אור ברסלב
משמיע ישועה המבשר השישה עשר (דוד)

משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל

המבשר השישה עשר (דוד)

המבשר החמישה עשר (מלאכי)

הקדמה

המבשר טוב בט"ז הוא דוד בספר תהלים. כי כל מזמור הספר ההוא אליו יתיחסו. ואם נאמר בהם "לבני קרח" או "לאסף" אולי שהם היו המשוררים אותם, אבל שדוד המלך עליו השלום חברם כולם. ועם היות שחכמינו זכרונם לברכה אמרו זולת זה (בבא בתרא יד, ע"ב), הנה כיון שבאו בספרו ראוי הוא, שהוא יקרא המבשר.

ואין ספק שכבר נמצאו מזמורים רבים יורו על הגאולה העתידה ונקמת האויבים; ואם באתי לזכור כולם יתארך המאמר הזה מאד, גם כי יש מהם תפילה ותחנונים על בני הגולה והודעת הצרות שיבואו, כמו מזמור מ"ד "אלהים באזנינו שמענו", שספרו בו 'בני קרח' התשועות והנחמות שעשה הקב"ה עם ישראל בירושת הארץ ואיך אחרי כן הביאם בגלות ובצרות עצומות, כמו שאמר: "אף זנחת ותכלימנו וגו' תשיבנו אחור מני צר וגו' תמכור עמך בלא הון תשימנו חרפה לשכנינו" (מד, י-יד). וסיפר אמונת בני הגלות וקיימם בדתם באמרו: "אם שכחנו שם אלהינו וגו' הלא אלהים יחקר זאת" (מד, כא-כב), עד שהיו מקדשים את השם למסור נפשם על תורתו, כמו שאמר: "כי עליך הורגנו כל היום" (מד, כג), ושאר דברי המזמור הם תפילה עורה למה תישן יי'... למה פניך תסתיר... קומה עזרתה לנו" וגו' (מד, כד-כז).

וכן מזמור ס"ט "הושיעני כי באו מים עד נפש" (סט, א) מבואר שנאמר על הגלות. אבל ענינו תפילה לשם יתברך על הגאולה ועל הנקמה.

וכן מזמור ע"ב "לשלמה אלהים משפטיך למלך תן" (עב, א), אין ספק אצלי שנאמר על המלך המשיח1, אם שכינה אותו בשם 'שלמה', לפי ששלום ואמת יהיה בימיו2; ואם שנאמר שלשלמה נאמר על שלמה המלך עצמו3 ושעליו אמר אלהים "משפטיך למלך תן", אבל "וצדקתך לבן מלך" נאמר על מלך המשיח, שהוא יהיה בן שלמה בן דוד יוצא מזרעם ועליו אמר: "ידין עמך בצדק" (עב, ב), כמו שאמר ישעיהו (ישעיה יא, ה): "והיה צדק אזור מתניו", ו"ישאו הרים שלום לעם" (עב, ג), כי הוא יהיה דובר שלום לכל הגוים, שלום נצחי, כמו שאמר: "ורב שלום עד בלי ירח" (עב, ז), ועליו אמר: "וירד מים עד ים" (עב, ח), כמאמר זכריה הנביא: "ומשלו מים עד ים" (זכריה א, י), כי על שמה ידוע שלא יצדק זה המאמר. וכן "לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו... וישתחוו לו כל מלכים" (עב, ט-יא) לא נתקיים בימי שלמה, אבל יתקיים בימי מלך המשיח, ולכן אמר עליו: "כי יציל אביון משוע וגו' ונפשות אביונים יושיע מתוך חמס יגאל נפשם" וגו' (עב, יב-יד), שהם ישראל בגלות.

ולפי שבזמן הגאולה יתברכו התבואות בארץ ישראל אמר: "יהי פסת בר בארץ" וגו' (עב, טז). וכבר דרשו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צח, ע"ב): "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו" (עב, יז) – על מלך המשיח עצמו ועל נפלאות הזמן ההוא, ושיקבלו האומות אמונת השם יתברך. וכבוד מלכותו אמר: "ברוך יי' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו... וימלא כבודו את כל הארץ" (עב, יח-יט).

וכן מזמור ע"ד "למה אלהים זנחת לנצח" (עד, א) מבואר נגלה, שנאמר על אורך גלותנו זה4, אבל הוא לו בדרך התכונה ממה שעשו האויבים בחורבן הבית, כמו שאמר: "שאגו צורריך" וגו' שלחו באש מקדשך" (עד, ד-ז). והתלונן גם כן על העדר הנפלאות והנבואה5 בגלות באמרו: "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה" (עד, ט), ועליו באה תפילתו "עד מתי אלהים יחרף צר... למה תשיב ידך וימינך" (עד, י-יא) בהיות שהיית "מלכי קדם פועל ישועות בקרב הארץ" (עד, יב) בימים הקדמונים. וזכר מנפלאותיו הרבה וחתם תפילתו בבקשת הנקמה באמרו: "קומה אלהים ריבה ריבך" וגו' (עד, כב).

וכן מזמור ע"ז "קולי אל אלהים ואצעקה" (עז, ב) נאמר על צרות הגלות הזה מתלונן אסף בו בשם אנשי הגלות "ביום צרתי יי' דרשתי" (ג). ושהיה זוכר התשועות והגבורות שעשה הקב"ה עם עמו מקדם, ולכן עם לבבו ישיח "ויחפש רוחי6 הלעומים יזנח יי'... האפס לנצח חסדו... השכח חנות" (ז-י), עד שאחר החפוש' אמר "חלותי היא" (יא). רוצה לומר, שהגלות אינו מיתה החלטית אבל חולי שיבוא לתרופה, ושאר דברי המזמור הם כלם על צד התחינה.

וכן מזמור ע"ט "אלהים באו גוים" וגו' (א) הוא גם כן על סיפור חורבן בית המקדש7, כמו אמר: "טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים" והרג ואבדן עם יי', כמו שאמר: "נתנו את נבלת עבדיך וגו' שפכו דמם כמים" וגו' (ב-ג). וזכר אחר כך חרפת הגלות8 במאור: "היינו חרפה לשכנינו" (ד). ואחר כך התפלל על הגאולה ועל הנחמה באמרו: "שפוך חמתך אל הגוים" וגו' כי אכל יעקב ואת נוהו השמו" (ו-ז), שזה הוא בענין הנקמה. ואמר על הגאולה: "עזרנו אלהי ישענו וגו' תבא לפניך אנקת אסיר וגו' (ט-יא).

וכן מזמור פ"ג "אלהים אל דמי לך" (ב) מבואר מענינו שהוא תפילה לאסף על בני הגלות שסבלו צרות הרבה מאדום וישמעאל ושאר האומות, כמו שאמר: "כי הנה אויבך יהמיון וגו' על עמך יערימו סוד" וגו' (ג-ד). וביאר שהם אהלי אדום וישמעאלים ויתפלל על חורבנם באמרו: "עשה להם כמדין וגו' אלהי שיתמו כגלגל וגו' מלא פניהם קלון וגו' יבושו ויבהלו עדי עד" (י-יח).

וכן מזמור פ"ט "חסדי עולם אשירה" (ב) אינו כי אם סיפור השבועה שנשבע השם לדוד להתמיד כסא מלכותו ושנתבטל מלכות בית דוד ולא נתקיימה השבועה, כמו שאמר: "איה חסדיך הראשונים יי' נשבעת לדוד באמונך" (נ).

וכן מזמור צ"ד "אל נקמות יי'" (א) ענינו על האומות הגוברות על ישראל, כמו שאמר: "עד מתי רשעים יי' וגו' עמך יי' ידכאו" וגו' (ג-ה) ושלא יטוש עמו, "כי עד צד' ישוב משפט" (יד). וחתם דבריו בתפילה באמרו: "תנחומיך ישעשענו נפשי" וגו' (יט).

וכון מזמור צ"ט נאמר על משפט השם שיעשה באחרית הימים וציוה שירוממו את השם וישתחוו "להר קדשו" (ט).

וכן מזמור ק"כ ענינו הבטחון בגאולה ותפילה עליה; וכן מזמור קכ"ב ומזמור קכ"ג ומזמור קכ"ד , כולם בסיפור צרות הגלות ותפילה עליהם; וכן מזמור קכ"ח ומזמור קכ"ט ומזמור קל"ו, שכולם מגידים ענין הגלות ומתפללין על הגאולה ועל נקמת האויבים.

ומפני זה עם היות כל המזמורים האלה אשר זכרתי שהם כ' מדברים בענין הגלות והגאולה, לא ראיתי לעשות מהם עיקר ראיה ובשורה ברורה, לפי שאין בהם ייעוד מבואר מתשועת יי'. אבל אזכיר פה שאר המזמורים שיש בהם ייעוד יותר מבואר ונגלה, או מאמרים יותר מורים על הגאולה העתידה.

המזמורים הא' והב'

והם אלו המזמורים הא' והב' שייעדו על הגאולה העתידה הם מזמור מ"ב ומזמור מ"ג. כי הנה בני קרח חברום בשם אנשי גלותינו יספרו בו הצרות שמצאום בגלות מצרים ויגאלם השם יתברך, וכן הרעות שבאו עליהם בחורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצאר ויעזרם אלהים ויפלטם כשהוציאם משם ולכן התפללו שגם בגלות הזה האחרון יפדם ויושיבם על אדמתם וינקום נקמתם.

ובעבור שגאולתינו תלויה בתשובה ומעשים טובים, וכמו שאמר אליהו לרבי יהושע בן לוי: היום אם בקולי תשמעו (סנהדרין צח, ע"א), לכן הקדים לומר "כאיל תערוג על אפיקי מים" וגו' (מב, ב). ואין פירוש "על אפיקי מים" בעבור "אפיקי מים", כמו שפירשו המפרשים9 אבל הוא כפשוטו, שכמו שהאיל פעמים מואס המים לחליו ובהיותו על אפיקי המים הוא רואה אותם, ולפי שלא יכול בעצמו לשתות מהן הוא צועק – כן אומר ישראל שיקרה לנפשו שקרובה אליה התשובה מאד בפיה ובלבבה לעשותה, ולכן "תערוג" וצועקת מפני שרואה שקרובה תשועתה לבוא ולא נמנע, כי אם מצידה. וזכר שכבר קרה לה הגלות וכן התשוקה לתשועת היי' פעמים אחרות, ראשונה במצרים שלא היה להם עדיין תורה, ועליו אמר: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא" (מב, ג), כלומר אצא מגלות מצרים ואראה פני במעמד הר סיני, כי שם נגלה להם האלהים ועל אותו גלות אמר: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" וגו' (מב, ד) לפי, שהמצריים לא היו משערים בגדולת השם יתברך, וכמו שאמר (שמות ה, ב): "מי יי'" וגו'. ועל המ' שנה שהלכו במדבר אמר: "אלה אזכרה ואשפכה" וגו' (מב, ה), שהוא נאמר על ריבוי מחנותיה. ועל המשכן שבתוכם אמר: "אדדם עד בית אלהים" וגו'. ועל ירושת הארץ הראשונה שירשו אחרי גלות מצרים ומהלכם מ' שנה אמר: "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי" (מב, יב), כמו שהיית הומה במצרים בחשבך שלא תצאי משם וגם במדבר מפחד שלא תעלה ממנו "הוחילי לאלהים", כי בלא ספק עוד אודה לפניו ישועות פניו אשר עשה עמי במצרים ובמדבר. ואמר "ישועות פניו", לפי שיציאתם ממצרים ומתן תורה עשאם השם יתברך בעצמו מבלי אמצעי, ולכן אמר אחריו: "ואלהי" באמרו הוחילי לו כי אלהי הוא.

ואחרי שזכר גלות מצרים וגאולתו אמר על גלות בבל "אלהי עלי נפשי תשתוחח" (מב, ז). רוצה לומר, נפשי תשפל ותכנע מאד על צרתי שקרה לי בחורבן ראשון, ועליו אמר: "על כן אזכרך מארץ ירדן", רוצה לומר מארץ ישראל שהיא אחר הירדן ומארץ "חרמונים מהר מצער", מסיבת ההר המצער שהוא הר ציון שנחרב.

ולפי שישראל גלו בפעמים רבות לא בבת אחת כולם, לכן אמר: "תהום אל תהום" (מב, ח) על דרך ומתהומות הארץ תשוב תעלינו. וכן פירש מיד באמרו: "כל משבריך וכליך עלי עברו".

ומפני שגלות בבל לא התמיד עד שנתן להם כורש רשיון לעלות ולבנות ירושלים, כי אם זמן מועט בכמו חמישים שנה. וגילה השם יתברך לירמיהו קודם החורבן והגלות לכמה שנים תהיה הפקידה, לכן אמר אחר זה "יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי" (מב, ט), כלומר לימים מועטים יצוה חסדו ובלילה, שהוא זמן אותו גלות היה – שירה עמי ותפילה לאל חיי, והייתי אומר לנפשי "מה תשתוחחי נפשי" עלי, "ומה תהמי" עלי בזה הגלות השני שבבבל "הוחילי לאלהים", כי עוד אודנו כאשר יעשה ישועות פני ואלהי הוא ראוי שתוחילי לו.

ואחרי שזכר הגלויות ושתי הגאולות האלה הראשונות וזכר על כל אחת מהן "מה תשתוחחי נפשי" וגו', זכר הגלות האחרון הזה ולגדלו וארכו וקשיו עשה בו מזמור בפני עצמו, ואמר: "שפטני אלהים וריבה ריבי" (מג, א). כי הנה על אחת משתי הגלויות הראשונות לא אמר כי אם על הגלות הזה האחרון שחדש בו דברים: האחד – אמרו: "שפטני אלהים וריבה ריבי", שלקח בזה לשון אדון הנביאים בשירת האזינו "כי ידין יי' עמו" (דברים לב, לו). והב', שבקש נקמה מהאויבים באמרו: "וריבה ריבי מגוי לא חסיד", שהוא אדום10, והתפלל שיצילהו השם מידו בגלותו באמרו: "מאיש מרמה ועולה תפלטני". והג', שהתלונן על אורך הגלות וקשיו מה שלא אמר כן על שאר הגלויות מפני שזה11 נתארך כל כך ועצמו צרותיו, ועל זה אמר: "כי אתה אלהי מעוזי" וגו' (ב). והד' – אמרו: "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (ג), שהתפלל שתשוב הנבואה באומה כימי קדם ואתה תראה שעל הגלות הראשון אמר: "מתי אבוא" (מב, ג), לפי שבמעמד הר סיני זכו למורא הגדול שהוא גילוי שכינה, אבל בשני שהיא פקידת בבל לא אמר מזה דבר, לפי שלא היה ביניהם שם נבואה לא שכינה ולא אש מן השמים, ולזה אמר בענין הגאולה השנית ההיא "יומם יצוה יי' חסדו" וגו', כי זה היה תכלית הרוחנית אשר זכו אליה באותה פקידה, רוצה לומר השיר והתפילה שהיה בבית המקדש וחסר הדברים הגשמיים. אמנם על הגאולה העתידה אמר: "שלח אורך ואמתך", שהאור נאמר על הנבואה, כמו שאמר (ישעיה ס, ב): "ועליך יזרח יי'", "ואמתך" – היא השכינה. ואמר על שניהם "המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך". ואפשר שאמר "אורך" על כבוד יי' שמלא את המשכן ומלא גם כן את הבית אשר בנה שלמה, כן ימלא הבית העתיד. ועל ענין אש מן השמים שחסר גם כן בבית שני וירד לעתיד לבוא, אמר: "ואבואה אל מזבח אלהים" וגו' (ד), לפי שברדת האש על המזבח היה שמחה ורנן בכל העם, וכמו שאמר (ויקרא ט, כד): "וירא כל12 העם וירונו". ועל הגאולה הזאת העתידה אמר גם: "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים" (ה). וייעדו שלא תהיה התוחלת לבטלה והוא אמרו: "כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי".

הנה התבארו במזמורים האלה ג'13 ייעודים: האחד – נקמת האומות, כמו שאמר: "שפטני אלהים וריבה ריבי" (מג, א), והוא העיקר האחד מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "ואבואה אל מזבח אלהים... הוחילי לאלהים" (מג, ד-ה), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד', שתשוב השכינה והנבואה, כמו שאמר: "שלח אורך אמתך" (מג, ג), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר ביארתי בעיקרים ההם, שהייעודים האלה אי אפשר שיפורשו לא כדרך הנוצרים על הדברים הרוחניים ולא על זמן בית שני.

המזמורים הג' והד' המייעדים על הגאולה העתידה הם שניהם ל'בני קרח' גם כן ואחד מהם הוא מזמור מ"ו והב' הוא מזמור מ"ז – "כל העמים תקעו כף" (ב). והנה באחד מהם אמר "על עלמות" (מו, א). ועם היות שפירשו14 "עלמות" – על כלי מכלי הנגון שחברוהו וסדרוהו בני קרח ונתנו לנגנו בכלי ההוא, אינו רחוק שאמר "עלמות" – על הנפלאות הנסתרות והנסים הנעלמים שהקב"ה עושה עם ישראל בכל דור ודור. וענינו המזמור שבני הגלות יאמרו "אלהים לנו מחסה ועוז" (מו, ב) להצילנו הוא עזרה בצרות הגלות15 נמצא לנו מאד, ועל כן שהוא לנו "מחסה ועוז... לא נירא בהמיר ארץ", והתמורה היא בהתחדשות ממשלת המלכויות עליה "ובמוט הרים שהוא רמז למלכים "בלב ימים". כלומר, שיפלו בידי אויביהם. וכבר כינה הנביא האומות בימים ההם, כמו שאמר ישעיהו (ישעיה יז, יב): "הוי המון עמים רבים16 כהמות ימים יהמיון", וזהו שאמר כאן: "יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה" (מו, ד), שדמה האויב המתגבר לים שיהמו יחמרו מימיו בזעפו17 וירעשו ההרים בגאות מימיו, כן ירעשו המלכויות במשול האויב עליהם. ועם כל תוקף ארבע המלכויות וממשלתם, הנה לא ישטפו את ירושלים באחרית הימים, והוא אמרו: "נהר פגליו ישמחו עיר אלהים" (מו, ה). רוצה לומר, שיצא מפלגי הים נהר שבו ישמחו המים את "עיר אלהים קדש", שהיא ירושלים, והעיר ההיא יהיה משכני עליון ששם ישכון שכינתו. ואפשר שרמז בזה גם כן למה שייעדו הנביאים שמעיין מבית יי' יצא ויצאו מים חיים מירושלים, כמו שפירש בנבואת זכריהו18 האחרונה19. ונתן הסיבה למה "נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים... בקרבה בל תמוט יעזרה אלהים לפנות בקר" (מו, ה-ו). רוצה לומר, שבכל בלבול האומות ורוב המלחמות שילחמו איש באחיו20 באחרית הימים רווח והצלה יעמוד ליהודים21 עד שתשמח "עיר אלהים" ומקום המקדש אשר שכן שם האדון העליון על כל האדונים, ואז יכירו כל יושבי תבל22, כי בעבור שהיה השפע ההוא בקרב ירושלים על כן – "בל תמוט" מכל וכל; ואם ימצא בה איזו צרה – יעזרם, כאילו תאמר מערב לבקר וכמאמר המשורר "בערב ילין בכי ולבקר רינה" (לו, ו), ועל זה אמר כאן: "לפנות בקר". ואפשר גם כן שרמז באמרו "לפנות" – לעת הגאולה וזמנה שהוא היה בוקר לא ערבות23, ועליו אמר דניאל (דניאל ח, יד): "עד ערב בקר". ואף על פי ש"המו גוים" והם העמים שיבואו להלחם על ירושלים, הנה הם לא יצליחו, כי ימוטו ה"ממלכות ההם", ונתן הקב"ה "בקולו ותמוג הארץ" (ז), רוצה לומר ארץ ישראל, שתהיה בפחד ומורא גדול מפניהם, אבל בתוקף אותה צרה "יי' צבאות עמנו" (ח), כלומר מי שהוא אדון צבאות מעלה ומטה הוא יהיה עמנו, לפי ש"משגב לנו אלהי יעקב" אבינו "סלה". ולכן ייעד במה שיהיה בימים ההם, אם מהחורבן העצום אשר יעשה מהאומות, כמו שאמר: "לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ" (ט), וה'שוממות' הוא בחורבן האומות והפסדם.

והתבוננו פליאה אחרת שיעשה, והוא שאחרי אותה מלחמה יהיה שלום מופלג בכל הגוים ובכל הארץ, כמאמר הנביא (מיכה ד, ג): "ולא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון24 עוד מלחמה", ועל זה אמר כאן: "משבית מלחמות עד קצה הארץ" (י), רוצה לומר שגם בקצוות הארץ והאיים הרחוקים יהיה שלום25 ולכן לא יצטרכו לכלי זין, וזהו "קשת ישבר וקצץ חנית", ו"עגלות" אשר בהם ישאו הסוללות וכלי מלחמה והמזון26 לאנשי החיל – "ישרוף באש", לפי שלא יצטרכו אליהם עוד. ויאמר הקב"ה לאומות "הרפו ודעו כי אנכי אלהים ארום בגוים ארום בארץ" (יא), רוצה לומר הרפו מלחמות27 ואל תרגזו איש את אחיו28, כי אנכי אלהים שופט כל הארץ29 ומכאן ואילך לא משפטי בישראל, כי גם כן "ארום בגוים ארום בארץ" הנבחרת שאשיב אותה לקדמותה.

ולפי שייעדו בני קרח בזה ייעודים חזקים, לכן אמרו בסוף המזמור: "יי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" (יב), והוא דרך תחינה באומר "יי' צבאות" יקיים הבטחתו זאת שיהיה עמנו ומשגבנו נצח סלה. ואפשר לפרש: "לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ" (ט), שרצה לומר לכו והתבוננו בפעולות השם כמה הם הפכיות כפי הזמנים וכפי המקבלים, כי הוא "אשר שם שמות בארץ" – ירמוז לחורבן ארץ ישראל ושוממתה30; ועתה יעשה בהפך – כי ישבית מלחמות מעליה ויאמר לגוים "הרפו ודעו כי אנכי אלהים לארום בגוים" – להנקם מהם; ו"ארום בארץ" אשר בחרתי להשיבה לקדמותה ואז יאמרו ישראל "יי' צבאות עמנו", רוצה לומר כבר יצאנו מהסתרת פנים ושב השם לשוש עלינו לטוב ויהיה עמנו ומשגב לנו סלה.

וכדי שלא נבוא עוד לגלות אחר ואחרי שזכר במזמור ההוא הדברים העתידים להיות בתשובת ישראל ובנין ירושלים, זכר במזמור שאחריו השמחות שחייבין לשמוח על זה לא לבד ישראל, כי אם גם כן כל האומות והוא אמרו: "כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה" (מז, ב). ורמז בזה שיקבלו האומות כולם אמונת השם יתברך ולכן ירננו לפניו. ונתן הסיבה למה יתקעו כף וירונו באמרו: "כי יי' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" (ג), רוצה לומר הוא עליון על השכלים הנבדלים ונורא על כל המערכות השמימיות ו"מלך גדול על כל הארץ". כי הנה הכוכב יהיה משטרו בחלק אחד מן הארץ ולא בחלק אחר ואין השם יתברך כן, כי הוא "מלך גדול על כל הארץ". והראיה על זה, כי הוא "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו" (ד). ומלת 'ידבר' היא מגזרת "דבר כבד מאד" (שמות ט, ג), כלומר שהקב"ה יהרוג עמים רבים בסיבתנו והנשארים יתקעו כף ויריעו "לאלהים בקול רנה". ועוד ראיה שנית, על יכולתו ש"יבחר לנו את נחלתו את גאון יעקב אשר אהב סלה" (ה), רוצה לומר שבהשפילו את אויבנו יקח הארץ הנחרבת שהיתה בידיהם ו"את גאון יעקב", שהוא בית המקדש31 "אשר אהב סלה" לתתה לנו.

ואמרו עוד: "עלה אלהים בתרועה" (ו), חוזר למעלה למה שאמר: "הריעו לאלהים בקול רנה", כאומר לפיכך אני אומר "הריעו לאלהים", לפי שידעתי שהוא אוהב את התרועה וחפץ בה, שלכן נשמע 'קול שופר' ותרועתו במעמד הר סיני ולכן גם אתם "זמרו לאלהים זמרו" (ז) בפה, וכמו שאמר למעלה: "בקול רנה".

ולפי שאמר: "זמרו למלכנו זמרו" ביאר, שבגאולה העתידה לא לבד יהיה מלך בישראל כי אם מלך כללי בעולם, והוא אמרו: "כי מלך על כל הארץ אלהים זמרו זמרו משכיל" (ח). ומלת 'משכיל' תאמר על השכל32, כי מפני שבזמן ההוא תמלא הארץ דעה את השם33 ויכירו אלהותו מתוך השפעתו, לכן אמר שיזמרו לפניו להיותו "משכיל", רוצה לומר נותן להם שכל והבנה להכירו34. ומפני שאמר: "כי מלך על כל הארץ אלהים" ביאר שלא יחשבו שתהיה מלכותו על כל האומות בשווה, כי לא יהיה כן, וזהו שאמר: "מלך אלהים על הגוים". וענין הממלכה היא, שיקבלו האומות כולם אלהותו ומלכותו עליהם35, אבל עם כל זה לא יעשה הקב"ה ישיבתו, כלומר קביעות והתמדת השגחתו כי אם "על כסא קדשו". וכדי להשרות שמה שכינתו "נדיבי עמים" (י), שהם ישראל נאספו ונתקבצו מגלותם. ולפי שקראם "עמים" ביאר שלא אמרו כי אם על ישראל, באמרו: "עם אלהי אברהם" ויחסם לאברהם, לפי שהיה אב היחס, והוא ראה שעבוד ד' מלכויות והגאולה העתידה במעמד בין הבתרים.

ואמנם אמרו: "כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה" הוקשה מאד על המפרשים36 ולא ראיתי בו דבר מספיק. ואפשר לומר, שהכתוב מסורס כאילו יאמר "כי לאלהים מאד נעלה מגני ארץ", שהצלות העולם הזה וההמלט מפגעיו הוא, מהאלהים ולא מאחר. והנכון בעיני, כי לפי שנתן הבדל ומעלה רבה למלכות השם יתברך ב"כסא קדשו" ממלכתו על שאר חלקי הארץ, שלכן אמר אף על פי שמלך אלהים על גוים, הנה אלהים ישב בישיבה קיימת על "כסא קדשו" ו"נדיבי עמים... עם אלהי אברהם", שהם ישראל נאספו שמה. ולכן עם היות, ש"לאלהים מגני ארץ" והוא המלכות הכללי שזכר בעולם מאד נעלה "עם אלהי אברהם", או "כסא קדשו" שזכר למעלה על כל שאר האומות והארצות.

הנה התבארו שני המזמורים האלה שהם ייעודים מבוארים על הגאולה העתידה, ולכן נסמך אליהם מזמור אחד לבני קרח גם כן "גדול יי' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (מח), שהגיד בו מעלת ירושלים לעתיד לבוא, כמו שמבואר בענינו.

והתבארו אם כן בשני המזמורים האלה ז' ייעודים: האחד – נקמת האומות וחורבנם, כמו שאמר: "יהמו יחמרו מימיו... המו גוים מטו ממלכות נתן בקולו תמוג הארץ" (מו, ד; ז), והוא העיקר האחד מעיקרי נבואות ישעיהו. הב' – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "יי' צבאות עמנו" וגו' (מו, ח), ואמר "יבחר לנו את נחלתנו" וגו' (מז, ה), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. הג', שיש עת מוגבל ומחוייב לגאולה, וכמו שאמר: "יעזרה אלהים לפנות בקר" (מו, ו), והוא העיקר הו' מעיקרי נבואות ישעיהו. הד', שלא ישובו עוד לגלות, כמו שאמר משגב לנו אלהי יעקב סלה" (מו, ח), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישיעהו. הה', שתשוב השכינה והנבואה כבראשונה, וכמו שאמר: "ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון" (מו, ה), ואמר: "אלהים ישב על כסא קדשו" (מז, ט), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. הששי, שיהיה שלום בכל הארץ, כמו שאמר: "משבית מלחמות עד קצה הארץ" וגו' (מו, י), והוא העיקר הי"ג מעיקרי נבואות ישעיהו. הז', שיקבלו האומות כולם אמונת השם, כמו שאמר: "כל העמים תקעו כף כי מלך" וגו' (מז, ב), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר הוכחתי בעיקרים ההם שאי אפשר לפרש הייעודים האלה כי אם לעתיד לבוא.

המזמורים הה' והו'

המזמורים הה' והו' שניהם לאסף. הראשון מהם הוא מזמור ע"ד37 "הודינו לך אלהים" (עה, ב), והב' מזמור ע"ה38 "נודע ביהודה אלהים" (עו, ב). וענין המזמור הראשון שהנה המשורר הזה עצמו במזמור שלמעלה "למה אלהים זנחת לנצח" וגו' (עד, א), התרעם על שני דברים, על הצלחת האומות והשפלת ישראל וצרתם, וכמו שכתוב שהתפלל בסוף המזמור על ישראל שלא יכלו בגלות "אל תתן לחית נפש תורך" וגו' (עד, יט); ועל נקמת האומות אמר: "קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום" (עד, כב), שהוא אדום "אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד" (עד, כג), שזה אמר על שאר האומות שהם צוררי השם ששאונם והמייתם עולה תמיד למעלה בלי השפלה, ולכן התחיל המזמור הזה (עה) באומרו "למנצח אל תשחת מזמור לאסף שיר". ו'למנצח' הוא מלשון נצחון או מגזרת נצחיות; ו'תשחת' הוא מלשון 'השחתה'. ושיעור הכתוב "מזמור לאסף שיר" והמזמור הוא "למנצח אל תשחת", רוצה לומר אתה המנצח האמתי והנצחי המוחלט הקדמון במה שעבר ונצחי במה שיבוא יתברך "אל תשחת" את שארית ישראל39 ואל תכלם בגלום הזה וזכור נא, כי "הודינו לך אלהים" (עה, ב), כלומר כמה שירות ותשבחות אמרנו לפניך ביציאת מצרים ועל הים ובזמן שאר הנסים, וכן בהיותם על הארץ היה קרוב שמך אלהים והיו תמיד מספרים בנפלאותיך, וזהו אמרו: "וקרוב שמך ספרו נפלאותיך".

והכונה כולה שכיון שנקרא עליהם שמו יתברך והודו לשמו וספרו נפלאותיו, לא יכלם ולא ישחיתם בגלות. וגם זה מדברי המשורר הוא תשלום למזמור הקודם.

ואחר זה זכר מה שישיבהו השם יתברך על תוכחתו ותפילתו באמרו: "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט נמוגים" וגו' (עה, ג). רוצה לומר, ידוע תדע, כי יש עת מוגבל ידוע לגאולה העתידה40 והוא מועד הקץ הנזכר בדברי דניאל. וכל זמן שאין המועד ההוא מגיע – מצליחים האומות, וישראל בהכנע ושפלות. אמנם "כי אקח מועד" והוא בעת בואו, או שיקחהו השם יתברך קודם זמנו41 בזכות הדור מפני תשובה ומעשים טובים אז "אני מישרים אשפוט" להעניש את האומות ולתת שכר טוב לעדת ישראל, והוא אמרו: "נמוגים ארץ וכל יושביה" (עה, ד) שיהיו נמוגים ונמסים ארץ האומות וכל יושביה שגם תחרב ותתקלקל על דרך "גפרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים כט, כב), ושהו עונש האומות; וכנגד תשועת ארץ ישראל ותיקון השפלתה אמר: "עמודיה סלה", כלומר אני הוא שהוצאתי ישראל מצרות אחרות וגם אני אוציאם מצרה זו. והנה אמר "עמודיה" בלשון נקבה, לפי שהמשורר תיאר את האומה גם כן בלשון נקבה באמרו: "אל תתן לחית נפש תורך חית ענייך אל תשכח לנצח" (עד, יט), לכן השיבו בלשונו "אנכי תכנתי עמודיה סלה". והיותר נכון הוא, שכל זה אמר על האומות שיעשה בהם משפט מישרים והוא, שיהיו נמוגים ארץ האומות וכל יושביה ושאין להפלא מזה, כי אם היתה להם העמדה וקיום עד כה מאת יי' היתה זאת42, כי הוא יתעלה תכן "עמודיה" של ארץ אותם האומות "סלה" כל הזמן ההוא, ולכן הוא עצמו יתעלה ימוג וימס אותה, ולכן אמר כנגד האומות: "אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן" (עה, ה) בגאוה וגאון על הצלחתם וכבודכם אל תרימו למרום קרניכם בדברים שאתם מדברים כנגדי, כי לא ממוצא שהוא מזרח ונקרא מוצא, לפי שמאותה הפאה השמש יצא על הארץ ומערב היא הפאה המנגדת שיכנס השמש תחת הארץ. ומלת 'הרים' הוא כדברי חכמינו זכרונם לברכה43 מלשון 'הרמה' יאמר הכתוב שלא לאומות המיושבים בפאת מזרח, ולא למיושבים בפאת מערב, ולא להולכי המדברות שהם הערביים לא יהיה לשום אחד מאלה "הרים", כלומר רוממות ומעלה, לפי ש"אלהים שופט" (עה, ח), רוצה לומר שישפוט בזמן ההוא את כל הארץ, כמו שאמר: "אני מישרים אשפוט" (עה, ג). ולכן "זה ישפיל" שהן האומות המכעיסות אותו; "וזה ירים", שהוא ישראל, כי יש "כוס ביד יי' ויין חמר" שהוא יין חזק באיכותו – "מלא מסך", רוצה לומר ממוסך כראוי. ואמר "מסך" – על התערבות הסם הממית כו', או שהיה ה"מסך" נאמר על מלוי הכוס, וכמו שאמר (משלי ט, ב): "מסכה יינה"44.

וזכר שהיה הכוס כל כך מלא שיוצא ונגר מכל הצדדים למלויו, והוא אמר "מלא מסך ויגר מזה", ובאמת הכוס יהיה כל כך מלא שישתו ממנו הגוים45, כי לכן אמר: "ויגר מזה". אך אמנם השמרים שבו שהוא היותר רע שבכוס ימצו וישתו "כל רשעי ארץ". וגילה בזה שלא יהיה עונש האומות שווה בכולם, כי הנה הרשעים שבהם יענשו יותר מהשאר, ועל זה אמר: "על שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ"; וכנגד עדת ישראל אמר: "ואני אגיד לעולם" (עה, י) הפליאה העצומה הזאת, שאספר אותה מדור לדור ואזמר עליה "לאלהי יעקב", לפי שהקב"ה "כל קרני רשעים" (עה, יא), שהם האומות – יגדע ו"תרוממנה קרנות צדיק", שהוא ישראל. כי לפי שאמר על האומות אל תרימו למרום קרניכם", לכן על מפלתם אמר: "וכל קרני רשעים אגדע", וזה סמך46 המזמור אשר אחריו "נודע ביהודה אלהים" (עו), רוצה לומר שבזמן ההוא ש"קרני רשעים" יגדע השם ו"תרוממנה קרנות צדיק", אז יהיה "נודע ביהודה אלהים" ו"בישראל", שהוא עשרת השבטים אשר ישובו בגאולה יהיה גם כן גדול שמו, כי כולם ישתתפו ויתאחדו בעבודת השם יתברך ובשמירת תורתו.

ומפני שאמר ב"יהודה" ו"בישראל", ביאר שלא יהיו להם שני ראשים ושתי ממלכות בירושלים ובשומרון, כמו שהיה מקדם בחלוף המלכויות. כי בירושלים בלבד47 יהיה "סוכו" (עו, ג) של הקב"ה "ומעונתו בציון" יהיה. וענין 'סוכו' הוא רמז אל ענן כבוד יי' ושכינתו אשר תשוב שמה בזמן הגאולה, כי ענן הכבוד – יקרא 'סוכה'. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוכה יא, ע"א): "כי בסכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג), שהיו ענני כבוד. ואפשר לפרש: "ויהי בשלם סוכו", שהוא מאמר המשליי, כי השם יתברך הוא רועה ישראל ולכן באותו דרך המשל אמר, שיהיה "סוכו" – בירושלים; ומענותו – בהר ציון, ששם בית המקדש. ונתן הסיבה למה יהיה בירושלים – "סוכו ומעונתו" שהוא לפי ששמה "שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה" (עו, ד), כלומר שעליה תמיד באו מלכים נלחמו סנחריב, נבוכדנצאר, טיטוס, מלכי ישמעאלים אחריו, מלכי אדום אחריהם ומלך מצרים שהוא מושל עליה היום הזה. ולפי שרבו כמו רבו תמיד עליה, לכן אמר שמה: "שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה".

ואפשר שאמר ד' מיני כלי מלחמה כנגד ד' המלכויות: האחד – "רשפי קשת" רומז לבבל ששרף בית קדשנו ותפארתנו. והב' – "מגן" כנגד פרס, שהיו למגן עלינו. והג' – "חרב" כנגד יוון, שהרגו היוונים אוכלוסין רבים מישראל. והד' – "מלחמה סלה" כנגד אדום, כי מפני אורך שעבודה בישראל אמר עליה "סלה". אבל עם היות, שהמלכויות ההם גברו בארץ ישראל עד כה, הנה אתה אלהים נורא ואדיר מאותם החיות הטורפות והגוזלות, והוא אמרו: "אתה אדיר מהררי טרף" (עו, ה), כי "נאור הוא כמו 'נורא', והוא גם כן מלשון 'אור' כמו "באורך נראה אור" (לו, י), וכאילו אמר כנגד השם נורא אתה ואדיר מכל "הררי טרף", שהוא כינוי למלכי האומות החזקים הטורפים והחומסים. ובעבור שאתה נאור ואדיר יותר מהם, לכן "אשתולל אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם" (עו, ו). ו"אשתולל" הוא מלשון 'שלל'48 והא' במקום יו"ד, או במקום ה"א, כי אותיות 'אהוי' מתחלפות יאמר, שהגוים הבאים על ירושלים באחרית הימים עם היותם "אבירי לב", ישתוללו מנכסיהם ומכל אשר להם "ונמו שנתם", רוצה לומר שישנו שנתם שהוא המוות49, באמרו: "שנת עולם" (ירמיה נא, לט; נז), לפי שלא ימצאו אנשי חיל ידיהם50, כי יפלו במלחמת ובמגפת השם, כמו שנפלו מחנה סנחריב, והוא אמרו עוד: "עוד מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס" (עו, ז), שהוא פירוש מה שאמר: "נמו שנתם". והענין שבסיבת גערת השם וגזרתו בהם נרדם החיל שזכר "ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם", וגם כן נרדם הרכב והסוס, כי תהיה מגפת השם באנשים ובבהמות. וכפי זה הפירוש האמתי לא תהיה ו"ו 'ו'רכב מיותרת כדברי המדקדקים51, כי לא אמר "נרדם" על הרכב לבד. אבל אמרו בעצם וראשונה על החיל שכבר זכר ואמר, שכן יהיה נרדם ומת הרכב והסוס. וביאר שזה יהיה נקל ביכולת השם לעשותו, והוא אמרו: "נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך" (עו, ח), כי אותו יום מלחמת האומות העתידה יהיה יום חרון אפו, כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לח, יח): "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג וגו' תעלה חמתי באפי". ולפי שאמר למעלה "אני מישרים אשפוט", לכן אמר: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (עו, ט), רוצה לומר כשהשמעת משמים יום הדין ההוא52, שתעשה באומות, הנה ארץ ישראל יראה יראה גדולה בבוא האויבים עליה ויצא חצי העיר בגולה53. אבל באחרית הימים תשקוט כימי קדם וזה אמרו: "ארץ יראה ושקטה", לפי שהיה תכלית המשפט והדין ההוא, שיקום "למשפט אלהים" כדי "להושיע כל ענוי ארץ סלה" (עו, י), שהם ישראל54 שיהיו נושעים לנצח נצחים.

ואמנם אמרו: "כי חמת אדם תודך שארית חימות תחגור" (עו, יא) הוקשה על המפרשים55. ונראה לי בפירושו, שאמר: "חמת אדם" – על החימה שיהיה לאומות במפלתם וחורבנם ויאמר, כי חימת האדם אשר על פני האדמה וחורבנו ומפלתו היא עצמה תודה להשם56, כי מתוך מפלתם וחורבנם – יכירו יכולתו ואלהותו וישובו אליו, וזהו "כי חמת אדם תוך ושארית חמות". רוצה לומר, החימה שתהיה לשארית הגוים מרעתם תביאם להדבק בו יתברך כאשר ידבק החגור אל מתני האיש, והוא אמרו: "שארית חמות תחגור", שהאומות באימתם יתדבקו בו וילכו אחריו, והוא אמרו אחר זה: "נדרו ושלמו ליי' אלהיכם כל סביביו יובילו שי למורא" (עו, יב), רוצה לומר שהאומות ידרו נדרים וישלמו אותם לאלהי ישראל57. וכאילו אמר כנגד האומות אף על פי שהחריב אתכם הקב"ה נדרו ושלמו לפניו, כי הוא מוראכם. ונתן הסיבה למה קראו "מורא" באמרו: "יבצור רוח נגידים נורא למלכי ארץ" (עו, יג), כלומר שבעבור שהקב"ה יבצור רוח המלכים והנגידים ההמה ויכרות אותם, שהוא מלשון "תבצור כרמך" (דברים כד, כא), לפי שהבוצר כורת האשכולות אז שיהיה מלשון "לא יבצר מהם" (בראשית יא, ו). והענין לפי שהקב"ה יבצור וימנע רוח לנגידים וימיתם באותה מלחמה, לכן יהיה הוא יתברך "נורא למלכי ארץ", כי ייראו מלפניו ויביאו לו מנחה.

הנה התבארו בב' המזמורים האלה ז' ייעודים58: האחד, שיש עת מוגבל ומועד קצוב לגאולה העתידה, כמו שאמר: "כי אקח מועד" וגו' (עה, ג), והוא העיקר הו' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – נקמת האומות העתידה, כמו שאמר: "נמוגים ארץ וכל יושביה וכל קרני רשעים אגדע" (עה, יא), והוא העיקר הראשון מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' – הגאולה העתידה, כמו שאמר: "ואני אגיד לעולם... ואמר תרוממנה קרנות צדיק" (עה, ע-יא), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד', שישובו עשרת השבטים משביים, כמו שאמר: "נודע ביהודה אלהים" וגו' (עו, ב), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה', שתשוב השכינה והנבואה בישראל בירושלים, וכמו שאמר: "ויהי שלום בסוכו" וגו' (עו, ג), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. והז'59, שיקבלו האומות אמונת השם יתברך, כמו שאמר: "נדרו ושלמו ליי' אלהיכם" וגו' (עו, יב), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר הוכחתי בעיקרים ההם שהייעודים האלה אי אפשר שיפורשו, לא כדרך הנוצרים על הדברים הרוחניים ושלא נתקיימו בזמן בית שני.

המזמור הז'

המזמור הז' הוא גם כן לאסף והוא מזמור ע"ט60. וענין המזמור הזה שתיאר השם את הם יתברך בג' תארים: האחד, בשם "רועה ישראל"; והב', "נוהג כצאן יוסף"; והג', "יושב הכרובים הופיעה". וראוי לעיין מה הוציא מג' התארים האלה. ועוד שנית למה בתפילתו אמר "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך" (פ, ג) ולא זכר שאר השבטים, ואף על פי שאלה היו בני רחל ידוע שלא אליהם בלבד תהיה הגאולה, כי גם לבני לאה והאמהות. ועוד ג' למה נאמר בזה המזמור ג' פעמים "אלהים צבאות השיבנו" וגו' (פ, ח). ותראה שבפעם הראשונה אמר: "אלהים השיבנו" (פ, ד) , ובב' אמר: "אלהים צבאות השיבנו" (פ, ח), ובג' האחרונה אמר: "יי' אלהים צבאות" (פ, כ). והנראה שהמשורר הזה התפלל ראשונה על הגאולה העתידה ובפרט על החזרת עשרת השבטים, ועל כן אמר: "רועה ישראל האזינה" (פ, ב), שהיה השם יתברך האלהים הרועה את ישראל אבינו אב השבטים. וכאילו התפלל לפניו, שבשביל זכות יעקב שנקרא שמו ישראל יאזין השם תפילתו. ולפי לאומר לומר, שהשבטים נתחייבו עונש גדול מפני מכירת יוסף אחיהם שמכרוהו בהיותם כצאן, לכן אמר: "נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה", רוצה לומר אף על פי שאתה אלהינו היית משגיח ביוסף כנוהג הטוב על צאנו, הנה ראוי שתשים כנגד זה היותך יושב הכרובים שהיו בבית המקדש, ולכן – "הופיעה" והשגיח עלינו להחזיר שכינה למקומה. ומלת 'הופיעה' היא מלשון 'זוהר' ו'אור', כמו "הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב), להגיד שבהיות שכינתו מעל לכפרת מבין שני הכרובים היה מופיע עליהם כמה הופעות. ואפשר לפרש ישראל – על השבטים כולם. ומלת 'נוהג' יחזור לישראל יאמר אתה האל רועה עם ישראל תאזינה תפילתי, ואף על פי שישראל הנזכר היה "נוהג כצאן יוסף", רוצה לומר שנהג את יוסף במכירתו כצאן שמוכר אותו הרועה, הנה עם כל זה אתה יושב הכרובים הופיעה לבני אפרים. והענין, שאם תזכור לנו עוונות ראשונים61 ממכירת יוסף, הנה "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך" (פ, ב), כי אלו בידוע שלא היו במכירת יוסף, לא אפרים ומנשה שהיו בניו, ולא בנימין שהיה אחיו בן אמו, ולכן לפניהם ראוי שתעורר גבורתך, ואם תעשה זה להם – הנה יתחייב ש"לכה לישועתה לנו", רוצה לומר שתלך להושיע אותנו כולנו, לפי שכל השבטים נתיחסו בשם אפרים ובנותיה בכלל מלכות ישראל ובנימין היה ממלכות יהודה, ואי אפשר לתת הגאולה לשיעורין, ולכן אם תעורר גבורתך על אפרים ומנשה – תופיע גם כן על שאר השבטים.

ולפי שהיו הגלויות שלושה בכללותם: האחת – גלות השבטים מלכות ישראל על ידי מלך אשור, אם הראובני והגדי, ואם זבולון ונפתלי ושמרון ובנותיה, שכולם יוחדו לגלות אחד להיותם מלכות אחד, ועל ידי מחריב אחד שהוא – מלך אשור. והב' – גלות יהודה ובנימין על ידי נבוכדנצאר. והג' – גלות ירושלים על ידי טיטוס. לכן כנגד אותם ג' גלויות אמר במזמור הזה ג' פעמים "השיבנו והאר פניך ונושעה" (פ, ד; ח; כ).

ובעבור שהיה הגלות הראשון יותר בדין משפט הגדול מכל הגלויות להיות עשרת השבטים רעים וחטאים ליי' מאד62, לכן אמר עליו "אלהים השיבנו" (ד), שישיב השם אותו גלות שהיה במידת אלהים על פי הדין וישיבם על אדמתם. ולפי שאין כח בבעל תשובה אם לא ילווה אליו עזר אלהי, לכן אמר: "והאר פניך ונושעה", כי 'אור פניו' יורה להם את הדרך הנכונה לשוב אליו, ובזה יהיו נושעים, והוא על דרך "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" (סז, ב).

ולפי שגלות עשרת השבטים היה הראשון מגלויות ולא שבו לבית שני ונתארך גלותם היום יותר מאלפים שנה, לכן אמר עליו: "יי' אלהים צבאות עד מתי עשנת בתפילת עמך" (פ, ה), כלומר שלא עמדה להם מידת רחמים שהיא ה' ולא מידת אלהים שהוא הדין בדרך הממוצע, וגם צבאות מעלה לא עמדו להם בגלותם, והוא אמרו: "עד מתי עשנת בתפלת עמך", ש"האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (פ, ו), רוצה לומר שלחמם ומשתם היה כולו בדמעות. ופירוש 'שליש' יש אומרים שהוא כלי מכלי חמד (חמדה) [המידה]63, כמו "בשליש עפר הארץ" (ישעיה מ, יב). ויאמר הכתוב שהשקה עשרת השבטים בדמעות מלא המידה הגדולה הנקראת "שליש" על גלות מצרים וגלות בבל וגלותנו באדום זה64. אבל יותר נכון אצלי לפרשו על גלות עשרת השבטים שגלו שלוש פעמים: ראשונה – הראובני והגדי וחצי שבט המנשי מעבר לירדן; ושנית – כעת ראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי65; והג' – שמרון ובנותיה66. ועל שלושתם אמר: "האכלתם לחם דמעה", שהיא אחת; ותשקמו בדמעות", שהם שתים, ועל כולם אמר: "שליש", שרצה לומר גלות משולש.

ואחרי שדיבר בגלות י' השבטים, דיבר בגלות יהודה ובנימין על ידי נבוכדנצאר מלך בבל, ועל זה אמר: "תשמנו מדון לשכנינו" (פ, ז), כי בבל היתה שכנה לירושלים ובעוונתיה שלח הקב"ה מדון ומלחמה ואיבה ביניהם באופן שהבבלים אויביהם ילעגו להם בחורבנם, ועל הגלות השני הזה אמר: "אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה" (פ, ח), כלומר אלהים שבדין ומשפט הגלית אותנו זכר נא כי67 אתה אלהי צבאות ישראל, ולכן השיבנו מזה הגלות השני בשתאר פניך אלינו ואז נושעה. וכבר ידעת שמהגולים בחורבן בית ראשון של ירושלים לא שבו לבית שני כי אם מעט מזער מאותם שגלו לבבל בלבד, ורוב אותם שגלו בשאר הארצות שלא שבו עוד, ולכן אמר עליהם: "השיבנו". ועשה המשורר טענה על גאולתם באמרו: "גפן מצרים תסיע" (פ, ט), כלומר הלא אתה יי' אלהים הוצאת את כנסת ישראל ממצרים והסעת אותם משם וגרשת גוים מפניהם בארץ ישראל "ותטעה", רוצה לומר כנסת ישראל שם.

והנה דימה אותה68 בגפן מפני ג' דברים שימצאו בגפן יותר מבשאר העצים: האחד, שצריך שתהיה משורש טוב ומשובח, כי יש הבדל גדול מזמורה לזמורה הנטעת להוציא גפן טוב ויין משובח, וכן היה ישראל, כמו שאמר הנביא (ירמיה ב, כא): "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת". והב', שהגפן הטוב לא יצמח בכל ארץ שתזדמן כי אם בארץ מיוחדת אליה, וכמאמר ישעיהו הנביא (ישעיה ה, א): "כרם היה לידידי בקרן בן שמן", וכן היתה מעלת ישראל והצלחתו בארץ הקדושה לא בזולתה מהארצות. והג', שהגפן כדי שתוליד יין משובח צריכה עבודות רבות יותר משאר העצים, וכמו שאמר (שם ה, ב): "ויעזקהו ויסקלהו" וגו', וכן האומה הישראלית לא תשלם כי אם ברוב המצוות התוריות. ומפני הדימויים האלה כולם המשילו הנביאים והמדברים ברוח הקודש כנסת ישראל – לגפן.

אמר כאן: "גפן ממצרים תסיע", רוצה לומר שהסעת אותה ממצרים, לפי שלא היתה ארץ טובה לה וגרשת גוים מארץ ישראל ותטעה באותה האדמה המשובחת, ועל זה אמר גם כן: "פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא הארץ" (פ, י), רוצה לומר פנית האבנים מלפניהם, כי הם מזיקות לשורשי הגפן ואז תמלא הארץ הקדושה. ומפני זה "כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה" (פ, יא-יב), שהוא כולו משל לישיבת ישראל בארצם והתרחב גבולם בכבוד ובממשלה מבלי מונע. וכיון שהדבר כן שכל כך השתדלת בגפן הזאת להטיבה ולהצליחה, אם כן "למה פרצת גדריה", שהגדר שמים אותו סביבות הגפן לשמרה ואתה "פרצת גדריה" כדי שיכנסו בה "וארוה" (פ, יג), שרוצה לומר וילקטוה "כל עוברי דרך"69, שהוא מלשון "אריתי מורי עם בשמי" (שיר השירים ה, א) ולא לבד האנשים עוברי דרך יאכלו ממנה, אבל גם "יכרסמנה חזיר מיער" (פ, יד). ומלת 'יכרסמנה' אמרו המפרשים70 שהיא מורכבת 'יכרס מנה'71, והענין שימלא כרסו ממנה; וגם "זיז שדי", שהוא חית השדה72. ולדעת חכמינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כב, י) הוא עוף "ירענה". ואין ספק אצלי שגם בזה רמז לגלויות בשאמרו "וארוה כל עוברי דרך" – רמז לאשור ובבל ופרס ויוון, שעברו מן העולם, כדרך כל הארץ שכולם הרעו לישראל ולכן אמר עליהם: "וארוה כל עוברי דרך". וכנגד הגלות האחרון הזה שלא עבר ואנחנו בו בידי אדום ובידי ישמעאל, אמר כנגד אדום: "וכרסמנה חזיר מיער"; וכנגד ישמעאל אמר: "וזיז שדי ירענה". ואין הדבר הזה ראוי שמעשה ידיך להתפאר יהיה למרמס, ועל כן אמר: "אלהים צבאות שוב נא" (פ, טו), כי לפי שסילק נבואתו מישראל והסתיר פניו מהם אמר: "שוב נא", שישוב מחרון אפו ויפקוד הגפן הזאת שהיא ישראל.

"וכנה אשר נטעה ימינך" (פ, טז), רוצה לומר הגפן המכוננת והמיושבת אשר נטעה ימינך, כי לא היתה נטיעתה על ידי אמצעי, לא ביציאת מצרים, ולא במתן תורה, ולא בירושת הארץ. ואמר: "ועל בן אמצת לך" כנגד מלכות דוד. וחזר לדבר על שניהם, אם על הארץ אמר: "שרופה באש כסוחה" (פ, יז), רוצה לומר שהיא עתה "שרופה באש כסוחה" וכרותה מהאויבים, ש"מגרעת פניך" שאתה גוער בהם יאבדו מהרה אם לא תרחם עליהם.

ואמנם על זרע דוד אשר נשבע להתמיד מלכותו אמר: "תהי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך" (פ, יח), שהוא רמז למלך המשיח שאמצת לדוד ותאמץ למלך המשיח – היא ידך עליו להביאו ולחזקו ובזה האופן "לא נסוג ממך" (פ, יט), רוצה לומר שלא נחזור לאחור73 מתורתך, לפי שאתה "תחיינו ובשמך נקרא". ואמר: "תחיינו", אם כנגד בני הגלות שהם בו כמתים74, ואם לרמוז על תחיית המתים שתהיה בזמן ההוא שיקומו ויקראו בשמו, ולכן על הגלות האחרון הזה שהיינו בידי אדום וישמעאל אמר: "יי' אלהים צבאות השיבנו" וגו' (פ, כ), לפי ששם יי' ימלא הרחמים ויגאל אל עמו, ואלהים שהוא מידת הדין ינקום נקמתם מאויביהם ואז יהיה אלהי צבאות מעלה ומטה.

ואף על פי שבא המזמור הזה בדרך תפילה, הנה התבארו בו גלויותנו ביאור גדול והתפילה ההיא ייעוד מה שיהיה בלי ספק. הנה ייעד במזמור הזה גאולת ישראל, כמו שאמר: "אלהים השיבנו ופקוד גפן זאת" (פ, טו), ושאר המאמרים שבאו עליה.

המזמור הח'

המזמור הח' הוא מזמור פ"ד75 והוא לבני קרח גם כן: "רצית יי' ארצך" (פה, ב). וענינו, שמפני שבמזמור שלפניו זכר המשורר הזה עצמו שישובו ישראל על אדמתם ויבנו בית קדוש לאלהים, כמו שאמר: "אשרי יושבי ביתך" וגו' (פד, ה), לכן במזמור הזה ייעד בענין הגאולה ואופנה באמרו: "רצית יי' ארצך שבת שבות יעקב". והנה אמר זה על יציאת מצרים, שרצה הקב"ה בארצו להושיב שם מעונתו ושב "שבות יעקב" והוא גלות מצרים, שנעשה על ידי יעקב אבינו ברדתו שמה. ועם היות שהיו ביניהם במצרים "נשאת עון עמך וכסית על חטאתם סלה" (פה, ג), כלומר לא לבד לאותם שהיו בגלות מצרים כי אם גם אחרי כן תמיד אל נושא היית להם76. ואף על פי שהיה לך עליהם חרון אף היה מחמלתך, כל כך שתמיד "אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך" (פה, ד), ומזה ירמוז למעשה העגל ולשליחות המרגלים ויתר העוונות שחטאו במדבר ובארץ. וכיון שהדבר כן, שתמיד היית לישראל נושא עון ופשע וחטאה77, הנה גם עתה בגלותנו זה "שובנו אלהי ישענו, והפר כעסך עמנו הלעולם תנאף בנו" (פה, ה) מבלי שתשוב מחרון אפך, די שתמשוך אפך לדור ודור, אבל לא יהיה לעולם כשם שאתה העדותה בנו על ידי נביאך ענין תחיית המתים וענין קיבוץ הגלויות, והוא אמרו: "הלא אתה תשוב" (פה, ו), וזו היא פינת תחיית המתים "ועמך ישמחו בך" בקיבוץ הגלויות. וכיון שעתיד אתה לעשות כל זה על כן חלינו פניך בכל לב78 שתעשה שתי הפליאות האלה במהרה בימנו, והוא אמרו: "הראנו יי' חסדך" (פה, ח), שהוא התחייה; "וישעך תתן לנו", שהוא הגאולה העתידה.

והנה המשורר אמר: "אשמעה מה ידבר האל יי'" (פה, ט), כמו מה שאמר חבקוק (חבקוק ב, א): "ואצפה לראות מה ידבר בי", כאילו אמר "אשמעה מה ידבר האל" ומה ישיבני על תפילתי זאת, כי באמת הוא ידבר שלום אל עמו79 ואל חסדיו ויזהירם שלא ישובו "לכסלה" והם המעשים המגונים שהיו עושים בראשונה. והיתה תשובת השם אליו "אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו" (פה, י), רוצה לומר קרוב יי' לכל קוראיו80 וקרובה תשועתו לבוא וישכון כבוד בארצנו81, והוא השכינה שתשוב לירושלים לעתיד לבוא, כי לא יהיה הענין בזה כמו שהיה בבית שני82 שלא שרתה שם שכינת השם גם, שאז יתרבה בעולם החסד83 בין בני אדם והאמת באמונות האמתיות, ולא יהיה עוול בעולם, כי אם צדק ולא מלחמות, כי אם שלום, וזהו "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (פה, יא).

ואמר: "חסד ואמת נפגשו", לפי שה"חסד" שנאמר על שלמות המידות הוא סולם ומדרגה לשלמות הדעות אשר תיאר בשם 'אמת'. וכן אמר: "צדק ושלום נשקו", פירושו שהצדק שכל אדם יצדיק את עצמו כפי היושר ולא יעשה עוול לחברו, הוא השלום וההשקט היישוב המדיני. והכלל שיתחברו השלמויות האלה כולם זה בזה בזמן ההוא ואז "אמת מארץ תצמח" (פה, יב). רוצה לומר, שכלל האנשים ישתתפו ותצמח ביניהם אמת אמונת השם יתברך כעשב בארץ ואז ה"צדק משמים" יהיה "נשקף". רוצה לומר, שיעשה השם יתברך צדקה בארץ בהשפעת הטובות84. וכבר ביאר עוד זה באמרו: "גם יי' יתן הטוב" (פה, יג), כלומר מלבד שהאנשים יהיו בעצמם נוטים אל השלמות, הנה השם יתברך יעזרם בזה, כי גם הוא יתן הטוב85 וההצלחה ביניהם וארצו תתן יבולה, לפי ש"צדק לפניו יהלך" בכל הארץ "וישם לדרך פעמיו" (פה, יד), כלומר שכל אדם ישים הצדק אשר זכר ב"דרך פעמיו" ובמעשיו. והענין שתמלא הארץ דעה את יי'86 ובני אדם לא ירעו ולא ישחיתו. ואפשר לפרש "חסד ואמת נפגשו" וגו', שהחסד הוא מתת אלהים והשפעתו שיבוא כאשר בני אדם יתנהגו באמת ובאמונה האמתית, וכן הצדק האלהי יחול בעולם כאשר יהיה בין בני אדם שלום השקט ובטח, ולכן אמר: "אמת מארץ תצמח", לפי שהוא דבר מוטל על האדם "וצדק משמים נשקף", שהוא השכר האלהי. ואמנם כנגד החסד שהוא גם כן שכר עליון כמו שזכר אמר "גם יי' יתן הטוב", והוא שיצוה יי' חסדו. וכאשר יהיה זה, הנה אז ימצא השלום בין בני אדם, והוא אמרו: "וארצנו תתן יבולה", כי זהו יבול הארץ האמתי והמועיל לאדם. רוצה לומר, השלום שהוא ש"צדק לפניו יהלך", כלומר שכל אדם יצדק עצמו במעשיו ואז ירבה השלום.

ולפי שבזמן המלחמות חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו עקעקלות87, לכן אמר שכאשר האדם "צדק לפניו יהלך ישם לדרך פעמיו" ללכת בדרכים מבלי פחד. גם אפשר לומר שאמר זה כנגד השם יתברך, שכאשר יעשה משפט וצדק בעולם בחורבן הרשעים, כל אדם יצדיק מעשיו, וכמאמר ישעיהו (ישעיה כו, ט): "כי כאשר משפטך לארץ צדק למדו יושבי תבל", ולכן אמר כאן: "כאשר מארץ תצמח" שהאנשים ירדפו אחריו וה"צדק משמים נשקף" לעשות משפט וצדקה88 בארץ, הנה אז בלי ספק יי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה כפי הראוי, לפי שכאשר צדק לפניו יתברך יהלך "ישם לדרך פעמיו", שילמדו ממנו בני אדם וישם הקב"ה אותו הצדקה פעמיו לדרך נהוג ומורגל בין בני אדם.

הנה נתתי לך בפירוש הפסוקים הקשים האלה ג' דרכים, בחר לך אחד מהם שהם מלבד פירושי המפרשים.

הנה התבארו במזמור הזה ד' ייעודים: האחד – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "ועמך ישמחו בך... כי ידבר שלום" וגו' (פה, ז-ט), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – תחיית המתים העתידה להיות, כמו שאמר: "הלא אתה תשוב תחיינו" (פה, ו), והוא העיקר הי"ד מעיקרי נבואות ישעיהו. והג', שיהיה שלום בכל הארץ, כמו שאמר: "צדק ושלום נשקו" (פה, יב), והוא העיקר הי"ג מעיקרי נבואות ישעיהו. והד', שתשוב השכינה ביניהם, כמו שאמר: "לשכון כבוד בארצנו" (פה, י).

וכבר התבאר שהייעודים האלה אי אפשר לפרשם בדרך הנוצרים, ולא נתקיימו בבית שני, ושעתידים הם להתקיים לעתיד לבוא.

המזמורים הט' והי'

המזמורים הט' והי' המייעדים על הגאולה הם מזמור קט"ז ומזמור קי"ז. והכונה בשניהם לתת שבח והודאה לשם יתברך על התשועה והגאולה העתידה. כי מפני שאמר במזמור הקודם על צרות הגלות הזה "אפפוני חבלי מות וגו' ובשם יי' אקרא" (קטז, ג-ד), ואמר: "כוס ישועות אשא לך... אזבח זבח תודה בחצרות בית יי' וגו' (קטז, יג -יט), לכן בא במזמורים האלה להגיד מעלת הגאולה העתידה.

ואמר שביציאת מצרים ופקידת בבל לא נתפרסמה גבורת השם יתברך ואמונתו גלויי הארצות ולא קבלו אלהותו, כי אם עמו ישראל לא שאר האומות. אמנם בגאולה עתידה לא יהיה כן, כי הגוים והאומות כולם יהללו וישבחו אם השם הנכבד על שתי הסיבות שזכר למעלה בהלל באמרו: "על חסדך ועל אמתך" (קלח, ב); ש"חסדך" הוא רמז אל החסד שיעשה עם ישראל בגלותם; ו"אמתך" היא אמתת האמונה האלהית, שאז תתפרסם בעולם. ועל שתי הסיבות האלה אמר במזמור הזה כנגד כלל האומות "הללו את יי' כל גוים שבחוהו כל האומים", אם מפני ש"גבר עלינו חסדו" (קיז, ב) בתשועה ובגאולה; ואם בעבור אמתת אמונתו שתתפרסם ביניכם, והוא אמרו: "ואמת יי' לעולם הללויה".

ואמר שכמו, שהאומות יודו וישבחו על שתי הסיבות האלה, כן ישראל בפרט יעשה שבח מיוחס בפני עצמו, ועל זה אמר: "הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו יאמר נא ישראל" (קיח, א-ב). רוצה לומר, שבני ישראל בייחוד יאמרו שהוא יתברך מהולל ומשובח משתי בחינות, אם בבחינת מעלתו ושלמותו, כי הוא הטוב89 המוחלט, וזהו אמרו: "הודו ליי' כי טוב", ואם מצד רוב חסדיו שעשה עם העולם בבריאתו ושמירתו, והוא אמרו: "כי לעולם חסדו". ואמר שהודאת "כי לכולם חסדו" בהיותם בגלות היה נאמר בדרך העברה, כי חסדיו באמת לא ירגישו הם אותם בגלותם, אבל בזמן הגאולה אז ראוי לומר בעצם ואמת יי'"כי לעולם חסדו", לפי שביציאתם מעבדות לחרות היה החסד האמתי אליהם, ולכן אמר: "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו". ו"נא" הוא מלשון 'עתה', כאילו אמר עתה בזמן הגאולה יוכל ישראל לומר בעצם ואמת – "כי לעולם חסדו", וגם בית אהרן לוים וכהני יי' שבגלות לא היה להם עבודה, ולא קדושה, ולא מעשרות, ולא מתנות וכאילו בטלה מהם כהונה ולויה, עתה בזמן הגאולה שישובו למעלתם ולמתנותיהם ראוי שיאמרו "כי לעולם חסדו" מפני החסדים שיקבלו בגאולתם. וכן יראי יי' שבצרות הגלות לא היה להם פנאי לעבוד אלהיהם עתה בזמן הגאולה שאחרי יי' לכו יאמרו, כפי הראוי – "כי לעולם חסדו.

וכיון בזה עוד כונה שנית, שאחרי גאולתם לא ישובו עוד לגלות אחר, וכמאמר הנביא "וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט" (ישעיה נד, י), ועל זה גם כן אמר: "כי לעולם חסדו" רוצה לומר שיהיה חסדו נצחיי כל ימי העולם.

וזכר שכאשר יתנו ההודאה יספרו ויאמרו "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (קיח, ה), כלומר הלא ראיתם שבכל הצרות והגלויות שעברו עלי שקראתי מתוך אותם הצרות לשם יתברך ענני והוצאני למרחב90, ולכן גם עתה אם היה יי' לי והייתי קרוב אליו – "מה יעשה לי אדם", כי בהיות "יי' לי בעזרי ואני91 אראה בשונאי" (קיח, ז). רוצה לומר, אראה ברעתם ולכן בכל זמן "טוב לחסות ביי'" (קיח, ח) בתפילות ומעשים טובים "מבטוח בנדיבים". ואמר זה להגיד, שפעמים בצרותינו בגלות נבקש עזרה מבני אדם שיצלונו וימלטונו, והוא השתדלות בטל אם לא יתחבר אליו הבטחון האלהי שהוא העזר השלם, ולכן "טוב לחסות ביי'" ולהדבק באלהינו "מבטוח באדם" שהוא שם אמר על ההמון, וגם כן מבטוח בנדיבים שהם המלכים והשרים. ועשה על זה טענה מאשר האומות כולם ומלכיהם תמיד אכלונו הממונו והם היו בעוכרינו, והוא אמרו מיד: "כל גוים סבבוני" (קיח, ט).

האמנם ראוי להתסכל בזה שזכר כאן ד' לשונות 'מסבוב' "כל גוים סבבוני", "סבוני גם סבבוני", "סבוני כדבורים" (קיח, י-יב). וחשבו מפרשים92 שהוא לחוזק93. ואני אחשוב שאמר: "כל גוים סבבוני" – על אשור שהחריב והגלה עשרת השבטים ובאו על ירושלים לשחתה ונפלו מפלה רבה באין תקומה על מה שעשו, והוא אמרו: "בשם יי' כי אמילם", כלומר שבסיבתו נכרתו מן העולם; ואמר: "סבוני גם סבבוני" – על נבוכדנצאר מלך בבל ועמו שבאו על ירושלים פעמים רבות בימי יהויקים ובימי יהויכין ובימי צדקיהו, ולכן אמר עליהם: "סבוני גם סבבוני". ובסיבת מה שעשו לי ספו תמו מן בלהות94, והוא אמרו: "בשם יי' כי אמילם". ואמרו עוד: סבבוני כדבורים" כיון אל פרס ויוון, שמשלו בבית שני ועליהם אמר: "דועכו כאש קוצים בשם יי' כי אמילם", לפי שבני חשמונאי השמידו את היוונים.

ואמנם על גלות אדום הארוך הזה אמר עוד: "דחה דחיתני לנפול" (קיח, יג), שזאת היתה הדחייה הקרובה אל הנפילה ואל הכלייה המוחלטת, אם לא ש"יי' עזרני" והצילני מידם, והעוז אשר היה לי שלא באתי לכלייה בגלות אדום שאליו אזמר הוא הקב"ה שהיה "לי לישועה" (קיח, יד). ועל הגלות והתשועה מהגלות הזה יהיה "קול רינה וישועה באהלי צדיקים" (קיח, טו) שיאמרו ברנתם "ימין יי' עושה חיל" (קיח, טז). רוצה לומר, לא אומר אני כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה95, כי באמת "ימין יי' עושה חיל" – לא כוחי. וזכר הסיבה למה יוחס אליו יתברך החיל והכח באמרו: "ימין יי' רוממה ימין יי' עושה" (קיח, טז), כי להיות ימינו רוממה על המערכות96, לכן הוא עושה חיל ובחכמה שירצה. והשתכל שהדברים האלה "עזי וזמרת יה", "ימין יי' רוממה" הם מדברי שירת הים שאמר משה כשיצאו ממצרים, לפי שהגאולה תדמה לגאולת מצרים במופתיה וגם בשירתה, וכמו שאמר ישעיהו בנבואה הב' שביארתי ממנו באמרו (ישעיה יב, ב): "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה".

ולפי שראה המשורר ברוח הקודש שיפול ספק גדול בלבות האנשים, אם ישראל יתמו בגלות מרוב צרותיהם, לכן הבטיח על זה באמרו בשם האומה: "לא אמות כי אחיה" וגו' (קיח, יז), רוצה לומר לא אמות בגלות אבל תמיד אחיה ואצפה תשועת יי', כדי לספר "מעשה יה"97 כי נורא הוא98. ואף על פי שיתקפוני הצרות לא תהיה כלייה גמורה, כי כבר כמה פעמים "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני" (קיח, יח). וכאילו היו פתחי התהלה וההודאה סגורים עד זמן התשועה, לכן יאמר "פתחו לי שערי צדק שערי צדק" (קיח, יט), כי אני ישראל "אבא בם אודה יה", לפי שזה "השער ליי'" וגו' (קיח, כ). ואפשר לפרש: "פתחו לי שערי צדק" – על שערי ירושלים שיבואו שם ישראל בזמן גאולתם, וכמאמר הנביא ישעיהו (ישעיה כו, ב): "פתחו שערים" וגו', שבשובו מהגלות לירושלים יודה השם ויאמר "אודך כי ענתיני" (קיח, כא) בגלות הארוך הזה ושמעתי תפלתי והיית לי לישועה באופן שאני שהייתי כמו האבן ש"מאסו הבונים", שכן האומות היו מואסים את בני ישראל99, עתה הייתי "לראש פינה" (קיח, כב), וזה לא בחיל ולא בכח אנושי1, כי "מאת יי' היתה זאת" (קיח, כג), ולכן הגאולה תהיה "נפלאת בעינינו", וזה היום שבו זרוע יי'2 עלינו נגלתה עשהו השם ולכן "נגילה ונשמחה בו" (קיח, כד).

ומפני שהמשורר זכר הייעודים הטובים האלה ברוח הקודש התפלל לשם שיקים דברו הטוב, והוא אמרו: "אנא יי' הושיעה נא" וגו' (קיח, כה), כי התשועה היא מידי האומות וההצלחה היא בהיותם3 על אדמתם. ואפשר לפרש שאמר "מאת יי' היתה זאת" הוא מאמר "הבונים" שהם האומות הבונים חרבות למו4, שיאמר אמת הוא שהיינו מואסים ה"אבן" הזאת, אבל תשועתם מאת יי'5 ולכן היא "נפלאת בעינינו", ו"זה היום" שהוא זמן הגאולה כיון שעשהו השם לא נתעצב ולא נדאג על מעלתם, כיון שמתת אלהים היא, אבל גם אנחנו האומות "נגילה ונשמחה בו" מסכים למה שאמר למעלה "הללו את יי' כל גוים" וגו' (קיז, א), ושהם גם כן יברכו את ישראל ויאמרו "אנא יי' הושיעה נא" וגו', רוצה לומר שיתפללו האומות לאל תמיד יושיע את ישראל.

ולפי שהגוים ההם יקבלו אמונת השם יתברך ויעלו שנה בשנה להשתחוות ולזבוח לירושלים ולחוג את חג הסוכות, לכן אמר כנגדם: "ברוך הבא בשם יי'" (קיח, כו), כלומר אתם הבאים לחסות תחת כנפי יי' ברוכים תהיו בשמו ואנחנו בני ישראל – "ברכנוכם בשם יי'", רוצה לומר ברכנו אתכם בשם יי', שתהיה ברכתו אליכם. אבל האור הנבואיי והשכינה באמת לא תחול כי אם בנו עם סגולתו, והוא אמרו: "אל יי' ויאר לנו" (קיח, כז). אך אמנם אתם האומות הקרבים אל השם תזכו להקריב קרבנות לפני מזבחו, והוא אמרו: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", כי כל קרבן יקרא חג, כמו "חגים ינקופו" (ישעיה כט, א)6, ולכן יאמרו אליהם שבשמחה ובשירים ובעבותות אהבה יביאו חגם וקרבנם ו"עד קרנות המזבח" ויאמרו לשם יתברך "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך. הודו ליי'" (קיח, כח-כט).

הנה התבארו במזמורים האלה ד' עיקרים: האחד, שכל האומות באחרית הימים יקבלו אמונת השם יתברך, כמו שאמר: "הללו אל יי' כל גוים שבחוהו כל האומים" (קיז, א), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – תשועת ישראל, כמו שאמר: "קול רנה וישועה באהלי צדיקים... אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (קיח, טו-כא), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג', שהגאולה העתידה תדמה לגאולת מצרים, כמו שאמר: "עזי וזמרת יה" (קיח, יד), והוא העיקר הה' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד', שלא ישובו עוד לגלות, וכמו שאמר: "הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו" (קיח, כט).

וכבר הוכחתי שהעיקרים האלה אי אפשר שיובנו, לא כדברי הנוצרים, ולא במעשה בית שני, והם עתידים להתקיים.

המזמור הי"א

המזמור הי"א הוא מזמור קכ"ו: "שיר המעלות בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים" (קכו, א). וענינו, שתהיה הגאולה העתידה כל כך בענינה שאז יראה לנו שעניני הגלות לא היו בפועל, אבל שהיו כחלום הלילה, כי מרוב שמחת הגאולה והצלחת האומה ומעלתה יראה לנו כאילו לא עברו עלינו מעולם צרות "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (ב) ויתמהו האומות7 מעיננו ויאמרו: "הגדיל יי' לעשות עם אלה", כי דבר גדול היה ענינם. ויאמרו עוד: "בגוים הגדיל יי' לעשות עמנו היינו שמחים" (ג), רוצה לומר ששתי פליאות עשה יי': תשועת ישראל וחורבן האומות. ועל תשועת ישראל יאמרו: "הגדיל יי' לעשות עם אלה"; ועל הפליאה אשר יעשה בחורבן האומות עצמם יאמרו הנשארים מהם, ש"הגדיל יי' לעשות" עמהם, כלומר פליאות רבות גם כן, ולכן לא יאנחו מן הרעה אשר באה עליהם, אבל יהיו שמחים כיון שהיה זה סיבה להשלמת נפשם והתיישרות אמונתם. ואפשר לפרש: "בשוב יי' את שבות ציון היינו כחולמים", שלהיותנו רגילים בגלות ובצרות כשנהיה בזמן הטובה וההצלחה נחשוב שאינה כן במציאות, אלא כאשר יחלום, והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו8 אבל לא יהיה כן, כי לא תהיה ריקה נפשו, כי "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" ואז יתמהו האומות מהצלחתנו ויאמרו "הגדיל יי' לעשות עם אלה". ולפי שהאויב מעט מהטוב שיראה לאויבו יתרבה בעיניו, לכן אחרי שאמר: "אז יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה", אמר שנית: "הגדיל יי' לעשות עמנו היינו שמחים" כלומר אין אנו חוששים לדברי הגוים האומרים "הגדיל יי' לעשות עם אלה", אבל נחוש אל האמת בעצמו ש"הגדיל יי' לעשות עמנו" ולכן נהיה שמחים. ולזה התפלל המשורר שיקים השם הייעוד הזה באמרו: "שובה יי' את שביתנו" (ד), שיהיה כמו ה"אפיקים" שהם פלגי מים כשימצאו ויהיו בארץ הנגב היבשה9, כן תהיה גאולתנו בבואה על תוקף הצרות.

והמשיך משלו באמרו שאז "הזורעים בדמעה" בארץ הנגב בחשבם שהזרע יהיה לאבדון להעדר המים שיתראו שמה האפיקים שזכר – "ברנה יקצרו" (ה). וכן אמר כפל הענין במלות שונות "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" (ו) והוא הזורע שמוליך שקו מלא זרע ומשליכו לארץ והוא הולך ובוכה, לפי שיחשוב שלא תצמח תבואתו בסיבת חסרון המים, אמנם בבוא ה"אפיקים" שיעשה המטר, תתברך תבואתו ו"בוא יבוא ברנה" לזמן הקציר, כשיהיה "נושא אלומותיו".

והתבאר בזה תשועת ישראל וגאולתם.

המזמור הי"ב

המזמור הי"ב הוא קכ"ט שהוא: "שיר למעלות רבת צררוני מנעורי" (א). וכוון המשורר בו להודיע צרות הגלות והנקמה אשר יעשה השם באויביו על מה שהרעו לישראל, ועל זה אמר: "רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל", כלומר הרבה פעמים צררוני אויבי ויהיה שיעור הכתוב "יאמר נא ישראל רבת צררוני" (ב), שבזמן גאולתם לפי שלא תקום עוד צרה, לכן באותו זמן יאמר ישראל "רבת צררוני". ואמר: "מנעורי" לרמוז לגלות מצרים ומלחמת עמלק ולעונשי המדבר ולרעות האויבים אחרי שנכנסו בארץ וגם לחורבנם וגלויותיהם. ועם היות ש"רבת צררוני", הנה לא יכלו לעשות לי כלייה10.

וביאר ענין צרותיו באמרו: "על גבי חרשו חורשים" (ג), שהוא רמז אל האויבים כאילו השליכוהו לארץ וחורשו החורשים בשוורים על גבו11 ו"האריכו למעניתם". ו'מענה' הוא החריץ שעושה החורש בכלי של ברזל, כשיחרוש כמו מענה שדה12. והכל משל לעוצם היסורין שהיו מענים את ישראל13.

ואחרי שביאר "רבת צררוני מנעורי" ביאר מה שאמר: "גם לא יכלו לי", באמרו: "יי' צדיק קצץ עבות רשעים" (ד), רוצה לומר יי' שהוא צדיק וישר וראה עלבוני – קצץ והכרית14 "עבות הרשעים", והוא משל לגאוותם ומעלתם על מלכותם. וביאר שאמר זה על שם העתיד, לפי שעל כל פנים "יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון" (ה) החפצים להרע לישראל ו"יהיו כחציר גגות" (ו), שהוא העשב הצומח בגג הבית שאין לו קיום15, לפי שיציאתו וצמיחתו במקום גבוה היא סיבת יבשו במהירות מפני שאין לשורשיו לחות ולא מקום יתפשטו בעומק. וכן "קדמת שלף", רוצה לומר שקודם בשולו והגעתו לגדולו הטבעי – יחרב ויבש16 ויהיה שלף, כמו "שלף ויצא מגוה" (איוב כ, כה). וענינו שקודם שיצא לשלמות – יפסד, ומפני יבשותו הקוצר אותו לא ימלא כפו ממנו, כמנהג הקוצרים. ומפני חסרון הקצירה ההיא לא יאמרו העוברים לקוצרים העשב ההוא ברכת יי' אליכם, כלומר ברכת יי' תבוא אליכם, כמו שאומרים לקוצרים.

וזכר גם כן הברכה בהפרדם מהם, והוא אמרו: "ברכנו אתכם" וגו' (ח). והענין כולו שהאומות ישארו מעט כחציר יבש ולא יצלח לכל ולכן לא תפול עליהם ברכת העוברים, לא בהגעתם אליהם ולא בהפרדם מהם, לפי שהכל קללה תחשב להם.

הנה ביאר וייעד המשורר במזמור הזה נקמת האומות וחורבנם העתידה להיות, כמו שבמזמור שביארתי קודם לזה ייעד – על תשועת ישראל.

הנה בי"ב המזמורים האלה נגלו באר היטב ייעודי הגאולה עתידה ונקמות האומות החורבנם והצלחת ישראל ושוב השכינה והנבואה ביניהם, ושאר הייעודים שהתבארו בהם. וכבר נמצאו מלבד אלה פסוקים אחרים בספר תהלים מורים על הגאולה העתידה ולא זכרתים הנה לבחירת הקיצור בענינים גם, כי על פי שנים עדים או שלושה יקום דבר17, כל שכן בי"ב עדים. גם כפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה באו רמזים בפסוקים רבים מזה הספר על הגאולה העתידה שאינם כפי דרך הפשט. הלא תראה שתרגם המתרגם בפסוק (ס, יא): "מי יובילני עיר מצור18, מי נחני עד אדום" – 'מאן אוביל יתי ברכא דרומי רשיעא מאן דדברני עד קונסטנטינה דאדום'19. וכמה מהחכמה נכללה במאמר הזה, אם במה שזכר רומי וקוסטנטינה שהן היו שני הראשים וההתחלות לאמונת אדום, כמו שביארתי במעין הי"א מספר 'מעיני הישועה', ואם במה שדיבר ברומי בלשון עתיד ובקוסטנטינה בלשון עבר. וכן הוא בכתוב: "מי יובילני עיר מצור20", שהוא עתיד; "מי ינחני עד אדום", שהוא עבר. וענינו שהמשורר דיבר על אנשי זמננו זה שכבר ראינו חורבן קוסטנטינה וכוספים מראות חורבן רומי, לפי שאחריו תבנה ותכונן עיר ציון, כאילו נאמר "מי יובילני עיר מצור21", שהוא רומי, כי כן קראה ישעיהו "קריה בצורה" ו"בצרה" (ישעיה כה, ב), שהכל אחד. ואין הכונה שניבא שמה, אלא שנראה בחורבנה ולכן אמר מי יובילנו ויגיענו לזמן, שתהיה חרבה העיר שהיא מבצר הגוים שהיא רומי ומשיב רוח הקדש "מי נחני עד אדום" (ס, יא), רוצה לומר האל הגדול הגבור והנורא22 שהגיעני לראות במפלת בת אדום שהיא קוסטנטינה, שכבר נחרבה מבני אדום הוא גם כן יגיעני לראות במפלת רומי העתידה ליחרב. ואזל מתרגם לטעמיה למה שתרגם ב"שישי ושמחי בת אדום" (איכה ד, כא), כמו שזכרתי למעלה בסוף נבואת ירמיהו.

תוכן העניינים

משמיע ישועה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה