משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
יד שאלה
בדין המקדש בטבעת סתם ויש בו אבן אם צריך מן הדין להסיר האבן קודם הקידושין או לא:
תשובה הנה דין זה מקורו בסוגיא דקידושין בפלוגתא דשיראי אי צריכי שומא דרבה אמר לא צריכי שומא ורב יוסף אמר צריכי שומא ובלישנא קמא שם אמר אי דאמר לה בכל דהו כ"ע ל"פ דלא צריכי שומא כי פליגי דאמר לה בחמשין ושוי חמשין כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף א' שוה כסף הרי היא ככסף מה כסף קייץ אף שוה כסף נמי דקייץ כו' ע"ש וכתבו שם התוס' ד"ה ורב יוסף אמר צריכי שומא וז"ל ותימא דלקמן פ"ב תנינן התקדשי לי בשט"ח כו' שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומשמע שמין את הנייר אחר הקדושין אע"ג דמתחילת שומת הנייר לא היתה ידוע ותירצו שם דללישנא דא' בכל דהו כ"ע ל"פ איירי דאמר לה בכ"ד וללישנ' דאמר בכל דהו נמי פליגי דחקו לתרץ דהכוונה שמין את הנייר קודם קידושין מתחילה:
והמובן כמה דחוק הוא התירוץ הלז ללישנא דבכל דהו נמי פליגי דפשטא דברייתא מפורש דאיירי שכבר קידשה בשט"ח ואח"כ שמין את הנייר וכן לקמן במימרא דרב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני כו' כ' ג"כ דהראי' אליבא דלישנא קמא דפליגי באמר חמשין ושוה חמשין כוונתם ז"ל דאי ללישנא בתרא דבכל דהו נמי פליגי מאי ראיה מפדיון הבן דבעי עכ"פ שיהיה שוה דוקא ה' סלעים אבל הכא כיון דאמר בכ"ד הרי בפרוטה סגי ומנא לן לאחמורי ע"כ כתב דאתי' כלישנא קמא דפליגי בחמשין כו' והוא דומיא דפדיון הבן דבעי' שוה ה' סלעים:
והנה לפי דבריהם ז"ל מוכח דהלכתא כלישנא קמא מדאתי' סוגיא דגמרא וסייעתא דרב יוסף אליבי' וגם הך דשמין את הנייר ודהוסיף לה נופך כו' קשה לתרוצי אליבא דלישנא בתרא דבכל דהו פליגי כמבואר ובאמת משמע מד' תוס' והרא"ש דתפסו עיקר כלישנא קמא דהא הק' הרא"ש על ד' ר"ת ז"ל שדקדק מדקאמר שיראי לא צריכי שומא משמע דוקא שיראי אבל אבנים טובות ומרגליות צריכי שומא וכ' שלכן נהגו להסיר אבן טוב מהטבעת כו' והקשה הרא"ש ז"ל דהא אמרינן בכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין דרך לתת שומא לטבעת של קידושין עכ"ל הרי להדיא דתופס עיקר לישנא קמא:
וכן בשו"ע סי' ל"א ס"ב בד' ר"ת ז"ל שאם קידש באבנים טובות ומרגליות כתב בתחילה שאם אמר התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכא דעתיה והיינו כד' הרא"ש ז"ל דלא שייך להחמיר באבנים טובות כו' רק באמר חמשין וכתב ויש מי שאומר שאפילו קידש באבן סתם צריכי שומא והוא מד' הר"ן ז"ל כמבואר בב"י ומשמע לכאורה שתופס עיקר כדעה הראשונה שכ' בסתם וכ"ז ע"פ הכרח הראיות המוכיחות דהלכה כלישנא קמא דבכ"ד פליגי:
והנה כל זה לפי הנראה שמפרשים התוס' ללישנא דבכל דהו פליגי היינו שמקדש אותה בתורת כל דהו דעכ"פ בציר מפרוטה לא שוי' ע"כ הוי ק' להו להך לישנא מהא דפדיון הבן ומהא דהוסיף לה נופך כו' וכ"כ בד"ה אף שוה כסף דקייץ דהא דאמרינן בההיא דקדיש בזוזא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה כ' לכאורה דומה דלא כרב יוסף כוונתם אליבא דלישנא בתרא:
אבל לענ"ד קשה טובא האיך א' לקמן בעובדא דרב חסדא בההוא דקדיש באבנא דכוחלא כו' ואמר שם דשלחוהו קמי' דרב יוסף ושלח ר"י נגדי' כרב ואצריכי' גיטא כשמואל דאמר שמא שוה פרוט' במדי הא לרב יוסף אף אי ש"פ כיון שאין ידוע בשעת קידושין אינו כלום כיון דלא קייץ וכ"ש למיחש לספיקא ודוחק גדול לאוקמי הך עובדא כלישנא קמא דא"כ תיובתא ללישנא בתרא מהך עובדא אליבא דרב יוסף:
ע"כ נ"ל לפרש כל דהו שאומר לה התקדשי לי בכמה שהן שוין דאז סברא לומר שמא טועה היא וסבורה ששוין הרבה אבל אם אומר לה בפירוש להתקדש בתורת שוה פרוטה ודאי מקודשת לכ"ע כיון דודאי שוין פרוטה וגם לא קידשה בתורת שווין וזה מכוון בלשונו של רש"י ז"ל ולפ"ז מתורץ קו' התוס' מהך דשמין את הנייר כו' ומהך דהוסיף לה נופך משלו כו' דהתם קדשה במלוה שבשטר רק דא' מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וא"כ כל שהנייר או הנופך ש"פ מקודשת שהרי לא נתן לה הנייר או הנופך בתורת שיווי דמים ולא דמי לאומר התקדשי לי כמה שהן שווין וא"כ אם שוין למשל מאה זהובים הוא מקדשה דוקא במאה זהובים ולא בפחות וא"כ שמא היא טועה בשומתן ואינה מתרצה רק לפי שויין אצלה אבל במפרש בתורת פרוטה הרי מתרצה אף בפרוטה:
והנה הא דא' רב יוסף מנא אמינא לה כו' לכאורה אזלא כלישנא בתרא דטעמיה משום דלא קייץ דללישנא קמא דדוקא בחמשין כו' ומשו' דלא סמכה דעתה ק' מאי ראיה מהך דטלית זו לפדיון בני כו' הא התם לא שייך טעמא דסמכא דעתיה דהא א"צ שם דעת מקנה דאין שם מקנה כלל רק רחמנא פקדיה דלפרקיה וכיון ששוה אמאי לא אע"כ דס"ל כיון דלא קיץ לא הוי דומיא דכסף וא"כ אין ראיה כלל לדבר דצריך שומא לידע שוי' כגון בפדיון הבן דבעינן ה' סלעים וצריך לשומו אח"כ אם שוה כך אמרינן דכל שלא נשום אינו נק' שוה כסף וא"כ ה"נ באומר התקדשי במה שהן שווין דבעינן שומא לידע בכמה קדשה אמר כ"ז שלא נישום אינו שוה כסף אבל באומר בפרוט' אף שהן שוין כמה בפרוט' קדשה וא"צ שומא כלל בכמה קדשה והרי הוא קייץ כמו כסף כיון שאמר פרוטה ואף ששווין יותר מה בכך:
וכן ראיה דמייתי ר"י מהך דבכסף הוא נקנה כו' אתי ללישנא בתרא דללישנא קמא גם לרב יוסף ק' דהא עכ"פ בכל דהו יקנה גם תבואה וכלים ועוד דע"כ לא א' רב יוסף להך לישנא רק כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה ולא שייך זה במכר דגברא בקי הוא בשומא א"ו כלישנא בתרא ופירושו כמ"ש דא' בשוייהן וכיון דלא קייץ לא הוי שוה כסף ותוס' כ' דהך ראיה דטלית זו כו' אתי' כלישנא קמא וכוונתם משום דהא הכא בעינן שיווי ה' סלעים משא"כ בכל דהו וכפי שיטתם דכ"ד היינו אף בפרוטה:
ולפמ"ש לק"מ ודבריהם צע"ג דללישנא קמא לא שייך הכא כלל ומה ענין סמכא דעתיה לכאן וסיפא דא' טלית זו בחמש סלעים כו' דבנו פדוי ע"כ לא ששמו אותו בכך רק שהוא שם אותם בכך וכיון שהוא נותן לו קצבה הוי שוה כסף אף ששווה יותר הוא נותנו בתורת ה' סלעים כמ"ש בנותן לה בתורת פרוטה:
ונראה להוסיף עוד ביאור בזה דללישנא בתרא דפליגי בכל דהו וטעמ' משום דלא קייץ נראה ברור דהטעם הזה שייך אף באמר חמשין ושוו חמשין וכן משמע לישנא דגמ' דא' בכל דהו נמי פליגי משמע דחדא פלוגתא הוא ומחד טעמא ולא ס"ל להך לישנא כלל טעמא דסמכא דעתה ואף בקמייתא דא' חמשין ושוו חמשין אינה מקודשת לרב יוסף אף שהוא נותן קצבה שאמר לה בחמשין כיון דהיא אינה בקיאה בשומא אינה מקודשת רק היכא דתרווייהו ידעי כמה הן שווין:
ועפ"ז מתורץ קו' התוס' בההוא דקדוש בזוודא דאורדא כו' דא"ש אף ללישנא בתרא מתרי טעמא או דאיירי שא' לה בתחילה בשיווי פרוטה דלפי מה שבארנו לעיל אף ללישנא בתרא מקודשת בלא שומא ופלוגתייהו לא הוי רק כשאמר בכל דהו וכמו שהן בשומיהן וכמו שדקדקתי מד' רש"י ז"ל אבל אם אומר בתורת פרוטה לכ"ע מקודשת או דאיירי שהם ידעו בשעת קדושין כמה הן שווין ולגבי דידהו הוי קייץ רק אנן לא סמכינן עלייהו לבטל קידושי שני להכי היה צריך שומא:
ועפ"ז ניחא נמי הא דא' אי אמר בכל דהו כ"ע ל"צ שומא ולפ"ד התוס' הי' יכול לומ' דכ"ע צריכי שומ' משום דלא קייץ משא"כ בא' חמשין ושווה חמשין דחשבי להו קיץ אלא ודאי דאף באמר חמשין ושוו חמשין שייך טעמא דקייץ משו' דאיהו לא ידעה ובדיד' תליא מלת' לאקנויי נפשה וכל דלא קייץ לגבה לא מקני' משא"כ בפדיון הבן כשאומר בחמש הוי מודו דקייץ אף שהכהן לא ידע דבאב תליא מלתא לפדות במידי דקייץ ולא בכהן:
העולה מכל זה לפענ"ד כפי הפי' שפירשנו מוכרח לפסק הלכה כלישנ' בתרא דסוגיא דגמרא אליבי' אזלא ועובדא דרב יוסף דאמר אצרכה גיטא אתי' שפיר ג"כ אליביה דאיירי בכל דהו ממש דלכ"ע מקודשת וכבר נודע דרך הגאונים ז"ל לפסוק כלישנא בתרא וא"כ לדינא אם באנו לחוש לד' ר"ת להחמיר לחלק בין שיראי לאבנים טובות ממילא דבכל גווני צריך לחוש אף באומר לה סתם שתתקדש בכמו שהן שוין זולת אם יאמר לה בפירוש שתתקדש בתורת פרוטה ע"כ המנהג הלז להסיר האבן הוא מנהג נכון לדינא לדעת ר"ת ז"ל ובוודאי שאין דרך המקדש לפרש בשעת קדושין בתורת פרוטה ע"כ יש לזהר בזה ודו"ק: