משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
סז שאלה
רודף שרדף אחר א' ויכול הנרדף להציל עצמו בא' מאבריו של רודף והרגו לרודף מאי דינו:
תשובה הנה בסנהדרין דף מ"ט ע"א בס"פ נגמר הדין באגדה דיואב ואבנר מ' דס"ל דרודף שהיה רודף אחר אחד ויכול הנרדף להציל עצמו בא' מאבריו ולא הציל והרגו לרודף נהרג עליו והיא כברייתא דר' יונתן בן שאול דמייתינן פ' ד' מיתות דף נ"ז דס"ל הכי ולכאורה משמע מאגדה זו דקיי"ל כוותיה וכ"פ הרח"ש ז"ל בפ' בן סורר ומורה מזו הראיה והנה בתשובת ריב"ש כ' מסברת עצמו לחלק בין הנרדף עצמו לאדם א' דא' הרואה אותו רודף אף שניתן להצילו בנפשו מ"מ מצוה להצילו בא' מאבריו אבל הנרדף עצמו אין מחוייב לדקדק כ"כ שבהול על נפשו ולא זכר כלל מד' ר"י בן שאול ולא מסוגיא זו דאתיא כוותי' אולי נעלמו ממנו אז הדברים אבל לענין עיקר הדין עדיין יש לעיין בזה דהנה לכאורה מ' דפליגי רבנן עליה דר"י בן שאול וכדא' שם בפ' ד"מ כיוצא בו דשפיכות דמים לא תנן וא' אביי אי משכחת דתני ר"י בן שאיל היא כו' ופירש"י ז"ל דלמאן דלא תנא כיוצא בו בש"ד ס"ל דבנרדף מותר גמור ואף ביכול להצילו בא' מאבריו וכ' רש"י ז"ל שם דרבנן פליגי עליה וא' אי משכחת כו' מ' דיחידאה היא ורוב התנאים לא ס"ל הכי וגם מד' אביי דא' הכי מ' דלא ס"ל כוותיה וכן בפ' בן סורר ומורה דרמינן מתניתין דא' חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו אמתניתין דאלו נערות שיש להם קנס כו' ומשנו אמוראי טובא שינויא וכולהו ס"ל דהוי מתחייב בנפשו ואביי הוא דמשני לה התם כר"י בן שאול דביכול להציל בא' מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו ומ' דכולהו אמוראי לא ס"ל הכי והיינו ע"כ דס"ל דנהי שאדם א' יש לו להציל בא' מאבריו אבל היא עצמה דינה כנרדף שא"צ לדקדק בכך ור' יונתן מפיק ליה מקרא דלא יהיה אסון כו' ומוכח דאף הנרדף צריך לדקדק דאל"כ אכתי ק' למה חייב בתשלומין הא הנרדף יכול להורגו אבל לתנאי דלא ס"ל במצות שבמיתה מדבר וכמ"ד נתכוין להרוג את זה והרג זה פטור ונפש תחת נפש היינו ממון עיי"ש בפ' הנשרפין לא מוכח כלל דאיירי שכיון להורגו ולא מוכח כלל שהנרדף צריך להציל אבל אדם א' נ' דלכ"ע צריך להציל מקרא דוקצותה את כפה דדרשינן ליה בספרי דלכתחילה מיתר לקוץ ידה הרואין אותה מחזקת במבושיו מתכונת להרגו וסיפא דקר' לא תחוס עינך היינו שאם אי אפשר להציל בקציצת היד מותר להרגה ואסור לחום עלי' ומצוה להרגה עכ"פ מבואר דלכתחלה מוזהר להציל בא' מאבריו דהיינו קציצת ידה ואם א"א לא תחוס כו' וע"כ הך דרשא לרבנן דפליגי אר"י בן שאול דלדידיה לא איצטריך השתא הנרדף צריך להציל כ"ש אחר:
שוב מצאתי ברמב"ם פ"א מהלכו' רוצח כתב בהדיא בדין רוצח שניתן להצילו בנפשו ומחוייבים כל הרואים להצילו בא' מאבריו תחלה ואם א"א מחוייבים להרגו ומהך קרא דוקצותה את כפה לא תחוס עיניך וכ' הראב"ד שכך נדרש בספרי ולפ"ז מ' לכאורה שאין דעת הרמב"ם לפסוק כר"י בן שאול דהא לדידיה מקרא אחרינא נפקא ליה וראיתי שכ' הכ"מ שם על מ"ש הרמב"ם שאם יכול להציל כו' ולא הציל והרגו חייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין עלי' וכ' דס"ל דלא א' ר"י בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה אבל לא שיהרגוהו ב"ד ודעתו ז"ל שהרמב"ם כ' דבריו ע"פ ד' ר"י בן שאול:
ונראה לכאורה שהרמב"ם ז"ל פ' כרבנן דפליגי עליה דריב"ש וס"ל דאין ב"ד ממיתין אותו ולהכי לא תני כיוצא בו בש"ד דלא נקט רק דברי' שגם ישראל בישראל חייב רק ר' יונתן הוא דא' בהדי' נהרג עליו וגבי בן נח פ' הרמב"ם ז"ל שנהרג עליו וטעמו משום שהוא מחוייב מיתה רק שאין מיתתו בידי ב"ד וגבי ב"נ אזהרתו היא מיתתו ונהרג על הטריפה ועל העוברין וטעם הרמב"ם ז"ל שס' לרבנן אין ב"ד ממיתין עלי' נ' דהיינו שהוא יכול לומר לא יכילו לי' לכוין כדא' אבנר ומי יוכל לומר לו השתא בדופן חמשית כוונת לי' כו' שאין זו טענה המתבררת לב"ד ועפ"י עדי' והתראה והא צריך התראה בתוך כדי דיבור ואיך ידעו העדים אם יכול לכוין וקרא גופי' מסהיד עלי' דאבנר שהי' צדיק וכ' אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ואי הי' חייב מיתת ב"ד לא הי' קורהו צדיק א"ו שהי' עכ"פ צדיק בדינו שלא הי' מחוייב בדין מיתת ב"ד רק דיואב עכ"פ פטור הי' עליו כיון שחייב מיתה ולהכי א' ניזל אבנר ולפ"ז ל"ק מה שהק' הראב"ד ז"ל בהל' מלכי' על הרמב"ם מהך דאבנר שדנו יואב דין סנהדרין ולענ"ד לק"מ פוק חזי כמה התנצל דוד להראות כי לא מאתו היתה להמית אבנר וא' יחולו על ראש יואב כו' ולפמ"ש דלרבנן הנרדף עצמו א"צ לדקדק כ"כ א"כ אבנר כדין עשה אף שהי' יכול להציל וא"ש בפשיטות מה שקורהו צדיק:
והנה לד' ר"י בן שאול גם בבא במחתרת אין מותר להרגו רק בא"א להציל בא' מאבריו ואף בעה"ב עצמו וא"כ ק' לכאורה הא דא' רב הבא במחתרת שנטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמי קננהו ומ' שלא הרגיש בהן עד שיצא ואמאי קננהו ודלמא יכול הי' להציל כו' בא' מאבריו ולא ניתן להורגו ולא קנה הכלים ואוקי ממונא בחזקת מרי' א"ו מ' לכאורה כמ"ש דהנרדף א"צ לדקדק לרבנן וא"כ בעה"ב מותר להרגו אף שיכול להצילו וכן עובדא דרבא דאיגניבו לי' דיכרי במחתרתא והן עצמם החזירוהו ולא רצה לקבלם הואיל ונפק מפומי' דרב והא רבא לא ידע מהגניבה עד שהחזירוהו והנהו דיכרי לא בבית רבא היו רק בדיר של בהמות ומי יודע אולי אם הי' שם איש הי' יכול להציל בא' מאבריו א"ו דס"ל לעול' ניתן להרוג ע"י הבעה"ב:
ומצאתי בירושלמי שאם נטל כלים והפך פניו לצאת והרגו אין נהרג עליו אף שאז אין נק' רודף עליו ואסור להרגו אפ"ה פטור משום שנ' כי יחם לבבו וא' שם עוד נהפך הרודף ונעשה נרדף מהו להציל הרודף בנפשו של נרדף מ' שעכ"פ אם הנרדף הרגו לרודף פטור ממיתת ב"ד אף שהרודף כבר נעשה נרדף ובורח ממנו פטור עליו משום כי יחם לבבו ולהכי שאיל אם בשעת מעשה מותר להרוג הנרדף שנעשה רודף בכדי להציל הרודף הראשון דאי בר קטלא בב"ד פשיטא שניתן להצילו בנפשו וא"כ כ"ש שלא ה' אבנר בן מיתה אם הי' יכול להציל עצמו בא' מאבריו והוא עדיין רודפו והוא דלא כר"י בן שאול דא' נהרג עליו:
ובמסכ' מכות א' רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור אף שהעדים אמרו לו שוגג הוא ויצא מב"ד זכאי אפ"ה פטור ודריש לקראי הכי עיי"ש ולפ"ז פטור הי' יואב מן הדין שהי' גואל הדם דעשהאל ואף שלא התנצל שיכול לכוין באחד מאבריו ואפילו לרבנן לפמ"ש דס"ל דהנרדף א"צ לדקדק כ"כ עכ"ז כיון שהי' אפשר להציל בא' מאבריו והרגו לא עדיף מההורג בשוגג דודאי פטור מן הדין ואפ"ה אין גואל הדם נהרג עליו כי יחם לבבו כו' ה"נ דכוותה כיון שסבור הי' יואב שיכול להצילו כו' ואפ"ה הרגו לא עדיף משוגג נהי דלא רמי עלי' לדקדק כ"כ שגגת איסור יש כאן אם יכול הי' להציל ולא הציל ושייך בזה כי יחם לבבו ומוקי לה שם כתנאי והלכה כרב הונא וא"כ אין ראי' כלל ממעשה דאבנר ויואב דהלכה כר"י בן שאול:
ובאמת פ' הרמב"ם כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור וע"כ לא מפרש לקרא ונתת נפש תחת נפש רק בנתכוין להריגת האשה וא"כ יש לומר דכולי' קרא איירי שלא נתכוין להרוג חבירו כלל ולא הוי רודף כלל וחייב דמי ולדות וא' בסיפא דקרא ואם אסון יהי' פי' שנתכוין להרוג האשה ונתת נפש כו' אם מתה ואולי מדמי ולדות פטור כל שנתכוין להרוג האשה ואעפ"י שלא מתה מדין רודף ורישא דקרא לא איירי כלל בכוונת הריגה ואפשר לפרש עוד דכולי' קרא איירי שנתכוין לדחוף האשה והתרו בו אולי תמות בכך רק הוא לא נתכוין דוקא שתמות וא"כ כשלא מתה איגלאי מלתא דאינו רודף שלא כיון למעשה הריגה ואם מתה חייב מיתה דקי"ל התראת ס' שמה התראה ומתפרש כולי' קרא כפשוטו ובחד גוונא ובלא כיון להרוג חבירו כלל והך דר"י בן שאול לא מתוקמא רק לרבנן דס' נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ומוקמי קרא בהכי שנתכוין להרוג חבירו ואפ"ה מחייבינן דמי ולדות כשלא הרגו אף שהי' רודף וע"כ בשיכול להציל בא' מאבריו ואף הנרדף מוזהר בכך כמו שביארנו אבל לד' ר"ש דקיי"ל כוותי' לא איירי בהכי כלל ואין לנו שום לימוד שיתחייב להציל בא' מאבריו רק מקרא דוקצותה את כפה כו' כדרשא דסיפרי וכד' הרמב"ם וממילא דהיינו דוקא באחרים אבל לא הנרדף עצמו ודעת הרמב"ם נכונה מאד דלא כהריב"ש:
אך אי קשי' הא קשי' דלמ"ד דדריש וקצותה את כפה ממון כו' מבואר בב"ק דמינה ילפינן לדין בושת א"כ הדרא קו' לדוכתא כיון דניתן להצילה בנפשו והנרדף עצמו מותר להרגה אף שיכול להציל בא' מאברי' א"כ איך תתחייב בבושת הא אין מת ומשלם כקו' הגמ' דסנהדרין וע"כ להך מ"ד צ"ל או דס"ל כר"י בן שאיל דאף הנרדף מחוייב להציל בא' מאבריו או דקרא לא איירי כלל שהיא אוחזת בענין שיהיה בו סכנת מות שתהא נידונית כרודף ואין כוונתה רק להזיק ולבייש לכן היא חייבת בבושת והכי מוכחא כולה סוגי' דב"ק שם דמייתי מינה הא דעביד אינש דינא לנפשי' והא ודאי דליכא למישרי בגוונא דאיכא חשש סכנת נפש משום הצלת אישה מיד מכהו כיון שאין מכהו מכת מות דע"כ בהכי איירי דאי מכהו מכת מות הרי הוא רודף גמור והיא מצווה להצילו בנפשו והאיך תתחייב בבושת א"ו כל הך סוגיא מיפרשא שאין שם חשש סכנה כלל בכל ההכאות הן ב' אנשים הנצים והן הצלתה והחזקת ידה וא"כ בהכרח להך מ"ד לא דרשינן כלל האי קרא דוקצות את כפה לענין הצלה בא' מאבריה וליכא שום קרא לרודף שיתחייב להציל בא' מאבריו וע"כ אתינן לדרשא דר' יונתן בן שאול וממילא דאף הנרדף עצמו מחוייב בכך וא"כ לכאורה מסוגיא זו סיוע לד' הריב"ש ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל וצ"ע:
ובאמת ד' הרמב"ם ז"ל בזה צע"ג דמפרש לקרא דוקצותה את כפה כפשוטו וכדרשת הספרי ואפ"ה בהלכו' חובל ומזיק דרש לה ג"כ לענין בושת וזה לכאורה תרתי דסתרי ודוחק גדול לומר דתרתי שמעת מינה והדברים צע"ג: