משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ט פרק א
המרדכי בקידושין בפ' האומר כתב בשם מהר"מ וז"ל כתב הר"מ בתשובה דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל הקידושין חדא וכו' ועוד אם עד רואה דבר מוכיח. ונראה שיכול להעיד ונידון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרי' בגיטין ובקידושין וב"ה אומרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכו' והרשב"א בתשובה הביאו הב"ש בסי' מ"ב ס"ק צ"ב דדוקא בביאה אמרי' כן משום דאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת. גם י"ל אש בנעורת ואינו שורפה אבל בקידושין צריכים לראות המעשה ממש והב"ש כתב שם דזה תלי' אי קידושין דמי' לד"מ או לדנ"פ דדוקא בד"מ מהני עדות בידיעה שלא בראי'. והאו"ת בסי' צ' הוסיף דאפי' אם נימא דקידושין שוה לד"מ מ"מ בזה כיון דבעי' עדים לגוף הדבר דאפי' שניהם מודים ל"מ ל"מ גם עדות בידיעה שלא בראי' עי"ש. אמנם בזה תמוהים דבריהם דלפי האמת מוכח בגמ' דשבועות ד' ל"ד דליכא שום חילוק בין ד"מ לדנ"פ לענין עדות בידיעה שלא בראי'. דהא הגמ' פריך שם דא"א כרבי אחא דמהני אומדנא בד"מ גבי גמל האוחר בין הגמלים. גם בדינ"פ משכחת לה כמעשה שב"ש. ותי' הגמ' דמ"מ לא משכחת בראי' שלא בידיעה עי"ש ותוס' ד"ה דאי כתבו דלפי המסקנא דסנהדרין ד' ל"ז ליכא שום חילוק והדר מקשי' דהא גם לרבנן משכחת לה אומדנא בדינ"פ כדמוכח דס"ל ג"כ אומדנא בפרק כל הנשבעין ותי' דהמ"ל לטעמיך. ולפ"ז לפי האמת אם דקימ"ל כרבנן מ"מ צ"ל דהאומדנא בקידושין היא אומדנא גמורה דאל"כ אף בד"מ ל"מ. וכיון דהיא אומדנא גמורה ממילא דמהני אף בדנ"פ דבזה ליכא חילוק. וכבר כתבו זה האחרונים להקשות כן. ועי' בצ"צ סי' ע"ט:
ולכאורה הי' מקום לומר דהא באמת קו' התוס' היא קו' עצומה מאוד דהא גם לרבנן משכחת לה אומדנא בדנ"פ במי שעלתה לו נשיכה על ראשו ותירוצם היא דחוק לזה הי' אפשר לומר דמדרבנן לא הי' קשה דהי' מקום לומר דבאמת היא חילוק בין ד"מ לדנ"פ דאומדנא לא מהני רק בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ואם שניהם מודים מהני ג"כ. וגם מיגו מהני ולכן מהני ג"כ אומדנא. משא"כ בדנ"פ בעינן עדים דוקא. ובעי' עדים גמורים ע"פ ראי' ממש. והא דמקשה מרבי אחא מגמל האוחר. הוא דהתם היא לענין קנס. וקנס י"ל דדמי ממש לדנ"פ דהא בזה ל"מ ג"כ הודאת בע"ד. וכ"כ הט"ז בסי' ל' ס"ק... דהא התם אמרי' בידוע שזה נגחו. ומחייב בחצי נזק קנס. וזה ס"ל לגמ' בשבועות דקנס שוה לדנ"פ ממש. והגמ' בסנהדרין ס"ל לחלק דגם קנס ל"ד לדנ"פ. ומשו"ה לא הוה הגמ' מצי להקשות לרבנן די"ל חילוק זה דהא רבנן דמחייבו היא הכל דיני ממונות. וממילא לפי האמת דקימ"ל כרבנן ודלא כר' אחא. רק התם בנגזל היא אומדנא גדולה יש לחלק דדוקא בד"מ מהני משא"כ בדינ"פ. וחילוק זה מוכח מגמ' דשבועות משום קו' התוס'. [ובל"ז היא חילוק גדול ביניהם דהא חזינן דבדנ"פ עדות מיוחדת דהיינו אחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה פסול. והא בזה לאו פסולין משום דחשודין לשקר דהא מ"מ ישנם ב' עדים וידעינן דהמעשה היא אמת אפ"ה פסול. ואומדנא לא עדיף מזה דהא בזה איכא אומדנא גדולה] ובזה ניחא דברי הרמב"ם בפ' י"ב מה שהביא הב"ש דכתב שם הל' א' וז"ל ואין לך עדות מתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון. והרמב"ם קאי שם על עדות ידיעה שלא בראי'. ודוחק גדול דהרמב"ם לא כ"כ רק על עדות בראי' שלא בידיעה אבל לפמ"ש היא נכון די"ל לפי האמת לא מהני רק בד"מ. אלא דמתוס' מוכח בהדי' להיפך כמ"ש. וגם דאם נימא כן יהי' קשה על הגמ' דסנהדרין הא י"ל דמתני' כרבנן נמי אתיא רק בדינ"פ דוקא לא מהני עדות מאומד כלל. משא"כ בד"מ מהני עדות מא מד כההיא דכל הנשבעין. וזה קשה גם לתוס' דהא בס"ד זו דיש חילוק ממילא דיש לחלק גם לרבנו וכ"ש היא כמ"ש ולפמ"ש בדברי הרמב"ם קשה ביותר הא דקתני שם בברייתא ת"ר כיצד מאומד והביא המעשה דשב"ש והתם נראה דלא הוה אומדנא גדולה דהא הגמ' מדמי' להא דר' אחא בגמל האוחר. וא"כ לרבנן אומדנא כזו לא מהני אפי' בד"מ. ואמאי לא תני רבותא ביותר אפי' אומדנא גדולה כגון שעלתה לו נשיכה על ראשו לא מהני ג"כ בדנ"פ. מזה הי' נראה כדעת התוס' דאומדנא גדולה מהני גם בדיני נפשות. ודוחק לומר דבאמת הברייתא לכ"ע. וממילא נראה לפי האמת כדעת התוס' וכמ"ש:
אמנם לפ"ז יש לעיין על דברי המרדכי דהא ודאי התם בעובדא דלא ראה מסירת הטבעת. אומדנא זו לא עדיף מאומדנא דר"ש דהי' רודף אחר חבירו לחורבה ומצאו הרוג וסייף בידו. ובודאי אומדנא גדולה שהרגו. ואפ"ה לא מהני לרבנן דר"א. משום דלא הוה אומדנא גדולה כ"כ כמו בעלתה לו נשיכה על ראשו. דבזה אי אפשר בעינן. משא"כ בזה כיון דאפשר שהרג את עצמו, אף דהיא רחוק מאוד. מ"מ לא מהני לרבנן. ואף דשב"ש אמר לו דליכא עדים דמשמע אם הי' עדים הי' מהני להרגו כתב הרשב"א שם בשבועות חדא ועוד קאמר. חדא דאומדנא ל"מ ועוד דליכא עדים הרי דלרבנן אומדנא כזו לא מהני ואומדנא דהכא דאף דאמר לה הרי את מקודשת ופשטה את ידה מ"מ יכול להיות דלא מסר לה הטבעת, ואף אם ראו אח"כ הטבעת בידה. מ"מ אפשר דבמתנה נתן לה. ואף דהיא רחוק מאוד. מ"מ גם בהא דשב"ש היא רחוק כמו זה שלא יהי' הוא הרגו. ואפ"ה לא מהני לרבנן. וממילא דגם אומדנא זו לא יהי' מהני לדידן דקימ"ל כרבנן. ואמאי כתב המרדכי דמהני אומדנא זו בקידושין:
ויש להוסיף עוד דאף אם נימא דהמרדכי איירי בראו אח"כ הטבעת בידה. וזה ידעינן בבירר שלא נתן לה הטבעת במתנה. או דלזה אין לחוש כלל. מ"מ בזה נראים דברי הקצוה"ח ס"ס צ'. דמה שראו אח"כ הטבעת בידה לא מהני כיון דבשעה שמסר לה הטבעת לא הי' עדים בדבר דהא יכיל להיות דהעדים לא ידעו אח"כ מהמסירה. והמקדש והמתקדשת לא ידעו בשעת הקידושין שהי' עדים על הקידושין כי דילמא לאח"כ לא השגיחו ע"ז אם הטבעת בידה אם לא עי"ש והיא [נכון]. ולפ"ז עיקר האומדנא נראה דהיא מקודם כיון דאמר לה הרי את מקודשת והיא פשטה את ידה מסתמא נתנה לה. וזה ודאי נראה דלא הוה אומדנא גדולה יותר מהא דשב"ש דהא יכול להיות שלא ימסור לה הטבעת כלל. הן אמת דמדברי הרשב"א משמע דלא כדברי הקצוה"ח דמשמע דאי הוה מהני אומדנא בקידושין הי' מהני האומדנא שראו אח"כ הטבעת על ידה. ואף דבעת הקידושין הי' ספק מ"מ י"ל דהיא חשש רחוק ג"כ דמסתמא ודאי ישגיחו העדים אח"כ ויראו שהטבעת בידה: ויש להביא ראי' ע"ז מגמ' הנ"ל דשב"ש דכתבו תוס' ד"ה ע"פ שני עדים חבר הי' וכמ"ד דאין צריך התראה. והנה אנן קימ"ל דבעינן שיתיר עצמו למיתה ואפ"ה חבר ל"צ התראה משום דהוה כאלו התיר עצמו למיתה. דהא ידע שהעדים יבואו אח"כ לב"ד ושיהי' חייב מיתה ע"פ העדים. וכן כתבו התוס' בסנהדרין ד' מ"א ד"ה באשה חבירה בחד תי' עי"ש. וקשה א"א בזה לא שייך מתיר עצמו למיתה דהא בשעה שהרגו הי' ספק כי דילמא לא יכנוס אחריו לחורבה ולא נודע אם הרגו והאומדנא נולד אח"כ. וא"כ ל"ש דהתיר עצמו למיתה. אלא דנראה דאפ"ה חשיב התיר עצמו למיתה כיון דמסתמא כיון שראה שרדף אחריו יבוא לחורבה. ויותר מזה דהרשב"א תי' שם בשבועות דהי' התראה דשב"ש הי' מתרה בו. והתראה צריך להיות תוכ"ד כמ"ש תוס' סנהדרין ד"ה כמאן וצריך להיות דבא לחורבה אחריו תוכ"ד של התראה. וזה היא רחוק דיבוא אחריו תוכ"ד. וא"כ האיך שייך התיר עצמו למיתה דהא יכול להיות שלא יבוא תוכ"ד של התראה וממילא דלא יהי' מחוייב מיתה כי דילמא הרגו לאחכ"ד של התראה. וכן התוס' סנהדרין דכתבו דבדוחק יש למצוא לחייב ר"א בההיא דשב"ש דמנא ידעו העדים שהי' תוכ"ד. ועדיפי' מיני' הי' יכול להקשות דאפי' אם איתרמי שבאו אחריו לחורבה תוכ"ד מ"מ כיון דהיא בדוחק ממילא לא התיר עצמו למיתה. אלא דזה יש לדחות די"ל דמ"מ הוה התיר עצמו למיתה. אף דיכול להיות שלא יהי' מחוייב ע"פ העדים. דאל"כ יהי' קשה בכ"מ דזה כתב הרמב"ן בסנהדרין דלרוב פעמים העדים מכחישים עצמם בדו"ח וכן מבואר במכות ד' ז' סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית עי"ש ובגמ'. וא"כ נימא אף אם העדים הי' מכוונים דבריהם בדו"ח מ"מ פטור ולא הוה כאלו התיר עצמו למיתה. דהוא הי' סבר דודאי יכחישו עצמם אח"כ כמו שהיא לרוב פעמים. וכמ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין הנ"ל דמשו"ה בטלו דו"ח בד"מ. אלא נראה דאפ"ה חשיב כאלו התיר עצמו למיתה כיון דהוא ידע שחייב מיתה על ענין זה. ובזה נדחי' דברי הנוב"י ח"ב סי':
ואחזור להנ"ל די"ל דמשו"ה סובר הרשב"א דלא מהני אומדנא זו משום דזה לא הוה אומדנא כההיא דסי' צ'. ואומדנא זו לא עדיף מההיא דשב"ש. ואומדנא דאנן הולכין אחריו צריך להיות דליכא שום ספק בעולם ולא יתכן בשום אופן כגון בההיא דסי' צ'. או בדנ"פ באופן שכתבו תוס' שעלתה לו נשיכה על ראשו משא"כ בזה:
אלא דאם נימא כן יהי' קשה על הר"ן דפ' המגרש דכתב דעידי חתימה מהני מהטעם עידי מסירה כיון שהם חתמו להבעל הגט. והאיך בא הגט לידה אנן סהדי שהבעל מסר לה הגט. ועידי חתימה הם עידי מסירה. ואמאי נימא נהי דלזה לא חיישינן דילמא נפל הגט מידו. והיא מצאה דלנפילה לא חיישינן וגם הוה נפילה דיחיד. מ"מ הא אפשר בשום אופן דבא לידה שלא בתורת גט. ואף דהיא חשש רחוק מ"מ הא התם בעובדא דרשב"א היא ג"כ רחוק מאוד כיון דהיא פשטה ידה. והוא אמר לה הרי את מקודשת דנימא דנתן לה במתנה ואפ"ה לא מהני להרשב"א בזה אמאי יהי' מהני. וגם הא יכול להיות שהבעל מסר לה הגט לפקדון. אף דהיא חשש רחוק ועי"ש בקצוה"ח הנ"ל. וי"ל דמשו"ה ס"ל להמרדכי דמהני:
עוד יש לעיין דהא ראי' המרדכי נכונה מהא דאמרי' הן הן עידי יחוד. ומ"ש שם הב"ש דהוה אש בנעורת ואינו שורפה ע"ז יש להשיב דא"כ בעידי קינוי וסתירה. אמאי אינה נאסרת עליו לגמרי דנימא דודאי נבעלה לו משום דאש בנעורת ואמאי לא נאסרה עליו בלא שתיית המים. וגם היכא דהתרה לה למיתה תהי' מחוייבת מיתה משום זה. ובאמת זה אינו וע"כ צ"ל דאף דנסתרה מ"מ אינו ברור דודאי בא עלי' ואין אנו דנין עליו משום דלא הוה אומדנא גדולה כמו בסי' צ'. דהא בין ד"מ לדינ"פ ליכא שום חילוק. וכיון דמוכת דל"מ סתירה בדנ"פ אמאי יהי' מהני לענין קידושין הא אומדנא כזו ל"מ. ודוחק לחלק דדוקא אם תהי' ביאה דאסורה בזה לא אמרי' דודאי בא עלי' דילמא פרשה מחמת האיסור. משא"כ אם ליכא איסור בזה אמרי' כן משו"ה בקידושין דתהי' בהיתר מהני. דהיא דחוק. וגם יש לעיין בזה בסוגי' דראוה מדברת דפריך הגמ' לזעירי מהא דאמר רב מלקין על היחוד. ואין אוסרין. ובתוס' ד"ה מנין דהתם ליכא איסור משו"ה אמרי' דודאי נבעלה משא"כ באשת איש. אלא מזה נראה דליכא לחלק בזה וא"כ צ"ע:
ומ"ש שם משום דא"א לראות כמכחול בשפופרת נראה הפי' כמ"ש הב"מ שם דר"ל דרכי' דרכי נועם. ומסתמא לא ייעדה התורה ק"ב ע"י ראי' ממש. אלא בראי' בצירוף ידיעה קרוב לודאי וזה ניחא דלענין להרגה וכדומה בעינן ראי' ממש משא"כ בזה. ולפ"ז תו לא קשה מקידושי ביאה דמשו"ה מהני דהא התורה גילה לן דבזה מהני עדות ע"פ אומדנא:
ובזה י"ל דברי המרדכי די"ל דודאי המרדכי ס"ל ג"כ דאומדנא כזו לא מהני הן בד"מ והן בדנ"פ ואפ"ה ס"ל דמהני בקידושין והיא דהא אמרי' הן הן עידי ביאה. וקשה כמ"ש דהא אומדנא זו לא מהני בכל מקום כמ"ש וצ"ל דבקידושין התורה גילה לן דמהני. וס"ל דמשו"ה בכל מקום בקידושין מהני אומדנא ואף בקידושי כסף והטעם אפשר לומר דהא מצינו בכל מקום דאיתקוש הוויות להדדי בקידושין ד' ט' ובכתובות ד' מ"ו ע"ב. וד' ע"ד ע"א. וה"ה בזה י"ל דמקשינן אהדדי כמו בקידושי ביאה מהני הידיעה בלא ראי' ה"ה בקידושי כסף. מהני ג"כ ידיעה בלא ראי'. ואף באומדנא דלא מהני בכל מקום בקידושין מהני כמו דמהני עידי יחוד דהא גם אומדנא זו לא מהני בכל מקום. ולפ"ז י"ל ג"כ מה שהקשיתי מגיטין די"ל דגם בגיטין מהני אומדנא דאיתקוש יציאה להוי' כדאמרי' בקידושין. ואמרי' כמו דמהני אומדנא בקידושין אף שאינו אומדנא כ"כ כמו בההיא דסי' צ' כמ"ש ה"ה דמהני בגיטין וצ"ע:
[עוד יש לעיין בעובדא דהמרדכי דשם הי' ע"א שראה הקידושין ממש רק דעד הב' לא ראה גוף הנתינה כמ"ש הנוב"י ח"א באהע"ז סי' נ"ד דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א אף בדבר שבערוה וראי' לזה מסוטה. דהיכא שקינא לה ונסתרה נאמן ע"א על הטומאה מטעם לפי שהיא רגלים לדבר. עי"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד דאיכא רגלים לדבר דהא חשיב ידיעה שלא בראי'. וא"כ אף א"א דזה לא מהני, מ"מ יהי' מהני העד הב' לחוד כיון דאיכא רגלים לדבר ויהי' נאמן באופן זה אף א"א בכל מקום דע"א ל"מ בקידושין משום דהיא דבר שבערוה מ"מ היכא דאיכא רגלים לדבר יהי' מהימן כמו גבי סוטה. ויותר מזה אף במקום הכחשה יהי' מהימן דהא גבי סוטה נאמן ג"כ העד אף דהיא מכחיש העד שלא נבעלה וצ"ע]:
ואחזור להנ"ל דלפי האמת ליכא שום חילוק בין ד"מ לדינ"פ דאומדנא גדולה כההיא דסי' צ' מהני גם בדנ"פ ואומדנא דר"א בעידי רדיפה לא מהני גם בד"מ. ויש לעיין קצת דהא קאמר שם בגמ' ש"מ קסבר ר"י משביע עידי קנס פטור דאי ס"ד חייב נהי דידיעה בלא ראי' אשכחן לה ראי' בלא ידיעה מי לא בעי' מידע נכרי' בעל בת ישראל בעל בתולה בעל בעילה בעל. [והפי' בגמ' היא כמ"ש תוס' ד"ה אי טריפה דהי' קמן בתולה וגם בעולה. ובעל חדא. דאל"כ ל"צ העדים באמת לידע אם היא בתולה כמו שהאריך המ"ל בפי"א מהל' אישות הל' ח' עי"ש דכתב דאף אם באמת יכול לפטור עצמו בטענת דהי' בעולה מ"מ ל"ח מודה בקנס וצ"ל החילוק אף דהכא אמרי' דהיא מודה בקנס היא משום דהכא אף אם הי' שתק ולא הי' טען כלל הי' פטור ג"כ משא"כ שם אם לא הי' טען הי' חייב דהוה אמרי' דהיא בתולה. ול"ש בזה מרשיע את עצמו. דהא הוא אינו מרשיע את עצמו דאף אם שתק ולא מרשיע עצמו חייב ג"כ. ולא חשיב מודה בקנס דהי' יכול לפטור עצמו בטענת שקר. וכ"כ האו"ת בסי' כ"ח ס"ק... עי"ש] והר"ן בחידושיו בסוגי' בד"ה יבואו פלוני כתב דעדות בראי' שלא בידיעה היא היכא דהוחזק כפרן דהי' טען מתחילה לא לויתי ולבסוף באו עדים שמנה לו מעות וכתב וז"ל אבל בעידי קנס לא משכחת לה דאי נמי אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מחוייב אעפ"י שהוחזק כפרן לפי שזה בפשיעתו מתחייב ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו עכ"ל וכונת דבריו דאל"כ הא גם לענין קנס משכחת לה ראי' שלא בידיעה כגון דלא ידעו אם בתולה בעל או בעולה. והוא הי' טוען לא בעלתי דבזה חייב מחמת הודאת בע"ד דהוא הודה שלא בעל הבעולה. ולזה כתב דגם בזה פטור כיון דעיקר חיובו היא ע"פ עצמו דאם היה שתק היה פטור רק דחייב מחמת כפירתו. והמרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה כתב דאף דאנן לא קימ"ל כר"א בגמל האוחר בין הגמלים. מ"מ היכא דאיכא עידי רדיפה לא חשיב תו מודה בקנס ומחייב מחמת הודאתו עי"ש. ולפ"ז משכחת לה גם בקנס ראי' בלא ידיעה כגון היכא דהעידו שבעל ולא ידעו אם בתולה בעל או בעולה רק אומדנא היא שבעל הבתולה. מ"מ חשיב ראי' שלא בידיעה. דהא אומדנא לא מהני ויכול להכחיש את האומדנא ולומר דהיתה הבעולה. והוא הי' טוען אח"כ לא בעלתי דבזה מחוייב מחמת הודאת בע"ד דהא הוא הי' מודה דלא בעל הבעולה. ול"ש בזה שיהי' פטור מטעם מודה בקנס דהא אם הי' מודה דבעל הבתולה הי' באמת מחוייב ולא הי' חשיב מודה בקנס כיון דאיכא אומדנא דבעל הבתולה כמו בעידי רדיפה דמחוייב להמרש"א ולא חשיב מודה בקנס. ומשכחת ראי' בלא ידיעה באופן זה היכא דאיכא אומדנא קלה על הבתולה דל"מ ואפ"ה לא הוה מודה בקנס. וידיעה שלא בראי' משכחת לה היכא דאיכא אומדנא כההיא דסי' צ'. וכקו' התוס' דהא באמת תי' התוס' דהוה מצי למימר ולטעמיך:
אלא דבאמת דברי המרש"א אינם מוכרחים. ולדברי המרש"א יהי' קשה הא דבעי' לעיל הגמ' במשביע עידי קנס אם מחוייבי' משום דאי בעי הוה מודה ומיפטר. ופשיט הגמ' מהא דמשביע על חצי נזק. ודחי הגמ' בדוחק דאיירי בחצי נזק צרורות. ודילמא איירי המתני' דהי' עידי רדיפה דראו שרדף אחר שורו דבזה אם הי' מודה הי' מחוייב ולא הי' חשיב מודה בקנס. רק דהוא כופר ומשביע הוא את העדים שיעידו שראו ששורו נגח מזה נראה דלא כמרש"א:
ועוד י"ל ראי' מב"ק ע"ה ע"ב דמוקי הגמ' פלוגתי' דסומכוס ורבנן באומר בפני פלוני ופלוני גנבתי וטבחתי ומכרתי דפטור דלא הוה עדות דהיא עדות שאאי"ל עי"ש וזה נראה מסברא דעדות שאאי"ל לא גרע מעידי רדיפה דגם בזה היא אומדנא דהיא כן כמו העדים. דאף דהיא עדות שאאי"ל מ"מ ידעינן דהיא האמת כמו העדים. רק דהיא גזירת הכתוב דל"מ. וא"כ נהי דהעדות ל"מ מ"מ יהי' מחוייב מחמת הודאתו דעכ"פ לא יהי' מודה בקנס דהא הוא מחוייב להודות כיון דהיא אומדנא מזה נראה דלא כהמרש"א רק כיון דהי' יכול לפטור עצמו דאם לא הי' מודה הי' פטור לגמרי חשיב מודה בקנס:
אלא דבלא דברי מרש"א קשה ג"כ מסוגי' דאף אם נימא דלא כדבריו. וצ"ל על קושיתו מהא דשור שנגח את הפרה אמאי יהי' מחוייב לשלם הא מודה בקנס פטור כמ"ש הפ"י והאו"ת בסי' פ"ח. דהא בזה אינו מחוייב מתוך טענתו דאף אם הי' שתק מחוייב ג"כ כיון דהדין היא לסומכוס ממון המוטל בספק חולקי' ותו לא חשיב מרשיע את עצמו. דהא חיובו לא בא מתוך הודאתו. ולפ"ז הכא דאם לא הי' מודה ולא הי' אומר בפני עדים הללו גנבתי ומכרתי הוה מחוייב מחמת אמירת העדים דאז הי' עדות שיכול להזימה. ועיקר דלא מהני העדים היא רק מחמת הודאתו. ונימא דזה לא חשיב מרשיע את עצמו דהא הודאתו מביאו שיהי' פטור דאם לא הודה הי' מחוייב. ואין לומר דחשיב מודה בקנס כיון דהוא הודה ע"ז דישנם עדים בדבר. דא"כ אף אם עדות שי"ל יהי' פטור מחמת מודה בקנס. אע"כ דזה אינו דהא מודה בקנס ואח"כ באו עדים בס"ד דגמ' דשם חייב. וגם זה דוחק לומר דיכול להיות אם לא הודה לא הי' מעידים העדים דהי' יראים שיזימום. דמה"ת נימא כן כיון שהיא אמת בודאי לא יזימום ובכמה מקומות כתבתי עוד מזה בדברי המרש"א והאו"ת:
ומה שהקשיתי מסוגי' דהכא על המרש"א י"ל די"ל דעיקר סברת המרש"א אינו דמשו"ה היכא דהיא אומדנא ל"ח מודה בקנס דהוצרך להודות מכח האומדנא. ולפ"ז הכא דגם עכשיו כופר את העדים ומכחיש את האומדנא ממילא הוה מודה בקנס דהי' יכול לפטור עצמו בטענת דהי' בעולה. ואי דאינו רוצה להכחיש האומדנא. דהא גם עתה שטוען לא בעלתי מכחיש אותם. אלא דבל"ז נראה מסוגי' דלא כהמרש"א דהא לסברת המרש"א צ"ל דמודה בקנס אינו פטור רק היכא דבא להרשיע את עצמו דדרשינן שם פרט למרשיע את עצמו. משא"כ היכא דהוצרך להודות כגון היכא דאיכא אומדנא תו לא חשיב מרשיע את עצמו. ומסוגי' מוכח דהא דפטור בקנס היא משום דבעי' עדים דוקא, משא"כ היכא דאינו מחוייב מחמת העדים פטור. דהא גם בהודאה מתוך הכפירה לא חשיב מרשיע את עצמו דהא הוא לא הודה רק לפטור עצמו ולא לחייב עצמו, ויכול להיות דלא הי' ידע כלל דאיכא עדים. דאל"כ ודאי לא הי' טען טענה המחייב אותו דהא באמת רוצה להכחיש המעשה. ומה שהי' טען לא בעלתי כלל דהי' סבר דגם זה יהי' מהני לפוטרו. ואפ"ה לא מחוייב אע"כ הטעם כיון דלא הי' מחוייב מחמת העדים אינו מחייב בקנס. וממילא בעידי רדיפה דג"כ לא הי' מחוייב מחמת העדים חשיב מודה בקנס. וגם לפי דעת כמה פוסקים דבקנס לא מהני תפיסה ואפי' בלא עדים היכא דאית לי' מיגו. משום דבקנס אשר ירשיען אלקים [בעינן]. ואינו חייב אם לא חייבו הב"ד. ממילא גם בזה כיון דהב"ד אינו מחייבו מכח העדים. הא האומדנא לא עדיף מהיכא דתפיס ואית לי' מיגו דאפ"ה פטור:
ובזה יש לעיין ג"כ על האו"ת דתי' כיון דלסומכוס מפני הדין הוא דחולקי' בלא הודאתו לא חשיב מודה בקנס די"ל להיפך. דהא הטעם דלסומכוס אמרי' ממון המוטל בספק חולקי' הוא משום דהוה כאלו ב' מוחזקי' בו כמ"ש תוס' בסוגי' דשאלה ושכורה ד"ה לימא ומשו"ה כיון דהוא ספק הוה הדין דחולקי' דזה מוחזק כמו זה. ולא אזיל בתר חזקת מרא קמא. ובתוס' בסוגי' דמחליף כתבו דהיכא דהוא מוחזק מודה סומכוס. אמנם עיקר הטעם דחולקין היא כיון דהיא ספק לכן חולקי'. ולפ"ז בקנס דאשר ירשיעון אלקים בעינן ולא מהני אפי' תפיסה כיון דאין הב"ד יכולין לחייבו. ממילא בזה נימא דלא עדיף במה שהוא מוחזק בו ג"כ מאלו הי' תפס ועוד דבקנס כל זמן שאין הב"ד מחייבין אותו לא חייב כלל וכלל. ותו לא שייך לומר דשניהם מוחזקין דהא כל זמן שלא הי' הב"ד מחייבין אף אם דאמת הוא כדבריו לא חייב עדיין וממילא דל"ל דחשיב כאלו הוא מוחזק קודם שחייבו הב"ד. ואולי דהם לא כתבו כן רק לשיטת הראב"ד דס"ל בחצי נזק מהני תפיסה דבענין זה חלוק קנס דחצי נזק משאר קנסות. ועי' בקצוה"ח בקונטרס הספיקות. בזה י"ל כדבריהם דלפי סברתו בזה ל"ש אשר ירשיעון אלקים דוקא דהא תפיסה מהני דלעולם י"ל שלים אמרי' לי' משא"כ לשיטת החולקי' על הראב"ד:
ויש לעיין בשיטת הראב"ד דס"ל בחצי נזק מהני תפיסה. א"כ לכאורה יש למצוא גם בקנס ראי' בלא ידיעה כגון שראו ששורו נגח שור. ולא ידעו אם שור דנכרי או שורו של ישראל והוא הי' טוען להד"מ שלא נגח כלל והוה המזיק שקרן דבזה ל"ל דהוא פטור כיון דהוא מודה בקנס דהי' יכול לפטור עצמו דנגח לשור של נכרי דמ"מ נפ"מ בעדותו דעכ"פ יהי' מחוייב אם יתפוס דבזה לא פטור מחמת מודה בקנס. ובאם לא יעידו לא יוכל גם לתפוס כיון דהוא טען להד"מ. ולשיטת הראב"ד גם תפיסה בעדים מהני. אך דזה אינו דבאופן כזה היכא דליכא נפ"מ רק לענין תפיסה לא הוה רק דבר הגורם לממון ופטורים להעיד. דהא גם בבא על בתו או דהדליק הגדיש בשבת פטורים משום דקולב"מ. ולשיטת רש"י כל היכא דקולב"מ מהני תפיסה. ואפ"ה פטורים ואף דהרשב"א כתב לעיל גבי משחק בקובי' כיון דרבנן פסלוהו ובפסול דרבנן מהני תפיסה מחוייב להעיד. היא דוקא שם דמדאו' כשר הוא להעד לגמרי לכן חייב עכ"פ מדרבנן כיון דמ"מ יש תועלת בעדותו ג"כ משא"כ בזה. אלא דזה יש לדחות דלימא משכחת לה דהי' תפוס ומשביע עדים שיעידו לו ע"ז דכיון דהוא מוחזק ותפיסה מהני ודאי היא ממון גמור ומחוייבין להעיד:
וכן יש להקשות על קו' הגמ' דלעיל מה פשיט דמשביע עידי קנס חייב מהא דמשביע על חצי נזק דילמא איירי באופן כזה דהי' תפוס בעדים וטען דשורו נגח והוא טען להד"מ. ומשביע העדים דבזה אם יבואו ויעידו יהי' ממון גמור. ובאם לא יעידו מחוייב להחזיר לו:
הנה מתוך סוגי' זו מבואר דהיכא דלא נפ"מ בעדותן רק לענין תפיסה ל"צ להעיד כמ"ש לשיטת הראב"ד. דאל"כ קשה הא בחצי נזק עכ"פ נפ"מ בעדותן לענין תפיסה דבזה אף אם יודה יכול לתפוס וכן בהדליק גדישו בשבת דהא מ"מ תפיסה מהני לשיטת רש"י דס"ל בב"מ דהיכא דקילב"מ מהני תפיסה. וצ"ל משום דלא הוה ממון רק גורם לממון אלא דיש לעיין דמ"מ אמאי לא יהי' זה כמו ממון כמו בעדים שהעידו שגירש את אשתו ונתן לה הכתובה. דמשלמין טובת הנאת כתובתה ה"נ נימא דשמין כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה זו דיכול לתפוס. והרא"ש ס"ל גבי ראה סלע שנפלה דאינו מתייאש משום דמהני תפיסה ובקל יכול לתפוס ה"ה בזה נימא דהיא טובת הנאה גמור דהא בקל יכול לתפוס. וטובת הנאה היא ממון גמור ואמאי לא יהי' העדים מחוייבין להעיד:
הא דפריך הגמ' בסנהדרין עידי נערה המאורסה באשה חבירה דל"צ התראה נימא לאסרה על בעלה באנו והתוס' מקשי' שם לפי האמת לפסול לעדות באנו. ואמאי לא מקשי' על התורה במסית דאין צריך התראה הא הוה עדות שאאי"ל דיאמרו לפסול אותו לעדות באנו. ולזה ראי' למש"ל בסי' ל' בזה: לכאורה קשה להרמב"ם דס"ל דהזמה בהדי הכחשה לא מהני יהי' קשה מהא דמבואר בסנהדרין ד' ס"ז וברמב"ם בפ"ה מהל' עכו"ם גבי מסית דאם הי' ניסת לשנים הן עדיו ונהרג על פיהם. הא בזה הוה עדות שאאי"ל דאם יזימו אותן יהי' הכחשה והזמה. וכזה מקשי' על הא דאמרי' בקידושין הן הן עדיו עי"ש במקנה דתי' דבזה ל"ב עדות שאאי"ל כיון דהוא דיני ממונות. משא"כ בזה יהי' הקו' במ"ע. ולכאורה הי' נראה דאפשר לומר עוד בהרמב"ם דס"ל דהזמה בעינן דוקא שיהי' משכחת שיהי' גוף המעשה שמעידין אמת. אבל לא באותו מקום דוקא. דאם יכול להיות דהמעשה היא אמת. אף אי דבר זה אי אפשר שיהי' באותו מקום אפ"ה כיון דגוף המעשה יכול להיות דהיא אמת מהני ג"כ. ולכן הרמב"ם מדייק עוד שם דגם המלוה הי' עמהם ומעיד שלא הלוה לו. משא"כ בזה אפשר להזים אותם דהי' במקום אחר באותו יום דא"א דהי' גם שם באותו יום ובאותו מקום כמבואר במכות ד' ד' משא"כ גוף המעשה יכול להיות אמת. והמעשה הי' נעשה שם באותו מקום: גם יש להקשות בזה על הרמב"ם דס"ל דצריכים העדים להיות מתרים בו. ועל ודאי נאמנים העדים לומר דהתרו בו. וא"כ אם הוא יהי' מכחיש העדים ע"ז דלא התרו בו הם נאמנים ע"ז לומר דהם בעצמם התרו בי'. ואמאי הא גם בזה יהי' הכחשה והזמה:
ועי' עוד בתוס' מכות ד' ז' מ"ש שיש עדים המעידים דהמתרה ראה אותם. וגם בזה יהי' הכחשה והזמה בפעם אחת:
וראיתי קצת מפרשים דברי הרמב"ם דצריך להיות בהזמה דיכול להיות גוף המעשה אמת. משא"כ היכא דא"א דגוף המעשה היא אמת לא הוה הזמה. ויש לעיין מהא דאמרי' בב"ק שבא ההרוג ברגליו ויש לישב זה ע"פ דברי הנתיבות סי' ל"ח מ"ש לישב (דברי] הרמב"ם: