמע אף מה שכנגד המשכון עכ"ל הא דלא הוכיחו מדקתני נשבע די"ל שבועה שאינה ברשותו קאמר וע"ש בתוס':

דף מד.

בד"ה שומר וכו' ועי"ל דרבא לא קבלה וכו' עכ"ל ואע"ג דמוקי קרא לכדר"א מ"מ לא משמע ליה לפרש הברייתא כדפי' רב יוסף דא"כ אמאי נקט תנא דברייתא גינתו וחורבתו לא הול"ל אלא שלא לדעת מנין:

בא"ד אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל אפי' לפר"ח וכו' עכ"ל הא דנקטו כנגד החוב היינו לאפוקי מה שהמשכון יותר על החוב ולא לאפוקי נמי מה שהחו' יותר על המשכון ודלא כמהרש"א:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה