משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל
המבשר הארבעה עשר (זכריה)
הקדמה
המבשר טוב הי"ד הוא זכריה הנביא. ראוי שתדע שעם היות זכריה מאחרוני הנביאים, ושניבא אחרי הסתלקות השכינה וארון ברית יי' שהיה מקור הנבואה מתוך ירושלים, הנה הוא כיד אלהיו הטובה1 ראה מראות אלהים2 לא לבד על בנין בית שני, כי אם גם בגאולה העתידה וקיבוץ הגלויות ובית עולמים ותחיית המתים, ושאר הפליאות העתידות להיות.
וכתבו המפרשים3, כי מפני שהיתה הנבואה הולכת ומתמעטת היו דבריו סתומים וחתומים מאד ואין דבריהם נכונים בעיני. כי הנה מצאנו חגי זכריה ומלאכי שהיו בפרק אחד שכולם היו מדברים בשפה ברורה ובנעימה קדושה ובלשון מבואר, אם בעניני תוכחתם לעם, ואם בייעודי בית שני, ואם בגאולה העתידה. וזה כולו ממה שיורה שלא בא העומק בדברי זכריה לחסרון מדרגת נבואתו, כי אם לעומק המושג וקושי הדברים בעצמם.
עוד תשוב תראה, כי כל המראות והנבואות שהגיעו באותו פרק, אם ליחזקאל בתחילת נבואתו בהיותו בתוך הגולה על נהר כבר, ואם נבוכדנצאר בחלומו, ואם דניאל וזכריה בנבואותיו, ואם בכולם ראו ממשלת ד' מלכויות שכבר זכרתי אני בספר 'מעיני הישועה', השד' חיות והד' אופנים שראה יחזקאל היו גם כן רומזים אליהם. וכן ראה אותם נבוכדנצאר בחלום הצלם ודניאל בכל מראותיו ראה מהם, וכן ראה זכריהו במקצת נבואותיו. וכל הנביאים האלה שניבאו בענין ארבעת המלכויות, בא בדבריהם עומק רב מפאת הדרוש בעצמו. ועם היות שהנביא זכריה ראה נבואות רבות על העתיד, הנני מפרש פה היותר מבוארות ומוכרחות כפי פשוטם להדרש לעתיד לבוא.
פרק א
הנבואה הראשונה תחילתה: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט, בשנת שתים לדריוש" וגו' (א, ז), עד "ויראני את יהושע הכהן הגדול" (ג, א).
וכבר כתב רש"י, שהנבואה הזאת סתומה מאד ואי אפשר לעמוד עליה עד יבוא מורה צדק, והוא בדרכו, והרד"ק בדרכו השתדלו לפרש פסוקי הנבואה הזאת בדרכים זרים והשיגום דחקים גדולים כפי פשט הכתובים וישובם. ולכן בחרתי לי דרך אחר הפירוש המראה הזאת ונטיתי מדבריהם כולם. ואומר ראשונה שהנבואה הזאת שראה זכריה "בין ההדסים" (א, ח) אפשר לפרש שראה בה ענין שלושת המלכויות הראשונים בלבד: בבל ופרס ויון, וכי ה"איש רוכב על סוס אדום" היה של לנבוכדנצאר4. ומה שאמר: "ואחריו סוסים אדומים" אמרו על בנו ובן בנו שמלכו מזרעו, ולכן זכר בכולם גוון אחד אדום לסימן אביהם המרצח, והוא והם כולם היו מלכות בבל. וה"שרוקים" שזכר אחריהם ענינו השחורים שראה אחר כך במראת המרכבות שהם רמז לפרס ומדי שמלכו אחרי בבל, וה"לבנים" שזכר באחרונה הם משל ליוונים שהוא המלכות הג'. וכן זכר אותם במראת המרכבות ושלא ראה במראה הראשונה הזאת דבר מהמלכות הרביעי בעבור שהיתה רחוקה גם, כי שלוש המה המלכויות הראשונות עברו קודם חורבן בית שני בהיות בני יהודה על ארצם. אמנם אחרי זה כשהראה הקב"ה לנביא חורבן בית שני וגלותו, אז הראה לו ארבעת כולם במראת הקרנות והמרכבות, כמו שיתבאר.
אך אמנם הוקשה לי בפירוש הזה, איך יזכור הנביא ענין הג' מלכויות ולא יזכור הד' שהוא הקשה מכולם, כי גם שיהיה לזמן רחוק לא קצרה יד יי' מלגלותו? ואף שהמלכות הד' כבר הוחלה קודם חורבן בית שני ולמה אם כן ישמיט זכרה בהיותה עתידה וזכר מלכות בבל שכבר עברה.
ומפני זה באתי לפרש הנבואה הזאת באופן אחר והוא, שהנביא ראה בזאת המראה ענין הד' מלכויות5. וראה את בבל שכבר נחשבה וג' המלכויות האחרות שהיו עתידים עדין לעבור, כי הוא ניבא בימי מלכי פרס בשת שתים לדריוש הפרסי, ולכן אמר: "ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בן ההדסים אשר במצולה" (א, ח). רוצה לומר, שראה בחלום הלילה ההוא תמונה לנגד עיניו "איש רוכב על סוס אדום", שהוא היה רמז לנבוכדנצאר6. כי להיותו הורג נפש ונוגע בחלל ראה סוסו 'אדום', ולכבוד מלכותו ויקר תפארת ממשלתו אמר: "והוא עומד בן ההדסים", שהם עצי ריח הטוב, כאילו אמר שראה אותו בגן אלהים7 מור ואהלות וכל ראשי בשמים8 סובבים אותו. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו9: "בין ההדסים" על ישראל, שריח תורתם וכו'. והענין שראה אותו מושל עליהם. והיה גזרת הכתוב הזה אמרו "אשר במצולה", רוצה לומר שאותו איש רוכב על הסוס האדום ראה אותו נטבע במצולות ים. ואמר זה להגיד שראה ממשלת הדר מלכותו ושכבר נחרבה. ואמר שראה אחריו גם כן "בין ההדסים", כלומר באותו ממשלה ומלכות סוסים אדומים והוא רמז למלכי מדי ופרס.
ומפני שנבוכדנצאר ובנו ובן בנו נחשבים להיותם מזרע אחד מה שלא היו כן מלכי מדי ופרס שהיו שניים דריוש וכורש מתחלפים במשפחותם, וכן מלכות יון אחרי מות אלכסנדרוס נחלקה מלכותו לי"ב מלכים נבדלים זה מזה, וכן היו קסרי רומי, לכן ראה את בבל בצורת סוס אחד וראה אחריו מדי ופרס בצורת סוסים אדומים בלשון רבים ואחריה מלכי רומי "שרוקים", רוצה לומר סוסים רבים "שרוקים". ואחריהם אמר על היוונים "לבנים", כלומר סוסים רבים לבנים שלא אמר "אדומים שרוקים ולבנים" בקדימה ואחור כפי זמנם. כי הנה "אדומים", כמו שפירשתי אמר על מדי ופרס; ו"שרוקים" – אמר על אדומים; ו"לבנים" – על היוונים, מפני שלא חשש הנביא כאן לקדימתם כי אם לזכרם בלבד. ואמנם מהו הנרצה ב"שרוקים", אחשוב שהם "הברודים" אשר יזכור אחר זה בד' המרכבות (ו, ו) כשזכר שראה ד' "מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחשת" (ו, א), שהוא רמז גם כן לד' המלכויות, ולהורות על ממשלתם ומעלתם וגבורתם ראה אותם בשתי המראות האלה בצורת סוסים ומרכבות. והנה ראה אותם יוצאות מבין שני ההרים לרמוז, שהיה ענין הד' מלכויות בין הבית הראשון שבנה שלמה והבית הג' העתיד להיות, כי בזמן שהיה בין שני הבתים האלה הראשון והאחרון, עברה ממשלת הד' מלכויות וקרא את הבתים המקודשים – הרים, לפי שהם בהר המוריה והם הר הבית. והנביא אמר (ישעיה ב, ב): "נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים".
ומפני שהשחתת ד' המלכויות וחורבנם היתה ותהיה בעוון בית יי' אשר הרסו ושרפו וקנא השם יתברך ויקנא על ביתו וירצה לבנותו, לכן קראו "הר' נחשת" (ו, א), שהוא מלשון 'השחתה', כמו שזכר הרב המורה10.
וזכר שראה במראה הראשון סוסים אדומים לרמוז על מלכות בבל מסכים למה שאמר כאן: "רוכב על סוס אדום". וראה במרכבה השניה סוסים שחורים לרמוז – למלכות פרס ומדי אולי שהיה מנהגם ללבוש שחורים או שראה אותם כן, לפי שהושחרו בימיהם פניהם של ישראל, כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יא, ע"א). והיותר נכון אצלי, שבאדום יש שתי מדרגות: אחד מהם יותר אדום מהאחר והוא היותר נוטה ללובן מהאחר, ולכן אמר כאן במראה הראשונה שראה "איש רוכב על סוס אדום" – והוא האדום המוחלט היותר בהיר ונוטה את הלובן, שנקרא בלשון לועז 'רוסו'. ואחריו אמר שראה סוסים אדומים והן מין אחר מהאודם יותר נוטה לשחרות וכנגדו אמר במראת המרכבות ובמרכבה. הב' – סוסים שחורים והוא הנקרא בלשון לועז 'פאוונאסו', שבערך האדום הראשון קראם שחורים ובמרכבה הג' ראה שם סוסים לבנים. וכן אמר כאן במראה הראשונה לרמוז למלכות יון. וכתבו המפרשים11 שלא ידעו טעם למה ראה אותם בצורת לבנים ובמראה הד' ראה "סוסים ברודים אמוצים" (ו, ג), וכנגדם אמר כאן במראה הראשונה "שרוקים" והיא מלה תורה על חלוף הגוונים, כמו שקראו רבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן ט, ע"ב) לתכשיט האשה שהיא מעברת על פניה שרק, וקרא את הרומיים כן, לפי שזה ענינם באמונתם שמזייפין תורת השם ומתקשטין בדברי תורתנו על כזב דתם ושקר אמונתם קראם גם כן "ברודים". וביאר לו המלאך שארבעת המרכבות היו ד' רוחות השמים, לפי שהיתה ממשלתם ברצון, אלהי ואמר גם כן "יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ" (ו, ה), לפי שממשלתם בגזרת עירין ובמאמר קדישין12.
והנה לא זכר דבר עוד מהסוסים האדומים הרומזים למלכות בבל, לפי שבזמן המראה, הנה כבר היה מלכות בבל נחרב13 ועבר ענינו, אבל אמר בסוסים שחורים שהיו "יוצאים אל ארץ צפון" שהיא בבל, כלומר להשחיתה. ואמר שה"לבנים יצאו אל אחריהם" להגיד, שהיוונים יבואו אחרי הפרסיים וימשלו בהם. ואמר שה"ברודים יצאו אל ארץ תימן" (ו, ו), כפי המפרשים14, לפי שרומי היא צפונית ויוליאוס קיסר נלחם ביוונים והעביר המלוכה מהם והחזירה לרומי, ותחילת מלחמותיו יצא אל ארץ מצרים שהיא דרומית. ולי נראה שלא אמר "אל ארץ תימן" כי אם מפני שהרומיים הם בני אדום והיתה התחלתם בארץ תימן שהיא בארץ שעיר, וכמו שפירשתי במבשר הג' פרשת "קרבו גוים לשמוע" (ישעיה לד, א), שראה נבודנצאר בחלומו ופתר לו דניאל ומלכו תלתא תיהוי, לכן אמר משפט אחר ב"ברודים", שהם הנוצרים; ומשפט אחר ב"אמוצים", שהם הישמעאלים15. ואמר בהם "יצאו ויבקשו ללכת להתהלך בארץ" (ו, ז), להגיד שהתאמצו מעצמם לבקש מלוכה לאיזו פיאה, כלומר נתן להם רשות להתהלך ולכבוש ארצות16 והם פשטו באפריקה ובאו במלכויות ספרד וצרפת וגם באיטליא נלחמו על רומי, להורות על זה כולו אמר: "ויאמר לכו והתהלכו בארץ", שזכר בהם הליכה כמה פעמים לרמוז על מה שיהיה בהם.
וזכר הנביא שאמר לו המלאך הדובר בו בצעקה וקול גדול: "ראה היוצאים אל ארץ צפון הניחו את רוחי בארץ צפון" (ו, ח), כלומר אלה השחורים הפרסיים שיצאו אל בבל להשחיתה הניחו את רוחי וכעסי, שהיה לי על בבל בארץ צפון כאשר השחיתו אותה17. ואמר לו זה להודיעו, שכן תעשה כן אחת מהמלכויות שתהיה חרש ומשחית לחברתה.
הנה התבארו שתי המראות האלה בהסכמה רבה ונחזור לדברי הנבואה הזאת, שהנה שאל הנביא אל המלאך הדובר בו המשפיע עליו נבואתו: "מה אלה" (א, ט), רוצה לומר מה היו מורים הסוסים ההמה, והוא השיבו אני אראך מה המה אלה, רמז לו שאחר זה יראהו מראת ארבע קרנות וגם כן מראת ד' מרכבות, ששם יתבאר לו ענין הסוסים האלה, שהוא רמז על ד' המלכויות שימשלו בישראל ויפזרום בגוים, וכמו שאמר: "אלה הקרנות אשר זרו את יהודה ישראל וירושלם" (ב, ב).
ואמנם אמרו אחרי זה: "ויען האיש העומד בין ההדסים ויאמר אלה אשר שלח יי' להתהלך בארץ" (א, י), קשה מאד לפני, לפי שהמלאך הדובר בו היה כפי מה שיורו הכתובים זולת האיש העומד בין ההדסים, ואם היה שהנביא אל המלאך הדובר בו שאל "מה המה אלה", איך לא השיבו אותו המלאך והשיבו "האיש העומד בין ההדסים" שלא שאל אליו דבר? גם יקשה אמרו אחרי זה: ויען מלאך העומד בין ההדסים, כי מלאך יי' הוא זולת העומד בין ההדסים, ותמצא אחר זה ויען מלאך יי', ויען המלאך הדובר בי, ולא קראו עוד בין ההדסים. וכבר חשב רש"י לעשות האיש העומד בין ההדסים מלאך, כמו "האיש גבריאל" (דניאל ט, כא), וכן כתב הרד"ק בביאור שהמלאך הדובר בו בזכריהו היה האיש ה"עומד בין ההדסים" על הסוס. ויורה שלא הגיע כבוד חכמתם לכוונת הנבואה.
אבל אמתת ענינה אצלי הוא, שהמלאך הדובר בזכריהו היה שכל נבדל השפיע עליו נבואתו ברשות שולחו יתברך, והאיש שראה רוכב על סוסו בין ההדסים היה רמז למלכות בבל, כמו שביארתי והוא18 למלאך הדובר בו שאל "מה המה אלה". ואמרו: "ויען האיש" אין הכונה שהשיב על דברי זכריה, כי לכן לא אמר ויאמר אלי, כמו שבא בדברי המלאך הדובר בו, אבל "ויען האיש העומד בין ההדסים" הוא מאמר הנביא ועל נבוכדנצאר אמרו, ש"הוא העומד בין ההדסים". כי לפי שהוא19 שאל למלאך הדובר בו "מה המה אלה" והמלאך השיבו "אני אראך" (א, ט), אמר הנביא שכבר אמר וענה בקול גדול האיש "העומד בין ההדסים", שהוא נבוכדנצאר מה שראה בחלומו אשר חלם מהצלם, כי שם ביאר ענין הארבע מלכויות שהיו עתידים למשול, וזהו אמרו: "ויען האיש", שהוא מלשון "וענית ואמרת" (דברים כו, ה), שענה בקול גדול ואמר: "אלה אשר שלח יי' להתהלך בארץ" (א, י). רוצה לומר, שהוא ביאר בסיפור בחלומו כפי הנזכר בספר דניאל ענין הממלכות ההם אשר שלח יי' להתהלך בארץ ולמשול בה.
ואמנם אמרו עוד: "ויענו את מלאך יי' עומד בין ההדסים" (א, יא), רוצה לומר הסוס אדום ושאר הסוסים אדומים שרוקים לבנים, כי כולם ראה הנביא בין ההדסים וכל אחד מהם היה עונה ואומר אל מלאך יי'"התהלכנו בארץ". רוצה לומר, משלנו בארץ וכבשנוה "והנה כל הארץ יושבת ושוקטת", רוצה לומר נכנעת ונכבשת אלינו מאין מערער. וכשמוע זה מלאך יי' צעק אל השם ואמר: "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים" (א, יב), רוצה לומר ישבו בכבוד כל האומות האלה במשכנות לא להם20 אשר כבשו ולמה "לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר נעמת זו שבעים שנה" והיא לא תצלח כמלכויות האלה, והשם יתברך השיבו "דברים טובים דברים נחומים" (א, יג), והם מה שיזכור אחר זה, שכאשר המלאך קבל אותם מהשם יתברך זכר אותם לנביא וציוהו שיקראם בקול גדול והקריאה היא כה "אמר יי' צבאות קנאתי לירושלם" וגו' (א, יג), כלומר מהרעה אשר עשו הגוים בה, ולכן "קצף גדול" אקצוף על הגוים "השאננים", לפי ש"אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" (א, טו) להרע להם יותר מדי21, וכמו שאמר ישעיהו : "קצפתי על עמי חללתי את נחלתי" (ישעיה מז, ו) וגו'. ולכן אמר כאן: "שבתי לירושלים ברחמים" (א, טז), ואמר זה על פקידת בבל ביתי יבנה בה והוא בנין בית שני; "וקו ינטה על ירושלם" ואמר זה על בנין חומותיה אשר בנה נחמיה. אבל אמרו אחרי זה: "עוד קרא לאמר כה אמר יי' צבאות עוד תפוצינה ערי מטוב", אין ענינו כמו שחשב המפרש22, שתפוצנה הנה והנה בריבוי הישוב מרוב הטובה ושלוה שיהיה להם, ושאמרו "ובחר עוד בירושלם" גם כן נאמר על פקידת בית ב', אין הענין כן, כי לא אמר תפוצנה כי אם על הגלות מלשון "ונפוצות יהודה" (ישעיה יא, יב); "והפיץ יי' אתכם בעמים" (דברים ד, כז).
ומאחר שכבר אמר על בית שני "שבתי לירושלם ברחמים", איך יאמר שנית עליו עצמו "ונחם יי' עוד את ציון" וגו' (א, יז)? כי מלת 'עוד' הנשנת ד' פעמים בפסוק הזה צווח שהוא גלות אחר ושהיה נחמה אחרת מלבד פקידת בית שני, ולכן ראוי לפרש מהכרח הכתובים, שהשם יתברך ייעד ראשונה על פקידת בבל ובנין בית שני, אבל הודיע אחריו שאחרי כן ישובון לגלות אחר שהוא – גלותנו זה, ועליו אמר: "עוד קרא לאמר כה אמר יי' צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב", רוצה לומר אחרי שתנבא על פקידת ירושלים בבית שני 'עוד' קרא החורבן שיצא אחר כך, והוא "עוד תפוצנה ערי מטוב", רוצה לומר שיפוצו יושבי ערי יהודה מטוב והוא רמז לגלות שיפוצו מן הארץ ויסחו ממנה ויהיו נפוצים ונבדלים מכל טוב.
ואחר שייעד על החורבן, ייעד על הגאולה העתידה באמרו: "ונחם יי' עוד את ציון" וגו', כלומר מלבד הנחמה שיהיה לה עתה מגלות בבל 'עוד' ינחם אותה בגאולה העתידה.
וזכר הנביא שכשמעו הדברים האלה נשא עיניו וראה ד' קרנות ושביאר לו המלאך הקרנות אשר זרו את יהודה, ישראל וירושלים, שרמז בד' קרנות – על ד' מלכויות23, ולכן אמר שד' מלכויות יהיו כולם עם בבל שכבר עברה ושבהם ימשך הגלות ההוא. האמנם שכמו שהם יצרו והשחיתו בישראל – כן ישחית הקב"ה במלכויות ההם ויתן להם גמול מעשה ידיהם, ועל זה הראהו מיד ד' חרשים שהם אומנים כמו 'חרש' מוכנים לגדע הקרנות24 ההמה והם המלכויות שזכר, שכמו שפרס היתה חרש לגדע ולכרות מלכות בבל, כן תהיה יון לגדע פרס, וכן תהיה רומי חרש לגדע ולהכרית יון, וישראל באחרית הימים יהיה חרש חכם25 להחריב את רומי. וחכמינו זכרונם לברכה (סוכה נב, ע"ב) פירשו ארבעת החרשים שיהיו כולם מבני ישראל בעת הגאולה להשחית את המלכויות, ואמרו: מאן נינהו ארבעה חרשים, אמר רבי שמעון חסידא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק. ולפי דרכם זה אפשר לפרש הארבע קרנות על מלכות רומי והם ד' מלכויות כולם מבני אדום, שעמד בהם הקיסריות והם רומי, ששם התחילו הקיסרים ראשונה, ואחר כך נעתק מושב הקיסרות לקוסטנטינה בימי הקיסר קוסטנטינו, ואחר כן נעתק משם מושב הקיסרות לאשכנז ושם עומד היום. ויש קבלה ביד היהודים האשכנזים, שבהיות מושב הקיסרות שמה – יבוא המשיח, ואולי שעליהם אמר שלמה (משלי ל, כט-לב) : "שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת, ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל", שזה על רומי כי שם היתה הגדולה והגבורה והתפארת; והשני "זרזיר מתנים" שאמרו כנגד קוסטנטינה, שהיתה ביון רומז לזריזות קוסטנטינו בממשלתו וקיבול דתו; והג' הוא אמרו: "או תיש", כי מפני שהיה הקיסרות יותר חלש בצרפת המשילו בתיש; וכנגד אשכנז שהוא הד' אמר: "ומלך אלקום עמו"; ועל כללות האומה אמר: "אם נבלת בהתנשא"; ועל אחריתו אמר: "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב". ואולי שלזה כיון רש"י במה שפירש, שארבעה הקרנות שראה הנביא כאן – על ארבע רוחות העולם.
ואמנם אמר: אלה הקרנות אשר זרו" (ב, ב), לא להגיד שהם בעצמם "זרו" אותם, כי אם שהיו ישראל מפוזרים בארצותם גם שהכבידו עליהם עולם בגלות. אמנם מה שפירשתי ראשונה הוא הנכון. וכבר יורה עליו מה ששאל הנביא "מה אלה באים לעשות" (ב, ד), והשיבו המלאך: "אלה הקרנות" אשר ראית ראשונה "אשר זרו את יהודה" בגלות באופן שאיש מישראל לא נשא ראשו לרוב הצרה, ולכן לא "יבואו אלה", רוצה לומר החרשים להחריד אותם קרנות "לידות" ולהשליך "את קרנות הגוים" ההמה, שהיו נושאים קרן על ארץ יהודה לזרותם ולפזרם בארצות, כלומר שמשלו בארץ ישראל ויבואו אלה ה"חרשים" להשליכם מן העולם. ומלת 'לידות' היא מלשון השלכה26, כמו "וידו אבן בי" (איכה ג, נג).
ואחר שהודיעו במראת הקרנות ענין הגלות ובמראת החרשים ענין נקמת האומות, הודיעו עוד נחמת ירושלים וישובה במראה אחרת שראה "איש ובידו חבל מדה" (ב, ה). רוצה לומר, החבל שרגילין למדוד בו27. ואמר לו שהיה הולך "למוד את ירושלם לראות כמה רחבה וכמה ארכה" (ב, ו).
האמנם אמרו: "והנה המלאך הדובר בי ומלאך אחר יוצא לקראתו " (ב, ז), יראה שאין ענין במראה, כי בין שיהיה המלאך הדובר בו הוא האיש ש"בידו חבל המדה"28, או שיהיה זולתו אם באה הנבואה להודיע ש"פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה" (ב, ח), מה צורך הזה בהראות לנביא מלאך אחד יוצא ומלאך אחר לקראתו, ושיאמר האחד לחברו "רוץ דבר אל הנער", והנה לא נאמר ככה בשאר הדיבורים שנאמרו לו? ואם אמרנו שנסתלק עתה המלאך הדובר בו מהשפיע עוד על הנביא שפע נבואתו ולכן נאמר שהיה יוצא, הנה הכתוב אומר אחרי זה: "וישב המלאך הדובר בי ויעירני" (ד, א), "ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי" (ד, ה), והוא המורה שגם אחרי זה התמיד בדיבורו אליו. ומה היה אם כן מה שאמר שהיה יוצא. ולכן נראה לי שהנביא ראה "איש ובידו חבל מדה", שאמר לו שהיה הולך "למוד את ירושלם", רוצה לומר בכמותה בזמן ההוא. וביאר לו שהיה זה "לראות כמה רחבה וכמה ארכה", כלומר שהיה מודד אותה עתה לראות כמה יהיה ארכה ורחבה לעתיד לבוא, ולא ביאר לו אם תהיה ירושלים העתידה במידה זו או גדולה ממנה וכמה יהיה יתרון גדלה.
ולפי שהשכלים הנבדלים מקבלים מדעיהם זה מזה שלמעלה ממנו, לכן ראה הנביא כאילו המלאך שהיה דובר אליו יצא ללכת והיתה היציאה ללכת לשאול מהמלאך הדובר אליו, שהוא סיבתו זה הענין. רוצה לומר, צורך המידה ההיא ותכליתה. ואותו המלאך סיבתו יצא לקראתו להשכילו בינה ואמר לו שוב במהרה והודע לנער שהוא זכריה שיהיה התרחבות ירושלים כל כך, עד ש"פרזות תשב" ולא יהיה בה חומה כי אם השם יתברך שיהיה לה חומה סביב כבודו, רוצה לומר שכינתו בתוכה. ובזה הודיעו שלא היתה המידה, אלא להודיע שהוא עתה ירושלים דבר מועט בערך אל מה שיהיה בזמן העתיד ההוא כפי רוב העם אשר יהיה בה, וזהו אמרו: "והנה המלאך הדובר בי יוצא", כלומר שיצא לשאול מסבתו פתרון הדבר ההוא ומלאך אחר יוצא לקראתו הוא סבתו, רוצה לומר המלאך אשר עליו שיצא לקראתו להודיעו אמתת הדבר ואותו המלאך העליון אמר אל המלאך השואל ממנו "רוץ דבר אל הנער הלז", כלומר חזור להשפיע לנביא אמתת דבר הזה, והוא ש"פרזות" וגו', כלומר שיהיה ישובה כל כך מופלג שלא יוכלו להתיישב בתוך העיר, כי בפרזות ומגרשי העיר שהם כערי הפרזות מאין חומה ולא תחשוב שבהיותם בפרזות מבלי חומה יהיו בסכנה מגנבים ושודדי לילה29, שיבואו עליהם להיותם בעיר פרוצה אין חומה וגם שיהיה להם קלון מתמיד וחרפה רצופה בהיותם אנשים פרזים יושבים בערי הפרזות שאין בהם הכבוד שיש ליושבי הערים מוקפי חומה שאלה הם שני חסרונות האנשים ופרזים, רוצה לומר הסכנה והבזיון לכן להשיב על שניהם אמר: ואני אהיה להם חומת אש30 וגו' (ב, ט), רוצה לומר שלא יגע אדם בהם לרעה, כמו שלא יגע באש פן יכוה אותו31. ובהיות שבערך האויבים יהיה חומת אש, הנה בערי ישראל לכבוד יהיה בתוכה. ואמר כנגד הבזיון היושבים בפרזות, שבהיות שכינת השם בקרבם יהיה להם כבוד רב אף על פי שיהיו בפרזות.
הנה התבאר שזכר כאן ענין המלאך היוצא והמלאך היוצא לקראתו להגיד, שהנבואה משתלשלת מעלה לעלה עד הסיבה הראשונה. וידוע שאי אפשר שיתאמת ויתקיים הייעוד הזה, אלא עם אמונת פינת תחיית המתים שתהיה באותו זמן, כי מהם יהיה ריבוי היושבים בירושלים, וכמו שניבא ישעיהו על זה עצמו (ישעיה מט, כ-כא): "עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה", כמו שפירשתי באותה נבואה.
ולהיות הייעוד הזה כולל האמונה הזאת32, הוצרך הנביא להגיד המלאך הדובר בו קבלו מרבו והוא הדין לרבו מרבו עד הקב"ה. ואפשר לפרש "וארא והנה איש ובידו חבל מדה" (ב, ה), שראה הנביא עליית האומות על ירושלים לכבשה כאילו היה ה"איש" מבקש למוד את ירושלים לארכה ולרחבה לחלקה אל המלכים והגוים העולים עליה, ואולי היה זה שרו של עשו ושל אדום, ולכן יצא המלאך הדובר בנביא לדעת מהמלאך אשר היה סיבתו מה יהיה אחרי אלה, או שהמלאך הדובר בו והמלאך האחר שסייעהו יצאו לקראתו, רוצה לומר כנגד האיש המודד, והוא על דרך מה שנאמר בדניאל שאמר לו המלאך גבריאל (דניאל י, כ): "הידעת למה באתי אליך ועתה אשוב להלחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא". ואמר: "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני" (שם שם, יג). הנה אם כן שני המלאכים שזכר הנביא כאן יוצאים שניהם לקראת האיש שבידו חבל המידה, כלומר להלחם עמו. וכדי שהנביא לא יתייאש ולא ישתומם מהמראה, אמר אחד מהמלאכים אל האחר: "רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם", כלומר שלא יירא ולא יפחד מזה כי לא תקום עצת הגוים ולא תהיה, אבל בהפך ש"פרזות תשב ירושלם וגו', ואני אהיה לה חומת אש סביב". וכמו 33יאמר שאמר זה על "הגוים השוללים": "כי הנני מניף ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם" (ב, יג). וזהו היותר נכון בנבואה הזאת. ומזה תדע שזכריה ודניאל עלה סגנון אחד מן הנבואות.
ואמנם אמרו: "הוי הוי ונוסו מארץ צפון וגו', הוי ציון המלטי יושבת בת בבל" (ב, י-יא) חשבו המפרשים34, שנאמר כנגד עולי בבל. ולפי שבזמן הנבואה הזאת כבר עלו מבבל כל אשר עלו לבית שני, פירשוהו על הנשארים בבל שלא עלו בראשונה. ואין פשט הכתובים סובל הפירוש הזה, כי למה יאמר על הנשארים בבבל "נוסו מארץ צפון"? האם מפני חורבן בבל? הלא בזמן הנבואה הזאת כבר עברה חורבנה שנים הרבה? גם אמרו: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", יראה שאין ענין לו עם הנשארים בבבל, ומה שאמרו המפרשים35 ולא הגיע זמנם עדין לצאת מגלותם, אין זה בכתוב. גם אמרו: "הוי הוי המלטי", אם אמרו על הנשארים בבבל, ממה מלטו? והנה זרובבל ורבים מהעולים שבו לבבל להמלט מגלות בית שני! סוף דבר, שאם נאמרו הכתובים האלה על הנשארים בבבל שימהרו לעלות לבית שני, אין ספק שלא נתקיימו, כי הם לא עלו עוד, כל שכן שאמרו אחר זה: "כי כה אמר יי' צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם וגו', כי הנני מניף את ידי עליהם" וגו' (ב, יב-יג), ושאר הפסוקים "רני ושמחי... ונלוו גוים רבים" (ב, טו-טז), אי אפשר לפרשם כי אם על הגאולה העתידה; וכן פירשו אותם המפרשים ונתנו אם כן דבריהם לשיעורין.
אבל אמתת הענין הוא, שהכתובים האלה כולם על הגאולה העתידה נאמרו, ועל עשרת השבטים שגלו לארץ צפון אמר כאילו קורא אותם "הוי הוי ונוסו מארץ צפון", רוצה לומר בואו משם. ולפי שהם רחוקים מאד אמר: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", רוצה לומר שהיתה גלות ישראל ברוחק רב אלו מאלו, כמו שירחקו ארבע רוחות השמים, והוא על דרך "כרחוק מזרח ממערב" (תהלים קג, יב). וכנגד מלכות יהודה שגלה לבבל ראשונה בין אותם שעלו לירושלים וגלו אחרי כן על כולם, אמר כקורא אותם: "הוי ציון המלטי יושבת בת בבל", רוצה לומר אותו גלות ירושלים שגלה לבבל בראשונה לא שהיה עתה יושב שמה, כי את היושבת בראשונה בבבל. ועל הגאולה העתידה הכוללת לכולם ניבא באמרו: "מי כה אמר יי' צבאות אחר כבוד שלחני", רוצה "כי כה אמר אלי יי' צבאות", אחרי שאמר לי "לכבוד אהיה בתוכה" (ב, ט), כמו שנזכר למעלה שלחני להנבא על "הגוים השוללים אתכם" (ב, יב), ומה שאמר אלי הוא: "כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו". רוצה לומר, שלא לבד יטיב לכם, אבל גם ינקום נקמתכם36 מכל הנוגע בכם, כאילו נוגע בבבת עינו ויניף ידו על אותם "הגוים השוללים" וגו' באופן שהם יהיו שלל לישראל שהיו עבדיהם בגלות. וכאשר תתקיים הנבואה הזאת, תדעו כי יי' צבאות שלחני ומאתו הם דברי. ואפשר לפרש: "אחר כבוד שלחני" – על המלאך אשר שלח אליו להודיעו חומת האש והכבוד שזכר למעלה, והיה הכתוב מסורס. יאמר אחר הכבוד ש"שלחני" לומר, הקב"ה ביד המלאך כה אמר יי'"אל הגוים השוללים אתכם" ולא יהיה "שלחני" סמוך אל הגוים, כי אם סמוך אל הכבוד, ומאמר "כה אמר יי'", הוא סמוך אל הגוים השוללים. ולכן אמר הנביא לבת ציון שהיא ירושלים: "רני ושמחי בת ציון" (ב, יד), כמבשר גאולתם ששמע ואמר: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך", להגיד שתחזור השכינה בתוך ירושלים כימי קדם37 ולא תסתלק עוד משם, ועל זה אמר: "ושכנתי בתוכך" (ב, יד).
ואמר עוד, שעם היות ש"ילוו גוים רבים אל יי'" בזמן ההוא והיו לו לעם, רוצה לומר שיקבלו אמונתו, כמאמר צפניה (צפניה ג, ט): "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד", הנה עם כל זה לא תשכון השכינה בתוכם, כי אם בקרב ישראל, וזהו "ושכנתי בתוכך וידעת כי יי' צבאות שלחני אליך" (ב, טו). רוצה לומר, שלך היה עיקר הייעוד לא לאומות העולם.
ואמנם אמרו: "ונחל יי' את יהודה חלקו על אדמת הקדש" (ב, טז), כפי המפרשים38 הקב"ה הוא הנוחל שיהודה שהוא חלק יי', כמו שאמר (דברים לב, ט): "כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו" ינחל אותו הקב"ה, שתהיה נחלתו על אדמת הקודש. והביאם לזה, לפי שאם היה יהודה הוא הנוחל והקב"ה מנחיל אותו, היה ראוי שיאמר והנחיל יי', ואין צורך. כי 'ונחל' כמו 'והנחיל'39 כמו "ושב יי' אלהיך את שבותך" (שם ל, ג), הוא כמו 'והשיב'. וגם בענין הנחלה40 מצינו "אלה שמות השבטים אשר ינחלו לכם את הארץ" (במדבר לד, יז), שהוא כמו 'ינחילנו' כן "ונחל יי' את יהודה", הו' כמו 'והנחיל' יאמר, שבבית שני בני יהודה החזיקו בכל ארץ ישראל ובירושלים גם כן, לפי שלא חזרו השבטים לנחול את חלקם וגם לא נתנו מן הארץ תרומה ליי', ואף בבית ראשון הנחיל יהושע את יהודה חלקו קודם מדידת הארץ וחלוקתה בעבור כלב בן יפונה שהיה משבטו, ומפני זה לקח לו שבט יהודה יותר מהראוי לו, עד שמפני זה אמר לשמעון "עלה אתי בגורלי" (שופטים א, ג) והיה גמגום בן השבטים על חלקם ונחלתם, כמו שתראה בספר יהושע מצווחת בני יוסף (יהושע יז, יד). ומפני זה אמר כאן, שבגאולה העתידה לא יהיה כן אבל שינחיל "יי' את יהודה חלקו על אדמת הקדש", רוצה לומר שיעשה מן הארץ י"ב חלקים שווים לי"ב שבטים, כמו שזכר יחזקאל (יחזקאל מז, יד)41 ויהודה נחל חלקו ככל אחד משאר השבטים, לא עוד.
ועוד הודיע, שבזמן ההוא יבחר הקב"ה בירושלים, רוצה לומר שיהיה תרומה ליי' וכל הארץ, כמו שניבא עליו יחזקאל42, לא שיחזיקו בה יהודה ובנימין בלבד, כמו שהיה בחלוקת הארץ בימי יהושע, ועל זה אמר: "ובחר עוד בירושלם". ואמר מלת 'עוד', להגיד שלא לבד יעשו י"ב חלקים בארץ ישראל, כי הנה יחלקוה לי"ג חלקים והחלק הי"ג יהיה לתרומה ליי' ובו תהיה ירושלים. ואמר, שבזמן ההוא לא יצעק אחד מהשבטים מחלוקת הארץ, לא מפאת חזקה מהזמן הראשון, ולא מהיות לזה רוב אוכלוסין מזה, אבל כל אחד יקבל חלקו בסבר פנים יפות, וזה אמרו: "הס כל בשר מפני יי' כי נעור" וגו' (ב, יז), והוא משל כאיש אשר יעור משנתו43 על דרך מה שאמר (תהלים עח, סה): "ויקץ כישן יי'" וגו' ולרוב משפטיו ומהירות השגחתו ישתוק כל בשר ולא יהרהר אחר מידותיו. ואפשר לומר ש"הס כל בשר מפני יי'" הוא סוף הנבואה שעברה מהאומות הבאות על ירושלים ואליהם קרא "כל בשר"44 מפני כללותם, שלא יחשבו שיהיה בפעם ההיא כימים הראשונים שהיו עולים על ירושלים וכובשים אותה, כי אז היה כישן יי', אבל עתה הוא נעור בסיבת "מעון קדשו" שהוא בית המקדש לנקום נקמתו, ולכן ישכיר חיצו מדם וחרבו תאכל בשר.
הנה התבארו בנבואה הזאת ו' עיקרים: האחד – תשועת ישראל וגאולתם העתידה, וכמו שאמר: "ונחם יי' עוד את ציון" וגו' (א, יז), ואמר: "פרזות תשב ירושלם" (ב, ח), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. הב' – נקמת האומות העתידה להיות, וכמו שאמר: "כי הנני מניף אל ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם" (ב, יג), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. הג' – שישובו עשרת השבטים משביים, וכמו שאמר: "הוי הוי ונוסו מארץ צפון" (ב, י), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. הד' – שתשוב השכינה והנבואה בישראל כימי קדם, כמו שאמר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך" (ב, יד), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. הה' – שיקבלו האומות אמונת השם יתברך ואלהותו, וכמו שאמר: "ונלוו גוים רבים אל יי' ביום ההוא והיו לי לעם" (ב, טו) , והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. הו' – שלא יבואו עוד בגלות אחר ולא ימשלו בהם אויביהם עוד, וכמו שאמר: "ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב" (ב, ט), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו.
כבר הוכחתי בעיקרי נבואות ישעיהו, שאי אפשר שיפורשו הייעודים האלה, לא כדרך הנוצרים על הענינים הנפשיים, ולא על זמן בית שני.
פרק ב
הנבואה הב' תחילתה: "ויהי בשנת ארבע לדריוש" וגו' (ז, א), עד "רעה את צאן ההריגה" (יא, ד).
והנה ראיתי את המפרשים45 מקצרים מאד בפירוש הנבואה הזאת, כפי פרשיותיה, וידלגו מפרשה לפרשה ומפסוק לפסוק בשינוי ענין מבלי קישור. כי הנה פירשו "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו" (ז, ב) ונבואת "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים וגו' (ז, ה), על בית שני. ופירשו "ויהי דבר יי' אל זכריה וגו' משפט אמת שפוטו" (ז, ח-ט), על בית ראשון, כי כן הוא האמת. ופירשו46 פרשה "קנאתי לציון קנאה גדולה" (ח, ב), ושאר הפרשיות שלאחריה על הגאולה העתידה; ופירש47 "כה אמר יי' צבאות תחזקנה ידיכם" (ח, ט), "כי כה אמר יי' צבאות זממתי" (ח, יד) – על בית שני; וכן פירשו "ויהי דבר יי' צבאות וגו' צום הרביעי" (ח, יח-יט) , על בית שני, ושאר הנבואות שבאו סמוכות לזו פירשו אותם לעתיד לבוא ולא נתנו טעם וקישור בנבואות האלה בהיותם מייעודים מתחלפים.
עוד תשוב תראה בפסוקים עצמם ספקות רבות:
האחד, אמרו: "ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר יי' אל48 זכריה" (ז, א) ולא פירש מה דבר לו? כי הנה הדיבור שבא אחריו זה "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים" (ז, ה) בא עליו דיבור בפני עצמו, שנאמר: "ויהי דבר יי' צבאות אלי לאמר" (ז, יח). והיה הדיבור הראשון אם כן ללא צורך.
והשני במה שבא בכתוב הזה מלת 'לאמר' שני פעמים "לחלות את פני יי' לאמר אל הכהנים וגו', לאמר האבכה בחדש החמישי" (ז, ג). ואחד מהם49 יראה שאין בו צורך.
הג' באמרו: "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך" וגו' (ז, ב). וכפי המפרשים50 זכר הכתוב אלה שמות השלוחים ולא זכר מי שלחם? ואם היו השולחים בני הגולה כדברי המפרשים51 ששלחו אל אלה, היה לו לזכרו? וגם יקשה למה אמר וישלח בלשון יחיד וכן אבכה בחודש החמישי, והיה לו לומר 'וישלחו הנבכה'.
הד' מה היתה כוונת השאלה הזאת "האבכה בחודש החמשי"? ואם שב השם את שבותם – למה יבכו? ואם היו השואלים עדיין בגלות ולא שבו אל אדמת ישראל, למה לא יבכו ולמה ישאלו על זה להכהנים ולנביאים אשר בירושלים? כי הנה לא היה ענינם שווה עם היושבים בבבל? ולכן אף על פי שלא יבכו בירושלים היה ראוי שיבכו בבבל. ואם שלחו לשאול לירושלים להיות שם חכמים הלא בבבל היו שם חכמים ויותר מן העולים לירושלים.
הה' למה שאלו "האבכה בחדש החמשי" ולא שאלו האם יצומו בו? ומה שאמר: "הנזר כאשר עשיתי" הוא מאמר כללי, אפשר שיפורש על הבכי או על שאר הדברים? והיה ראוי לומר האבכה ואצום בחמשי.
הו' למה שאלו החדש החמשי ולא על השביעי והעשירי והרביעי? ומה ראו שלא שאלו על כל הצומות, כי אם על החמישי בלבד?
והז' אם השואלים היו בני הגלות אשר בבבל, איך באה תשובת השם: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים" (ז, ה) והנה הם לא שאלו דבר? והיה ראוי לומר אמור אל שראצר ורגם מלך ואנשיו.
והח' באמרו: "כי צמתם וספוד בחמשי ובשביעי" (שם), כי אם היה שהם לא שאלו דבר מן הצום כי אם מהבכי, ולא שאלו מהצום השביעי כי אם מהה'52 מה ראה יתברך להשיב על מה שלא שאלו מהצום ומהשביעי? ואם ראה להשיב על שאר הצומות, למה לא השיב על ארבעתם, כמו שיאמר אחר זה: "צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי" (ח, יט)?
והט' מה ענין התשובה "הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים" (ז, ה-ו), שזה דבר מבואר בעצמו הוא ואינו תשובה לענין השאלה. גם שלא אמר בענין הצום, כמו שאמר בענין האכילה, כי כמו שאמר: "וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים והשותים" כן היה ראוי שיאמר, כי תצומו את הצמים, כי הידיעה בהפכים – אחת. גם כי השיב לענין הצום בלבד ולא לענין הבכי.
והעשירי באמרו: "הלא את הדברים אשר קרא יי'"וגו' (ז, ז). והנה בפסוק הזה אין גזרה ולא מאמר פוסק, ומה שפירשו המפרשים53 מי גרם לכם הצום, אלא עוונותיכם לא נזכר בכתוב.
ומה אוסיף עוד בספקות והם מבוארים בכתובים. ולכן נראה לי לפרש הפרשיות האלה באופן מתחלף54 מדרכי המפרשים, ואקדים לזה שתי הקדמות הכרחיות בהבנתם:
הראשונה בידיעת מה ראו בני הגולה אשר בבבל שלא עלו לבנין בית שני55. והנה טבע כל אדם יבחר לשבת בארצו ובנחלתו מלשבת גר בארץ נכריה56 כל שכן בהיות ביניהם יראי יי'57 וחושבי שמו58, ומדוע סרו מאחריו. וכמה הפליגו החכמים הראשונים (כתובות קי, ע"ב) באמרם: "הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה", ושהמת בארץ ישראל מוחלין לו על כל עוונותיו (שם קיא, ע"א). וכבר שאל זה מלך הכוזר אל החבר והשיבו הובשתנו מלך כוזר59. אבל אמתת הענין הוא, שאנשי הגולה ידעו שבבית שני לא היה ארון כפרת וכרובים, ולא תתמיד הנבואה ורוח הקודש, ולא יהיו שאר הדברים הקדושים, ושהיה בית שני עתיד להחרב, ולכן לא רצו לעלות שמה ולא בחרו באותה פקידה, אף כי בראותם כי דניאל נביא קדוש יי' לא עלה שמה, ומרדכי וזרובבל השרידים אשר קרא יי' שעלו שמה חזרו משם, והלך מרדכי לשושן כמו שהלך דניאל, וזרובבל הלך לבבל. ולא לבד גולי בבל עשו כן, כי גם היהודים אשר היו בארצות מצרים ובעמון ומואב ובארצות היוונים ובשאר ארצות, וגם אשר היו בספרד ובקצוות המערב לא רצו לעלות לבית שני, אולי שנתפרסמו אצלם נבואות דניאל וידעו מהגלות העתיד, וגם מחמשת הדברים הקדושים שחסרו מבית המקדש ומפני כן לא רצו לעלות. וכן היו עולי בבל עם היותם יותר קרובים לירושלים.
ההקדמה הב' היא מה שכתבתי למעלה לאיזה תכלית רצה הקב"ה בפקידת בבל אחרי שלא היתה הגאולה שלמה. וכבר ביארתי שהיה זה כדי, שתהיה לישראל בהיותם על אדמתם ובית יי' בתוכם כהנים ולוים בעבודתם, הכנה והזדמנות רב להתפלל לאלהים ולחלות פניו להשיב נפוצות יהודה ונדחי ישראל60 ולהחזיר שכינתו בתוכם ונבאותו והם כסוד אלוה עלי אהלם61, לפי שבהיותם בחוצה לארץ לא היו מוכנים לדבר מזה, לכן פקד השם אותם להביאם על אדמתם. ואם היו שבים אליו יתעלה כראוי וכמו שציוו אותם הנביאים, אין ספק שהיה השם שב את שבותם. ועם זה הגולים עצמם בארצות גלותם יתעוררו לשוב בתשובה שלמה וישתדלו ללכת אל ארץ יי' ואל בית אלהי יעקב62, ובזה האופן תהיה ותשוב פקידתם גאולה שלמה מכל צדדיה. וכבר הוכחתי שם מדברי ירמיהו שזאת היתה הכונה האלהית בפקידתם להביא עליהם התשועה שלמה אם היו שבים אליו.
ואחרי ידיעת זה63 אומר בפירוש הנבואה, שהודיע הכתוב בכאן שבשנה הרביעית למלכות דריוש היה דבר יי' אל זכריה, וביאר על מה באה אליו הדיבור ואמר ששלחו מבבל לשאול על דברי הצומות וצעקתם ואז באה הנבואה לנביא על זה. הנה אם כן המאמר הראשון היה דבר יי' אל זכריה – הוא כלל. וביאר אחריו נושא הדיבור ואז חזר להודיע הדיבור מה היה ואמר, שבני ישראל אשר בבבל היה בעיניהם פועל בטל ענין בית שני לחשבם שהקדושה והשכינה לא תמצא שמה ושלא יהיה ענין הבית ההוא, כי אם כענין בית הכנסת שהיה להם בבל, שכל אחד מהם היה מקדש מעט ובית תפלה לאלהים. ולכן שלח בית הכנסת שבבבל שליחיו לבית יי' אשר בירושלים ועל אותו בית הכנסת שבבבל נאמר: "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך" (ז, ב). כי "בית אל" שהוא בית תפלתם שבבבל אשר נתקבצו חכמי הארץ – שלח שליחים לירושלים את שראצר ורגם מלך שהיו יהודים נכבדים נקראים בשמות בבליים על דרך שדרך משך ועבד נגו64. ואולי היה 'רגם' עושה מלאכת המלך יהיה 'רגם' בלשון כשדים מורה על אומנות מה בבית המלך מפני כבודו אמר "רגם מלך". ולכן אמר "ואנשיו", כי היו לו אנשים רבים ולא אמר כן בשראצר.
והנה הלכו לירושלים "לחלות את פני יי'", ואין הכונה להתפלל שמה, אלא לחלות את פני יי' שישפיע דברו בכהנים ובנביאים ויאמר אליהם מה שישיבו אותם על שאלתם. וזה צורך אמרו ב' פעמים מלת 'לאמר', שהראשון הוא לחלות את פני יי' לאמר לכהנים, רוצה לומר שיאמר השם לכהנים אשר בבית יי' ולנביאים מה שיאמרו וישיבו להם. והיה לפי זה 'לאמר' השם אמירה מהכהנים והנביאים שיאמרו לאותם השלוחים דבר על שאלתם, שהיא "האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי". והיתה כוונת השאלה, שאף שיחשב שיתבטלו צום הרביעי שנעשה לפי שנבקעה בו העיר וצום העשירי שנעשה ביום שסמך מלך בבל על ירושלים, וגם הצום השביעי שנעשה ביום הריגת גדליה בן אחיקם, ודלת העם65 אשר היה עמו גלה מירושלים, שאלה השלושה כיון ששבו לירושלים יהיה מן הראוי שיתבטלו. הנה ישאר הספק על החודש החמישי שבו נלכדה העיר ונשרף בית יי' וגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה ולא שבו מגלותם, האם יהיה ראוי שכיון שלא שבה הגולה ורובה עדיין בין הגוים שיבכו בחודש החמישי בזמן שגלו עד אשר ישיב השם את שבותם. כי הנה בעיניהם או אם יבוטל הבכי ההוא מאחר, שהיתה ירושלים בידיהם והם מתחילין בבכיה ומתעסקים בבנין הבית. והנה אמרו שהיה זה הספק אצלם בענין הבכי בלבד "האבכה" אם לא, אבל בענין הצום שלא היו שואלים דבר, לפי שהם יגזרו ויבדלו מכל מאכל ומשתה כמו שעשו מן הגולה ועד הנה, לפי שהצום והנזירות מהמאכל היה ראוי שלא יחדלו ממנו עד אשר ישיב השם את שבות עמו מארבע כנפות הארץ ויחזיר את שכינתו לביתו כירחי קדם. ועל זה אמר: "האבכה בחדש החמשי בענין הבכי בלבד, אמנם בשאר הדברים "הנזר כאשר עשיתי". ו"הנזר" הוא מקור ואין פירושו 'אם אנזר', כמו שחשבו המפרשים66, אלא שהיה שואל על הבכי ולא על נזירת המאכל ואולי שלכן אמר: "האבכה בחדש החמשי", לפי שהבכי מיוחד לאותו חדש. ולפי שלא שאלו דבר בענין הצומות וצעקתם, לכן אמרו על כל הצומות "הנזר כאשר עשיתי". וכאילו אמר אתם היושבים בירושלים אולי שלא תבכו בחודש החמישי מפני שחזרה לכם אבדתכם בצד מזה, אבל אני יושבת בבל אבכה החודש ההוא. והותרו בה ששת השאלות הראשונות.
ואין ספק שהשאלה הזאת היתה מחלישה ידי עושי מלאכת יי' בבנין ביתו, לפי שהיו ממעטים בכבוד הפקידה ובקדושת הבית להסתלקות השכינה מביניהם ולמיעוט העולים מהגלות. ולכן באה תשובת השם: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים", כלומר אל תחוש להשיב דברי שלום ואמת אל הבאים מבבל, כי אחרי שלא רצו לעלות לירושלים ושפקידתה ובנין בית יי' לאפס ותהו נחשבו67 להם, מה להם לשאול מכהני הבית ונביאיו דבר יעשו כטוב בעיניהם בארצות לגוייהם. אבל אל כל עם הארץ ואל הכהנים אשר בירושלים אמור אליהם, כדי שלא יסתפקו בזה שהשואלים האלה טעו בשאלתם, אם במה שעשו הבדל מההספד והבכי אל הצום, ואם גם כן במה שהבדילו בין הצום החמישי לשאר הצומות ואין הדבר כן, כי הצום וההספד שניהם כאחד בצום החמישי ואם יבוטל ההספד – יתבטל הצום גם כן בהכרח, ועל זה אמר: "כי צמתם וספוד" (ז, ה).
גם הודיעם שהחיוב אשר להם בהספד בחמישי מפני הרג עדת יי' וגלותם מארצם, הוא עצמו יש גם כן בצום השביעי שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכל דלת העם שנשארו בארץ נהרגו וגלו ממנה. ושתי הרעות האלה ממין אחד היו ולא נתחלפו כי אם בפחות ויתר. ואם כן איה איפה68 חכמת הבבלים שעשו הבדל מהצום אל הבכי וההספד ומהחודש החמישי לשביעי? כי הנה עם היות שיצדיק מאמרם בצום הרביעי ובצום העשירי כיון שלא היה בהם הריגה ולא גלות, כי אם שסמך מלך בבל על ירושלים ושנבקעה העיר ועתה היתה ירושלים בידי בעליה, הנה בחודש השביעי שהיתה הריגת וגלות אם רב69 ואם מעט70 אין ספק שדינו כדין החמישי בענין קיום שניהם או ביטול שניהם.
אבל לענין שאלתם ובקשתם השיב: "הצום צמתוני אני". וענין זה המאמר הוא אצלי באחד משני אופנים:
הראשון, שאמר יתברך הנה אני לא צויתי אתכם לצום ולספוד אותם הצומות, וזהו "הצום צמתוני אני". רוצה לומר, האם צמתם מפני מצוותי ובדברי, באמת לא צויתי על זה71. וכיון שאתם מעצמכם צמתם, גם עתה אתם תהיו האוכלים והשותים ולא תשאלו זה ממני והפה שאסר הוא הפה שהתיר72. אבל אמיתת הענין הוא, שאתם לא צמתם במצוותי כי הם בעבור ה"דברים אשר קרא יי' ביד הנביאים אל ירושלים" וגו' (ז, ו) ומפני רשעתכם צמתם וספוד על מה שקרה אתכם.
והאופן השני מהפירוש הוא, שאמר להם שאין גאולת ישראל ותשועתם וחזרת השכינה ביניהם תלויה בצום ובהספד, כי אם בתיקון מעשיהם ושובם אל השם בכל לבבם ובכל נפשם ומה אכפת ליה להקב"ה אם יאכלו או לא יאכלו? והתבונן שהם שאלו על הבכי ושהשם יתברך השיבם על הצום: "הצום צמתוני וכי תאכלו וכי תשתו", והיה לו לומר גם כן 'הספוד תספדוני וכי תגילו ותשמחו'. אלא שהדבר כמו שפירשתי, שהם חשבו שהצום היה עיקר ולא היה ספק אצלם אם יצומו אם לא, אבל לבד יספקו אם יבכו אם לא. ולכן השיבם השם הנה הצום אשר תעשו ממנו עיקר בחשבכם שהלא זה צום אבחרהו אין הדבר כן, כי הנה השלמות אשר חפצתי בו הוא, כמו שאמר ירמיהו (ירמיה ט, כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותו, כי אני עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי". רוצה לומר, שילכו בדרכיו ויעשו גם הם חסד משפט וצדקה בארץ, אמנם הצום או האכילה אינה מפעולת יתברך, כי אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא מקרים ממקרי הגוף, וגם הצום שהוא שלילת האכילה לא יפול בו, לפי שאין מדרכה שתמצא בו. וזהו שאמר: "הצום צמתוני אני". ואין פירושו אם צמתם בעבורי כמו שפירשו המפרשים73, כי איך יאמר על זה "צמתוני אני"?. אבל ענינו "הצום צמתוני אני" שתאמרו שאני צם כדרך בני אדם, הנה עם היות הצום העדר האכילה לא יאמר כי באמת שאני צם, וכן בענין האכילה והשתייה הלא אתם האוכלים ואתם השותים, ולא אני.
ויצא מזה שלא בענין האכילה והמשתה, ולא בענין הצום יאמר שאתם הולכים בדרכי, אבל הדרכים שבהם חפצתי הלא הם "הדברים אשר קרא יי' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלים יושבת ושלוה ועריה סביבותיה והנגב והשפלה" (ז, ז), שהיה לשאר השבטים היה הכל יושב במעמדו אותם הדברים הם הצום אשר אבחרהו, כי הם דרכי ובאלה חפצתי, לא בצום והספד במחמישי.
ומפני שלא ביאר מה הדברים אשר קרא ביד הנביאים, לכן באה לו נבואה שנית: "כה אמר יי' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים" וגו' (ז, ט). רוצה לומר כה אמר יי' צבאות אל הנביאים הראשונים שיקראו ויאמרו בהיות ירושלים יושבת בישובה "משפט אמת שפוטו וגו, ואלמנה ויתום וגר ועני אל תעשוקו" וגו' (ז, ט-י). ואף על פי שהתרו בהם על זה פעמים רבות המה מאנו להקשיב אל הנביאים "ויתנו כתף סוררת" לבלתי עשות את מצוותם, "ואזניהם הכבידו משמוע" (ז, יא). ולפי שהלב הוא מקור הכוחות כולם, לכן אמר: "ולבם שמו שמיר משמוע את התורה" (ז, יב), כלומר שהלב היה משמרת לאזנים שלא ישמעו את התורה, כי "שמיר" הוא תואר ללב מלשון 'שמירה', כמו שפקיד יאמר על אדם שבידו הפקידה. והמפרשים74 פירשו ש"שמיר" היא אבן חזקה שלא יוכל הברזל לפסלה.
וזכר שמפני המרד הזה היה קצף גדול מאת יי' ולא שמע צעקתם בעת צרתם, אבל סערם בגלות בין הגוים "אשר לא ידעום" ונשארה ארצם שממה במקום שהיתה ארץ חמדה. והיוצא מזה שלמה יבכו בחודש החמישי, כי אין האדם בוכה ממה שהוא עושה לעצמו והם היו סיבת רעתם וגלותם, למה יצומו ויבכו עליו. והותרו בזה ארבעת השאלות הנשארות.
ומפני שלא יאמרו שהיתה ראויה הבכייה על האבידה שאין בה תקנה, לכן באתהו הנבואה השנית להודיע להם שאם ייטיבו דרכיהם הכנה רבה בהיותם בירושלים, יש לגאולת שאר גלותם וקיבוץ נדחיהם וחזרת השכינה ביניהם אם ייטבו מעלליהם באותו בית אשר הם בונים, והוא אמרו: "קנאתי לציון קנאה גדולה" (ח, ב), רוצה לומר קנאת הרעות שעשו הגוים בתוכה, וחימה גדולה לנקום נקמתם, כלומר אם לא ימנע הדבר מצדכם – הנה מצדי לא ימנע, כי אני "קנאתי לציון קנאה גדולה". ומה שאומרים גולי בבל שאין שכינה בירושלים ולכן אינם עולים שמה "כה אמר יי' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים" (ח, ג), כלומר כיון ששבתי לציון, עתיד אני, ורוצה, ובוחר לשכון בתוך ירושלים ותקרא אז ירושלים "עיר האמת", לפי שיושביה לא ידברו עוולה ולא ימצא בפיהם לשון תרמית75 "והר יי' צבאות", שהוא בית מקדשו יקרא "הר הקודש" להיות שם שכינתו; ואם לא רצו לעלות מפני שבבבל הם מאריכים ימים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה שהיו זקנים בבבל מפני שהיו אוכלים סלקא ושותין מי פרת – "כה אמר יי' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (ח, ד). וגם בילדותם לא ימותו הנערים, כי "רחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים" (ח, ה), וכמו שאמר (ישעיה סה, כ): "כי הנער בן מאה שנה ימות".
ואמנם למה שאמרו בני בבל שהיה עם ישראל מפוזר מפורד בין העמים ושראוי לבכות עליהם מדי שנה בשנה, באמת דבר גדול דיבר "כה אמר יי' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה" (ח, ו), שהם יושב בכל ענין קיבוץ הגלויות בימים ההם אשר הטיבו דרכיהם, "גם בעיני יפלא", רוצה לומר שבדרך פלא אעשה זה לא בחיל ולא בכח אנושי76. וביאר מהו הענין אשר יהיה עוד הפלא באמרו: "כה אמר יי' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח" (ח, ז) ואמר זה כנגד גלות עשרת השבטים; "ומארץ מבוא השמש" שהוא צד המערב, ואמר זה על גלות יהודה וירושלים שגלה לאותה פאה בשני החורבנות. ועל כולם, אלו ואלו אמר: "והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים" (ח, ח), רוצה לומר שיביא אותם לארץ ישראל ולא אמר שישכנו כולם בתוך ירושלים, כי בידוע שלא תכיל אותם הארץ. אבל כיון בזה, שלעתיד לבוא לא תהיה ירושלים לשבט יהודה ולשבט בנימין בלבד, כמו שהיה בראשונה, אבל שכל השבטים יהיה חלק להם בירושלים, לפי שירימו כולם תרומה ליי' מכל הארץ ובחלק אותה תרומה תהיה ירושלים, כמו שביאר יחזקאל77 בנבואתו האחרונה, ועל זה אמר כאן: "ושכנו בתוך ירושלים".
וזכר שכמו שתהיה ירושלים "עיר האמת", כן יהיו יושביה יראי אלהים אנשי אמת78, ועל זה אמר: "והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלהים". ואמר שיש תנאי עצמי והכרחי לשיזכו בכל הטובות האלה והוא, אם ייטיבו מעלליהם באמת ובצדקה, לפי שבעבור האמת והצדקה שיהיה ביניהם יזכו לכל זה. ומפני שהגולים הנשארים בבבל היו ממעטים בקדושת בית יי' ובמעלת הפקידה מפני מיעוט העולים לירושלים, כמו שהתבאר בהקדמה הראשונה והשם יתברך ניחם אותם באמרו, שאם יטיבו מעלליהם וילכו בדרכיו יזכו לחזרת השכינה ביניהם ולאורך הימים ולכבוד המלכות כולן, ותהיה הפקידה גאולה שלמה, כי זה היה תכלית הפקידה, כמו שבא בהקדמה השנית. לכן אחרי שהודיע אותם הטובות שיזכו בם באמת ובצדקה, אמר: "אליהם תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה את הדברים האלה מפי79 הנביאים" (ח, ט), שהם הייעודים הטובים אשר זכר, רוצה לומר שעתה יחזקו ידיהם בבנין הבית בדעתם הטובות הגשמיות והנפשיות העתידות לבוא עליהם וקיבוץ הגלויות אשר יהיה שמה בהיטיבם את דרכיהם בהיות הייעודים האלה "מפי הנביאים" שרוח השם דיבר בם ועוולה לא נמצא בשפתם. ולכן אין צורך לומר עתה שהיה רוב בית השם בנוי, שבידוע הוא שראוי להשלימו ולא יחדלו ממנו מפני דברי הבאים מבבל. אבל גם אם היה זה "ביום יוסד בית יי' צבאות", שעדיין לא היה נעשה דבר בבנין, היה ראוי "ההיכל להבנות" ולעשותו מחדש בשמעם את הייעודים האלה מפי הנביאים. ואם תאמרו הלא בהיות בית יי' בנוי לא באו הטובות ההמה ואיך יבואו עתה בבנין הזה שאינו כמוהו, הנה להשיב לזה אמר: "כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה" (ח, י), רוצה לומר שלא היה ענינה מקרי כי אם השגחיי. וכמו שבהיותם רעים וחטאים80 לא היו ראויים לשכר ולא טובה כלל, כן בשובם אל יי' יזכו לטובות ולהצלחות כולם, וזהו אמרו: "כי לפני הימים ההם" – שהם ימי הגלות; "שכר אדם לא נהיה" – שלא היה אדם ראוי לשכר לפי מעשיו; "ושכר הבהמה" – איננה. שרמז באדם – מלכים והשרים; ובבהמה – עמי הארץ וההמון, שכולם היו בלתי ראויים לשכר, ולכן " ליוצא ולבא אין שלום" מפני הצר.
וכדי ששאר האומות לא יעזרו את ישראל ולא יצילוהו מאויביו, היה הקב"ה מסכסך אותם אלו באלו, וזהו "ואשלח את כל האדם איש ברעהו". או יהיה פירוש "ואשלח את כל האדם איש ברעהו", שהסתיר השם פניו ושמירתו מבית יעקב ועזבם למקרי העוולה, וגם שלח בהם חרון אפו, ואת האויבים שהם כלי זעמו. אמנם עתה בזמן הפקידה לא יהיה בימים הראשונים לשארית העם הזה, לפי שהאל יתברך יברך עמו בשלום ו"זרע השלום". והיוצא ממנו הוא ש"הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם" (ח, יב) ויזכו ישראל בכל זה מה שהיה כל זה בהפך בזמן רשעתם.
וכמו שהיו "קללה בגוים בית ישראל ובית יהודה" (ח, יג) שנחרבו וגלו שניהם, כן תהיה התשועה כוללת אותם, וזהו אמרו: "כן אושיע אתכם והייתם ברכה אל תיראו" מדברי הנשארים בבבל, כי אם תרצו קרובה ישועתי לבוא. ולפי שהיה כל זה תלוי בתשובתם ומעשיהם הטובים, לכן אמר: "תחזקנה ידיכם", כלומר חזקו ויאמץ לבכם בעבודת אלהיכם, כדי שהוא יבוא ויושיע אתכם, וזהו אמרו עוד: "כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבותיכם אותי ולא נחמתי" (ח, יד), כלומר מהרעה אשר דברתי לעשות להם, אבל הגליתי אותם81 כך "שבתי זממתי" (ח, טו) וחשבתי להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה. והיה זה בפקידה בעלותם מבבל ולשוב ולבנות ירושלים. ולא זכר בזה בית ישראל, לפי שבית יהודה היו העולים, אבל כשייטיבו מעלליהם יבואו שאר הנדחים ויסתלק הגלות מעיקרו ולא יהיה להם עוד צום ובכי ומספד82 לזכרונו, ועל זה אמר: "אלה הדברים אשר תעשו דברו איש את רעהו" (ח, טז), כי הנה בזה ישלם הקיבוץ המדיני; ולדיינים ושופטי הארץ83 אמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". וזכר שלושה אלה: אמת משפט ושלום, לפי שהשופט פעמים ישפוט כפי האמת הידוע אצלו אף שלא יהיה בדבר עדים והתראה, וזהו הדין המסור למלך ולסנהדרי גדולה שמכין ועונשים כדין ושלא כדין, כי אם על פי האמת ישפוט כפי דיני התורה המסודרים, והוא הנקרא בייחוד 'משפט'. ופעמים יעשו פשרה בין הבעלי דינין כפי איכות הדיבור וצורך העת, והוא הנקרא 'שלום'. ועל שלושתם אמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ואפשר לפרש "משפט שלום", שהוא סמוך שיעשו משפט של שלום שהוא הפשרה84 ולא יאמרו יקוב הדין את ההר, והענין שלא יהיה ביניהם כי אם שני מיני דינים שהם 'אמת' שהוא האחד, ו'משפט' ו'שלום' שהוא השני.
ולפי שבענין המשפט יובחנו ארבעה מיני בני אדם: האחד – הם הבעלי דינים; הב' – הדיינים; הג' – עורכי הדינים, שהם המליצים והמדברים בעד בעלי דינים; והד' – הם העדים, לכן הזהיר לכל אחד מהם מה שיעשו. וכנגד בעלי הדינים אמר: "דברו אמת" וגו'; וכנגד הדיינים אמר: "ומשפט שלום שפטו בשעריכם", כמו שפירשתי; וכנגד עורכי הדינים אמר: "ואיש את רעת85 רעהו אל תחשבו בלבבכם" (ח, יז), רוצה לומר שלא ישימו עיונם ומחשבותיהם בעריכת טענות להרע בשווא ודבר כזב86; וכנגד העדים אמר: "ושבועת שקר אל תאהבו", לפי שבני ישראל הם מושבעים מהר סיני על "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג). ועל כולם אמר: "כי את כל אלה אשר שנאתי" לא תעשו ולא תאהבו אותו.
ואחרי שהזהיר אותם על מה שיעירו בקיבוץ המדיני, ראה להודיעם הטובות וההצלחות אשר יתחדשו להם מזה להשיב על דברי הבאים מבבל, ועל זה באתהו הנבואה האחרת והודיע בה ייעודים:
האחד, שבעבור ששאלו אנשי בבל "האבכה בחדש החמשי", והשיב השם יתברך שהדין שווה במספד ובצום, הודיעם עתה שכאשר ייטיבו מעלליהם ישיב השם את שבותם ולא יצטרכו עוד לדברי הצומות וצעקתם, כי "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה87 לבני יהודה לששון ולשמחה", וזהו כנגד ההספד ולמועדים טובים שזהו כנגד הצום שיאכלו וישתו, כמו שעושים במועדים הטובים. אבל כתבנו שהאמת והשלום יאהבו ששני אלו כוללים לכל האזהרות שזכר. ואמר זה לבית יהודה בלבד כאשר סמך מלך בבל על ירושלים וכאשר נשקעה העיר, וכאשר נחרבה ירושלים וגלה עוונה, וכאשר נהרג גדליה בן אחיקם ודלת העם אשר נשארו בירושלים. אמנם עשרת השבטים אין ספק שיעשו צומות אחרים כאשר הם שם בימים אשר באו עליהם הצרות והגלות שהיו זולת אלה, ולזה אמר כאן "לבית יהודה". והנה יוסף בן גוריון מעיד שביום הצום י"ז בתמוז היה הרג רב בבית יי' על ידי היוונים והוא המורה שבבית שני תמיד היו עושים הצומות. וכן היה ראוי לפי שהייעוד הזה לא נאמר כי אם לעתיד לבוא שבביטול הגלות מעיקרו יבטלו הצומות וכדברי הנשארים בבבל. וזהו הייעוד הראשון שייעד אותם לעתיד לבוא בהטבת דרכיהם.
והייעוד השני הוא, שיקבלו האומות אמונת השם יתברך, וכמו שעתה באו מבבל לשאול את בית יי', ככה בימים ההם "יבואו עמים ויושבי ערים רבות" לדרוש אלהים88. וביאר מה שיעשו הערים שהוא מה דסמיך ליה באמרו: "והלכו יושבי אחת אל אחת לאמר נלכה הלוך לחלות את פני יי'" (ח, כא). ואמנם אמרו עוד: "ולבקש את יי' צבאות אלכה גם אני" אינו כפל הדברים, אבל תאמר העיר האחת אל חברתה89 "לבקש את יי' צבאות אלכה גם אני" אתך בהסכמה אחת שלום ואמת. כי מפני קיבול האמונה יתפשט השלום ביניהם וימשך מזה, שאם לא תלך לבקש את יי' צבאות כי אם אל אלהים אחרים לא אלך עמך ולא יהיה שלום ואהבה בינינו. ואחרי שנתן המשפט בערים נתן גם כן משפט "עמים רבים וגוים עצומים" (ח, כב), לא בעיר אחת ושתים, הנה יבואו כולם לירושלים לבקש דבר יי' ולא לבד תהיה אצלם הקדושה בירושלים, אבל גם בימים ההמה "כה אמר יי'... אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים... בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם, כי שמענו אלהים עמכם" (ח, כג). רוצה לומר, שישימוהו עליהם לראש ולפטרון מפאת תורתו. ואמנם איך יהיה זה כבר זכרתי ענינו פעמים שיהיה זה באמצעות תחיית המתים אשר תהיה בכל מחוזות הארצות הקמים לתחייה יפרסמו אמונת השם יתברך, ולכן העמים כולם ילכו לבקש דבר יי'. זו התכלית הכולל בתחייה.
והייעוד הג' הוא, מפני שהיהודים אשר בבבל לא היו ממלאים את כל הארץ יעדם והבטיחם יתברך שיהיה התרבותם כל כך עד שיצטרך שתתרחב ארץ ישראל וגבולה יותר ממה שהיו, ועל זה אמר: "משא דבר יי' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו" (ט, א), כלומר שתמצא הנבואה "בארץ חדרך", כמו בארץ ישראל; וכן בדמשק תהיה מנוחתו ושכינתו של הקב"ה, לפי ש"חדרך" שהיא עיר מדמשק היא, וגם דמשק כולה תהיה מגבול ירושלים, לכן אמר: "ודמשק מנוחתו". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי דברים, א) ששערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק. וכן הוא אומר (שיר השירים ז, ה): "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" וגלויות באות וחונות בתוכה. וכוונתם שזה תהיה דמשק מגבולי ירושלים, כי עם היות שנאמר במשיחו: "וירד מים עד ים" (תהלים עב, ח), הנה לא תקרא העולם כולו ארץ ישראל ולא תהיה ישוב לשבטים כי אם הארץ הקדומה והקיני והקנזי והקדמוני, שלא ירשו עד הנה ובכללם אלו הארצות שנזכרו כאן. ואמרו "כי ליי' עין אדם וכל שבטי ישראל" פירושו, שבאותם הימים יהיה "עין" כל אדם90 וכל שבטי ישראל ומחשבותיהם ופניהם כולם, לשם הנכבד. רוצה לומר, לקרא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד91. "וגם חמת תגבל בה" (ט, ב), כלומר שגם חמת שהיא עיר גדולה כמו שאמר (עמוס ו, ב): "חמת רבה" והיא חוץ לגבולי ארץ ישראל תכנס בגבולה של ירושלים92, וזהו אמרו "תגבל בה". וכן צור וצידון יהיו בתוך גבולי ארץ ישראל עם היות שצור היא "חכמה מאד" בעיניה, וכן "צור מצור לה" (ט, ג), כלומר שכבר צרו עליה אויבים והיא גם היא עשתה מצור כנגדם "ותצבור כסף כעפר וחרוץ", שהוא הזהב אספה ב"טיט חוצות", עם כל זה "הנה השם יורישנה והכה בים חילה והמונה והיא באש תאכל" (ט, ד). והמפרשים93 פירשו: "ותבן צור מצור", שצור תחשוב לעמוד כנגד ישראל בכבשם אותם לעתיד לבוא, וכדי להמלט מידו תבנה "צור מצור לה" שהוא מגדל חזק מלשון "ערי מצורות" (דברי הימים ב' יא, י); וכן תרגם יונתן: 'ובנת צור תוקפא לה'. וגם כן תצבור ותאסוף כסף כעפר "וחרוץ" שהוא הזהב, כמו שאמר (תהלים סח, יד): "בירקרק חרוץ" לצורך המלחמה, אבל לא יועיל לה כלום, לפי ש"הנה יי' יורישנה".
ולפי שצור נבנת בים אמר: "והכה חילה והיא באש תאכל". ועם היות שצור הסמוכה לארץ ישראל כבר נחרב זה ימים והיה חורבנה ב' פעמים, האחד – על ידי נבוכדנצאר; והב' – על ידי אלכסנדר מוקדון וכסה אותה הים, הנה הייעוד הזה התקיים בעיר וינצייא רבתא שהיא נבנת מאנשי צור ומעמה אחרי שנחרבה צור. ולכן תראה שאמר כאן: "וגם חמת תגבל בה צור וצידון". ואמנם בענין המצור והעושר לא דבר כי אם מצור בלבד "ותבן צור מצור לה וצבור כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות", וזה באמת על ויניצייא נאמר. ואתה תראה כל התארים והענינים שזכרו ישעיהו ויחזקאל בצור כולם הם היום בויניצייא, לא שהיא היתה נקראת בימים ההם צור, אלא שנעשתה בדמותה ובצלמה ומאנשיה ועמה נבנת, כשנחרבה צור בראשונה.
וזכר שכשתהא אשקלון זה וכן עזה שיראו מפלת 'צור' וחורבנה תיראנה ותחילנה מאד, וכן "עקרון כי הוביש מבטה" (ט, ה), שהוא צור שהיה מביט אליה94 להנצל עמה עתה יבושו בושת בוש, כשיורישנה האל95 ויאבד "המלך מעזה ואשקלון ולא תשב" עוד. ואומר: "וישב ממזר באשדוד" (ט, ו), כפי יונתן נאמר על ישראל, לפי שממזר הוא מלשון 'זר' והמ"מים נוספות כמו שני המ"מים אשר במלת "נהרסו ממגורות" (יואל א, יז)96. וכאילו אמר שישראל שהיו עד עתה בגלות כזרים וכנכרים ישבו באשדוד, לפי שיכרת גאון פלשתים וישראל ימשלו בארצם. וכבר כתבו המדקדקים שמלת ממזר היא מלשון 'זרות'97, וכן "וממזרים קרה" (איוב לז, ט), כלומר בקור זר ומופלג.
ואמר "והסירותי דמיו מפיו" (ט, ז), לפי שפלשתים היו מרחיבים פה על ישראל מהדמים אשר עשו בהם98 בימי חורבנם והיו מיחסים הצלחותיהם לשקוצי פסיליהם, לכן אמר: "והסירותי דמיו מפיו", שהוא דמי ישראל שהיו מתפארים ששפכו. "ושקוציו מבין שיניו", שהוא שקוץ אלהיהם99 שלא יעלה עוד על פיהם "ונשאר גם הוא לאלהינו", כשאר בני הנכר הנלוים אל יי' ויהיה "כאלוף ביהודה", רוצה לומר כאדם גדול ביניהם1. ורש"י פירשו מגזרת "ואאלפך2 חכמה" (איוב לג, לג) שילמדו תורה בישראל, "ועקרון" תהיה "כיבוסי" שהוא ירושלים, כי יאמינו אנשי עקרון באלהים כמו אנשי יבוס. וכן תרגם יונתן.
ואמרו: "וחניתי לביתי מצבה" (ט, ח) תרגם יונתן 'ואשר בבית מקדשי שכנתי ותקוף דרע גבורתי כשור דאשא סחור סחור'. וכפי ענינו יהיה "וחניתי" מלשון 'מחנה ומצבה' עם היותו בהא הוא מלשון צבא כאלף3, כי 'נחי'4 הלמד אלף והא מתחלפים יאמר שיהיה השם מחנה לביתו5 שהוא ירושלים יותר טוב וחזק מצבא גדול באופן שיהיה ניצול בטוח מעובר ומשב6 שלא יעבור עליהם עוד נוגש שיבוא להחרימם. ורשי פירש בלשון אחר 'מצבה' מלשון 'מצב' , כלומר 'אחנה אצל ביתי להגין עליה מן המעמידים מצב ומשחית שלא יציבו עליה'. ואמר "כי עתה ראיתי בעיני", רוצה לומר כי עתה בזה הזמן ראיתי בעיני טלטולם וצרתה בגלות בין האומות ואושיעם7, והוא מלשון: "וירא אלהים את בני ישראל" (שמות ב, כה). והראב"ע פירש, כי הם דברי הנביא שאמר עתה ראיתי כל זה בעיני בנבואתי. אולי שלהיות הדבר לזמן ארוך ולעתים רחוקות ראה, כדי כאילו הדבר לאמתו עשוי.
הייעוד הרביעי הוא בפרשת "גילי מאד בת ציון" (ט, ט), כי לפי שהנשארים בבבל היו מגמגמים על פקידת בית שני, לפי שלא היה בהם מלך מבית דוד, ייעד השם יתברך שבבוא תשועתם ימלוך עליהם בסוד אלוה עלי אהלם8 והוא מזרע דוד. ומפני שציון היא עיר דוד וירושלים ראש ממלכתו9, לכן אמר: "גילי בת ציון הריעי בת ירושלים", רוצה לומר כי לא תהיה עוד שומרון צרתה וראש ממשלת ישראל, כי ירושלים בלבד תהיה ראש ממלכה, ולכן ראוי שתריע תרועת שמחה וגילה. ואמר: "מלכך יבא לך", רוצה לומר "מלכך" האמתי שהוא דוד. וזכר מתאריו שיהיה "צדיק ונושע", רוצה לומר צדיק במעשיו ונושע במלחמותיו10, אבל לא תהיה תשועתו מכח מלחמתה, כי הוא יבוא "עני ורוכב על חמור". ו'עני' הוא כמו עניו11 ורוכב על חמור אינו לחסרונו12, אלא להורות ששלום ואמת יהיה בימיו, ולזה אמר מיד "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים" (ט, ט), כלומר שכל כך יהיה שלום וההשקט בעולם עד שבאפרים שהוא רמז לי' השבטים; ובירושלים שהוא רמז למלכות יהודה לא יבטחו עוד בסוס ורכב, כי אם בשם יי'.
ולפי שדרך השרים והסגנים לקחת דוגמא ממנהגי מלכיהם ולעשות כמעשיהם, לכן אמר שבהיות מלך המשיח רוכב על חמור לא בגבורות הסוס יחפץ13, לא יהיה עוד אדם בירושלים וארצות השבטים שירצה לרכוב על סוס14, ועל זה אמר: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים. ונתן הסיבה בזה באמרו: "ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום הגוים", רוצה לומר שלא תהיה מלחמה בעולם, לפי שהוא ידבר שלום לגוים15 ובדבר שפתיו ישפות שלום להם. ובספר הזוהר16 פירשו: "עני ורכב על חמור" באופן אחר, ש'עני' הוא מלשון "וענית ואמרת" (דברים כו, ה), רוצה לומר קורא לאלוה וצועק אליו ורוכב על חמור שימשול על האומות שהם עם הדומה לחמור. וכדי שלא יחשוב חושב שיהיה אמרו "עני ורוכב על חמור" דרך גרעון, וש"הכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים" היה דרך קללה, לכן אמר: "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". ופירש הראב"ע מהים הדרומי הנקרא הים האדום עד הים הצפוני שהוא ים אוקינוס; "ומנהר עד אפסי ארץ" ומנהר היוצא מעדן17, שהוא בקצה המזרח עד אפסי ארץ שהוא ראש המערב, לפי שהוא משול בכל העולם18.
ואחר שאמר זה על מלך המשיח, אמר כנגד ישראל: "גם את19 בדם בריתך שלחתי אסירך מבור". רוצה לומר, כמו שמלך המשיח יהיה נושע בצדקו "גם את" תהיי נושעת "בדם בריתך" שהוא דם המילה שהחזיקו במצוה ההיא ישראל בגלות20 בחוזק גדול, או דם הברית אשר כרת יי' עמהם בסיני21, שבעבור אותו קיום שלחתי אסיריך מבור הגלות. ואמר: "אין מים בו" – על התורה ועל הנבואה שנעלמה בגלות22, וכמו שאמר (איכה ב, ט): "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאה לא מצאו חזון".
וכבר חשבו אנשים מבני עמנו23, שהנבואה הזאת נאמרה על זרובבל בבית שני וכבר הוכחתי אני במאמר 'ישועות משיחו'24 בפירוש מאמר "רבי הלל אומר: אין להם משיח לישראל" (סנהדרין צט, ע"א), שהפרשה הזאת אי אפשר לפרשה לא על זרובבל ולא על בית שני, אם מפאת הנבואות שקודמות לזו אשר יבואו "עמים רבים וגוים עצומים לבקש את יי' צבאות וגו', אשר יחזיקו עשרה אנשים וגו', משא דבר יי' בארץ חדרך" וגו' (ח, כב-כג; ט, א), שהייעודים ההמה לא נתקיימו בבית שני, ואם מהפרשה הזאת עצמה מאמרו: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגוים". וידוע שבבית שני לא היה אפרים ולא היה שלום בארץ, כי אם מלחמה רבה וגם זרובבל ולא אחד ממלכי בית שני לא משל "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". והנה יתבאר זה עוד בפירוש דברי הנבואה, כמו שאזכור.
ואפשר לפרש בייעוד הזה כולו, שבא להודיע מעלת האומה ומעלת משיח בן דוד שימלוך עליהם ושלכן אמר כנגד האומות: "גילי מאד בת ציון" וגו' (ט, ט). וה'גילה' תהיה ממה שזכר למעלה "וחניתי לביתי מצבה מעובר ושב ולא יעבור עליהם עוד נוגש" (ט, ח), שעל זה אמר: "גילי מאד בת ציון בת ירושלם"; ולענין המלך אמר: "הנה מלכך יבא לך צדיק" וגו', רוצה לומר שיקום המשיח בהיותו צדיק בשלמות נפש. וזכר באיזה מצב יהיה המלך והעם כשתבוא תשועתם ומעלתם, ואמר כנגד המשיח: "עני ורוכב על חמור", רוצה לומר שקודם המלכתו יהיה עני ודל שלא יהיה לו אפילו סוס אחד לרכוב עליו, כי אם חמור כאיש רש ועני. וכזה עצמו זכר באומה, שבהיות בתכלית השפלות תעלה במעלות ממשלה פתאום, ועל זה אמר: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים", וזה מפני דלותם ושפלותם. וכן "ונכרתה קשת מלחמה", שלא יהיה בהם דורך קשת מגן אם יראה רומח בארבעים אלף בישראל, שהוא הפך מה שאמר דוד בקינת שאול25 ללמד את בני יהודה קשת, כי שם אמר שילמדו כולם לירות בקשת להיות מלומדי מלחמה26, וכאן אמר: "ונכרתה קשת מלחמה", כלומר שלא יהיה בהם מי שיקח קשת בידו.