משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
א שאלה
אם יש לומר אחר פרשת אשם יהי רצון כו' כאילו הקרבתי אשם גם דין חטאת ואשם תלוי:
תשובה הנה בטור או"ח כתב בהדי' שיש לומר אחר פ' אשם יה"ר ולא מיעט רק אחר פ' חטאת עיי"ש והרב"י ז"ל נסתפק אם כוונתו דווק' אשם תלוי ומשום דס"ל כר"א דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום או שמא כיון שם אשם בא בנדבה אף אחר פ' אשם ודאי יאמר יה"ר וכ' עוד בשם מהריב"ח ומהרי"א דכיון דאשם נזיר בא נדבה כו' ובד"מ כ' דווקא אחר אשם תלוי וכר"א ואולם הרב"י בש"ע לא כתב רק עולה ושלמים ומנחה ומשמע להדיא דאף אחר אשם תלוי לא יאמר ומשום דאזיל לשיטתיה שפוסק כרבנן דפליגי על ר"א וסבירא להו דאין מתנדבין אשם תלוי כמבואר מחלוקתן ביו"ד גבי שוחט לשם אשם תלוי מחלוקת הטור והרמב"ם ופס' הב"י כהרמב"ם וכרבנן ומשמע דלא ס"ל להב"י טעמים שכ' מהריב"ח ומהרי"א משום אשם נזיר רק עיקר הטעם משום אשם תלוי והטו' לשיטתי' והמחבר לשיטתיה וכדעת הד"מ. והנה הפר"ח ביו"ד הכריע כהרמב"ם דפ' כרבנן ולא כר"א דהא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואי משום סתמא דחולין דחשיב אשם תלוי נידר ונידב וכר"א הך סתמא יחידאה היא ולית הלכתא כוותי' מדמקש' בחולין בגמ' אשם תלוי בר נידר ונידב הוא בתמיה ומשני הא מני ר"א כו' משמע דסתמא דתלמודא ס"ל דלא כר"א אלו דבריו ז"ל בקיצור והרב הגדול בעל תבואת שור השיגו וכ' דאף בסתמ' יחידאה קיי"ל כסתם משנה רק היכא דאיכא סתמא אחריתא דאתי' כרבים אמרינן סתמא דרבים עדיפא אבל היכא דליכא סתמא אחריתא פסקינן כסתמא דיחידאה וכ' דהא דאמר בכריתות וחכ"א לאו סתמא היא עיי"ש שהאריך קצת וכתב טעמים אחרים לדעת הרמב"ם ובסוף העלה העיקר כדעת הטור עיי"ש. ולענ"ד נראה שהעיקר בכור כדעת הפר"ח ודבריו נכונים ואין השגת התב"ש כלום ותחילה נברר שאין בטעם שנתן התב"ש לדעת הרמב"ם שום עיקר הנה מ"ש שהרמב"ם סמך אסתמא דברייתא דנזיר דאמר הרי זה אשם לא אמר כלום ומ' דלא כר"א. דלר"א דלמא אשם תלוי קאמר לו יהא דברייתא זו סתמא כרבנן מה יתן ומה יוסיף כיון דמספקא לן דילמא במשנה מחלוקת ואח"כ סתם כר"א וא"כ הלכה בודאי כסתמא דמתניתין ר' לא שנה כו' ועוד דהמעיין בגמ' דכריתות בכולהו סוגיות דאשם תלוי נראה להדי' דכמה ברייתות סתמא מתניין כר"א ומאי אולמא דהך ברייתא דנזיר ממתניתין וכמה ברייתות דאתיין כר"א לא זו דרך הרמב"ם ז"ל גם מ"ש עוד דהרמב"ם סתמא אחריתא אשכח במנחות דפטרה אשם מנסכים משום דאינו בא בנדר ונדבה ומשמע ליה דאף אשם תלוי בכלל ואי כר"א הא אשם תלוי בא בנדר ונדבה וא"כ ליבעי נסכים וגם זה איננו נכון כלל דלפ"ז נמצא דין חדש דלר"א אשם תלוי בעי נסכים ואין זה נרא' כלל להמציא מחלוקת חדשה שלא הוזכר כלל בשום מקום ועוד דהא ע"כ אף לר"א דס"ל מתנדבין אשם תלוי עכ"פ כשבא על ספק חלב הוא חובה ולא נדבה ומגין עכ"פ מן הייסורין עד שיוודע ויביא חטאת וא"כ הרי בא על חטא ואיך יטעון נסכים דהא אמר בהדיא בסוטה דמשום דנזיר חוטא אין חטאת בנזיר טעון נסכים לר"ש אף דאין זה חטא גמור כ"ש כשבא על ספק חלב ועוד דעכ"פ הוא חובה ואין בא בנדר עתה. ואיך נחלק לר"א בין כשבא על ספק חלב לכשבא נדבה ובהדיא אמרינן בכריתות ד' י"ח בברייתא דשני חתיכות א' של שומן וא' של חלב בא א' ואכל הראשונה וא' השניה שניהן בשוגג שניהן חייבין אשם תלוי ושני לא מן הדין לרבנן דבעי חתיכה מב' חתיכות רק שלא יקבע ראשון בחטאת עיי"ש ומוקי לה כר"א דאשם תלוי בא נדבה ומייתי ומתנה אי ראשון שומן אכל הוא חלב אכל להוי כפרה ופי' רש"י להגין כו' ואי ראשון חלב והוא שומן ליהוי נדבה הרי להדי' דהך ברייתא ס"ל דלחובה בעינן חתיכה מב' חתיכות דלהכי שני פטור מן הדין. ואפ"ה בא נדבה וכר"א ומייתי ומתנה ואם איתא דכשבא נדבה טעון נסכים היאך מביא ומתנה הא אם יביא לחובה ולהגין אין טעון נסכים ואי נדבה טעון נסכים ואיך יביא נסכים על הספק אלא ודאי דאף לר"א כשבא נדבה אין טעון נסכים דלא עדיף מעיקר אשם תלוי הבא על ספק המפורש בכתוב וא"כ אזדא לה כל ראיות התב"ש לדעת הרמב"ם בודאי לא ע"ז בנה הרמב"ם יסודו א"ו נרא' ברור דעיקר טעם הרמב"ם הוא כדעת הפר"ח משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא משגחינן נן בסתם משנה דיחידאה כיון דלא ידעינן הי מינייהו קדים אי הסתם אי המחלוקת הדרינן לכללין דיחיד ורבים כו' וכזה כתב הרא"ש ז"ל בהדי' בפסחי' פ' כ"ש גבי ההיא דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכ' בשם רש"י ז"ל שפ' כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דסתם משנה כוותיה בתמורה וכ' עלה הרא"ש בשם הגאונים והר"י ז"ל שפסקו כרבנן ומהך טעמא כיון דלא ידעינן הי קדים הדרינן לכללא דיחיד ורבים כו' ואף הפוסקים שם כר"י לא משום סתמא בלחוד הוא רק משום דגם ר"ע סבר הכי בריש פ"ק דפסחי' והלכה כר"ע מחבירו גם משום דסתמא דתמורה דחשיב חמץ מן הנשרפין הוא כמו הלכתא פסיקתא ואפ"ה רוב הגדולים הרי"ף והגאונים וגם הרא"ש ז"ל פ' כרבנן וכ"ש בנ"ד דרבנן פליגי על ר"א בכריתות ובדוכתא דהתם עיקר דיני אשם תלוי ובהדי' א' בסנהדרין דסתמא דדוכתא עדיף ועוד דהא קיי"ל ר"א שמותי הוא בכמה דוכתי בפר' ר"א דמילה שהביאו אזמל בשבת כר"א והי' ק' לחכמים איך מניחים ד' חכמים כו' חדא יחוד ורבים כו' ועוד ר"א שמותי הוא ובנדה בפרק כל היד א' הלכה כר"א בארבע ותו לא ופלוגתא דאמוראי שם אי בסדר טהרות לבד או בכולי ש"ס עכ"פ ודאי דעת הרמב"ם נכונה מאד לפסוק כרבנן ולא לסמוך על סתם משנ'. וד' הטור ביו"ד תמוהין לכאור' מדברי אביו הרא"ש ז"ל בפסחים כמש"ל ויש עוד ראיות ברורות מסוגיות הש"ס ומירושלמי וכמה ראשונים דאין לפסוק כסתמא יחידאה אף דליכא סתמא אחרינא דסתרא שלא כדעת התב"ש נבאר אי"ה במקום א' וכאן א"צ להאריך בזה כ"כ. דלענ"ד בלשון זה מוכח בכריתות דאין הלכה כר"א. דהנה בפ' ששי בכריתות א' שם המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר דברי ר"מ וחכ"א ירעה עד שיסתאב ור"א אמר יקרב שאם לא בא על חטא זה בא על חטא אחר והיינו לשיטתיה דא' מתנדבין אשם תלוי רק דאתי' כאמרו לו דבבא בן בוטא דבעי ספק חטא עכ"פ כדמוקי לה בגמ' דר"א בעצמו סבר דא"צ חטא כלל רק נדבה גמורה כמבואר בגמ' ואם משנשחט נודע מחלוקת שם אם ישפך הדם או יזרק עיי"ש. עכ"פ כולהו תנאי ר"מ ור' יוסי וחכמים פליגי על ר"א שם וסברי שהזבח פסול והיינו משו' דאין בא רק על ס' חלב וכה"ג וכיון שנודע שלא חטא הוא חולין בעזרה ולא שבקינן כל הני תנאי משום סתמא דחולין גם ר' יוסי נימוקו עמו וסבר הכי ועוד דהא ר"א עצמו סבר דבא נדבה גמורה בלא ספק חטא כלל ואף למחרת יום כפורים כמבואר במשנה ובגמ' כמה פעמים רק חכמים שהיו עם בבא בן בוטא לא הניחוהו עד שיבא לבית הספק ובעו עכ"פ ספק עבירה קצת ואליבא דידהו אמר ר"א שאם לא בא על חטא זה כו' כמבואר בגמ' וחכמים פליגי אכולהו וסברי דאין בא רק על ספק חלב כו' והנה הא ודאי מלתא דפשיטא דלית הלכתא כדברי ר"א עצמו דהא גם בבא בן בוטא לא עבד עובדא ולא הניחוהו כל חכמים שעמו וגם ר"א עצמו סתם במשנה דלעיל שאם לא בא על חטא כו' כדבריהם וכן ברייתא דשלהי כריתות דאש' תלוי בא על הנבילה כו' מתוקמ' שם כר"א דאמרו לו כו' וכן הא דאמ' רב בר"פ ס' אכל כו' חתיכה ספ' חלב ספק שומן ואכלה באנו למחלוקת ר"א ורבנן מוקי ג"כ לר"א דאמרו לו ומשמע להדי' שר"א עצמו לא סמך על דעתו. וגם מתניתין דחולין לא מכרעא כלל כר"א דידי' דאף לר"א דאמרו לו כו' עכ"פ מתנדב בכל יום שיש בו ספק עבירה קצת ואף ספק נבילה ושפיר קרי ליה נידר ונידב וכן פירש"י ז"ל שם בחולין וכ"כ גם התב"ש וא"כ עיקר הספק אי הלכה כר"א דאמרו לו כו' ולזה יש ראיה ברורה מאד דלית הילכתא כוותייהו הנה בכריתות ברייתא דאשם תלוי בא על הנבילה ומוקי לה כר"א דאמרו לו ומפרש בגמרא מ"ט דאמרו לו כו' דכתב אשר לא תעשינה ומשמע ס' לאו לחודיה ורבנן ילפי מצות כו' ומשמע לכאורה פשט הגמרא דלאמרו לו חייבין אשם תלוי על ספק נבילה דיליף מקרא אשר לא תעשינה ולא משום נדבה לחוד וכן פי' רש"י ז"ל שם להדיא ולא ילפינן ג"ש דמצות כלל וא"כ לפי זה הרי ר"ע ור"ט ורבנן דפליגי במשנה אם חייבין על ספק מעילות אשם תלוי משום דחייבין עליו מיתה בידי שמים וכולה סוגיא דשם דילפי כולהו הך גזירה שוה ופטרי כולהו על ס' לאו גרידא ס"ל כולהו דלא כר"א וכמה סתם משניות שנויות כן דאין חייבין אשם תלוי רק על ספק חטאת ואף ספק עולה ויורד פטור מאשם תלוי כמבואר במשנה דריש כריתות וא"כ ודאי ברור הדבר בפשיטות דודאי לא שבקינן כולהו משניות וכולהו תנאי מהך סתם משנה יחידאה וכן משמע לכאורה שם בשלהי כריתות דלר"א חייבין על ספק לאו אשם תלוי למעיין בסוגיא שם אלא דאף לפי' תוס' דשם דא דאמרו לו לאו לחובה מרבי להו לס' לאו דאינהו נמי דרשי ג"ש דמצות כו' רק דמרבי להו לרשות ונדבה עיי"ש וא"כ לכאורה לא מוכח מהני תנאי דספ' מעילות מידי דאינהו מיירי לחיובא אפ"ה יש להוכיח דאין הלכה כמותן דהנה מדסברי הנך אמרו דרשות להביא א"ת על ספק לאו אף בחתיכה אחת דלא איתחזק ולא אי קבע איסורא רק ספק בעלמא דהא בבא בן בוטא היה מביא בכל יום וקבלו ממנו חוץ מא' יו"הכ ואטו בכל יום בא לידו ח"ו ספק נבילה בחתיכה מב' חתיכות רק שהיה מסופק תמיד שמא חטא שום חטא בלי ידיעה ולבו נוקפו כדרך החסידים היראים תמיד וא"כ ע"כ דסברי דגם בספק חלב ולחיוב סגי בחתיכה א' ולא בעינן איקבע איסורא ולא דרשי מצוות קרינן דאי ס"ל דלחיוב בעינן ב' חתיכות משום דמצוות קרינן א"כ נהי דמרבינן מאשר לא תעשינה לס' לאו לרשות דילמא ג"כ דווקא בב' חתיכות א' של נבילה וא' של כשירה דהא בחד קרא כתיבי מצות ה' אשר לא תעשינה וקאי מצות גם אלא תעשינה דג"כ בעינן ב' חתיכות רק דג"ש אפקה מחובה ואוקמה ארשות ועכ"פ קרא מיירי בב' חתיכות ומנ"ל לרבות נדבה בחתיכה אחת דילמא דומיא דחיובא אלא ודאי דסברי דגם לחובה לא בעינן ב' חתיכות ולא קביעותא לאיסורא וה"ה בס' לאו לנדבה וזה ברור ומוכרח וכן מבואר להדי' בריש פ' ס' אכל דא' רב חתיכה ספק חלב ספק שומן ואכלה באנו למחלוקת ר"א ורבנן ומפ' בגמ' דהיינו ר"א דאמרו לו הרי להדי' דר"א דאמרו לו ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות וע"כ מהיכי מוכחינן לה אלא ודאי כמ"ש וכן פי' רש"י ז"ל שם בהדי' דלא בעי רק שיכנס לבית הספק וא"כ חתיכה ספק חלב יכנס לס' וחייב וא"כ הרי כולהו אמוראי שם בסוגי' וכן רב גופי' שם דסברי דבעינן ב' חתיכות לכולהו טעמי שם כולהו סברי להדי' שם דלא כר"א ואין מתנדב אשם תלוי על שום ספק רק על ס' חלב וב' חתיכות כחכמים דפליגי על ר"א ובבא בן בוטא ובודאי הילכתא הכי ואף מאן דס' שם דלא בעי ב' חתיכות לאו משום דס' כר"א אלא משום דס' שאם למסור' ומצות כתיב ולא בעי קביעותא דהא ר"מ סבר שם דלא בעי ב' חתיכות ואפ"ה ס"ל דלא כר"א כמ"ש לעיל ממשנה דכריתות וזה פשוט ואין צריך לפנים דלא תלי' כלל בהא דר"א אבל ודאי ראיה מפורשת דכולהו אמוראי דבעו ב' חתיכות ס"ל דלא כר"א כמפורש בגמ' שם ובהכי ניחא שם בברייתא דב' חתיכות כו' אכל א' הראשונה ושני אכל השני' שניהם באשם תלוי ושני לא מן הדין דס"ל דבעי ב' חתיכות רק שלא יקבע ראשון כו' ומוקי לה כר"א דאשם תלוי בא נדבה ומייתי ומתנה אי אכל חלב ליהוי כפרה ואי לא להוי נדבה ומשמע להדי' דהיינו כר"א דידיה מדלא אמר אי לא ליהוי על חטא אחר כמו שאמר במשנה שאם לא בא על חטא כו' א"ו כוונתו נדבה גמורה כדעת ר"א עצמו וק' מאי דוחקא דש"ס לאוקמא הכי טפי ניחא לאוקמי כר"א דאמרו לו שהרי ר"א עצמו סתם כן במשנה וכן בריית דא"ת בא על הנבילה מוקמינן הכי וכן הא דרב באנו למחלוקת ר"א כו' והו"ל למימר ואי לא ליהוי על חטא אחר ולמ"ש ניחא דלר"א דאמרו לו ע"כ לא בעי ב' חתיכות לחובה וכמ"ש והך ברייתא הא סבר דבעי ב' חתיכות דלהכי שני פטור מן הדין ולאמרו לו חייב מן הדין כמ"ש רב באנו למחלוקת כו' ולהכי מוקי כר"א דידיה דלאו לכפר על ס' לאו אתי רק לנדבה גמורה ולעולם היכא דבא לחובה בעי ב' חתיכות דהא הך נדבה לאו מקרא דלא תעשינה נפקא ליה רק מסברא כיון דכי מתיידע ליה מביא חטאת ש"מ דאשם שהביא כבר נדבה היא כמבואר בגמ' להדי' ואין להאריך יותר בזה שדבר ברור ומוכרח הוא לדעת הרמב"ם שפסק כרבנן דאין מתנדבין אשם תלוי כלל שלא בדעת הטור ולענ"ד אין מדברי הרא"ש והרשב"א שהביאו משנה דחולין כצורתה שום ראיה דסברי כר"א דכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא חשו לדקדק בזה ולפסוק הלכה כמאן. עכ"פ זכינו לדין שאין לומר אח' פ' אשם יה"ר כו' על סמך אשם תלוי אלא דין אשם וחטאת שוין ואין באין נדבה כלל ועיין בנדרים דף י' גבי חסידים הראשונים היו מתאוים להביא חטאת כו' דאמר ר"ש הרוצה להתנדב עולה תודה שלמים מביא כו' ולא חשיב אשם והיינו כרבנן ונשוב לד' הריב"ח ומהרי"א שכ' דאשם נזיר בא נדבה מהא דחסידים הראשונים היו נודרים בנזיר כו' והמ"א השיגם מאד דא"כ חטאת הוא נדבה ואשם אינו רק כשנטמא עיי"ש שהאריך בזה אמנם נ"ל ליישב דבריהם דחלילה לומר שנעלם מהם מקרא ומשנה ערוכה דנזיר מביא חטאת רק דס"ל דחטאת נזיר כיון שמעכב הנזירות ולכמה תנאי דנזיר חוטא הוא הוא בא על חטא איך יאמר יה"ר כאלו הקרבתי חטאת כיון שאינו נזיר וחטאת נזיר אינו רק בנזירות ומעכבו לשתות ביין עכ"פ ולמאן דסבר דנזיר חוטא הוא הוא בא על חטא אבל אשם נזיר טמא אינו מעכב כלל נזירות טהרה כמבואר במס' נזיר ובשלהי כריתות אמר רבי יוחנן משום רשב"י אין לך דבר שבא לבטלה חוץ מאשם נזיר טמא והיינו משום שאין מעכבו כלל כמו עולת הנזיר וכיון שבא לבטלה הוא כמו נדבה שבא ג"כ לבטלה כיון שיכול להביא עצמו לידי זה שידור בנזיר ויטמא באונס אבל חטאת נזיר כיון שאין בא לבטל' רק לכפר או להתי' האיך יביאנו עתה לבטלה ואיך יאמר יה"ר וזה יישוב נכון לענ"ד לדברי הגאונים שלא לעשותן טועים ח"ו ואף למ"ד חטאת נזיר אין מעכבת לשתות יין רק שנזרק עליו אחד מן הדמים כו' אפ"ה אינו בא לבטלה וטעון חובה שהרי ספק נזיר מביא חטאת עוף על הספק אבל ס' נזיר טמא אין מביא אשם כלל על תנאי למ"ד אין אשמו מעכבו כמבואר בנזיר ואין להאריך כאן בזה רק ליישב דברי הגדולים אבל מ"מ קשי' למ"ד נזיר חוטא הוא אסור לידור בנזיר כדי שלא יקרא חוטא כמו שאמר ר"ש בנדרי' שחסידים הראשוני' היו נודרים בנזיר כו' עיי"ש וטובא תנאי ואמוראי הכי ס"ל וס"ל כל היושב בתענית נקרא חוטא מהך קרא וא"כ אין זו נדבה ואולם המ"א בשם רש"ל וב"ח כתב לומר אחר חטאת ואשם אם נתחייבתי כו' והסכים עמהם המ"א באשם אבל לא בחטאת משום דבעי ידיעה בתחלה דכתי' או הודע אליו וגו' וכיון שאין יודע אם חייב חטאת אין מכפר לו אף אם חייב והביא ראיה מפ' כלל גדול ואף שרש"י ז"ל שם לא כתב כן בתחלה מדכתב טעם דבעי אתויי חטאת אחר אשם תלוי משום שאינן מין אחד ולא כתב משום שאין לו ידיעה עדיין כתב המג"א דלמסקנא לא קיי"ל הכי ובאמת דברי רש"י תמוהים שהרי לקמן שם אי' בגמרא דחטאת בעי ידיעה בתחלה וכתב רש"י ז"ל עצמו הטעם דכתי' או הודע וגו' ואין ספק כלל בזה ולמה נתן רש"י ז"ל טעם אחר ונ"ל ליישב דעת רש"י ז"ל דהנה בכריתות מחלוקת אמוראי אביי ורבא וכן ר"י ור"ל אם ידיעת ספק מחלקת לחטאת כגון אכל כמה זיתי חלב ובין כולן היה לו ידיעת ספק אביי ור"ל סברי שם ידיעת ספק מחלקת לחטאת ושמה ידיעה רבא ור"י פליגי שם וסברי דלא הוי ידיעה ועיקר מחלקותן שם אליבא דר"י אבל ר"ש בוודאי סבר במשנה דכריתות דהוי ידיעה שהרי סובר דשנים מביאין חטאת בשותפות וכ"ש אשם ור' יוסי פליג וסבר כל חטאת שבא על חטא אין שנים מביאין ומפ' בריש כריתות טעמא דר' יוסי דבעי ידיעה דכ' או הודע והיינו דידיע' ספק לאו ידיעה וא"כ ר"ש מ"ט ס"ל דמביאין בשותפות הא בעי ידיעה אלא ודאי משום דספק ידיעה הוי ידיעה לדידי' וא"כ להנהו דסברי ספק ידיע' הוי ידיעה ודאי קשה כיון שנודע לו שאכל ספק חלב והביא אשם תלוי למה מביא אח"כ החטאת הא היתה לו ידיעת ספק והוי ידיעה לכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש שלא ממין שמביא על הודע מביא על לא הודע וד' רש"י נכונים בלי קושי' כלל ולפ"ז היה אפשר ליישב קצת דעת רש"ל דס"ל כאביי ור"ל דגם ר' זירא הכי ס"ל בכריתות וכן דעת ר"ש במשנה דחטאת באה בשותפות על הספק וא"כ אנו בעונותינו ודאי ספק הקרוב לודאי שיש חטאים שחייבין חטאת כגון חילול שבת בשוגג שמצוי מאד כגון הוצאה ושארי מלאכות הרבה כי רבים המה ויש לנו ספק ידיעה אך דלפ"ז ק' דלמאן דסבר ספ' ידיעה כידיעה לא מוכח כלל מדר"ע ור"ט גבי ספק מעילות דאשם ודאי לא בעי ידיעה תחלה מדמייתי ומתנה דדילמא היינו טעמא משום דהי' לו ספ' ידיעה וספ' ידיעה כידיעה ומסתמא גם ר"ע ור"ט הכי ס"ל להך מ"ד וא"כ דין אשם וחטאת שווין לענין ידיעה תחלה וליכא מ"ד כלל דאשם ודאי לא בעי ידיעה ורבא דאמ' מדברי שניהם נלמד אשם לא בעי כו' היינו משום דאזיל לשיטתיה דידיעת ספ' לא הוי ידיעה וא"כ מדמביא אשם בספ' ש"מ דלא בעי ידיעה אבל למ"ד ספ' ידיעה כידיעה לא מוכח כלל מדר"ע ור"ט מידי והרי ר' יוסי סבר שם דאף אשם אינו בא בשותפות וע"כ משום דבעי ידיעה וליכא מאן דפליג עלי' להך מ"ד וא"כ באשם איך יאמר יה"ר אם נתחייבתי כו' הא אף ידיעת ספ' אין לו באשם דכולהו ה' אשמות אין מצוין כלל דאשם גזילות אינו רק בנשבע לשקר בב"ד וגם דווקא כשמחזיר קרן תחלה ומעילות אין הקדש בינינו כלל ושפחה חרופה נזיר ומצורע אין לנו עתה ספ' בהן כלל ועכ"פ ליכא ספק ידיעה ואיך יכפר עליו אם הוא חייב באח' מהן וגם לדעת המג"א צ"ע דאף לפי שפסק כרבא ור"י דס' ידיעה לאו ידיעה היא וא"כ מוכח וודאי מדר"ע ור"ט דאשם לא בעי ידיעה כלל אפ"ה הא ר' יוסי פליג וסב' דאשם בעי ידיעה וס"ל דאין שנים מביאין אשם אחד ופסק הרמב"ם ז"ל כמותו דר"י נימוקו עמו וא"כ גם באשם לא יאמר יה"ר לדבריו דידיעה מעכבת בחטאת וכן הקשה התב"ש ע"כ נ"ל העיקר כדעת רש"ל דבין בחטא' בין באשם יכול לומר אם נתחייבתי ואין צריך ידיעה כלל לזה דהא אף הטור לא מיעט רק שלא יאמר יה"ר משום דאין בא נדבה אבל הפרשה עצמה ודאי אומר אף שאינו יודע אם חייב וק' למה הוא אומר כיון שאינו יודע אם חייב אלא ודאי כמ"ש הב"י דאעפ"כ אומר על הספק אם חטא יכפר קצת ואם לא יהא כקורא בתורה וא"כ כיון שמכפר קצת אף בלי ידיעה כמ"ש הב"י וכן מוכרח מדעת הטור א"כ למה לא יאמר יה"ר אם נתחייבתי כו' דהא עכ"פ מכפר קצת בלתי ידיעה דוגמת אשם הלוי שמגין מן הייסורין בלי ידיעה גמורה ה"נ קריאת הפרשה אינה מכפרת ולכשיבנה ב"המ ודאי יתחייב להביא חטאת שמינה רק מגינה מן היסורין ולזה אין צריך ידיעה דאף בלא ידיעה מגינה וכדברי הטור וכן משמע ממדרש חז"ל כל העוסק בתורת חטאת כו' דדוחק לאוקמא דוקא שיודע שחייב חטאת וא"כ ה"ה דיכול לומר יה"ר אם נתחייבתי כו' כדעת רש"ל ודברי המג"א צ"ע ועיין בתב"ש שכת' ספ' שמא פעם א' נודע לו חטאו וחזר ושכחו עיי"ש ודברי רש"ל עיקר.