אור ברסלב

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

ע שאלה

סט שאלה

בדין כהן העומד ערום בבה"כ שיש בו מת אם מחוייב לצאת תיכף או לא:

תשובה הנה הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' שע"ב פסק דמחוייב לצאת תיכף ואין נדחה מפני כבוד הבריות והוא מד' התה"ד והנה זה כמה שנים אשר כ' אלי א' מגדולי דורינו להקשות על ד' הרמ"א ז"ל חדא דבשו"את גם איסור דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות ותו לפי ד' התוס' בברכות דאיסור טומאה שהוא לאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות אף בשל תורה וזה אשר השבתי לו:

הנה לקו' הראשונה כבר העיר כת"ר דהשהיי' מקרי מעשה וכפשטא דמימרא דרב אשי במס' מכות גבי הי' פושט ולובש דבשהיי' כדי לבישה חייב מלקות על כל שהיי' ושהיי' וע"כ דחשיב מעשה באנפי נפשה ואי כסברת התוס' בשבועות לחד תירוצא דמשום דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה מחשב מעשה לא הו"ל לחיובי על כל שהיי' דתחילת הלבישה חדא היא הגם שיש לדחות זה כך נ' מן הס' וכן משמעו' ד' הרמ"בם שפסק בהלכות אבל דכהן שנכנס לבית ושהה עד שמת שם מת לוקה משום לא יבא ומשום לא יטמא ופשטות דבריו מ' דלוקה ממש מדכ' דלוקה שתים הגם דתחלת הכניסה לא הי' באיסור והיא מסוגי' דנזיר וכ"כ הרמ"בם בהלכות נזירות וד' הכ"מ שם צ"ע ועכ"פ סרה התמי' מד' תה"ד:

וע"ד הקו' השני' מתוס' דברכות הנה דעת רש"י ז"ל שם שלא כד' התוס' ותי' הקו' מטומאת כהן למת מצוה בתי' אחר ולא ס"ל תי' התוס' דלאו שאינו שוה בכל שאני ופ' הת"הד להחמיר כד' רש"י:

וכבר הביאו הראשונים גי' הגאונים דגרסי בגמ' ולגמור מינה שאני טומאת כהנים דלאו שאינו שוה בכל הוא והוא מבואר בד' בעל המאור ובדברי הרש"בא בברכות ולדבריהם לפום מסקנא זו א"צ לשינויי קמאי דבש"ס דמוקי הך דהיו לפניו ב' דרכים כו' והך דהיו מדלגין כו' בטומאה דרבנן דוקא בבית הפרס או משום דרוב ארונות כו' אלא דלאו דטומאת כהנים שאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות אף בשל תורה וכן כ' הראשונים לשיטה זו והנה מלבד שיש בזה דוחק גדול לדחות מימרי דאמוראי דמוקמי דוקא בטומאה דרבנן מלבד זה הנה הרמ"בם ז"ל כ' בהדי' בהלכו' אבל כאוקימתא דהנהו אמוראי ולא התיר רק טומאה דרבנן כגון בה"פ ורוב ארונות כו' וכיוצא בזה ולא טומאה של תורה כלל וכן פ' הטור והמחבר בש"ע בפשיטות בלי חולק ואין קו' על ד' הר"מא יותר מעל ד' הט"ו בש"ע וכולהו בחדא שיטתא קיימי כדעת רש"י ורמב"ם והטור ולהחמיר בשל תורה וכן מ' מהא דמוקי בש"ס להך ברייתא דגדול כבוד הבריות כו' בלאו דלא תסור כו' ואמוראי בתראי מוקמי לה הכי מ' להדי' דאין שום ל"ת שבתורה נדחה מפני כ"ה רק לאו דלא תסור ומטעמא דרבנן אחלינהו ליקרייהו ולמה לא מוקמי לה בלאו דטומאת כהונה או נזיר שאינו שוה בכל או ישנו בשאלה לפי גי' הגאונים עכ"פ אין בזו שום קו' כלל ע"ד התה"ד והר"מא ז"ל ואין להאריך בזה:

שוב מצאתי בש"ע הנדפסים עם הגהות אבן העוזר עמד שם על ד' רמ"א ז"ל כקו' כת"ר מד' הרז"ה והרש"בא וכ' שם שבתשו' חו"י עמד בזה

ולפי מ"ש הנה גם הקו' שהקשה כת"ר על ד' המ"א בא"ח סי' י"ג ג"כ מתורץ וד' המ"א נכונים דדווקא משום דציצית הוי שוא"ת הותר ללבוש בלא ציצית במקום גנאי גדול ולא משום דאינו שוה בכל ועפ"י ד' רש"י והרמ"בם והטו"שע ובמס' יבמות בסוגי' דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת כו' מבואר כד' המ"א דציצית מקרי שוא"ת אף שהוא לובש טלית בלא ציצית והלבישה ודאי הוי מעשה אפ"ה מקרי שוא"ת כיון שאין בזה רק ביטול מ"ע דמשני שם אהך דסדין בציצית שוא"ת שאני אף שלובשו לכתחלה והובא בברכו' ברש"י ג"כ וה"ה לענין כבוד הבריות וכד' המ"א:

וזאת אשר השבתי שנית להרב הנ"ל אשר השיב על דברי

אשר כ' כת"ר לתרץ הקו' ע"ד התוס' למה יתחייב על כל שהיי' ושהיי' כיון דעיקר המעשה תחלת הלבישה חדא היא וכ' כת"ר דהלבישה נמשכת על כל שהיי' והוי כלובש כמה לבישות וכמו הקורח על ה' מתים בבת א':

לענ"ד אף אם נניח הס' כן אין לחייבו רק א' ול"ד לקרחה דשאני התם דגלי קרא לחייב על כל קרחה אפ"ה מוקי לה בש"ס בסך אצבעותיו נשא ובחמשה מקומות וכ' שם התוס' בפירוש דגבי חלב אם אכל ב' זיתי חלב בב"א אף שהתרו בו על כל זית אינו חייב אלא א' וה"ה ללובש כמה לבישות בב"א וכ"ש בבגד א' והכ"מ סוף הל' כלאים הק' האיך יתחייב על כל שהיה ותי' בשם הריט"בא כיון שבידו להסיר האיסור הוי כאלו לובש וכ"כ בשם התוס' מ' מדבריהם דשהיי' חשוב מעשה הגם שזה צ"ע למה שכ' הכ"מ בעצמו בהלכות אבל וכ"כ להדי' הרב לח"מ ברפ"ג מהל' אבל שדעת הרמב"ם דהוי מעשה ממש וכ"ד הריט"בא והשיג שם על הב"י:

ומ"ש כת"ר להשיב על מה שהבאתי ראי' מד' הרמב"ם והטור שכ' הנהו אוקימתי דבה"פ דרבנן וכן הך דרוב ארונות כו' דמ' דס"ל דאין שום טומאה דאורייתא נידחית מפני כה"ב וכ' כת"ר דיש לחלק בין כבוד המכובדים לבזיון כו' הנה פשטות הש"ס לא מ' הכי כלל דמדמי להו אהדדי ואיני צריך להאריך בזה שהרי כתב הרמב"ן ז"ל בס' תה"א הובאו דבריו באריכות בס' מגדול עוז פ"ג מהלכות אבל כ' בהדי' דלפום הך גי' דגרסי לאו שאינו שוה בכל שאני אדחי' לה כולה סוגי' דלעיל והך דבא בטומאה כו' איירי אפי' בטומאה דאורייתא וכל לאו דטומאה נדחה מפני כ"ה מבואר להדי' דאין חילוק כלל בזה וא"כ ודאי דדברי הרמב"ם והטור והשו"ע הם עפ"י גי' רש"י ז"ל דלא גריס לה להך שינוי' דלאו שאינו שוה בכל וכבר כ' הרז"ה בס' המאור דהך גי' אינה נמצאת כ"א בספרי ספרד ורש"י ז"ל לא גרים לה:

ומ"ש כת"ר ע"ד המ"א הואיל והתוס' כמסתפקים אי ציצית מקרי שוא"ת היה לו להביא טעם דלאו שאינו שוה בכל לדעתי לא יסתפקו התוס' כלל בזה כיון דגמרא מפורשת היא דשוא"ת שאני רק שדקדקו בטעם הדבר למה קרי לה שוא"ת כיון שעשה מעשה בידים ולובש בלא ציצית והוכרחו לתת טעם דבשעת לבישה אכתי לא עביד איסורא כו' וע"ז הק' מדמברכינן להתעטף מ' דבשעת לבישה בר חיובא הוא אבל לא משום זה נסתרו ד' הש"ס דקרי לה שוא"ת ולענ"ד נ' בפשיטות דכל שעיקר החיוב אינו רק מ"ע הביטול ממנה לא מקרי רק שוא"ת שהוא פטור מעשיית המצוה ועיקר הלבישה מצד עצמה אין בה איסור כלל רק ביטול מ"ע וכיון שיש כח ביד חכמים לפוטרו ממצוה זו אין איסור כלל בלבישה ול"ד ללבוש כלאים דהלבישה היא עצמה באיסור וד' המ"א נכונים מאד ומד' המרדכי שם שהביא מחלוקת הר"ש והר"י אם עובר בעשה בשבת בלבישת בגד בלא ציצית מ' להדי' שם דלא ס"ל ג"כ להתיר משום כה"ב מ"ע דציצית אף שאינו שוה בכל:

דיש להביא ראי' מד' הירושלמי לגי' רש"י והרמב"ם ודלא כגי' התוס' דהנה בירושלמי ברכות פ' מי שמתו ובנזיר פ' כ"ג מייתי הך דמיטמא כהן משום כ"ה ודייק שם עד כדון בטומאה של דבריהם אפילו בשל תורה מן מה דא' ר' זעירא גדול כ"ה שדוחה את ל"ת שבתורה הדא אמרה אפילו טומאה של תורה משום דמפרש דר' זעירא כפשטא דל"ת גמור ודלא כמו שמפרש בש"ס דילן בל"ת דלא תסור ובמסכת כלאים מייתי פלוגתא בהדיא במי שנמצא כלאים בבגדו בשוק חד אמר אסור וחד א' מותר מ"ד אסור ד"ת ומ"ד מותר כדאמר ר' זעירא גדול כ"ה כו' מבואר להדי' דהני תרי אמוראי פליגי בהא אי כ"ה דוחה ל"ת של תורה אי לא והדר מייתי הנהו עובדי דר' יוסי הוי יתיב ומתני הוי תמן מיתא מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום כו' ר"א הוי יתיב ומתני א' חד לחברי' את לבוש כלאים א"ל שלח מאניך והב לי' וטעמא דתרווייהו עובדי משום דס"ל כהך מ"ד דכ"ה דוחה ל"ת אפילו בש"ת ולהכי א' שם אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים ועלה מייתי הנהו עובדי עכ"פ מבואר שם דאין חילוק בין איסור טומאה לאיסור כלאים ותלי' בפלוגתא דלמ"ד כ"ה דוחה ל"ת ש"ת ממש תרווייהו שריין אבל למ"ד דאסר שם גבי כלאים ולא ס"ל ה דר"ז בש"ת ממילא גם בטומא' ש"ת אסור ולהכי מדייק שם עד כדון בטומא' של דבריהם אפילו בטומאה ש"ת מן מה דא' ר"ז כו' מ' להדי' דאי לאו הך מימרא דר"ז דמתיר אפילו בל"ת ש"ת הוי אסרינן בטומאה ש"ת ותלי' בפלוגתא הנ"ל וא"כ אנן הא קימ"ל בש"ס דילן כהך מ"ד דאין כ"ה דוחה ל"ת ש"ת דהא קימ"ל כרב דא' המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק והך דגדול כ"ה במוקמינן לה בלאו דלא תסור א"כ ממילא גם בטומאה ש"ת אסור כמו באיסור כלאים וראי' נכונה היא למאד ודו"ק:

ולע"נד צ"ע על הרא"ש ז"ל פ' מי שמתו שהביא הירושלמי הלז דאין מדקדקין לא במת ולא בכלאים וגם הני תרי עובדי דהוי יתיב ומתני כו' ומ' לכאורה דלהלכה כתבו וק' טובא דהא אנן לא קיי"ל הכי רק בטומאה דרבנן והירושלמי לשיטתי' דס"ל להנך אמוראי דאפילו ל"ת ש"ת נדחית מפני כ"ה כמבואר שם אבל אנן הא קיי"ל כש"ס דילן וא"כ למאי הלכתא אייתינהו והי' אפשר לומר דהרא"ש ז"ל מחלק בין אם הוא יודע שהוא לבוש כלאים או עומד במקום טומאה חייב לפשוט תיכף רק אם אין יודע אין להגיד לו במקום כ"ה ומוקי לה להנהו תרי עובדי דאין מדקדקין פי' שאין מדקדקין להודיעו וכיוצא בזה חלק הרמ"א ז"ל ביו"ד ואין נלענ"ד שהירושלמי דבר הלמד מעניני הוא כמו שבארתי וגם לא מ' כן מעובדא דמר בר רב אשי ורבינא במנחות דאיפרקא קרנא דתכלתא דמ' שם דבר"הר הי' רבינא מחוייב להודיע למרבר"א שיפשיטנו ולא מהני בזה כ"ה אף שמר בר"א לא ידע מזה מ' להדי' דאין לחלק ויש לדחות קצת אבל ד' הירושלמי ודאי לא מ' כן:

ומ"ש כת"ר להשיב על מה שהבאתי ראי' מד' הרמב"ם שכ' כהן שנכנס לאוהל ושהה כו' לוקה אף דתחלת הכניסה לא הי' באיסורי ודחה כת"ר ראי' זו דהרמ"בם איירי בנכנס כשהוא גוסס דפשע שלא היה לו לכנס ודקדק כן מדלא כ' הרמב"ם שאם קפץ מיד פטור א"ו דהכא אפילו בקפץ חייב אין זה נ' לפ' כן דהא ליכא איסור מה"ת ליכנס על הגוסס לדעת רוב הפוסקי' והריף והרמב"ם מכללם ופלוגתא היא בש"ס ואפי' למאן דאסר מודה דאין בזה חשש טומא' כמבוא' בש"ס דנזיר וא"כ איזה פשיעה היא כיון שאינו מוזהר מה"ת כלל ואטו נימא שילקה משום פשיעה דרבנן וזהירות כיון דלא עבר בלאו על הכניסה ולא הי' מתעצל הרמב"ם לפ' דאיירי דוקא בגוסס ובאמת דעת הרמב"ם דאף במי שטימא אותו חבירו והוא לא עשה מעשה כלל לוקה וכ"כ גבי כלאים וכבר עמדו בזה ראשונים ז"ל ואין נצרך להאריך בזה כעת:

ומאי דק' לי' למר ד' הרמב"ם בהל' חמץ ומצה עם מ"ש בהל' מלכים לא ידענא אמאי ל"ק לי' מכל הל' שבת האופה והמבשל דבשעה שהוא מדביק בתנור אכתי לא עביד מידי עד שיתבשל כמאכל ב"ד ואז הא ממילא הוי' ולא עביד מעשה אלא ע"כ דכל שסופו נגמר מאיליו חייב על תחלת מעשהו ועיין בסוגי' דהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב סקילה מבואר דקודם שיגמור אפייתו לא קעביד מידי וכן כמה מלאכות שבת אין נגמרין לשעתן רק אח"כ נגמרין מאיליהן כמו נתינות אונין של פשתן לתוך התנור וטעינת קורות בית הבד וכן משקין מים לזרעים שאינו גדל רק אחר זמן ועיין עוד בסוגי' דשבת גבי טומן לפת וצנונות תחת הקרקע דאם רוצה בהשרשתן חייב משום זורע אף דהשרשה צריך זמן רב וע"כ דעיקר חיובא הוא על תחלת מעשהו וכן הוא הך דמחמץ בפסח משא"כ בהך דהלכות מלכים ע"כ צ"ל דתחלת ביאתו למצרים ליכא בו איסורא כלל אף שדעתו בתחלה להשתקע ועיקר הלאו על השקוע לבד לא על תחלת הביאה ולהכי ס"ל להרמב"ם דלא לקי עלי' ואין זה ענין לפשיעה כיון דאפילו בנכנס ע"ד להשתקע פטרינן לי' ממלקות דאל"כ הי' לי' להרמב"ם ז"ל לפרש דבכה"ג לקי א"ו דס"ל להרמב"ם דעיקר הלאו והאזהרה הוא על השקוע ולא על תחלת הכניסה והשקוע הא אין בו מעשה ולהכי לא לקי עלי' כלל זהו הנלענ"ד בזה:

ויש להעיר בד' הש"ך שכ' לענין אם הוא בחדר א' דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן ובכה"ג ודאי שרי משום כבוד הבריות ולכאורה יקשה מד' רש"י ז"ל במס' ביצה ל"ח ע"ב בד"ה בדאורייתא כגון טומאת מת לית לי' ברירה ודרך יציאתה הללמ"מ כו' הרי דהוי דאורייתא אמנם הנה גם ד' רש"י ז"ל גופי' קשיין אהדדי דהכא כ' רש"י דהוי דאורייתא ובפ"ק דף י' ע"א דגם שם מתניא ההיא מתניתין דהמת בבית כו' כ' רש"י בד"ה כלום טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' מ' דהוי מדרבנן שחכמים גזרו כו' ע"כ נ"ל לומר דהך מלתא תלי' בהא אי א' ברירה בדאורייתא או גם בדרבנן דהנה בפ"ב דביצה שם אקשינן ד' ר' אושיעא אהדדי דהכא אר"א לטהר הפתחים מכאן ולהבא וס' אין ברירה וגבי שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות ס"ל לר"א דיש ברירה ורמינן להו הדדי ותרצינן כי ל"ל לר' אושיעא בדאו' אבל בדרבנן אית לי' ולכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהך דטומאה דאוריית' אבל הך דמוקצה ותחומין ודאי דרבנן וס"ל לר"א גבייהו דיש ברירה אבל בפ"ק דרמינן מהך מתניתין אמתני' דלא טול אלא א"כ נענע מבע"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ופריך ל"ל זה וזה אני ניטל במכאן אני נוטל סגי וכ"ת ל"ל ברירה לב"ה והתנן כו' מ' דהנהו מילי דמיין להדדי ודמיין להך דמוקצה דהוי מדרבנן ומוכרח יותר מהא דשני רבא לעולם למפרע כו' וא"כ ס"ל לרבא בההיא דיש ברירה ואי נימא דהוי דאורייתא א"כ אף בדאורייתא ס' רבא יש ברירה וזה תימא שיסבור רבא דלא כהלכ' דהא אנן קיי"ל בכל דוכתא בדאורייתא אין ברירה ורבא גופי' ס"ל בקדושין מ"ב ע"ב כר"נ דאחין שחלקו כלקוחות הן וידוע דהך מילתא דאחין שחלקו אי כלקוחות אי כיורשין תלי' בהך דיש ברירה או אין ברירה ובערובין ל"ז ע"ב א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה כו' משמע להדיא דס"ל לרבא ג"כ לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולהכי מפרש רש"י ז"ל בהך דפ"ק דרבא מוקי בלמפרע ע"כ ס"ל דטומאה דרבנן דאי הוי דאורייתא לא הוי מפרש בפשיטות אפילו למפרע כמ"ד יש ברירה בדאורייתא דלא קיי"ל הכי ולא סתרן ד' רש"י אהדדי:

עכ"פ לפי המסקנא לפום מימרי' דרבא ד' הש"ך נכונים דע"כ מוכח דסוף טומאה לצאת דרבנן וע' רש"י ערובין פי' ג"כ שהיא הלכה ובד' הרמב"ם ז"ל צ"ע שסתם ולא הזכיר כלל אי איירי בלמפרע או במכאן ולהבא וצ"ע ודוק וע' עוד בתוי"ט פ"ז דאהלות שהעיר קצת לענין זה והביא מד' רש"י ביצה ל"ח וערובין ס"ח ולא הזכיר מסתירת רש"י פ"ק וצ"ע ודו"ק:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה