משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
נב שאלה
הנותן מעות לשלוחו לקנות לו איזה דבר ואמר השליח קודם שקנה שקונה אותו לעצמו מה דינו:
תשובה הנה דבר זה במחלוקת שנויה בין גדולי הפוסקים וגם בש"ע סי' קפ"ג ס"ג סתם המחבר ז"ל ופסק שאע"פ שזקפן במלוה המקח של המשלח וכתב הרמ"א מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו י"א דקנה לעצמו וי"א דבכל ענין הוא של המשלח וכבר כתב הש"ך ז"ל שלשון הרמ"א הוא מגומגם שהיה לו להביא דעה ב' לבד דהא המחבר מיירי ג"כ ביש לו עדים עיי"ש ולענין הלכה אין בדברי הרמ"א ז"ל הכרע אבל הט"ז ז"ל כתב דנ' עיקר סברא ב' דבכל גווני הוא של המשלח כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן כו' וטעמם נראה דמסתמא אמרינן ודאי לא חזר ביה וניחא ליה דליקו בהימנותיה כו' ודבריו ז"ל צ"ע דאין זה טעם הרמב"ם ז"ל ודעימיה ואף שאומר בפי' בפני עדים שזוקף עליו במלוה אפ"ה הוי של המשלח שאין יכולת בידו לקנות לעצמו במעות של המשלח וזהו עיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל ולא משום דמסתמא לא חזר ביה וכמו שיתבאר לפנינו אי"ה:
והנה עיקר דבר זה הוא בב"ק דף ק"ב דאי' התם ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטים ולקח בהם שעורים כו' תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני' אידך אם פחתו כו' ואם הותירו כו' לאמצע ומוקי לה ר' יוחנן הא ר"מ הא ר' יהודא כו' מחכו עלה בני מערבא לר' יוחנן אליבא דר' יהודא וכי מי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חטים לבעל המעות א"ה אפילו חטים בחטים נמי לא א"ר אבוה שאני חטים וחטים דקא עביד שליחותי' וכי בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו כו' אין לו בכסות אשתו כו' ולא בצבע שצבען לשמן כו' ואמאי לימא ה"נ מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרינן שליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותא קא עביד וכיד בעה"ב דמי א"ר אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו מתקיף לה ר"ז כו' אלא א"ר אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כו' וכ' הרא"ש על הא דבני מערבא וז"ל וליתא לחוכא דב"מ דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטים ידו כיד בעה"מ שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעה"מ ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דב"מ דאי לאו דכל המקדיש כו' הוה אמרינן מי הודיעו כו' שאני התם כו' עיי"ש והנה מדבריו ז"ל משמע דס"ל דכל השקלא וטרי' דהך סוגי' ס"ל דעיקר כוונת המוכר להקנות ללוקח וכולהו ס"ל הך סברא דב"מ דא' מי הודיעו כו' רק דבהא פליגי אבני מערבא דב"מ ס"ל דדוקא בחטין וחטין הוא דקנה בעל המעות כיון דשליחותי' קא עביד ידו כיד בעל המעות דמי וזוכה בשבילו אבל בחטין ושעורים כיון דשינה בשליחותו לא הוי שליח כלל ס"ל לב"מ דלא שייך לומר ידו כיד בעה"מ דהא לא קעביד שליחותי' וממילא קונה השליח לפי סברתם שדעת המוכר היה לזכות להלוקח ואינך אמוראי ס"ל דאף ששינה ולא קעביד שליחותי' כיון שאינו מכיון לקנות לעצמו בשינוי זה רק לבעה"מ הרי ידו כיד בעה"מ וקונה בשבילו אף שלא נעשה שליח ע"ז ולפ"ז צריך לפרש דהא דא' ר"א שאני חטין בחטין דשליחותי' קעביד וכיד בעה"ב דמי. לכ"ע הוא אף למסקנא ומה"ט דאמרן ואהא מסיק תדע כו' דס"ד דגם הא דתנן אין לו בכסות אשתו כו' ולא בצבע שצבען לשמן כו' ג"כ הוא מטעמא דיד בעל כיד אשתו דמי ולא שייך הא דוקא לבני מערבא דהא שם ליכא שינוי כלל ואינהו לא פליגי רק היכא שיש שינוי ור"א דשני לא כל המקדיש כו' הוצרך הרא"ש ז"ל לדחוק ולפרש דלאו משום דלא ס"ל טעמא דידו כיד בעה"ב כו' דהא סברא זו מוכרחת לכ"ע גבי חטין בחטין רק משום שאין הבעל יכול לזכות בשלו לאשתו כו' עיי"ש אלו הם תוכן דברי הרא"ש ז"ל ושיטתו וגם ד' התוס' ז"ל הולכין בשטה זו כנראה למעיין בכל דבריהם בסוגי' ובד"ה שאני חטין כו' שכל דבריהם הם סובבי' על הך סברא דלכ"ע כוונת המוכר להקנות ללוקח וכל השקלא וטריא אי יד לוקח כיד בעה"ב ולפ"ז יוצא מסוגי' זו דאם ידוע לנו שכיון השליח לקנות לעצמו כגון שאמר כן לפני עדים קודם שקונה שדעתו לזכות לעצמו ודאי קנה השליח כיון שראינו שעקר שליחותי' ולא כיון כלל לזכות לבעה"ב במה קנה בעה"מ וכל השקלא וטריא דסוגי' היינו משום דכוונת השליח לזכות לבעה"מ וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפי':
ולכאורה מראין הדברים שכן הוא פי' הסוגי' דהא הש"ס מדמי הך פלוגתא דהני ברייתות לפלוגתא דנותן צמר לצבע כו' דג"כ איירי שלא כיון לזכות לעצמו כלל וכדמוכח בהדיא בסוגי' דלעיל מינה דף צ"ה ע"ב דדייק מהך ברייתא דשוגג לא קנס ר' מאיר עיי"ש מבואר דמפרש לה שלא כיון לגזול ולקנות כלל רק דלא ידע שאסור לשנות דבורו של בעה"ב וכ"כ בהדיא התוס' ז"ל שם דאיירי בהכי ולהכי ס"ל לר"י דאינו קונה אף דס"ל בעלמא לר"י שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי משום תקנת השבין אבל בכה"ג דאינו מכווין לקנות לא שייך תקנת השבים וזה מבואר דאיירי בשלא כיון הצבע לגזול כלל וע"כ גם סוגין בהכי איירי שלא כיון השליח כלל לגזול ולקנות לעצמו רק לצורך משלחו וממילא יש לנו לומר דכל היני דכיון לשנות ולקנות לעצמו זכה השליח ולא בעה"מ וכן ראיתי בחי' הרשב"א לב"ק שכ' דמשמע כן מכל הך סוגי':
אבל סיים הרשב"א ז"ל שם שאין כן דעת בעל המתיבות ז"ל שכ' בהדיא בהא דרבב"ח דיהב זוזי לרב למזבן ליה האי ארעא וזבן לנפשי' וכ' ז"ל דה"מ כשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם במעות של רבב"ח קנה רבב"ח אף שקנה רב לעצמו בפי' וכן הביא עוד מד' הרי"ף ז"ל בפ' המקבל שכ' גבי עיסקא דאפי' אי אתני לפני כל ב"ד שבעולם לא מהני כלום אפי' בפלגא דמלוה וכ"ש בפלגא דפקדון הרי מבואר שדעת הרמב"ם והריף רבו והגאונים ז"ל דלא מהני שום תנאי בזה כלל ומה שכתב הרשב"א ז"ל שצ"ע בדבר מפני שמתוך הסוגי' לא מ' כן הנה אחר העיון נ' ברור שגם בסוגי' זו עולה פסק זה כהוגן וכמו שאבאר בע"ה:
דהנה לפי פי' התוס' והרא"ש ז"ל ק' טובא הא דמק' א"ה חטים בחטין נמי מאי דעתי' דמק' אי לא ידע הך סברא דשליחותי' קעביד כיון דלשיטתם ז"ל לכ"ע אין דעת המקנה רק לשליח שלוקח לא לבעה"מ כמש"ל וע"כ צריכין לטעמא דשליחותי' קעביד ומאי מקשה כלל רק דב"מ ס"ל דלא שייך למימר הכי היכא דשינה בשליחותו כגון חטים בשעורין וא"כ מאי מק' כלל א"ה חטים בחטים נמי וגם מה צורך להביא תדע כו' הא מגופי' דברייתא מוכח כן כמ"ש התוס' ז"ל ותירוצם שתירצו דהו"א דמיירי בהודיעו דחוק מאד אבל לד' הרי"ף והרמב"ם והגאונים ז"ל ניחא ומתפרשת הסוגי' כפשוטה דר"י ואינך דפליגי אבני מערבא ס"ל דבעה"מ קונה ממילא אף שאין המוכר מכוין להקנות לו אפ"ה מעותיו קונות לו וא"כ לק"מ וכי מי הודיעו כו' דא"צ הודעה כלל דזוזי דאינש אינן עבדין ליה ספסירותא וקונות לו רק לב"מ דס"ל דבעינן כוונת מקנה להקנות לבעה"מ מק' שפיר א"ה חב"ח ג"כ מנא ידע המוכר להקנות לבעה"מ וע"כ משום דמעותיו קינות לו א"כ גם בחו"ש לא ק' מי הודיעו ואהא משני ר' אבוה שאני חטין וחטין כו' ואתי לתרוצי חוכא דב"מ דשפיר אחינו דחו"ח שאני משום דלא שני בשליחותי' וידו כיד בעה"ב אבל היכא דשני ליכא למימר הכי ומייתי ראיה להך סברא מהך דצבע דהתם לא שייך למימר המעות קונות להאשה דהא אין המעות שלה אלא של הבעל אפ"ה קנתה היא וע"כ משום דיד בעל כיד אשתו דמי כיון שלצורכה קנה ואהא משני ר' אבא דלעולם טעמא משום דעיקר קנייתו לבעה"מ ולא שייך למימר מי הודיעו והא דאין לו בכסות אשתו כו' משום דכל המקדיש אין דעתו כו' או משום דנעשה כמו כו' ולא משום דקנתה האשה מתחלת קנייתו מיד המוכר ור' אבא לתרוצי לדר' יוחנן אתי ופליג אב"מ וסבירא ליה אליבא דר"י דעיקר הקנין לבעה"מ אף שהוא קונה בשביל אשתו לא קנתה מעיקרא רק משום דנעשה כו' ותקנה דרבנן הוא כדא' בהמפקיד ובכמה דוכתי הך לישנא דנעשה זהו פי' הסוגי' בפשיטות לדעת הרי"ף ודעימי' ומיושבים כל הדקדוקים שכתבנו שיש לדקדק לפי שיטת הרא"ש ז"ל ופירושו בהסוגי' וד' הרא"ש ז"ל שפירש דגם שינוי' דר' אבא אזלא אליבא דב"מ צ"ע רב:
גם סוגי' דלוקח שדה בשם ר"ג כו' דמק' מכלל דמקני קני' ליה לדברי הרי"ף ודעימי' מפרשא האי לי' היינו ללוקח ומק' לימא תהוי תיובתא דב"מ דא' דבעינן כוונה וכאן הרי המוכר מכוין לר"ג ולא לבעה"מ אפ"ה קנה בעה"מ ואזלא הקו' לב"מ אבל לדידן ניחא דאף שמכוין ומקנה לר"ג קונה הלוקח משום מעותיו אבל לפי' התוס' והרא"ש ק' טובא דהא גם לדידן המקנה מכוין ללוקח רק משום דידו כיד בעה"ב וא"כ הר"ג הוא קונה מכוונת המקנה והוא אינו מכוין להקנות לבעה"מ ולא שייך למימר ידו כיד בעה"מ ומאיזה צד יזכה בעה"מ ומצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שעמד ג"כ ע"ז דגם לר"י האיך קנה זה דהא אינו מכוין רק לר"ג ולא לזה ותי' דלר"י ל"ש הכא ול"ש הכא לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעה"מ לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח בסתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפי' לעצמו ואפ"ה לר"י המקח לבעה"מ וכיון שכן בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ר"ג והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שדעת בעה"מ עכ"ל ותירוצו אינו עולה רק לשיטת הרי"ף והגאונים אבל לשיטת הרא"ש והתוס' אין תי' מספיק דהא חזינן דגם לר"י עיקר כוונתו ללוקח אף שאינו בעה"מ רק משום דיד לוקח כיד בעה"ב ולא שייך הכא גבי ר"ג אבל לשיטת הריף והגאונים א"ש טובא:
והנה עלה בדעתי לפי שיטת הרא"ש ז"ל לפרש כל הסוגי' בהיפוך מפירש"י ז"ל דמפרש מכלל דמיקנא קני' ליה היינו לר"ג שקנה הלוקח לשמו וס"ד דמקשה דהא דא' הקונה שדה בשם ר"ג היינו שאמר בפני עדים שלא בפני המוכר שקונה לר"ג אבל המוכר כסבור שקונה לעצמו ומק' מכלל דמקנא קני' ליה לר"ג נימא תהוי תיובתא דב"מ דאזלי בתר כוונת מקנה לא בתר כוונת קונה דזהו עיקר החילוק לפי' הרא"ש ז"ל בין ב"מ ובין רבי יוחנן ואהא משני דאודעינהו למוכר פי' שהודיעו שקונה לר"ג ומכוין המוכר ג"כ להקנות לר"ג וכל הסוגי' מתפרשת בהיפוך מפירש"י ז"ל ומצאתי בתשו' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' נ' מדבריו דמפ' הכי דמיקנא קני' ליה היינו לר"ג ועולה פי' זה לפי שיטתו ז"ל דבעינן עכ"פ כוונת מקנה או קונה והדברים מוכרעים שהוא פי' דחוק מאד אבל לד' הרי"ף והרמב"ם ניחא טובא דקני' ליה היינו לעצמו לפי שהוא בעה"מ אף שמכוין המקנה לר"ג וגם אין יד ר"ג כיד בעה"מ וא"כ מ"ט קונה השדה וע"כ כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
שוב מצאתי בס' בעה"ת ש"א ח"א דין ה' שכ' בהדי' בשם הרמב"ן וז"ל יפה כוונת כי לפי ענין הסוגי' דפ' הגוזל למאי דס"ד מעיקרא דשליחותי' קעביד אשה זו מידו של מוכר היא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסותה מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש כו' נעשה נמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זוכה מיד המוכר והוא מקנה אותם לאשתו ובניו וכיון דהלכה כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו כו' וסוגי' דשמעתתא דר' אבא לשנויי דר' יוחנן איתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכין מידו הלכך אם לקחן אחר הלואה כו' גובה אותן בחובו עכ"ד ז"ל מבואר מדבריו וד' הרמב"ן ז"ל שפירשו הסוגי' זו בפשיטות כדעת רי"ף ורמב"ם ז"ל דעיקר כוונת המקנה לבעה"מ ור' אבא גם כן לתרוצי דר' יוחנן אתי ולדחות הך סברא דידו כיד בעה"ב דמי כו' ועיין בגידולי תרומה שם שביאר כן והביא שם בגי"ת דברי הג"א בשם מהרי"ח שכ' דהא דמסיק כל המקדיש כו' הוא דיחוי' בעלמא אלא ה"ה בע"ח אינו גובה מכסות אשתו ובניו משום דשליחותי' קעביד וכדמשני מעיקרא כו' וכ' ע"ז גי"ת והוא תימה אצלי דהא הך טעמא דשליחותי' קעביד לא איתמר רק לסיועי' לחוכא דב"מ כו' אבל לפי סברת ר"י דלא א' מי הודיעו כו' ע"כ ליכא למימר שליחותי' קעביד כו' עיי"ש ודבריו ז"ל תמוהין בקו' זו דהא מוהרי"ח ז"ל אזיל בשיטת ר"י בעל התוס' ז"ל והרא"ש שפירשו דלכ"ע שייכא הך סברא דידו כיד בעה"ב אף לר' יוחנן ובחטים בחטים ג"כ משום הך טעמא הוא כמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל רק בהך דמקדיש כו' נייד ר' אבא מהך סברא דידו כיד אשתו דמי וזוכה מתחלה בשביל אשתו וא"כ ד' מהרי"ח ז"ל נכונים שפוסק כאינך אמוראי ודלא כשינוי' דר' אבא אבל לעיקר דינא הנה הרמב"ן דל ובעה"ת אזלי בשיטת הרי"ף ודעימי' ולכן פסקו דבע"ח גובה מכסות אשתו שלקח אח"כ וכיון דפשטא דסוגי' ג"כ מתפרשא הכי בפשיטות נראה דכן עיקר לפסוק הלכה ואף שמכוין בפי' לקנות לעצמו לא מהני כלום והמקח לבעה"מ:
וכבר הביא הרשב"א ז"ל מהתוספתא דב"מ אם יש עדים שלקח ומכר מוציאין מידו בע"כ ומה שדחק לפרש שלא אמר כן בפי' כו' עיי"ש הוא דחוק דמי לא עסקינן שגילה דעתו כן בפירוש ועוד מדאיצטריך לאשמעינן שאם באחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואי כדבריו הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' לקח רק שאמר בפי' שלוקח לעצמו אין לו עליו אלא תרעומת א"ו דבכה"ג לא מהני:
ויגעתי ומצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ"ו דדמאי על משנה ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקין א' לוקח סתם ופטור אם אמר זו שלי כו' מתניתין דר' יוסי דתניא הלוקח סתם אין צריך לעשר ד"ר יוסי ר"י אומר צריך לעשר ומק' מה נן קיימין אם כשאמר לו צא ולקח לי שלוחו הוא צא ולקח לך שלו הן אלא כי אנן קיימינן בסתם ר"י א' לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח ר' יוסי אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות לפיכך אם נתן אחת יתירה רי"א של לוקח ר' יוסי אומר של שניהם פי' דפליגי אם נתן לו מעה לקנות ולקח סתם לר"י כוונת המוכר ללוקח ולר' יוסי כוונת המוכר לבעל המעות ולהכי אם הוסיפו לו אחת יתירה לר"י שכוונת המוכר לבעה"מ ממילא גם ההוספה לבעה"מ רק שהלוקח נוטל חלק ג"כ משום שע"י מעותיו של זה ורגליו של זה שניהם חולקים כדמסיים שם בירושלמי הרי מבואר מד' הירושלמי הזה דלר' יוסי דקיי"ל כוותי' עיקר כוונת המוכר להקנות לבעה"מ אף שאינו יודע הימנו כלל ואין צריך כלל לכונת הקונה להקנות לבעה"מ ולעשות שליחותו ולהכי מסיק שם תנא רשב"ג א' אם החליף שם את המעה צריך לעשר פי' כיון שהחליף ושלח בה יד ממילא המעות שנתן עבורו אח"כ לא ניקנית לבעה"מ שתהא קונה לו מיד המוכר אלא היא של הלוקח וקונה לו והוא מקנה לבעה"מ אח"כ ולכן צריך לעשר וא' שם עלה א' ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ונאבדו חייב באחריותן פי' דתיכף שהשתמש בהן והחליפן נעשה גזלן עליהן ותו לא מהני חזרתו דצריך דעת בעלים וכן פי' הר"ש ז"ל והרא"ש ז"ל בפי' למשניות הוסיף עוד שם דאפילו בלתי כוונת גזילה רק בשגגה החליפן אפ"ה חייב באחריותן ותו לא קני' לבעל המעות ומד' הירושלמי הלז מבואר להדי' שלא כד' הרשב"א בחידושיו לב"ק שכ' וז"ל ומסתברא שהמקבל עסק ושלח יד במקצת עסק ומתעסק בשאר העסק והרוויח סתמא לבעליו כו' דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל למקום שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעהמ"ע וא"צ לדעת הפוסקים כר' ישמעאל דא"צ דעת בעלים אלא אפילו לר"ע דא' צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוין לזכות לבעהמ"ע ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן כו' עיי"ש שהאריך בזה וכ"ז לפי שיטתו ז"ל דגם רבי יוחנן לא פליג על הך ס' דמי הודיעו כו' רק ס' דידו כיד בעהמ"ע דמי אבל לפי המבואר מד' הירושלמי עיקר הקנין הוא לבעהמ"ע לבד ולכן כל שהחליף את המעה אף שמכוין לקנות בשביל בעהמ"ע לא מהני ומידו הוא שקונה בעהמ"ע אח"כ ולא מיד המוכר ולכן צריך לעשר וזה לענ"ד ראי' ברורה מד' הירושלמי הלז לשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל:
ומאי דמ' לכאורה פשטות סוגי' דש"ס דילן דלא איירי כלל כשמתכוין לקנות לעצמו וכמו שכתבנו לעיל מד' הרשב"א והתוס' וקצת ראי' לזה מדתלינן להו בפלוגתא דנותן צמר לצבע דאיירי ג"כ בשוגג וכמו שכ' לעיל אין בזה הכרח דאפ"ה י"ל דלר' יוחנן אין חילוק בזה דבאמת בעיקר דין שינוי קונה אין חילוק כלל בין מתכוין לקנות בשינוי או לא כדמוכח בההיא דמצות פאה להפריש מן הקמה וההיא דחלה ודראשית הגז דבכל גווני מתניין אף שאינו מתכוין לקנות הפאה והגיזה רק דעכ"פ כיון שעשה בהן שינוי קנה אותן ועיקר טעמא דר' יוחנן משום דלא מהני כונתו לקנות לעצמו במעות חבירו להיותו שינוי ולהחשב עליו גזלן:
ועוד היה אפשר לפרש דסוגי' דב"ק אזלא כולה אליבא דר' יהודא דאיהו בר פלוגתי' דר"מ שם ובאמת לר' יהודא גם בהך ירושלמי מבואר דס"ל דעיקר כונת המוכר לזכות ללוקח וי"ל דלהכי מק' ג"כ בני מערבא הך קו' אליבי' דר' יהודא דלדידי' שייך לאקשויי' מי הודיעו כו' דהא ס"ל דכונת המוכר הוא ללוקח ולא לבעהמ"ע ואיצטרכינן לשינויי' דידו כיד בעהמ"ע אבל לר' יוסי דקי"ל כוותי' תו לא איצטרכינן כלל להך ס' דידו כו' דעיקר כונת המוכר ודאי לבעהמ"ע הוא:
ובסוגיא דכתובות גבי אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים כו' נתקבלה כתובתה ומק' ותימא אנא ארווחנא ומשני א' רב נחמן א' רבה בר אבוה כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כו' ופי' שם רש"י ז"ל דמתניתין סתם לן כרבי יוסי דבדבר שאין לו קצבה כל התוספות הוא לבעהמ"ע ודלא כמו שכ' התוס' שם דבמתניתין לא פליגי כלל עיי"ש וע"כ דטעמא דר' יוסי ס' כונת המקנה לבעהמ"ע וממילא גם התוספות שהוסיפה הוא לבעהמ"ע ור' יהודא ס' כונת המקנה ללוקח וממילא התוס' הוא ללוקח וא"צ ליתן לבעהמ"ע רק עבור מעותיו ומד' הירושלמי הלז דא' לפיכך הוסיפו לו א' יתירה מבואר להדיא דהא בהא תליא ומ' שלא כד' התוס' בכתובות שכ' דאיירי שא' לו בפי' קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי דא"כ מאי שייכו' יש בזה לפלוגתא דלעיל אם כונת המוכר ללוקח או לבעהמ"ע הא מיירי שא' לו בפי' אשר הוא נותן לו זה משלו ולא עבור המקח א"ו מ' לכאורה כשיטת רש"י ז"ל דהא בהא תלי':
ושוב ראיתי בירושלמי ב"ק בסוגי' דהנותן מעות לשלוחו לקנות בהן חטין ולקח בהן שעורין כו' א"ר ניסא בשעה שקיים שליחותו נתכוין המוכר לזכות לבעהמ"ע לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאת לו הנייה מת"י אף הוא חולק עמו פי' שמחמת מעותיו באה לו הנאה מבואר להדי' דס"ל דכל שקיים שליחותו מכוין המוכר לזכות לבעהמ"ע ולא א' מי הודיעו כו' וע"כ אין הטעם משום שהלוקח עצמו מכוין לזכות לו וידו כיד בע"הב דא"כ אפילו לא קיים שליחותו נמי א"ו סבירא לי' דלא תלי' רק בכונת מוכר לחוד אבל בלא קיים שליחותו ס"ל להירושלמי דמן הדין היה הכל של השליח רק דאפ"ה חולק הבעה"ב עמו משום שנהנה ע"י וזה דלא כסוגית הש"ס דילן דלא מחלקי בהכי לדעת ר' יוחנן דא"כ לא הוי מק' כלל וכי מי הודיעו כו' דהא אין ה"נ דקונה השליח רק דאפ"ה הבעה"ב חולק עמו משום הנאת מעותיו א"ו דלא ס"ל להש"ס הך סברא וכן הוא דעת רוב הפוסקים שפי' סוגי' דש"ס דוקא בנותן למחצית שכר ולכן חולק עמו אבל בנותן לשליח הכל לבעהמ"ע אפילו בחטין ושעורין לר' יוחנן אבל הא מיהת ראי' מירושלמי דעיקר הטעם משום כונת המוכר:
ומייתי שם עוד בירושלמי היתיב רבי שמואל בר בא קומי רבי יוחנן והתנינן א' המקדיש נכסיו וא' המעריך א"ע אין לו בכסות אשתו ובניו א"ל עלת על דעתו לוסר בכסות אשתו ובניו פי' בתמי' וכי עלתה על דעתו כו' ועיין בפני משה פי' הירושלמי הלז והתנינן כו' אין לו כו' וקשי' דה"נ נימא מי ידע המוכר שמכר לו המלבושים או הצובע שצבע להן מאשתו ובניו של זה ואמאי זכו בהן אשתו ובניו שאין יכול ההקדש לגבות מאלו ופי' דחוק דהא בש"ס דילן אדרבה מכריח מזה דא' הך ס' דידו כיד בעה"ב דמי ה"נ אמרינן ידו כיד אשתו דמי וא"כ לא קשה מי הודיעו כו' כדאמרינן בש"ס לבני מערבא:
אבל נ' ברור פי' הירושלמי להיפוך דמק' לר' יוחנן דס"ל עיקר כונת המוכר לבעהמ"ע א"כ אמאי אמרינן א' המקדיש כו' אין לו כו' אדרבה הא הבעל הוא בעהמ"ע והמוכר הקנה לו ומידו הוא שזוכין אשתו ובניו וא"כ הרי יכול להקדישן והקושי' דוקא לר"י דס"ל שהקנין הוא לבעהמ"ע אבל למאן דסבר שהקנין הוא ללוקח דאמרינן מי הודיעו כו' ע"כ טעמא דמתניתין משום דידו כיד בעה"ב ה"נ אמרינן ידו כיד אשתו דמי ולא קשה מידי ועלה משני ר' יוחנן כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו כו' וכדמשני רבי אבא בש"ס דילן וכפי' הרמב"ן ובעה"ת שכתבתי לעיל דר' אבא לתרוצי לדר' יוחנן הוא דאתי זה נ"ל ברור בפי' דברי הירושלמי:
ועיין בפני משה שם שהאריך מאד בפי' הירושלמי שם ודבריו נוטים לפרש ע"פי שיטת התוס' ולענ"ד נ' כמ"ש ושם למעלה בד' הירושלמי הלז נ' שיש טעות סופר מה שא' שם ולמה אין חולק עמו שאסור להנות מממון חבירו ואין לזה שייכות כלל עם הברייתא שלפניו דאם הותירו הותירו לאמצע דאדרבה הוא נוטל חלק עמו אלא נראה דקאי אמתניתין דהנותן צמר לצבע דאמר ר' יהודא אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את ההוצאה אבל בשבח אינו נוטל כלום ע"ז מק' למה אינו חולק עמו פי' למה אינו נוטל חלק בהריוח ומשני לפי שאסור ליהנות מממון חבירו והוא מבואר ג"כ בש"ס דילן ר"פ הבית והעליה אמר ר' יוחנן בג' מקומות שנה לנו ר' יהוד' אסו' ליהנות מממון חבירו כו' וחדא מינייהו הך דהנותן צמר לצבע כו' משמע דס"ל לר' יהודא דמן הדין היה לו ליטול חלק בריוח רק משום שאסור ליהנות מממון חבירו וצריך ישוב שם לתקן סידור ד' הירושלמי על מכונם אבל עכ"פ מעיקר דברי הירושלמי הלז ראיה לשיטת הגאונים והראשונים ז"ל דעיקר כונת המוכר להקנות המקח לבעל המעות אף שאין מכירו ויודעו כלל וכמו שבררנו מד' הירושלמי דדמאי:
ואחר אריכות הדברים האלה הנה לענ"ד יש להקשות ע"ד המחבר שכ' בפשיטות בסימן קפ"ג כיון לקנות לעצמו במעות משלח לא קנה וכשיטת הרמב"ם והרי"ף והגאונים ז"ל וע"כ לשיטה זו ס"ל לר' יוחנן דעיקר כונת מוכר לבעהמ"ע ולא משום דידו כיד בעהמ"ע וע"כ בהך דמקדיש ומעריך צרכינן לתי' דר' אבא דטעמא משום דנעשה כו' וא"כ לפ"ז למה השמיט בסי' צ"ז דברי הרמב"ן ז"ל שאם כ' לו מטלטלי אגב קרקע ודאקני כו' גובה מכסות אשתו שהוא מוכרו לכאורה לפי שיטה זו כמ"ש הבע"הת:
שוב ראיתי בס' קצה"ח סי' צ"ז וסי' קפ"ג האריך בכמה דברים בענין זה וקצת מדבריו עולים כדברינו אלה בפי' הסוגיא וקצת קושיות שלו מתורצים בדברינו אלה וגם מה שתמה שם על הש"ך והט"ז שפי' מכלל דמקני קני' ליה היינו לר"ג ותמה עליהם מאד וכבר הראיתי שהרא"ש ז"ל בתשובה פי' ג"כ כדבריהם גם לא העיר כלל מדברי הירושלמי:
ולענין עיקר הדין נראה עיקר לפסוק כדע' הרי"ף והרמב"ם והגאונים והרמב"ן ז"ל ובעה"ת דאף שמכוין לקנות לעצמו ממעות משלחו לא קנה כלל בפרט ששיטת הירושלמי מוכחת כדבריהם ודו"ק: