משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
י שאלה
אחין שהיו שותפין בתפוסת הבית ועסקי שותפות וחלה א' מהן והוציא כמה הוצאות על חליו ורפואות ואח"כ נפטר ובא אחיו לחלוק עם היורשין ולחשב ביניהם ונפל ביניהם סכסוכים בדבר הוצאות חליו ורפואתו ונגשו לדין ועשו פשרה הדיינים ואח"כ טען אחד מהצדדים שהדיין הטעה אותו באמרו שאין ברור לו שיזכה בדינו ומתוך זה הסכים להתפשר ועתה נתודע לו שבודאי היה זוכה בדין וטוען שהוא פשרה בטעות ורצונו לבטל הפשר מה דינו:
תשובה הנה בלעדי העיון בגוף הדין לא נכון הדבר לבטל פשרה בקנין מפני טענה גרועה כזו דא"כ בטלת כל דיני פשרה שהרי כל מי שיתפשר אלו ידע להיכן הדין נוטה לא הי' הזוכה בדין מתרצה לפשר רק כיון שאין הדין ברור להם וכל אחד מסתפק אולי יצא חייב גמרו ומקנו ומחלי להדדי מחמת ספק ואם ילך אח"כ אצל חכם ויגיד לו שהי' זוכה האם יבוטל הפשר עי"ז ובודאי ברור דכל הפשרות מספק גמרי ומקני להדדי ומבואר כן בב"י סי' י"ב להדי' בשם הרא"ש פ' המקבל דהא דפשרה צריכה קנין אף דמחילה א"צ קנין היינו משום דדמי קצת לפשרה בטעות כשידע א' מהן שהדין עמו כו' ולהכי בעי קנין מ' להדי' דעכ"פ א"י לבטל פשרה בקנין בטענה זו אף שנודע לו אח"כ שהדין עמו דמס' גמר ומקני וכה"ג כ' הפוסקים ג"כ דכל פשר יש בו קצת טענת מחילה בטעות ואפ"ה בקנין מהני ולא מצינו להפוסקים שיבטלו פשרה בטעות רק בטעות גמור בעיקר המעשה כגון העושה פשר מחמת שלא מצא עדים וראי' ואח"כ מצא כמבואר בסי' כ"ה או כגון שחייבוהו ב"ד שבועה ומתוך זה הוצרך לפשר ונודע שטעו הב"ד ולא הי' חייב שבועה דאז שייך לומר דהוי טעות גמור כיון שב"ד חייבוהו שבועה ודאי לא עלתה על דעתו שב"ד יטעו בדין ואדעתא דהכי עשה פשרה אבל לא משום שהוא עצמו טועה בדינו ואינו יודע אם יצא זכאי ואין הב"ד מטעין אותו רק אומרין לו שאין הדין ברור כ"כ שיזכה ואלו הי' עכ"ז רוצה דוקא בדין הרשות בידו ואולי יזכה רק דלא מחית נפשי' לספיקא וגמר ומקני ואין כאן טעות כלל וכל הנמצא בתשו' האחרונים בזה היינו דוקא היכא שאמרו לו בפירוש שהוא חייב בדינו בבירור דהוי גם כן טעות גמור ואפי' היכא שכבר נתברר דינם מי הזכאי דעת רוב הפוסקים וכן פ' בש"ע דרשאין לבצוע כל שלא א' איש פלוני אתה זכאי וטעמא דמילתא כיון שהוא מסתפק בדינו ומתרצה בפחות בין יהי' זכאי או חייב שלא לעמוד על שורת הדין דלהכי קרינן לי' בגמ' משפט שיש בו שלים וכ"ז שלא הטעוהו ב"ד בדבר ברור אשר בודאי מוכחא מילתא דמש"ה קא נחית לפשרה לא מבטלינן פשרה בטענה בעלמא וכ"כ הרמ"א בס"ס רצ"ה דדוקא היכא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה כו' וכללא כ' הפוסקים דבתר קנין ופשרה לא מצי טעין חד לחברי' משום קנין בטעות רק היכא דמצא עדים וראי' כו' ובפרט בנ"ד שהי' ביניהם עוד סכסוכים והוצאות חולי אחיו לא ידע כמה יתבע והאיך יתבע ומההכרח להתפשר כי לא יכול לתבוע דבר ברור וכבר כ' הפוסקים דבמקום שיש עסק שבועות אפי' לאחר גמר דין רשאי לבצוע ועוד כ' הרמ"א בתשו' סי' ע"ד באחד שעשה פשרה מפני שלא הי' יכול לברר טענתו שהשטר שביד שכנגדו מזויף ואח"כ נודע הדבר יותר וטען שהפשרה בטעות וכ' רמ"א ז"ל שאין בטענתו כלום והוסיף לומר שאף אם נתברר בעדי' שהשטר מזוייף אין אחר פשרה בקנין כלום אע"ג דקנין בטעות חוזר הכא שאני כיון שהי' ליתומים עוד טענות כו' והפשרה נעשית על כל הטענות ביחד מאן מפיס שבשביל זה לבד עשה הפשרה כו' וסיים שם אבל הכא שהי' להם הרבה ערעורים ביחד מי יוכל לעמוד על דעתו שלא הי' מתפשר בל"ז כו' הרי מבואר להדיא דאף בטעות גמור כהך דמצא עדים וראיה כל שיש עוד טענות ותביעות אין מבטלין הפשרה הנעשית על כל הענינים בשביל טעות הנמצא בפרט א' כ"ש בנ"ד שאין טעות רק חסרון ידיעת הדין אשר הוא בכל עושי פשרה וכמש"ל:
וכל זה אם יהיה כדברי מי שהגיד לו אח"כ שהיה זוכה בדינו אבל לענ"ד נראה הדבר פשוט דאין ממש כלל בכל טענתו מנידון רפואות אחיו והוצאות חליו בעת היותו עוסק במכירת סחורות שותפות דהרי מפורש דינו בסי' קע"ז גבי אחין השותפין חלה א' מהן אם בפשיעה כו' ואם באונס אפי' יש לה קצבה מתרפא מן האמצע ואפי' לדברי הרמ"א שם עכ"פ בחלה באונס ורפואה שאין לה קצבה מתרפא מאמצע ובנ"ד הא הוי אין לה קצבה ובאונס דאין קרוי פשיעה רק צינים ופחים ואף אם גם אחיו היה העוסק בביתו לטובת השותפות ולפי המבואר בש"ע שכששניהם מתעסקים וחלה א' מהם מתרפא משל עצמו הא תשובתו בצידו בד' הרמ"א דדווקא שאין ניזונין משותפות אבל כשניזונין יחד משותפות גם הרפואה מאמצע אף שהשני עוסק ג"כ וכש"ד רפוא' שאין לה קצבה היא כמזונות והיא ד' ב"י שכ"כ להשוות ד' הר"י הלוי שכ"כ לד' הרא"ש ז"ל בתשו' שכ' בהדיא דאף ששניהם מתעסקים וחלה א' מהן מתרפא מן האמצע וכ' ליישב דהרא"ש איירי שניזונין משותפות והר"י הלוי מיירי שאין ניזונין משותפות וא"כ עכ"פ בניזונין משותפות מתרפא מן האמצע ואף שהסמ"ע חולק על הב"י ורמ"א ס' דאפי' ניזונין משותפות מתרפא משל עצמו כששניהם עוסקים הרי הט"ז חולק עליו וכ' להכריע כהמחבר ורמ"א ולענ"ד נראה עוד דאף לכשתמ"ל כדברי הסמ"ע דר"י הלוי מיירי אף בניזונין משותפות א"כ ע"כ הרא"ש בתשובה שכ' הטור ס"ס קע"ג שכ' בהדיא דאף בסתם שותפים ששניה' עוסקי' וחלה אחד מהן מתרפא מן האמצע וע"כ הוא חולק על עיקר דינו של הר"י הלוי וסובר שאין חילוק כלל בין כשהיא לבדו מתעסק ובין כששניהם מתעסקים ולעולם כשחלה א' מהן מתרפא מאמצע וכמ"ש הב"י בראשונה וכן הוא באמת גם דעת תוס' בסוגי' שם פרק מי שמת גבי חלה באונס שהקשה מהא דתנן אין הקטנים ניזונין ע"י הגדולים פי' לפי שמזונות הקטנים מרובה ותירצו דהכא אקראי בעלמא והתם בתמידות הוא ע"ש ואי הוי ס"ל לתוס' כד' הר"י הלוי דהא דמתרפא מאמצע היינו דוקא כשהוא לבדו מתעסק באומנות א"כ קו' תוס' לק"מ דהתם הא היורשים קטנים אינם עוסקם כלל בנכסי אביהם ואדרבה הגדולים לבד עוסקים ומה"ת יטלו הקטנים מזונות יותר ומאי קשיא להו מהך דהכא שהוא לבד מתעסק באומנת ומרויח לבד א"ו ברור דהתוס' לא ס"ל כלל חילוק זה דהר"י הלוי אלא דבכל גווני מתרפא מן האמצע כל שהוא באונס ונראה ברור שגם דעת הרא"ש ז"ל כן:
וכן יראה ד'הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב והובא בב"י בקיצור שכ' ומיהו דוקא בשלא ירצה לחלק או שכבר נתרפא אבל חלה ולא נתרפא יכולין לומר לו חלוק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים כו' הרי להדיא דמדמי הך דהכא דחלה ונתרפא כו' להך דהתם דהניח בנים גדולים וקטנים ומפ' דהתם א איירי לכתחלה דיכולין למחות והכא איירי שכבר נתרפא דמחלי אהדדי ולפי"ז מתורץ ג"כ קו' תוס' מהך דמזונות דשם לכתחיל' והכא דיעבד ועכ"פ אי הוי ס"ל לרמב"ן כדברי ר"י הלוי דהכא דוקא בעוסק לבדו באומנות המלך ומרויח לבדו לק"מ כלל ולא צריך לפלוגי כלל בין לכתחלה כו' דהתם אפי' דיעבד מתרפא משל עצמו כיון שאינו עוסק ומרויח לבדו וגם כשמרויח לבדו אין ס' שימחו בידו לכתחלה ויאמרו לו חלוק עמנו דא"כ גם הריוח יהיה לעצמו והרי הם נוטלין עתה חלק בריוח שמרויח בשבילם ולמה לא יתרפא משותפות ומריוח שניהם וגדולה מזו הביא בחי' רמב"ן בשם תוספתא שאפי' היה לא' בנים מרובים וזן אותם מתפוסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו אכלו מאמצע דחשבינן להו כאלו אביהם חי וגדלים וניזונין יחד ומבואר מזה דאף שכולן עוסקים בשוה וא"כ הרי דעת תוס' והרא"ש ורמב"ן דלא כר"י הלוי ובכל גווני מתרפא מאמצע וא"כ אף לדעת הסמ"ע הרי רוב הפוסקי' ובתראי פליגי על ר"י הלוי ויש לפסוק כוותייהו ועיקר מחלוקתם תליא בפי' המשנה דהר"י הלוי מפ' דסיפא דמתניתין דחלה ונתרפא כו' קאי ארישא האחין השותפין שנפל א' לאומנות המלך כו' ועלה קאי סיפא שאם בתוך משך זה שזה עוסק באומנות המלך לבדו חלה ונתרפא כו' ובהא הוא דפסקינן דבאונס מתרפא מאמצע כיון שמרויח לבדו בשביל כולן אבל שאר הפוסקים מפרשי דסיפא מילתא באפי נפשה קתני ולא קאי ארישא ומילי מילי קתני בריש קתני דאם א' מהן הרויח באומנות המלך הוא לאמצע וסיפא אשמעינן דאם הפסיד ברפואות הוא לעצמו ודוקא בפשיעה אבל באונס הוא ג"כ מן האמצע דרואין אותם כאלו אביהן חי כו' וכ"מ עוד בנ"י שהביא דברי הרמב"ן ובש"ג בשם ריא"ז דבכל אחין או שותפין דינא הכי מכל הנ"ל נראה ברור ופשוט דאין ממש כלל בכל טענתו וא"כ לענין טענתו נגד הפשרה אין מקום כלל וכלל וגדולה זו כתב הבאה"ג ססי' ך"ה גבי העושה פשרה מפני שחייבוהו ב"ד שבועה ונודע שטעו כו' דדוקא שטעו בדבר משנה או בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא הממע"ה הרי דאף שבתחלה חייבו שבועה ואח"כ נודע שהדבר ספק ומס' ודאי דאין לחייב שבועה וממילא הי' פטור מהשבועה ולא היה מתפשר אפ"ה הפשרה קיימת כיון שאפשר שכדין עשו שחייבוהו שבועה ונמצא פשרתו קיימת אין יכול לבטל הפשרה מפני הס' כ"ש בנ"ד שלדעתנו הדבר פשוט הוא שמתרפא מאמצע אין שום מקום כלל לבטלה פשר הנעשה בקנין בשום אופן זהו הנראה ברור בלי גמגום: