משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
טו שאלה
בדין ש"מ שציוה לפני עדים הקרובים אליו ורחוקים מבניו אם כשרה צוואתו:
תשובה הנה הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו ד' הגאון שפסק בזה דכשרה הצוואה והשיגו עליו משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן פסק הטור והמחבר הביא דעתם סתם ודעת הגאון בשם יש מי שמכשיר והנה הרב מהרי"ט ז"ל בח"א סי' ך"ה תמה על ד' הרי"ף ז"ל כיון שאין לו תועלת לש"מ כלל בעדות זו לא לזכות ולא לחובה דהא יכול לחזור בו ולא קני' עד אחר מיתה א"כ עיקר העדות לבניו שכשרים להם למה לא נכשיר הצוואה והביא ראיה מהא דנאמן בעל המקח כו' דאף בע"ד נאמן בדבר שאין נוגע לו כ"ש קרובו עיי"ש באורך ורצה לדחוק לפרש דעת הרי"ף במתנת ש"מ במקצת בקנין דקנין מעכשיו והעדות נוגעת לעצמו והודה שאין לשון הרי"ף משמע כן והסכימו לפירוש זה האו"ת וקצה"ח אלא שאף גם זאת לא עלתה בידם ומהרי"ט ז"ל הק' דאכתי כיון שעכשיו מת הש"מ ונכסי קמי יתמי רמו הרי נסתלק הפסול ולגבי יורשין כשרים מתחלתן ואין כאן תחלתו בפסול וסופו כו' והביא ראיה מד' הרמב"ן והנ"י בחידושיהם לב"ב גבי הא דליסלקו תרי מינייהו ולידיינו והק' הראשונים הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ותי' הרמב"ן והנ"י כיון דלאינך בני העיר לא היה פסול מעיקרא רק לגבי נפשי' שהיה לו נגיעה וכיון שסילק עצמו מזה לגבי אינך תחלתו וסופו כשר הוא ואם כן ה"נ לגבי יורשים מתחלה כשר הוא זהו תורף ד' מהרי"ט ז"ל והחזיקו ע"י האחרונים הנ"ל והקצה"ח הוסיף עוד מד' רבינו ירוחם מי שיודע עדות לקרובו ונסתלק מן הממון שנתנה לאחר מותר להעיד לאותו שרחוק לו והוציא זאת מד' הרמב"ן ז"ל אלו והסכימה דעתו שגדולים אלו חולקים על הרי"ף ז"ל ונטו לפסוק שלא כדעת הרי"ף ז"ל:
אמנם לבבי לא כן ידמה לדחות דברי אביהן של ישראל ולענ"ד אין מדברי כל הפוסקים האלו שום ראיה ואדרבה נביא בע"ה ראיות ברורות מד' הפוסקים אלו ועוד שאר פוסקים להיפוך ודברי הרי"ף ברורים המה:
הנה בב"ב גבי הא דפריך ולסלקו תרי מינייהו ולדיינו הק' כל המפרשים הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ותירצו כולם תירוצים שונים נבארם על הסדר ומתוכן יתברר דין זה על נכון הנה הר"ר ברוך ורבי יהודה מפארי"ש הובאו דבריהם בתשו' הרא"ש ז"ל וכן דעת התוספת בנדה וכן הר"מ מרוטונבורג בתשובותיו הובאו גם בהגהות מיימון הסכימה דעתן לחלק בין דיינים לעדות וראייתם דלא א' רק וליסלקו תרי מינייהו ולידיינו ולא אמר ולסהדו א"ו בפסולים להעיד ולא מהני סילוק דבעינן תחלה וסוף בכשרות. והרא"ש בתשו' הק' על דבריהם דהא אמר שמואל שותפים מעידים כשיסלק עצמו אלמא דאף לעדות מהני סילוק לכן נטה מדבריהם עם שהוטבה סברתם בעיניו כמבואר בתשו':
והנה כבר עמד בזה הש"ך ומהרי"ט ז"ל בתשו' סי' ך"ו לתרץ דבריהם בטוב טעם ודעת כי לא נעלמה מעיניהם גמ' מפורשת עיין דבריהם וכן במשנה למלך. ודעת הש"ך ז"ל דהוי ספיקא דדינא והמוחזק מצי למימר קים לי כו' וכן נראה מדברי מהרי"ט בסי' ך"ו וכל מה שהאריך בסי' ך"ה להשיג על דעת הרי"ף ז"ל מסוגיא זו היינו לדעת החולקים וסוברים דלא בעינן בהא גם בעדים תחלה וסוף בכשרות כמבואר בדבריו שם אבל לד' אלה הגדולים דאף בכה"ג בעי תחלה וסוף בכשרות אף שסלק עצמו ברור שדעת הרי"ף ז"ל נכונה מהך סוגיא גופא וכ"ש הוא זה הכא דלגבי אינך כשר מעיקרא אפ"ה פסול כאן דבעת הצואה אין ליורשים שום ענין וזכות כלל דנימא אצלם כשר היה מתחלה ועוד דאף עתה עיקר עדותם הוא על הקרוב שנתן במתנה משא"כ בסוגיא דב"ב עיקר העדות על המקדיש או על הגנב ודו"ק:
אמנם דעת שאר הגדולים התו' דב"ב והר"ש הובא בתשו' מוהר"מ מרוטנבורג וכן דעת הרא"ש והטור ומרדכי דגבי פיסול ממון לא בעי תחלה וסוף בכשרות וגם בזה מצינו טעמים רבים לרבותינו ז"ל:
הנה בחידושי הרי"ן מיגא"ש לב"ב כתב הטעם משום דנוגע הוי כבע"ד עצמו ואין עליו שום עד פסול כדא' במכות במקיימי דבר הכתוב מדבר וזו דעת הראב"ד הובא ברא"ש מכות ובריב"ש סי' של"ט ובספר הזכות לרמב"ן ולפ"ז כתב הרמב"ן בב"ב דלשיטה זו דוקא הוא עצמו יכול להעיד אבל קרוביו פסולין דיש עליהם שם עד פסול ולא מהני סילוק דבעי תחלה וסוף בכושר ובקצה"ח רצה לומר שגם דעת הרא"ש ז"ל כן לכן פסל כאן בצואה אף שמת האב ונסתלק ולכן עלתה בדעתו לדחות דבריו מהלכה ובאמת אלו היה הדבר כן ודאי ג"כ הדבר קשה לדחות דעת הרי"ף והרא"ש ור"י מיגא"ש וטור וראב"ד מפני דעת הרמב"ן ונ"י ובפרט שאין מדבריה' ראיה ברורה כמו שאבאר אי"ה:
אמנם האמת יורה דרכו וטעם אחר יש בדבר הנה בתשו' מהר"מ ב"ב הביא בשם הר"ש ז"ל שחלק בין פסול ממון שאינו פסול גמור כו' הרי להדי' שחילוקם מטעם שפסול נגיעה אינו פסול גמור כיון שהגוף כשר אין זה תחלתו בפסול וכ"כ במרדכי כמה טעמים הטעם הראשון דשאני איסורא מממונא והיינו כדעת הר"ש ז"ל ועוד משום דבידו לסלק עצמו ועוד שאין פסול רק לדבר זה בלבד אין זה פסול ונראה ברור שהן הן דברי תוס' ורא"ש וטור שחלקו סתם בין פסול הגוף לפסול ממון ולכל אלו הטעמי' אין זה ענין כלל לנידון הצוואה דהוי פסול קורבה והוי פסול ממש בתחלה משא"כ בההי' דבתחל' לא היה פסול גמור רק שהי' לו קצת נגיעה וכן לטעם בידו לסלק כו' וא"כ גם לדעת כל אלו הפוסקים הרי"ן מגא"ש והראב"ד והתוס' והר"ש והרא"ש וטור ומרדכי דעת הרי"ף ז"ל מכוונת להלכה:
פש לן לברורי דעת הרמב"ן והנ"י שעליהם בנו האחרונים ז"ל יסודתם ובאמת לא דמיין כאוכלא לדנא שלא אמרו דבריהם רק כעין סוגיא דשם דעיקר עדותן מתחלה כשרה לגבי אינך שותפי כגון הך דבני העיר שנגנבה ס"ת שלהן שהעד מעיד על הגנב שגנב ואין מעיד כלל לעצמו ולגבי אינך בני העיר עדותו כשרה רק מעיקרא כיון שיש לו נגיעה א"י להעיד עד שיסלק עצמו ואז כשר מתחלה ועד סוף וכן גבי שותפים מעידין זל"ז ע"כ המערער אינו בא מכח השותף עצמו דא"כ אין נגיעה להשותף דהא לא יבטל חלוקתו רק מערער שמי שמכרה להם גזלה ממנו והוא מעיד לפסול עדי המערער או בגוונא אחרינא דג"כ עיקר עדותו לפסול עדיו רק שנוגע לעצמו או לקרובו וכיון שנסתלק כשר מעיקרא אבל בנ"ד עיקר עדות על קרובו מתחלה וגם עתה שנסתלק הקרוב עיקר העדות על קרובו ואיך נאמר דלגבי יורש כשר מתחלה הא לגבי יורש אין עדות כלל מתחילה רק על הקרוב וגם עתה הוא מעיד רק על קרובו לית דין ולית דיין דהוי תחלה בפיסול לכל הדעות ואין כאן דמיון כלל לדעת הרמב"ן ונ"י:
וראיה ברורה מדברי ר' ירוחם שכתב להדיא כד' הרמב"ן דמי שיודע עדות לקרובו ונסתלק הקרוב מן הממון ומכרו לאחר כשר להעיד עליו הובא גם בב"י ואפ"ה כתב שם בס' משרים סמוך לזה הך דינא דצוואה דהרי"ף בסתם להלכה ולדעת האחרונים סותר את עצמו תוך כדי דיבור א"ו הדברים ברורים כמ"ש ונעלמו מעין הרב קצה"ח ד' רי"ו אלו ולא הביא רק מה שהובא בב"י לכן רצה להביא מדבריו ג"כ היפך פס' הרי"ף ולא ראה שרי"ו גופיה באותו ענין פ' כהרי"ף וכן עוד בדין מתנת ש"מ פ' כן וא"כ ודאי תלאו האחרונים דבריהם על בלימה ודעת כל הפוסקים היפוך דבריהם הרי"ף והרא"ש ור"ב ור"מ ותוס' ומרדכי וטור ורי"ו וכן בעיטור הובאו דברי רי"ף בסתם וכן בראב"ד ור"י הלוי וכן מצאתי מפורש להרמב"ם בשו"ת פאר הדור מי שהי' לו שטר על חבירו רק א' מעדי' קרוב לו ועמד ונתן לבנו שהוא כשר לו ופ' שפסול משום דבעי' תחלתו וסופו בכשרות והוא להדי' כנ"ד ובקצה"ח חקר אם העדים קרובים ללוה אי מהני עדותם לבניו לדעתו וחלק כיון דנכסי דאינש ערבין בי' וכיון שהוא עצמו פטור בניו ג"כ פטורים משום ערבותן אבל בנידון תשובת הרמב"ם הדבר להיפוך שהם קרובים למלוה אין שייך חילוק הקצה"ח וא"כ ודאי ד הרמב"ם כדברי הרי"ף לענין מתנת ברי עכ"פ וכן הביא כנה"ג תשו' הרשב"א כ"י שפסק כהרי"ף נגד הגאון הרי בררנו בירור גמור שדעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים עכ"פ לפסול במתנת ברי משים תחלה בפסול ואין חולק כלל ולא מצי למימר קים לי כלל שלא כד' האחרונים שהטילו ספק בזה ועתה נשוב לעיקר דין הרי"ף מה שנסתפקו האחרונים לחלק בין מתנת ברי לש"מ וטעם דבריהם ונברר בע"ה העיקר בזה:
הנה הרי"ף והרא"ש שכ' מי שצווה בשעת מיתה בפני מי שקרוב לו ורחוק מבניו כו' לשון זה ודאי משמ' במתנת ש"מ ואף במקצת כיון שציווה מחמת מיתה לא בעי קנין ואינו קונה רק לאחר מיתה וכן ברי"ו הביא דין זה בדין מתנת ש"מ מ' דמפרש לדברי רי"ף כן וכן משמע בתשו' הר"נ סי' ע"ה שנשאל על צוואת ש"מ שהקדיש מנה לחבורה א' וא"י לאיזו והעיד עד א' שהי' מחבורה קברנים וא"כ ודאי דעתו לזו והעד הוא קרובו ונתרחק והשואל רוצה לפסול מד' רי"ף ז"ל הללו והוא השיב דכיון שידוע בודאי שהקדיש לחבורה רק בין החבורות הוא הספק והעד כשר לשתיהן ואין עדותו כלל לגבי קרובו כו' עיי"ש שהביא ראי' מהא דא' בפ' חזקת הבתים מי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתבי' כו' ע"ש עכ"פ מ' דגם הוא מפרש ד' הרי"ף כפשטן במתנת ש"מ דאל"כ לא דמי כלל לדין שלו דאיירי בש"מ שהקדיש לחבורה ומ' לי שגם דעת הרש"בא כ"י שהביא הכנ"הג הוא כן אף בצוואת ש"מ ממש וזוהי דעת כל מפרשי הפוסקים כמבואר מדבריה שכ' שעיקר טעם הגאון שמיקל משום דכיון שעיקר צוואת ש"מ איננה רק לאחר מיתה לא הוי תחלתו בפסול אבל במתנת ברי מסתבר דגם הגאון יודה דפסול ובודאי הכי מסתבר לפ' כן דאטו נעלם מעיני הגאון סוגיות מפורשת ומשנה מפורשות דאלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' שהביא הרי"ף לראיה א"ו משום דמחלק במתנת ש"מ דאינה רק לאחר מיתה אבל הרי"ף והרא"ש חולקים בכ"ז דהא עכ"פ בעידנא דאימסר להו סהדותייהו פסולין היו ואף שאין קונה תיכף אפ"ה העדות נמסרת להם בפסול:
ונשוב לעיקר קו' האחרונים המהרי"ט ז"ל וכן האו"ת וכן הקצה"ח הקשו כיון דאין לש"מ שום תועלת בעדותן לא לזכות ולא לחובה כיון דאין קונה כלל רק לאחר מיתה למה לא יוכל קרובו להעיד כיון דלבניו כשר רק לו הוא קרוב ואין לו שום תועלת כלל הא בע"ד עצמו יכול להעיד בדבר שאין לו שום תועלת בעדותו והביאו ראיה מנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' והיינו משום שאין לו תועלת אם לזה מכר או לזה ועוד הביאו ראיה מהא דפסק הרמ"א דקרובי נרצח וקרוב מוכה ואף הנרצח עצמו יכולין להעיד על הרוצח והמכה בדבר שאין תועלת לנרצח ומוכה והוא מדברי רבינו יקיר ומרדכי הרי בהדיא דבע"ד וקרוביו יכולין להעיד בדבר שאין להם שום תועלת וה"ה הכא כיון שאין למצווה תועלת כלל אשר ע"כ דחקו לפרש ד' הרי"ף במתנת בריא:
הנה המהרי"ט עצמו הודה שדברי רי"ף לא משמען הכי אלא במצוה מחמת מיתה והודה על האמת שבודאי כן הוא כאשר בררתי מד' הראשונים ז"ל וכן דעת כל האחרונים ואין שומעין להאו"ת וקצה"ח שהכניסו עצמן לפרש דבריו נגד זה וכל קושיותיהם נבאר בע"ה דלק"מ ודברי הרי"ף ז"ל נכונים המה לאמיתן:
הנה קושית מוהרי"ט ז"ל מנאמן בעל המקח כ' ודאי אין לה ענין כלל לזה כיון שידוע שמכר בודאי רק הספק למי מכר וא"כ אין מעיד כלל לעצמו רק בין הלוקחים וזה ממש כנידון הר"ן ז"ל שחלק כן בין שאלתו במי שהקדיש לחבורה כו' ובין נידון הרי"ף ז"ל מטעם זה כיון שידוע שהקדי' כו' כמש"ל דבריו ז"ל והן נכונים למאד משא"כ בנידון הרי"ף ז"ל הוא מעיד על קרובו שנתן ואף שאין לו תועלת כלל בזה זהו קו' אחרת ונבאר אותה בעז"ה:
עוד הק' כולם מהך דקרובי נרצח כו' ראיתי להאריך קצת בזה לפי שבנו יסודם ע"ז ולכאורה היא קו' גדולה ומתחלה יש לפרש דאף אם נקבל דין זה דקרובי נרצח להלכה בלי חולק כלל כנראה מדברי המפרשים שלא העירו כלל בזה אין זה דמיון כלל לנ"ד דהא ודאי עיקר טעמם של פוסקים אלו הוא משום דכיון דאין לו תועלת בעדות א"כ עיקר עדותו אינה רק לגבי הרוצח ועליה הב"ד דנין ואין הנרצח או המוכה ענין כלל לידון בב"ד דמאי נ"מ אם אותו הרג והכה או אחר כיון שאין לו תועלת כלל אין דנין רק הרוצח או המכה שהרג או הכה נפש מישראל וכיון שאין הדין כלל ביניהם רק על הרוצח לבד א"כ הוא וקרובו כשרין להעיד עליו כיון שאין מעיד לעצמו ועל קרובו כלל וכן הוא בעיקר ראייתם מפלוני רבעני לאונסי דאף מאן דס' לא פלגינן דיבוריה מכשיר אותו להעיד להורגו כיון שאין מצטרף להעיד כלל על עצמו דאין זו עדות כלל על עצמו והבן היטב ס' זו כי נכונה היא למאד למבין בשכל ישר משא"כ בנ"ד דעיקר עדותו על הנותן שנתן וצריכין הן להעיד עליו ואם אחר יתן בלעדו אין המתנה כלום ואין שייך לומר עיקר עדותן על המקבל הא ודאי לא רק העדות הוא בין שניהם והתועלת נמשך מזה להיורשים ואין לנו להכשיר זאת הא ודאי לא דמיא כלל לקרובי נרצח ומוכה וכל שכן לפלוני רבעני ואינו אלא כאוכלא לדנא:
ודברים אלו ברורים כשמש לאשר עיני שכל לו עד שתמהתי על האחרונים ז"ל איך שגו בזה ופסק הרי"ף ז"ל צלול אף לפוסקים אלו:
אמנם באמת אעיקרא דדינא פרכא מה שנראה מד' האחרונים שזה דבר מוסכם שקרובי נרצח יכולין להעיד ולדעתי נפל דין זה ברברבתא הנה במכות פריך לר"י הרוג יציל כו' ונחלקו המפרשי' בביאור זה רש"י ז"ל מפרש לפי שקרוב הוא אצל עצמו ופסול ולכאורה לדעתו הרוג וקרוביו אין יכולין להעיד כיון שפוסל הרוג מטעם קרוב אצל עצמו ואין לפרש דעתו משום שהרוג שונאו דא"כ ל"ל קרוב אצל עצמו הא שונא בעלמא פסול למאן דפסל שונא להעיד א"ו דעתו מטעם קרוב לבד וא"כ ה"ה קרוביו רק התוס' נחלקו ופירשו כמה פרושים אחרים משום שונא או משום טריפה או אם הוא קרוב לרוצח ע"ש בדבריהם וזו היא דעת הר"ר יקר ומרדכי דלאו משום קרוב ושונא פסלינן רק משום שהוא טריפה או אם קרוב לרוצח ולהכי מכשרי אם אינו טריפה וקרוב לרוצח ובאמת לכולהו אית להו פירכא דל"ל לשנויי שהרגו מאחוריו הו"ל לשנויי שלא נטרף מקודם או שאין קרוב דהא ודאי אנן נמי ידעינן דאם הרגו מאחוריו אין פוסל רק דבעי לתרוצי קראי דאיירי בהכי ואטו טריפה וקרוב כתי' בקרא דאיצטריך לשנויי דאיירי מאחריו ואין לתרץ דכ' מכה אביו כו' חדא דאין זה הרוג רק מוכה ועוד דא"כ מה יתרץ לבן סורר ומורה דכתיב בי' בנינו זה איננו שומע בקולנו דודאי רואה אותם והן אותו ומורד נגדם ולמה נהרג א"ו אין הקו' רק מהרוג וא"כ גם מכה אין בכלל הקושיא והדרא קושיא לדוכתא אבל ד' רש"י ז"ל ל"ל פירכא וכן בתשו' הרא"ש הובאה באו"ת פסק דקרובי נרצח פסולין להעיד רק קרובי גואל הדם כשרין ומסתמא כ"ש הרוצח עצמו פסול וראיתי באו"ת שחילק בין קרובי נרצח לנרצח עצמו משום נגיעת ממון עיי"ש ואין זה נכון דהא עיקר עדותן על עת שהכהו מכת נפש ואז פטור מכל תשלומין דממון דקים ליה בדרבה מיניה א"ו דעתו דגם נרצח א"י להעיד ולא משום נגיעת ממון רק דהוי בע"ד וקרוב לעצמו וכמו כן קרוביו ועוד ק' לי על מה שהכשירו נרצח להעיד כל זמן שאינו טריפה דהא טעם דטריפה פסול להעיד משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דקיי"ל עידי טריפה שהוזמו אין נהרגין וטעמא לפי שאינן בזוממי זוממין וא"כ מהאי טעמא אף שאינו טריפה כל שאמדוהו למיתה והכהו מכת מות ודאי ג"כ אינן בזוממי זוממין דיכלי למימר גברא קטילא קטל דודאי כיון שעומד למות ההורגו פטור וא"כ איך נכשירנו להעיד:
ובפרק הנשרפין ד' ע"ח ע"א מייתי פלוגתא דר"י בן בתירה ורבנן בגוסס ע"י אדם אם ההורגו חייב ריב"ב מחייב דמדמי' ליה לגוסס בידי שמים ורבנן מדמו ליה לטרפה משום דאיתעביד ביה מעשה והלכה כרבנן וא"כ המזימין אותן יכלי למימר גברא קטילא קטל וא"כ אם באנו לפרש קושית הש"ס הרוג יציל מטעם טרפה א"צ לפרש דוקא כשנעשה טרפה אלא דבכל גווני שאמדוהו למיתה הוי כטרפה כרבנן אבל המוחוור לענ"ד פירש"י ז"ל דמטעם קרוב אתינן ליה שהוא קרוב אצל עצמו והוא נק' בעל דבר לגאול דמי עצמו מיד רוצחו וישמח כי יחזה נקם ולהכי מק' שיפסול שאר המעידים עמו אבל משום טריפה אין ס' לענ"ד שיפסול אחרים שעמו דהוא עצמו אין שם עד פסול עניו דהא טריפה כשר לכל העדיות ולד"מ רק לדיני נפשות פסול ולא משים פסול הגוף רק מטעם שאין יכולין לקיים בו מצות הזמה ואין לפסול אחרים רק בנמצא אחד מהן קרוב או פסול גמור א"ו מטעם קורבה דנפשי' שהוא הבע"ד כל שהוא חי וכן מוכח לענ"ד מסקנא דסוגי' שם דאמר רבא אמר קרא יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר ומשמע דלדידיה א"צ תו לשינויא דשהרגו מאחוריו כו' וקרינן גם להרוג עושי הדבר כמו להורג ותירץ לכולהו קושייתא ואי נימא כד' הר' יקר דנרצח כשר להעיד שאינו בע"ד כלל הרי הוא ממקיימי דבר כשהוא כשר להעיד וא"כ גם כשהוא טריפה יפסול את כולם שהוא אינו נק' בע"ד כלל ודוחק גדול לומר דגם לרבא צריך לשינוי' דהרגו מאחוריו על הך דהרוג ולא בא לשינויי' במקיימי דבר רק קו' דהורג יציל אין זה נראה כלל רק דלכולהו מקיימי דבר קרי להו:
וכן מוכח בהדיא במכות בסוגי' דאחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה ואחד מתרה באמצע כו' ואמר רבא בגמרא מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו כו' א"כ איירי שאינו הורגו מאחוריו שהרי רואהו ומתרה בו וא"כ יפסול כל העדים למה שכ' לעיל דגוסס בידי אדם הוא כטריפה לרבנן א"ו משום דס"ל לרבא דדוקא במקיימי דבר פסלינן קרוב או פסול וההרוג נקרא עושי דבר ואין נקרא עד כלל אף שהוא קרוב אצל עצמו וגם הוא כטריפה אין פוסל העדים שעמו ומבואר להדיא דלא צרכינן להרגו מאחוריו למסקנא דרבא ואפי' התרה בו ההרוג לא פסיל אפילו לרבי דתלי הך דינא בהתראה דאמר אחד דיני ממינות ואחד דיני נפשות ואימת בזמן שהתרו בהן כו' ומ' מכל זה דהרוג פסול להעיד דבע"ד מיקרי וכד' רש"י והרא"ש ז"ל וא"כ לכאורה גם בנ"ד בש"מ שצוה בפני עדים קרובים לו נ' ברור דפסול כד' הרי"ף דבע"ד מקרי אם דבריו וצוואתו מתקיימת אף שאין נפקותא לו רק ליורשיו הרי גם בהרוג אין העדים רק על ההורג רק אפ"ה הוא נק' בע"ד מפני שרוצה במיתת הרוצח גואל דמיו אף כאן הוא רוצה בקיום דבריו ומתנותיו והוא הנותן ובע"ד מקרי והעדים מוכרחים להעיד עליו שנתן:
ומצאתי בירו' פ' שבועת העדות תני ר' ישמעאל ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם שלא תהא העדה קרובה לא למכה ולא למוכה א' ר' יוסי אם אומר את כן קרובין למוכה נמצאו ב"ד גואלי הדם מיכן שלא יהיו הדיינים קרובין לנידונין ומניין שלא יהיו העדים קרובין לנדונין א' תורה הרוג עפ"י עדים הרוג עפ"י דיינים מה דיינים אין קרובין לנידונין אף העדים אין קרובין כו' מבואר להדי' דעדים ודיינים הקרובין לנרצח פסולין וקרינן להו נידונין והן גואלי הדם וכ' ושפטו כו' בין גואל הדם וכד' תשו' הרא"ש ז"ל וכבר כ' דלענ"ד כ"ש הנרצח עצמו שהוא בע"ד גמור וכן מצאתי מפורש יותר בספרי פ' מסעי על פ' והוא לא אויב לו לפסול את השונאים לדין אין לי אלא שונאים קרובים מנין ת"ל בין המכה ובין גואל הדם אין לי אלא דיינים שפסול בהן שונאין וקרובין עדים מנין הרי אתה דן כו' מבואר להדי' דפסול גואלי הדם לדיינים ולעדים הוא מטעם קרובים והיינו שהם קרובי המוכה שהוא עיקר הנידון וכדברי הירושלמי דקרי לי' נידונין ולא איצטריך קרא לפסול הנרצח גופי' שהוא עצמו הבע"ד ומהכא נפקא לי' בכל דוכתא לפסול קרובין לעדות לר' ישמעאל עיי"ש בירושלמי ולעיל שם מייתי דרשה דובנים כו' לרבות שאר קרובין ומוקי לה כר"ע ונ' דהכוונה על ר"ע ור"י אי דרשינן ווי גבי בת ובת וכמה דוכתי עכ"פ מבואר מד' הירושלמי והספרי ופשיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל דהרוג וקרוביו פסולין מה"ת לעדות ולדיינות לגבי הרוצח אף שאין להם שום תועלת ממון בעדותם בע"ד מיקרו ושלא כד' הר"ר יקר ומרדכי וא"כ לפי ד' האחרונים ז"ל ראי' ברורה מכל זה לפסק הרי"ף ז"ל בדין צוואת ש"מ בפני קרובים לו ורחוקים מבניו דפסולה דבע"ד גמור הוא וכבר כ' דאף לד' הרר"י ודעימי' מודו בזה ולא נחלקו רק בהרוג מטעם שא"צ להעיד כלל על ההרוג מי ומי הוא רק שיהא נפש מישראל ושלם ולא טריפה אבל אין עדים צריכים להעיד מי הוא בפרט' משא"כ בנ"ד וכמש"ל בס' ברורה וכ"ש לפמ"ש שהעיקר כד' הפוסלין הרוג וקרוביו וכ"ש לפמ"ש התוס' פ"ק דגיטין בשם ר"י ז"ל גבי ש"מ שא' הולך מנה לפלוני והלך ומצאו שמת דאמר יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו וכ' דאפילו נולדו יורשי המקבל אחר מיתת נותן ינתן להם דא' דברי ש"מ כשמת כמסורים למקבל משעת אמירת הש"מ או נתינתו ולכן זכה המקבל ומוריש ליורשיו הבאים אח"כ ומבואר מדבריהם דאף דמתנת ש"מ אינה רק לאחר מיתה אפ"ה כשמת היא קונה למפרע בעת הצואה וא"כ בנ"ד הרי עיקר העדות למפרע על הקרוב שאז נעשית המתנה ועתה נקנית למפרע:
וכן משמע לענ"ד מסוגי' דגיטין בהא דא' רב הונא גיטו דש"מ כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר כו' וא"כ כיון דמדמה גט ש"מ למתנתו לענין חזרה והרי בגט עכ"פ אם לא חזר בו הוי גיטו גט משעת נתינה דהא אין גט לא' מיתה וא"כ מסתמא ה"ה במתנה כל שלא חזר ומת נקנית למפרע משעת נתינה דאל"כ היכי מדמי גט למתנה הא בגט ע"כ משעת נתינה הוא דאין גט לאחר מיתה ואפילו אביי ורבא דפליגי התם על רב הונא ולא ס"ל הכי היינו משום גזירה שמא אמרו יש גט לאחר מיתה וכדאי' שם בסוגי' ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אבל מדאורייתא מודה דהוי גט ויכיל לחזור בו וכמו במתנה ואין להקשות על ד' התוס' אלו מסוגי' דפ' יש נוחלין ד' קל"ז נכסי לך ואחריך לפלוני דא' רשב"ג שאם מכר ראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון וא' שם ומודה רבי שמעון בן גמליאל שאם נתנו במתנת שכיב מרע לא עשה כלום מ"ט מתנת ש"מ לא קנתה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך והכין מסקנא דסוגי' שם ומ' דלא קני' כלל רק לאחר מיתה דיש לתרץ כיון שעכ"פ יש לו זכו' לחזור בו ממתנתו עד אחר מיתה הרי לא יצאה מרשותו לגמרי ואגידה גבי' וזוכה בו אחריך מכחו ומבטל מתנתו שאין בידו לתת שתגמר מתנתו אחר מותו שאז הוא ברשות אחריך וכל ימי חייו עדיין לא גמרה לגמרי שבידו לחזור אבל ש"מ שמת ונכסי ברשות יתמי קיימי הרי נגמרת מתנתו למפרע כדברי התוס' דהכי מוכח סוגי' דפ"ק דגיטין דאפילו מת המקבל בחיי נותן זוכה בו ומוריש לבניו וכן מסוגי' דרב הונא דא' גיטו כמתנתו מוכח כן וכמש"ל וא"כ לפ"ז ודאי ג"כ דהעיקר כד' הרי"ף ז"ל וכל הגדולים שהביאו דבריו ז"ל דאפילו במתנת ש"מ הצואה בטלה כ"ז נראה לענ"ד ברור ונכון מאד להלכה ודוק בכ"ז היטב: