משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
כז שאלה
שטר הלוואה או שטר קנין אם צריך להיות גוף השטר של מקנה:
תשובה גרסינן במתניתין בב"ב ד' קס"ז כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו כו' הלוקח נותן את השכר ומ' לכאורה מהך מתניתין שאין קפידא על שטר המכר שיהי' של המוכר כיון דהלוקח נותן השכר הרי הוא קנוי לו במעותיו וגבי גט אמרינן כותבין גט לאיש והבעל נותן את השכר ואמרינן מ"ט משום דכ' וכתב ונתן ורק האידנא שדיוהו רבנן אאשה כי היכי דלא לשהיי' ומשום תקנת עגונות וגבי מכר מקשינן פשיטא דהלוקח נותן השכר מ' דהך קפידא דגבי גט לא שייך גבי שטר מכר שיהי' של המקנה ואזלינן בתר מי שהנאה שלו והוא הלוקח אבל בחידושי רמב"ן כ' בהדי' דהא דא' והלוקח נותן השכר תקנת חכמים הוא שמי שנשכר יתן השכר ומיהו נעשה כאמר לו הילך זוזי והקנה השטר למוכר דספר המקנה בעינן כדמוכח בפ' המביא תנין וכ' שם דגם גבי גט אקנו רבנן לבעל במעות שהיא נותנת והיא מוכרת גבי גיטין כדא' בפ"ב דגיטין גבי הא דא' שם יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטין והנה לכאורה ק' לדבריו ז"ל היכי מק' הש"ס פשיטא במילתא דאתי' עלה מתקנתא דרבנן לא מעיקר דינא אבל הדברים מבוארים בש"ס דגיטין כד' הרמב"ן ז"ל:
דגרסי' בגיטין כ' ע"ב בעי רמב"ח היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה כו' מי אמרינן אקנתי' לי' או דילמא אשה לא ידעה לאקנוי' פי' בדבר שעתיד לחזור לידה כו' ע' רש"י ז"ל ופשיט מזקן א' שהי' מלוה לבני הכפר והוא כותב כו' ובא מעשה לפני כו' ומשני זקן ידע לאקנויי ופשיט מערב כו' עד דפשיט מאשה כותבת גיטה כו' עיי"ש מסוגי' זו מבואר דעכ"פ בין בגט בין בשאר קנין בעינן שיהי' השטר של מקנה והוא יתננו לקונה ואם לא לא קנה בו כלל דאין זה ספר מקנה רק שיילינן לאשה אם ידעה לאקנויי קנין גמור כמו זקן או ערב כו' ופשיט דידעה ומ' שאם לא הקנה לו מתחלה לא קנה ולא א' כיון דרצונו לקנות בו אם רצון האשה להתגרש מסתמא דעתה באופן שיועיל עפ"י ד"ת וכיון שא"א אא"כ יקנה לו מסתמא קנוי לו מתחלה הא לא אמרינן רק בעינן דעת:
ולפ"ז צע"ג על ד' הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין גבי מה שנהגו לקדש בטבע' שאולה שערערו גדולי הראשונים ע"ז וכ' לזכות המנהג דכיון דמשאי' לו לקדש בו אנן סהדי דדעתו שיתפסו הקדושין ואם א"א בשאלה יהיה ממילא מתנה ועכ"פ מתנה ע"מ להחזיר כיון דנתן לו לקד' וא"א בשאלה אף דלא ידע כלל וא' בפירוש לשון שאלה וזה דבר קשה מאוד מסוגיא דהכא שהיא כותבת גיטה ע"ד להתגרש או הזקן ע"ד לקנות ואפ"ה בעינן דעת גמור ומאי מיבעי לן אי ידעה כו' נהי דלא ידעה כלל מסתמא קנוי הוא כדי להתגרש שא"א בל"ז וכן מבואר ממ"ש הראשונים על בני העיר שקנו אתרוג בשותפות שכ' הגאונים שאין יוצאין בו עד שיתנו כולם לכל אחד וא' ע"מ להחזיר כו' ולא אמרינן בסתמא קנוי לכל א' וא' כיון שנותנין לו לצאת הרי ע"כ צריך לצאת בו וכ"ש בשקנאו בשביל כך א"ו אין קנין בלא דעת מקנה ואף המקילין שם היינו מטעם שמתחלה קנאוהו טובי העיר על מחשבה זו ודעתם להקנות לכל אחד בשעה שיוצא בו ודעת כל העיר נגרר אחריהם אבל ד' של יחיד לא וקצת גדולים פירשו מטעם ברירה כמו חצר שאין בו דין חלוקה דכל א' בשעה שנוטלו הוא שלו מתחלת קנין על שעה זו וכ"כ הרשב"א ז"ל ולפ"ז אין צריך למתנה בשעת מעשה ובכ"ז ד' הרי"ף והגאונים להחמיר וכן כ' שהראב"ד ז"ל קנה משלו האתרוג והיה מקנה בעצמו לכל א' כל החג ולא רצה בשותפות הקהל דלא ידעו לאקנויה וכולהו ע"כ לא ס"ל ס' הרא"ש ז"ל דאל"כ כיון שנקנה ע"ד לצאת בו מסתמא צריכין לצאת וקנוי להם למצוה וכ"כ כל הגדולים שמדוחק יש לסמוך באתרוג הקהל ביום א' וכן נוהגין כל ירא וחרד וספוק בידו לקנות לולב לעצמו ואיך נהגינן בפשיטות בקידושין ע"פי ס' הרא"ש דנראה דיחידאה הוא וגם גבי ציצית כ' הרא"ש ע"פ סברא זו לברך על טלית שאולה אם נתנו לו ללבוש ולברך ורוב הגדולים לא כ' כן והיא ס' קשה מאד לעשות קנין בלי דעת וסוגיא דגמ' לא משמע כן כמש"ל ועוד קשה טובא מאן יימר שאלו ידע שאין מקדשין בשאולה היה מתרצה למתנה דילמא לא ניחא ליה ואפילו ע"מ להחזיר ועוד איהי לא ניחא לה בחזרה ואי משום חזרת דמים שכ' הרא"ש ז"ל דהוי חזרה וכתב דרבנן לא פליגי ארשב"ג רק בגיטין כו' לענ"ד תמוה דאדרבה אפילו רשב"ג לא ס"ל חזרת דמים רק אי ליתיה בעיני' וא"א בחזרת הגוף כההיא דאבדה איצטליתו וכן מבואר להדיא בגיטין דף ע"ה אימור דאמר רשב"ג היכא דליתיה בעיניה כו' אבל אם ישנו בעיניה היאך יתן לו דמים בע"כ ואי חזרת דמים מועילה היכי א' סתמא ב"ב פ' יש נוחלין גבי שור הקדישו אינו קדוש משמע בכל גווני אף שירצה לפורעו דהא באמת חייב לפורעו וא"כ האיך מקדשה אם היא ס' שהוא שלה וצריכה להחזירו בעין:
ומה שהביא ראיה שם מהך דהולך לבקר את אביו ושואל חלוק והודיעו דמותר לקורעו כו' אין זה ראיה דכיון שידע שאביו חולה וידע שאם ימות חייב לקרוע מסתמא סבר וקבל דאל"כ איבעי ליה לאתנוייה אבל הכא איהו ס' קדושין תופסין בשאלה אבל מתנה לא ניחא ליה חזרת דמים דאין אדם רוצה למכור תכשיטיו ע"כ צע"ג לסמוך ע"ז בקדושין ויש להחמיר לקדש בשלו דלא ליתי' לידי ספק ח"ו בפרט דאתי לידי תקלה דנהגו לשאול טבעת מנשים שאין בעליהן שם ואין להם רשות להשאיל מכ"ש ליתן במתנה בלי דעת בעליהן ואף הרא"ש מודה בזה וגבי קדשים ס"ל לר"מ ס' זו של הרא"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בכמה דוכתי וכמדומה לי דלא קי"ל גם שם רק כר"ש דפטר כל שלא התנדב כדרך המתנדבים ול"א איהו לא גמיר וכוונתו באופן המועיל:
נחזור לענינינו נמצינו למדין מסוגי' זו דבשטר מכר וקנין ממון צריך להיות קנוי השטר למקנה תחלה והוא ימסרנו לקונה ואי לא לא קנה כלל וכהך עובדא דזקן כו' לא כמו שנוהגין עתה לפעמים שהקונה כותב על נייר שלו או מצוה לכתוב ולחתום בידיעת המקנה שאין בא ליד המקנה כלל שיזכה בו תחלה וימסרנו אח"כ לקונה וא"כ לא זכה בו המקנה מעולם והוי כחספא בעלמא ואין קונה בו כלל וצריך להזהר בדבר ולהודיע לסופרים כי התקלה מצוי מאד ומוציאים ממון בשטרות כאלו שלא כדין ודו"ק בכ"ז היטב: