אור ברסלב
משמיע ישועה המבשר העשירי (מיכה)

משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל

המבשר העשירי (מיכה)

המבשר התשיעי (עובדיה)

הקדמה

המבשר טוב העשירי הוא מיכה הנביא והנבואות היותר מפורשות ומוכרחות אשר ראיתי בדבריו, הם אלו אשר אזכור.

פרק א

הנבואה הא' תחילתה: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית יי' נכון בראש ההרים" וגו' (ד, א), עד "שמעו נא את אשר יי' אומר" (ו, א).

וכבר פירשתי בנבואה הראשונה מהמבשר הג' – ישעיהו, שהנבואה הזאת "והיה באחרית הימים" היא עצמה מה שהוא ניבא, שבאחרית הימים בסוף הגלות וזמן הגאולה הר הבית אשר יבנה בית המקדש שעד עתה בגלות היה לבהמות יער1, יהיה בזמן ההוא "נכון "ונשא"2, לפי שינשאוהו ויכבדוהו כל האומות ויהיה זה כשירוצו אליו עמים וגוים רבים ויאמרו זה לזה "לכו ונעלה אל הר יי' אל בית אלהי יעקב" (ד, ב) ולא נהיה כבני ישראל בימים הקדמונים שהשם יתעלה נתן להם את התורה והם לא היו שומרים אותה, אבל אנחנו כמו שהוא "יורנו מדרכיו כן נלכה באורוחותיו, כי מציון תצא תורה" לכל העמים "ודבר יי'" שהיא נבואתו – תצא מירושלים. ואותו "דבר יי'" ישפוט בן עמים רבים, לפי שכולם יתנהגו על פי התורה והנביאים, עד שמפני זה יחדלו המלחמות והמריבות מכל אומות העולם "וכתתו חרבותיהם" לעשות מהם "אתים" (ד, ג) לעבודת האדמה, "וחניתותיהם למזמרות" לזמור את הגפנים ושאר העצים, לפי שלא יצטרכו עוד אליהם "ולא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון3 עוד מלחמה", וכל אחד יסתפק בשלו ולא יחמוד את אשר לרעהו באופן ש"ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד" (ד, ד).

ואמנם אמרו עוד: "כי כל העמים ילכו בשם אלהיו ואנחנו נלך" (ד, ה) פירושו אצלי, כי כל העמים שעתה ילכו איש "בשם אלהיו" ואנחנו גם כן כולנו, הם ואנחנו בזמן ההוא נלך בשם יי' אלהינו ולא יהיה זה לצורך שעה שלא ישובו לחטוא, אבל יתמיד לעולם ועד. ובזמן ההוא יתקבצו הגלויות, והוא אמרו: "ביום ההוא נאם יי' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי" (ד, ו). כי אמר "צולעה" – כנגד גלות עשרת השבטים; "והנדחה" – כנגד גלות בית ראשון; ואמר "ואשר הרעותי" – כנגד גלות בית שני, שהיא היתה הרעה הגדולה.

ולפי שעם היות הגלויות שלושה, הנה המלכויות הגולים היו שנים, מלכות ישראל ומלכות יהודה, לכן אמר: "ושמתי את הצולעה לשארית" (ד, ז), שהם עשרת השבטים; "והנהלאה", שפירושו 'נדחה'4 והיא מלכות יהודה "אשימה לגוי עצום ומלך יי' עליהם", רוצה לומר על כולם יחד "בהר ציון" ולא ילכו עוד בגלות אחר, והוא אמרו: "מעתה ועד עולם".

ולפי שבהיות על הארץ היו בישראל ב' מלכויות, לכן אמר שלא יהיה כן לעתיד לבוא, כי מלכות יהודה וירושלים תכלול כל השבטים יחד, ועל זה אמר: "ואתה מגדל עדר עופל בת ציון" (ד, ח), שקרא את ירושלים או את בת ציון – מגדל5, כי הוא מגדל דוד6. ומפני שכל השבטים יהיה להם חלק בירושלים, כמו שביאר יחזקאל בסוף ספרו7, לכן קרא ירושלים וציון – "מגדל עדר", רוצה לומר מגדל ישראל שהוא עדר צאן השם8. ומפני שירושלים וציון לא תכבש ולא תחרב עוד כל ימי הארץ, לכן קראו "עופל בת ציון", רוצה לומר החוזק המופלג. ואמר "עדיך" – שאתה – "הממשלה הראשונה", רוצה לומר שתהיה ירושלים ראש ממשלת ישראל, כמו שהיתה בימי דוד ושלמה9. וביאר מה ענין הממשלה באמרו: "ממלכת לבת ירושלם", כלומר שתשוב המלכות לבית יהודה ותהיה ראש ממלכתו ירושלים, ואחרי שזה כן "עתה למה תרעי רע" (ד, ז), רוצה לומר עתה ירושלים למה תרעי תרועת אבלות10 והוא מלשון "את קול העם ברעה" (שמות לב, יז); "המלך אין בך אם יועצך אבד" (איכה ד, ט), רוצה לומר האם חשבת שהאל יתברך מלכך ויועצך הסתיר פניו ממך11 בהחלט ואינו בך ואבדה השגחתו כיון ש"החזיקך חיל כיולדה" בגלותך "חולי וגוחי בת ציון כיולדה" (ד, י), ראוי לך שתתחלחלי כיולדה ותאנח. כי 'גוחי' ענין הוצאה12, רוצה לומר תתחלחלי על יציאתך מציון, והוא אמרו מיד: "עתה תצאי מקריה שכנת בשדה". רוצה לומר, כי עתה תצאי מירושלים ושכנת בשדה כדרך השבויים שמוציאים אותם מעריהם ומניחים אותם בשדה עד שיאספו כולם להוליכם בשבי13. וזה כולו נאמר על חורבן בית ראשון שהלכו לבבל ועל הפקידה שנפקדו משם ושבו לירושלים אמר: "שם תנצלי שם יגאלך יי' מכף אויביך". ועל חורבן בית שני שבא אחר כך אמר עוד: "ועתה נאספו עליך גוים רבים" (ד, יא), שהם חיילות הרומיים שבאו עם טיטוס "האומרים תחנף ותחז בציון עינינו", רוצה לומר תחנף ציון ונבקיענה אלינו ונחזיק בה.

ולפי שעל זה14 הם עתידים לתת את הדין בהנקם מהם השם יתברך נקמה עצומה, לכן אמר: "והמה לא ידעו מחשבות יי'15 ולא הבינו עצתו" (ד, יב), כי הוא עתיד לקבצם "כעמיר גורנה". רוצה לומר, כמו שמקבץ האדם עמרי הגורן לדושם שם כן יקבץ השם יתברך את העמים ההם על ירושלים בזמן קיבוץ הגלויות וישראל ידושו אותם16. ועל זה אמר כנגד ישראל "קומי ודושי בת ציון" (ד, יג), רוצה לומר קומי דושי באויביך, כי אף על פי שאת עיפה ויגעה בגלות, הנה אז "קרנך אשים ברזל ופרסותיך אשים, נחושת והדיקות עמים רבים", שתשימם כעפר לדוש17 "והחרמתי ליי' בצעם", רוצה לומר שהעמים ההם יחרימם יי'"ובצעם וחילם" יהיה ליי' שהוא אדון כל הארץ18. ולפי זה הפירוש היה אמרו: "כי קבצם כעמיר גורנה" עבר במקום עתיד יקבצם. המפרשים19 פירשו: "ועתה נאספו עליך גוים רבים" – לזמן קיבוץ הגלויות בימי המשיח שאז יאספו גוים רבים על ארץ ישראל באמרם תחנף הארץ ותחז בציון עינינו והיה לא ידעו מחשבות יי', שהוא העיר את רוחם לבוא על ירושלים וקבצם שמה "כעמיר גורנה", כדי לדושם ולהנקם מהם. וגם נכון הוא.

ואמנם אמרו: "עתה תתגודדי בת גדוד" (ד, יד) פירשו המפרשים20 על ישראל, רוצה לומר עתה בזמן ההוא תתגודדי שיבואו עליך גדודים בארץ ישראל לפיכך תקרא 'בת גדוד'. ושאמר: "מצור שם עלינו" – על גוג ומגוג שיצורו על ירושלים. ומפני שיצא חצי העיר בגולה ויבזו השופטים והגדולים שבישראל ויכו אותם על לחייהם דרך בזיון, לכן אמר: "בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל". ויותר נראה לי לפרש "תתגודדי", מלשון: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה" (דברים יד, א), והם דברי הנביא כנגד האויב. ואמר: "בת גדוד" דרך צחות21 לשון נופל על הלשון יאמר "עתה תתגודדי" ותקרחי "בת גדוד", ואמר זה על רומי אשר שלחה גדוד על ארץ ישראל וירושלים ובבוא מפלתה תתגודד ותקרח קרחה בראשה לרוב רעתה. וכנגדה אמר גם כן: "מצור שם עלינו", רוצה לומר אותו הגדוד הנזכר. וגם בהיות ישראל בגלות "בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל", שהיו מבזים את גדוליהם ולכן עתה תתגודדי ותקרחי ממה שיבוא עליך.

ולפי שניבא הנביא על חורבן רומי ואמר: "קומי ודושי בת ציון", דיבר בענין המלך המשיח אשר ימלוך עליהם ויהיה שר צבאם. וביאר שיהיה זה מבית דוד והוא אמרו: "ואתה בית לחם אפרתה"22 (ה, א), שהיא עיר קטנה בתוך ערי יהודה, ואף על פי שאתה "צעיר... באלפי יהודה ממך לי יצא להיות23 מושל בישראל ומוצאותיו מקדם24 מימי עולם", רוצה לומר שיהיו מוצאות משפחת אותו המושל "מקדם מימי עולם", רוצה לומר מזרע דוד25 וחטר מגזע ישי26 שהוא מבית לחם יהודה.

ואמר: "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה" (ה, ב) להגיד, שמפני עצת יי' אשר יעץ לקבץ את כל העמים "כעמיר גורנה", כמו היולדה בעת שתלד. וחכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צח, ע"ב) דרשו מכאן שאין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשע על כל העולם תשעה חודשים. ולפי שעשרת השבטים יבואו ראשונה והם יתחילו להילחם באומות, לכן אמר: "ויתר אחיו" – שהם יהודה ובנימין27 – "ישובון על בני ישראל", שהם עשרת השבטים, ואז המושל הנזכר28 אשר יצא מבית לחם יעמוד וירעה את כולם בשם יי'"בגאון שם יי' אלהיו", רוצה לומר בסיבת הנקמה שיעשה השם באומות שהיא גאוותו ואז ישובו בארץ, "כי עתה יגדל" המושל הנזכר, "עד אפסי ארץ" (ה, ג). ובמקום שבימים הקדומים בשבת ישראל על אדמתם פוחדים מהאשורים שהיו שונאיהם והיו תמיד במורך לב פן יבואו בארצם לכבשה – עתה בימות המשיח יהיה בסיבתו שלום בכל הארץ29, והיו בני אשור נכבשים ונכנעים תחת בני ישראל, והוא אמרו: "והיה זה שלום אשור, כי יבוא בארצנו" (ה, ד), שאמר מלת 'זה' על מלך המשיח שהוא יהיה שרי שלום בכל הארץ, ואף כי יבואו בני אשור בארץ ישראל – שלום יהיה, ולא די שיהיו בשלום עמהם אבל שיהיו גם כן נכנעים תחת ישראל, וזהו "והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם", שמלת 'עליו' חוזר לאשור אשר זכר שישימו ישראל נציבים בארצם – "שבעה רועים" והם המנהיגים בדבר המשפט; "ושמונה נסיכי אדם", שהם החורים והשרים שיהיו מושלים בארץ אשור מתחת ידי ישראל. והרועים והנסיכים ההם ירעו את אשור בחרב ואת ארץ נמרוד, שהיא בבל, כמו שכתוב (בראשית י, י): "ותהי ראשית ממלכתו בבל בפתחיה", רוצה לומר שירעו אותה בחרבותיה, שהוא מלשון "והמה פתיחות" (תהלים נה, כב), שפירשו חרבות.

וזכר אשור ובבל, לפי שהם החריבו את ארץ ישראל30, ואמר שבזה האופן מההכנעה והכיבוש יציל מלך המשיח הנזכר את ישראל. ו"אשור כי יבא בארצנו וכי ידרוך בגבולנו וכי ידרוך בגבולנו" (ה, ה), שלא יעשה עוד מלחמה. ומכאן תתבונן שבאחרית הימים אשור יהיה בשלום עם ישראל ויבואו בארצם ויעברו בגבולם בשלום, ולא אמר כזה באדום להיותו ראש האויבים שיכרתו מני ארץ31, ואין שלום אמר יי' לרשעים32.

והנה אמר אחרי זה: "והיה שארית יעקב" וגו' (ה, ו), להגיד, ש"שארית יעקב" שישארו מגלותם יהיו בקרב עמים רבים אשר יבואו על אדמת הקודש שהם הנוצרים הבאים לכבשה, ושאר העמים הבאים להילחם בם, כמו שפירשתי יהיה אותו "שארית יעקב" בתוקף אותם צרה "כטל מאת יי'" ו"כרביבים", שהם הגשמים הגסים והרבים שירדו "עלי עשב" שאותו הטל והמטר לא יבוא בסיבת איש, כי אם מהשם33 שהוא הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, כן שארית יעקב בזמן ההוא בהיותם באותה צרה בקרב העמים הרבים ההם לא ישאל מצרים לעזרה ולא אשור "לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם", אבל ייחל ישראל אל יי', כי עם יי' החסד והרבה עמו פדות ובו ישימו בטחונם לא בבני אדם, ולא יהיה לבד בטחונם להמלט ולהשגב ולצאת מאותה צרה, אבל יהיה גם כן להילחם באויביהם ולעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים34. ואף על פי שישראל בגלות נתמעטו היו מעט מהרבה, הנה יהיה אותו שארית ישראל בגוים בקרב אותם עמים רבים הבאים למלחמה "כאריה בבהמות יער", ו"ככפיר בעדרי צאן" (ה, ז), שאף על פי שיהיה אריה אחד בבהמות או כפיר אחד בעדרי הצאן, הנה יגבר האחד ההוא על ריבוי אותם הבהמות ועל כל עדרי הצאן ועבר "וטרף ואין מציל". ולכן אמר הנביא כנגד אותו שארית יעקב אשר זכר "תרום ידך על צריך" (ה, ח), כלומר אל תירא ואל תפחד מהם תרום ידך עליהם, כי כל אויבך יכרתו הם מעצמם.

והנה האריה הגדול שיש לו כח וגבורה על כל בהמות היער בקר ואיל וצבי ויחמור, ויעבור עליהם וירמסם ויטרוף מהם כרצונו35, והכפיר הוא הקטן מילדי האריות ועם היות שאין לו כח כל כך בחיות היער לטרוף, הנה יש לו כח בעדרי הצאן להרגם בבת אחת "ואין מציל"36, כך יהיו ישראל מקרב העמים הצובאים על ירושלים שיגברו על קצתם37 כאריה בבהמות יער והם האשורים ושאר בני מזרח ועל קצתם, רוצה לומר בני אדום יהיו ככפיר בעדרי הצאן שיהרגו את כולם "ואין מציל". ועל כן אמר כנגד שתי הכתות "תרום ידיך על צריך" שהיא הכת האחת; "וכל אויבך יכרתו", שהיא הכת הב'. ואולי שעל שתיהם אמר "בגוים בקרב עמים רבים" (ה, ז), שאמר: "גוים" – על בני אדום; "ועמים רבים" – על שאר העמים שיבואו עליהם.

האמנם מפני שאמר "תרום ידך על צריך" אולי יחשבו ישראל, שיהיה הנצחון וההצלחה בגבורתם, לכן סמך לזה "והיה ביום ההוא נאם יי', והכרתי סוסיך מקרבך" (ה, ט), רוצה לומר, שלא יצטרכו לסוסים ולמרכבות בזאת המלחמה ואחריה, וגם לא לערי המשגב וחומות בצורות, והוא אמרו: "והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך" (ה, י), לפי שהשם יתברך ילחם להם באותה המלחמה ואחריה יהיה שלום בכל הארץ עד שלא יצטרכו לחומות ומבצרים. וכן אמר (זכריה ב, ח): "פרזות תשב ירושלם". ואמר שכן לא יצטרכו למעשה כשפים ומעוננים, שהם הבוחרים שעות למלחמה38 לא יהיו לך. וגם הפסילים המצבות והאשורות וכל מיני העבודה הזרה יבטלו מביניהם, לפי שלא יזבחו עוד את זבחיהם בלתי ליי' לבדו, ועל זה אמר: "והכרתי פסליך ומצבותיך וגו', ונתשתי אשריך מקרבך" (ה, יב-יג). ובהיותך מבלי סוסים ומרכבות ובערי הפרזות מבלי כשפים ופסילים, וכל מיני העבודה הזרה, אז "והשמדתי עריך", שפירושו – 'אויביך', וכמו שפירש ואמר: "ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים" (ה, יד), רוצה לומר לפי שאני אעשה נקמה בכל הגוים אשר לא שמעו תורתי וממני תהיה הנקמה בהם, לא מסוסיך ומרכבותיך, כשופיך ופסילך.

הנה התבארו בנבואה הזאת ח' עיקרים: האחד, שאומות העולם כולם יקבלו אמונת השם יתעלה ותורתו, כמו שאמר: "והלכו גוים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר יי'" וגו' (ד, ב), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. והב', שיהיה שלום בכל הארץ, כמו שאמר: "לא39 ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו מלחמה" (ד, ג), והוא העיקר הי"ג מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' והד' – תשועת ישראל וגאולתם העתידה ושישובו השבטים, וכמו שאמר: "ביום ההוא... אוספה הצולעה והנדחה אקבצה" וגו' (ד, ו), והוא העיקר הג' והד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה', שתשוב הממלכה לבית דוד ולירושלים, וכמו שכתוב: "ובאה40 הממשלה הראשונה ממלכת לבית ירושלים" (ד, ח), ואמר: "ואתה בית לחם אפרתה וגו', ממך לא יצא לי להיות מושל בישראל" (ה, א), והוא העיקר העשירי מעיקרי נבואות ישעיהו. והו', שיש עת מוגבל מחוייב לגאולה, וכמו שאמר: "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה" (ה, ב), והוא העיקר הששי מעיקרי נבואות ישעיהו. והז' – נקמת האומות, וכמו שאמר: "והדיקות עמים רבים והחרמתי ליי' בצעם" (ד, יג) , ואמרו: "ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים" (ה, יד), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. והח' – נקמת אדום בפרט, כמו שאמר: "עתה תתגודדי בת גדוד מצור שם עלינו" (ד, יד), והוא העיקר הב' מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר הראית לדעת41 שהייעודים האלה אי אפשר שיפורשו, לא כדרך הנוצרים על גאולת הנפש, ולא על זמן בית שני, כמו שפירשתי בעיקרי נבואות ישעיהו.

פרק ב

הנבואה הב' תחילתה: "אל תשמחי אויבתי לי" (ז, ח), עד סוף הספר. וענינה, שאחרי שזכר הנביא רעות ישראל וגנותם בפרשת "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ" (ז, א), אמר בסופה: "ואני ביי' אצפה אוחילה לאלהי ישעי ישמעני אלהי" (ז, ז), רוצה לומר אף על פי שאני גולה מארצי על עוונותי עוד אצפה ואוחילה באלהי ישעי שישמעני ויושיעני, ועל זה אמר: "אל תשמחי אויבתי לי". ואין ספק שלא אמר "אויבתי" בלשון נקבה יחידה כי אם כנגד רומי42 הרשעה שנתארך גלות ישראל ברשותה כמה וכמה מן השנים, וחשבה כי אבדה תקוות ישראל והיא שמחה לאידה43, וכנגדה אמר: "אל תשמחי אויבתי לי". ואמרו: "כי נפלתי קמתי" פירשו המפרשים44, אם נפלתי בגלות עוד אקום ויהיה 'קמתי' עבר במקום עתיד, "וכי אשב בחשך" הגלות יי' יהיה אור לי בישועתו כשיגאלני משם. ויותר נכון לפרש: "כי נפלתי קמתי" – שניהם מלשון עבר, כלומר: "אל תשמחי אויבתי לי" – על הגלות שאני בו, כי כבר נפלתי פעמים אחרות, אם במצרים, ואם בבבל וקמתי מאותה הנפילה, וכן עתה אף על פי שאשב בחודש יי' יהיה אור לי, כמו שהיה בימים ההם, כמו שאמר שלא היתה נפילתי מקרית כי אם בהשגחה עונש עוונותי עד זמן מוגבל לא עוד, ולכן בתומו יגאלנו, וזהו אמרו: "זעף יי' אשא" (ז, ט), רוצה לומר בגלותי זה "כי חטאתי לו" – ויתמיד זה – "עד אשר יריב ריבי", רוצה לומר שיריב בי הריב והעונש שהייתי חייבת לסבול כפי חטאתי, וזהו "ועשה משפטי", רוצה לומר המשפט הראוי להעשות בי, וכאשר ישלם זה "יוציאנו לאור אראה" בצדקתו. והמפרשים פירשו: "עד אשר יריב ריבי" – עם הגוים45 שלחצוני; "ועשה משפטי" – שיקח נקמתי מהם ואז יוציאני לאור ואראה בצדקתו שיעשה לי עוד צדקה46. וגם נכון הוא.

ואמר כנגד רומי האויבת שזכר: "ותרא אויבתי ותכסה בושה" (ז, י), רוצה לומר כשיזרח אורי ותשועתי תראה זה אויבתי "ותכסה בושה ממה שהיתה אומרת לי בגלות "איו47 יי' אלהיך" וגם "עיני תראינה בה", רוצה לומר באותה אויבתי ומה שתראינה בה הוא ש"עתה תהיה למרמס כטיט חוצות".

ואמנם אמרו: "יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חק" (ז, יא) ירמוז למה שפירשתי שיעלו בני אדום כלל הנוצרים לכבוש את ירושלים אשר היתה בימים הראשונים להם ולקחוה הישמעאלים מידם והם יעלו שמה לבנות בה גדריהם ולא יהיה כמחשבתם, כי ה"יום ההוא ירחק חוק", החוק שהיה בידיהם לכבוש אותה ירחק מהם אותו החוק והמנהג שהיה להם לכבוש ירושלים בעלותם עליה, וזהו אמרו עוד: "יום הוא ועדיך יבוא למני אשור" (ז, יב), רוצה לומר יום מיוחד ורשום ליי' הוא "ועדיך יבוא", כלומר האויב להשחיתך "למני אשר", כלומר למן "אשור וערי מצור", כלומר ומכל ערי מצור ועד נהר שהוא נהר פרת "וים מים", רוצה לומר מים הקדמוני עד הים האחרון והר ההר, כלומר אנשי ההרים שיבואו גם כן עליהם. והמפרשים פירשו: "ועדיך יבא למני אשור" – על עשרת השבטים שיבואו מארץ אשור להילחם בם, וכן יבואו מערי צור ומשאר המקומות שזכר. ופירשו48: "והר ההר" – על ההר שמת שם אהרן, שהוא אחד מגבולי ארץ ישראל שיתקבצו למלחמה כל היהודים שבכל ארץ ישראל מגבולה ועד גבולה. ויש מפרשים49: "למני צור" – כמו מצרים ואז תהיה הארץ לשממה על יושביה, רוצה לומר שארץ ישראל אשר בה תהיה המלחמה שירבו בה העמים לאין מספר50 תהיה מפלתם תהיה מפלתם כל כך חזקה שתשאר "הארץ לשממה על יושביה" (ז, יג) שהם האומות היושבות בה מפאת מלחמתם אלו באלו, ויהיה זה כולו בסיבת "פרי מעלליהם" אשר הרעו לישראל51.

והתפלל הנביא כנגד השם יתברך "רעה עמך בשבטך" (ז, יד), רוצה לומר יי' אלהינו רעה ישראל בשבטך, כי הם "צאן נחלתך", הוצא אותם מגלותם באופן שיהיה "שוכני לבדד" כולו שישבון ישראל בארצו לבדד ואין עם אחר אתו, וישכנו ביער, כמו בתוך הכרמל שהוא מקום טוב שדות וכרמים52, כן תשוב ארץ ישראל להיות טובה ורעננה "ירעו בשן וגלעד", שהם הארצות אשר מעבר לירדן כימי עולם שהיו בם ראובן וגד וחצי שבט המנשה. והקב"ה משיבו: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (ז, טו), כלומר שמעתי תפלתך וכן אעשה למען שמי. כי כמו שעשיתי עמהם כאשר יצאו מארץ מצרים – כן אעשה עתה נפלאות גדולות ואז "יראו גוים ויבשו מכל גבורתם" (ז, טז), רוצה לומר הגוים הנאספים על ירושלים יראו אותם הנפלאות ויבושו מכל גבורתם שבטחו בה לבוא על ירושלים53, ולכן "ישימו יד לפה" שלא יהיה להם מענה ו"אוזניהם תחרשנה", שיהיו מבוהלים הרחוקים מהם ממה שישמעו מטוב ישראל והצלחתם "ילחכו עפר כנחש" ו"כזוחלי ארץ" (ז, יז), שהם שאר הרמשים והתולעים ההולכים על בטנם. ואפשר עוד אצלי לפרש זה על מפלתם במלחמה שיפלו ארצה מדוקרים חללי חרב54 ויפרכסו שם ו"ילחכו עפר כזוחלי ארץ" בהיותם נופלים על הארץ בחרב, ולזה אמר עוד: "ירגזו ממסגרותם", רוצה לומר שהאומות ירגזו אז מסיבת המסגר והגלות שעשו לישראל ויכירו וידעו שכל זה להם עונש אלהי בעבור ישראל, ולכן "אל יי' אלהינו יפחדו". ואמר: "וייראו ממך" – כנגד ישראל, ושיבח הנביא על זה באמרו: "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו" (ז, יח), רוצה לומר שלא היו ישראל זכאים ולא ראויים לצאת מהגלות מפאת עצמם, כי עמוסי עוונות היו, אבל השם יתברך ישא עוונן ויעבור על פשעם להיותם שארית נחתו, וזהו "לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא", לכן "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים" (ז, יט). ובאו הדברים בייעודים האלה פעם לנוכח ופעם לנסתר55, כי כן דרך הנבואות.

ואמר: "תתן אמת ליעקב" (ז, כ), רוצה לומר ואז יתאמת מה שאמרת ליעקב (בראשית כח, יד) "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה", כי הוא רמז על הגלות. ואמר אחריו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא רמז לגאולה. ואמנם אמרו עוד: "חסד לאברהם" ולא זכר יצחק, הנה המקובלים נתנו בזה טעם, כפי דרכם. אבל על דרך הפשט נראה לי שבעבור שהאשורים יצאו מאברהם והם עתידים להיות בשלום עם ישראל, כמו שהתבאר בנבואה הקודמת מזה הנביא עצמו, לכן אמר שיתן אמת ליעקב בתשועת וגאולת זרעו ויעשה חסד עם אברהם, כשהאשורים בני קטורה אשר יצאו ממנו, שנאמר: "ובני דדן היו אשורים ולטושים לאומים" (שם כה, ג) יקבלו תורת השם ויהיו בשלום עם ישראל, וזהו "חסד לאברהם". ולכן לא זכר יצחק לפי שעשו אשר יצא ממנו לא יקבל תורת השם ולא יהיה בשלום עם ישראל ולא יהיה שריד לבית עשו. וחתם הדברים באמרו: "אשר נשבעת לאבותינו". כי מה שנתייחד לאומתנו הקב"ה נשבע עליו לאבותינו כולם מימי קדם.

הנה התבארו בנבואה הזאת ח' עיקרים: האחד – נקמת האומות העתידה להיות, וכמו שאמר: "והיתה הארץ לשממה על יושביה" (ז, יג), ואמר ראשונה "עד אשר יריב ריבי ועשה משפט" (ז, יג), והוא העיקר האחד מעיקרי נבואות ישעיהו. הב' – נקמת אדום בפרט, וכמו שאמר: "ותרא אויבתי ותכסה בושה" (ז, י), והוא העיקר הב' מעיקרי נבואות ישעיהו. הג' – תשועת ישראל וגאולתם העתידה, וכמו שאמר: "כי אשב בחשך יי' אור לי" (ז, ח), ואמר "ישוב ירחמנו" (ז, יט), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. הד' – שישובו עשרת השבטים משבותם, וכמו שאמר: "ועדיך יבא למני אשור" (ז, יב), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. הה' – שיש עת מוגבל מחוייב לגאולה ויום נקם ידוע לפניו יתברך, וכמו שאמר: "יום הוא ועדיך יבא", והוא העיקר הששי מעיקרי נבואות ישעיהו. הו' – שתדמה הגאולה העתידה לגאולת מצרים, כמו שאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (ז, טו), והוא העיקר החמישי מעיקרי נבואות ישעיהו. הז' – שתשוב השכינה והנבואה ביניהם, כמו שאמר: "רעה עמך בשבטך" (ז, יד), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. הח' שיקבלו אומות רבות אמונת השם יתברך, אותם שיהיו מזרע בני אברהם, כמו שאמר: "חסד לאברהם" (ז, כ), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר הוכחתי באותם עיקרי נבואות ישעיהו שאי אפשר לפרשם כפי השכל הישר והסברא הנכונה, לא על הגאולה הנוצרית כדרכי הנוצרים, ולא על זמן בית שני.

תוכן העניינים

משמיע ישועה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה