אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ג פרק א

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ג פרק א

ספר משכן העדות שער ג

במתני' דר"פ ה"ב הי' בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שבוע באיזה שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום וכו' חקירות אחד אומר אינו יודע עדותן בטלה עכ"ל המשנה. ובגמ' ד' מ"א ע"ב בחקירות אמר אחד אינו יודע עדותן בטלה דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכו' עכ"ל הגמ' ומפשטות נראה דהא דהי' בודקין אותן בהני שבע חקירות היא דכיון דבעינן בכל עדות שיהי' עדות שיכול להזימה ומשו"ה צריכים לבודקן בהנך שבע חקירות למען נוכל אותן להזימן ובאם אמרו על אחת מן החקירות איני יודע נתבטל כל העדות משום דה"ל עדות שאילה"ז והא דהוצרך ללמוד השבע חקירות מקרא ודרשת וחקרת וכו' כמבואר בגמ' שם. ולא בפשיטות כיון דבעינן עדות שיכול להזימן דכתיב כאשר זמם. וממילא ידעינן דצריכין לבודקן בשבע חקירות למען נוכל להזימן. י"ל דלא הוה ידעינן דבעינן דוקא שבע חקירות. והוה אמרי' דסגי באם אמרו דהי' בחודש זה כיון דנוכל להזימם בעמנו הייתם כל ימי החודש זה. או דהוה סגי' באמרן בכמה בחדש אף דלא מעידים כלל כמה בשעה. כיון דהיא עדות שנוכל להזימן בעמנו הייתם כל אותו היום. ולזה גילה לן הכתוב באופן שיהי' השבע חקירות דוקא. ולפ"ז ממילא במקום דלא בעינן עדות שיוכל להזימה לא צריכים לבודקן בהנך שבע חקירות כלל. כיון דהנך חקירות לא שייכי' לגוף העדות. ומה איכפת לן לגוף העדות באיזה שעה נעשה ובאם בדקו אותם ואמרו על הנך חקירות איני יודע בזה לא נתבטל העדות. דהא גם בדיני נפשות אם אמרו איני יודע בהנך חקירות לא נתבטל רק משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ובאם לא הי' צריך בדנ"פ עדות שאתה יכול להזימה לא הי' נתבטל גם בדנ"פ. וממילא היכא דלא בעינן עדות שיכול להזימה בודאי לא נתבטל באמרו איני יודע. אלא אפי' אם מכחישים זה את זה בהנך חקירות אפ"ה במקום דלא נתבטל העדות מכח הכחשה בבדיקות לא נתבטל גם בזה. דבמקום דלא בעינן עדות שיכול להזימה. החקירות הללו הם כמו בדיקות כיון דאין להם שייכות בגוף העדות. וממילא דלא נתבטל מכח הכחשה בהחקירו' הללו. כיון דהם כמו בדיקות. ובעדות דלא נתבטל גוף העדות בהכחשת בדיקות. לא נתבטל גם בהנך חקירות במקום דלא בעינן עדות שיכול להזימן. ועי' בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז דמבואר מדבריו ג"כ דעיקר הדו"ח בהנך שבע חקירות היא רק למען נוכל להזים אותם אח"כ ושיהי' עדות שאתה יכול להזימה:

אמנם הנוב"י בסי' ע"ג האריך דאפי' במקום דלא בעינן עדות שאי"ל אפ"ה בודקים אותן בהנך שבע חקירות דהא גם בעדות דבן גרושה וכל אלו השנוים בריש מכות דלא מקיימין בהו דין הזמה רק לוקין. ומבואר בתוס' הא דמהני עדות הללו אף דהיא עדות שאאי"ל. דהיא כיון דהתורה גילה לן דאשר זמם לא קאי עלייהו ל"ב עדות שיכול להזימה אפ"ה בודקים אותן בהנך שבע חקירות עיי"ש ומזה המציא דבכל מקום היכא דלא בעינן עדות שיכול להזימה כגון בעדות דבן גרושה או בעידי זנות. אם גם דבעינן גם בזה דו"ח. מ"מ באמרן איני יודע בחקירות לא נתבטל העדות כיון דכל ענין איני יודע מבטל משום דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה ובעדות דלא בעינן עדות שאי"ל אינו מבטל איני יודע עיי"ש דמאריך בזה. והוא מחליט אף במקום דלא בעינן עדות שיכול להזימה אפ"ה בודקים אותם בדו"ח וראי' מעדות דבן גרושה ובאמת לא מצאתי בהדי' דבעדות הללו צריכים לבדוק אותן בהנך שבע חקירות. ואף דשייך בהו הזמה אם הוזמו אח"כ דגלי לן הכתוב דלוקין וכמבואר ברמב"ם בפ' כ' מהל' עדות הל' ח' מזה אין ראי' די"ל דמשכחת אם אמרו באיזה יום הי' נעשה המעשה ואח"כ הוזמו. אבל שיהי' מעכב השבע חקירות. ושיהי' החיוב על הב"ד לבדוק אותם לא מצאתי מבואר כן. ועי' ברמב"ם בפ"ג מהל' עדות הל' ב' ואצ"ל במלקו' וגלות ועימש"ל בפ"י ועי' במרדכי ר"פ אחד ד"מ דמבואר ג"כ דבגלות בעי דו"ח. גם לתי' הא' דתוס' מכות שם דכיון דלוקין חשיב עדות שיכול להזימה בודאי צריכים דו"ח משום עדות שילה"ז. רק דהנב"י החליט שם דעיקר כתי' הב' של תוס'. אמנם לפי מה דביארתי בשער.. דגם לתי' הב' של תוס' עיקר התי' של תוס' היא רק דלא בעינן עדות שיוכל לקיים בהם דין הזמה כיון דהתורה גלי לן דלא מקיימי בהו דין הזמה. אבל מ"מ בעינן עדות שיהי' נוכל לקיים בהו מלקות. וכמו בעדות שמקוים בהו דין הזמה בעינן עדות שיהי' ראוי להזמה. ובודקים אותן בשבע חקירות למען נוכל לקיים כאשר זמם. ה"ה בזה צריכים לבדוק אותם בהנך שבע חקירות למען נוכל לקיים והי' אם בן הכות הרשע עיי"ש ממילא דיש מקום לומר דהיכא דאי אפשר לקיים לא דין הזמה ולא דין מלקות בזה לא צריך לבדוק אותם כלל בהנך שבע חקירות. ויותר מזה אפי' אם הם מכחישין עצמם לא נתבטל עדותן דהוה כמו הכחשת בדיקות:

ויותר מזה יש לעיין במקום דלא צריכים לבדוק אותם בהנך שבע חקירות. כגון באופן דל"ש הזמה כלל לחייב אותם לא ממון ולא מלקות. ממילא דבזה הוה החקירות הללו כמו בדיקו' כיון דהיא דבר שאינו לגוף העדות. ולא צריכים לדקדק ע"ז כלל וא"כ לא יהי' שייך הזמה גבייהו כלל. כמו דמבואר בס"ס כ"ט בעדים שאומרים פלוני הי' עמנו בשעת העדות. ואח"כ נתגלה שלא הי' עמם בשעת העדות לא נפסלו משום דאין אדם מדקדק מי הי' עמו בשעת עדות עיי"ש. והיא מטעם כיון דאין בזה תועלת לגוף העדות לא צריכים לדקדק ע"ז ויכולין לומר זה בדדמי ואפי' אם שקרו בזה במזיד לא נתבטל עדותן כיון דלא הי' תועלת בזה לגוף העדות לא נפסלו אף אם שקרו במזיד. ולפ"ז הא באם הוזמו העדים נתבטל עדותן ולא אמרי' כיון דמה דהי' מעידין דבשעה זו נעשה המעשה אין תועלת בגוף העדות. ונימא ג"כ אף דנתברר דהעדים הי' עמהם בשעה זו שהי' מעידים דילמא המעשה נעשה בשעה אחרת. או במקום אחר הי'. ומה דהי' אומרים דנעשה בשעה זו. או במקום הזה הי' אומרים כן בדדמי כיון דאין לו ענין בגוף העדות. ויתקיים המעשה דנימא דגוף המעשה ודאי נעשה אמנם במקום דבעינן עדות שנוכל להזימה ל"ש זה. דאם נימא כן ממילא יהי' כל עדות עדות שאילה"ז ולא יתקיים שום עדות. ולזה גילה לן התורה דמתקיימת בהו דין הזמה אם יוזמו אח"כ למען יהי' כל עדות עדות שאתה יכול להזימה וכיון דיהי' מוזמין אח"כ. ממילא דהם צריכים לדקדק ע"ז היטב ואינם אומרים ע"ז בדדמי כיון דההזמה תלוי בהו. וצריכים לחוש דילמא יוזמו אח"כ ויתבטל העדות וגם יקיימו בהו דין הזמה ולכן אינם אומרים בדדמי. והא דלא אמרי' להיפך דלא נתקיים בהו דין הזמה ולא יתבטל העדות. ואז מהדין שלא יתבטל כיון דלא הי' צריכים לדקדק היא דאם נימא כן לא יהי' ממשות בהעדו' משום דה"ל עדות שאילה"ז אמנם הא תינח היכא דבעינן עדות שיכול להזימה. משא"כ היכא דלא בעינן מה"ת עדות שיכול להזימה. בזה נימא להיפך כיון דלא צריך לשאל אותם על השבע חקירות למען יהי' עדות שאתה יכול להזימה. בזה נימא להיפך כיון דלא צריכים לדייק באותו עדות בא זה שעה. אף אם אמרו מעצמם דהי' בשעה פלונית אפ"ה י"ל דהי' אומרים כן בדדמי. דמתחילה לא הי' מדקדקים באיזה שעה כיון דאין זה ענין לגוף העדות, ומשו"ה אף אם יוזמו אח"כ מתקיים העדות ואמרי' בשעה אחרת נעשה המעשה. ומה דהי' אומרים העדות על שעה זו הי' בדדמי. ובאם נימא כן ממילא בעדות דבן גרושה דגלי לן הכתוב באם הוזמו אח"כ חייבים מלקות. וא"כ ממילא מוכח דצריכים לבדוק אותן בדו"ח. למען נוכל להזים אותם אח"כ. ולכן הוה עדות דחקירות דבר שהיא לגוף העדות. דאל"כ נימא אף אם הוזמו יתקיים העדות ג"כ ונימא דהמעשה נעשה בשעה אחרת אע"כ דגם בעדות הללו בעינן עדות שנוכל להזימם עכ"פ משום מלקות. וכיון שכן ע"כ שיהי' חל הזמה עליהם אח"כ ושלא יכולין לומר מוטעין היינו בזה. משא"כ היכא דליכא לא חיוב ממון ולא מלקות אח"כ בהזמה. י"ל דלא בעינן הדו"ח כלל. וממילא גם אם אמרו מעצמם הדו"ח והוזמו לא יתבטל העדות:

ומ"ש הנוב"י דאף במקום דל"ב עדות שנוכל להזימן. מ"מ החקירות היא כמו הבדיקות. וגם במקום דלא נתבטל העדות מכח הכחשת בדיקות. אפ"ה בדיקות הללו דחמירו. ומעכבין בדנ"פ גם בדיעבד גמרי' ממשפט אחד שיהי' נתבטל אף במקום דלא נתבטל מכח הכחשת הבדיקות עי"ש. ולפ"ז ממילא שייך הזמה ג"כ כיון דבבדיקות הללו מחמרינן שלא יכולין לומר דטעו. אמנם דברי הנוב"י הם דחוקים. דמצד הסברא כיון דלא בעינן דו"ח. בזה החקירות הם לגמרי כמו הבדיקות. וממילא כמו אם שני כיתי עדים מכחישין זה את זה בבדיקות במקום דלא נתבטל העדות מכח הכחשת בדיקות. מתקיים גוף העדות של שניהם. ואמרי' כיון דאין להם שייכות בגוף העדות ל"צ לדקדק וכמבואר בסוגיא דחוששין ללעז. כ"כ בזה אם הוזמו אח"כ לא יתבטל גוף העדות. במקום דהחקירות הם כמו הבדיקות ועי' במ"ל בפ"ב מהל' עדות הל' א' דמבואר כן להדי' דהחקירות דאיזה יום בלא הטעם דעדות שאי אתה יכול להזימה הם כמו הבדיקות. וא"כ יש מקום לומר דבאופן דל"צ עדות שיכול להזימה לא בממון ולא במלקות לא נתבטל מכח הכחשת חקירות הללו. וגם לא יהי' שייך הזמה. והא דבעינן דו"ח בעדות דבן גרושה אף דבזה לא בעינן ג"כ עדות שיכול להזימה. היא משום דבעדות זה כיון דלאחר הזמה איכא על העדים חיוב מלקות. לזה בעינן דו"ח שיהי' ראוי להזים אותם וללקות אותם. וממילא כיון דבעינן דו"ח למען נוכל להזים אותם שייך הזמה. משא"כ במקום דליכא שום חיוב על העדים לאחר הזמה לא עונש ממון ולא מלקות אפשר לומר דבאמת לא בעינן דו"ח. וגם אם הוזמו אח"כ ל"ח אפי' מוכחש לגוף העדות. דאמרי' דהעדות נעשה בשעה אחרת ובמקום אחר והם לא דייקו בהזמן והמקום:

ואמינא מילתא בטעמא לחלק ביניהם דהנה באמת יש לעיין בהא דאמרי' בכל מקום דעדות שאי אתה יכול להזימה ל"ח עדות. מנ"ל הא דילמא אם גם דכתבה התורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דילמא היא רק בדיעבד אם הוזמו חייבים מכאשר זמם. אבל דנימא דיהי' העדות נתבטל אם היא עדות שאאי"ל דלא יחשב לעדות מנ"ל הא. והי' נ"ל דאפשר לומר כיון דכל עניני הזמה היא חידוש. חדא בהא דהאחרונים נאמנים יותר מראשונים ולא אמרי' תרי ותרי נינהו כמבואר בסוגיא דעד זומם. ואף אם מצד הדין הי' דהאחרונים יהי' נאמנים. מ"מ היא חידוש במה שחייבה התורה לעדים על מחשבת הרעה משום כאשר זמם. ועי' במ"ש הש"ך בסי' ל"ח ס"ק ג' על הרז"ה ואם גם דהיא גזירת הכתוב. אמנם אם יש ליתן טעם על הא דגזרה התורה כן. ודאי עדיף מאם נימא דהיא רק בלא טעם. ולזה אי אמרי' דעדות שאי אתה יכול להזימה ל"ח עדות ומטעם שכתב הפי' משניות להרמב"ם בר"פ הי' בודקין ורש"י בב"ק ד' ע'. כיון דבזה לא חשו דילמא יוזמו כיון דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם חשודין הם להעיד שקר אינם נאמנים בעדותן עי"ש אזי ניחא הא דהימנוה התורה לבתראי. וכן הא דחייבים העדים משום כאשר זמם היא לתיקון העולם. דהא אם לא יהי' עדים נאמנים בדבר אזי אין העולם מתקיים בכל ענינים. ולזה חידשה תורה שיהי' העדים האחרונים נאמנים להזים את הראשונים וגם לעשות בהן דין הזמה. למען יהי' כל עדות עדות שאתה יכול להזימה. דאם לא יהי' האחרונים נאמנים. או אם לא יהי' מחוייבים מכאשר זמם. אזי יהי' כל עדות עדות שאי אתה יכול להזימה ואז לא יהי' עדים נאמנים בשום דבר משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. ולזה לקיום העולם הימנוה התורה לבתראי ולחייב הראשונים מכאשר זמם. משא"כ אם נימא דעדות שאאי"ל חשיב עדות. וע"כ דאם גם דל"צ לחוש דילמא יוזמו אפ"ה אינם חשודין להעיד שקר. אזי הקו' במ"ע לאיזה ענין גזרה התורה שיהי' האחרונים נאמנים ושיהי' הראשונים חייבים משום כאשר זמם. דהא אין זה לתיקון העולם. דבלא"ה הי' נמצאים עדים ולזה אמרי' דמשו"ה מוכח דעדות שאאי"ל ל"ח עדות. וזה היא הטעם דהוצרכה התורה להאמין לבתראי ולחייב הראשונים מכאשר זמם. למען ימצאון עדים. ולפ"ז הא דאמרי' בכל מקום דעדות שאאי"ל ל"ח עדות היא מוכח מהא דחייבה התורה את העדים מכאשר זמם. ומהא דהימנוה התורה לבתראי להזים את הראשונים או די"ל כמ"ש כיון דהתורה חייבה להראשונים מכאשר זמם. וממילא דנתבטל עדות הקמאי לאחר ההזמה. ולזה בשלמא אי אמרי' דבעינן עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ במה דהי' מעידין על הזמן והמקום הי' לגוף העדות למען נוכל לקיים בהו אח"כ כאשר זמם. ולזה אם הוזמו נתבטל עדותן וחייבים משום כאשר זמם כיון דהעידו בשקר. משא"כ אם לא בעינן כלל עדות שאתה יכול להזימה. ממילא מה דהעידו מקודם על הזמן והמקום הי' רק דברים של מה בכך ולא חשיב זה מעיקר העדות. וא"כ אפי' אם הוזמו אח"כ על הזמן והמקום אפ"ה לא יתבטל גוף העדות. ונימא דטעו בזה במה דהעידו בשקר על הזמן והמקום. והי' אומרים את זה בדדמי כיון דאינו מעיקר העדות. לא הי' צריכים לדייק בזה. אע"כ דעדות שאי אתה יכול להזימה ל"ח עדות וא"כ מה דהי' מעידים לכתחילה על הזמן והמקום זה הי' מעיקר העדות וצריכים לדייק בכך ולכן אם הוזמו לא יכולין לומר דטעו בזה ונעשים זוממים. והא דצריכים ללמוד הדו"ח מדרשת וחקרת. ולא בפשיטות כיון דבעינן עדות שיכול להזימה ממילא דצריכים להעיד על הזמן והמקום היא כמ"ש דלא הוה ידעינן באיזה החקירות צריכים לבדוק אותן. והי' מקום לומר דסגיא באמרן באיזה חדש כיון דמשכחת הזמה על כל החדש או באיזה יום בחודש ולא הוה ידעינן דצריכים לבדוק אותם באיזה שעה. ולפ"ז הא דבעינן עדות שנוכל להזימה היא מקרא דכאשר זמם:

ויותר מזה נ"ל דמקרא דכאשר זמם לחודא לא הי' מוכח באמת דבעינן עדות שיוכל להזימן כמ"ש דהוה אמרי' דאינו מעכב בדיעבד אם היא עדות שאאי"ל רק כיון דהתורה גלי לן לעשות כאשר זמם וגם גלי לן הכתוב לבדוק אותם בשבע חקירות דילפינן להו מקראי בר"פ ה"ב וכל השבע החקירות הללו הם אותן שמביאין להזמה והם מעכבים אפי' בדיעבד אם לא חקרו הב"ד אותן בכל השבע חקירות. ובאם נימא דלא בעינן עדות שנוכל להזימה קשה אמאי מעכבים הנך חקירות אף בדיעבד יהי' כמו בדיקות דילפינן ג"כ מקרא דנכון ואפ"ה אינם מעכבין בדיעבד אם לא בדקו אותן בבדיקות כלל. ואמאי מעכבין הנך שבע חקירות בדיעבד יותר משאר בדיקות הא גם אלו חקירות אינם לגוף העדות. ויהי' כמו שאר בדיקות דאינם מעכבין בדיעבד. אע"כ דמה"ת בעינן עדות שאתה יכול להזימה דוקא. ומשו"ה אותן חקירות מעכבין אפי' בדיעבד. דאם לא בדקו אותן בהם ה"ל עדות שאאי"ל. ולא הוה עדות. ומשו"ה אם בדקו אותן ואמרו איני יודע בחקירות בטל ג"כ העדות משום דה"ל עדות שאאי"ל. [ועדיין צ"ע בס"ד דגמ' דפריך מכדי אידי ואידי דאורייתא מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות ולמה לא פרין לאיזה ענין הוצרך הכתוב לפרוט הנך שבע חקירות דוקא וי"ל] ולפ"ז הא דבעינן בכל מקום עדות שאתה יכול להזימה היא מוכח מהא דבעינן דו"ח משא"כ אם לא הוה ידעינן דבעינן דו"ח מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לא הוה ידעינן דבעינן לכתחילה עדות שיכול להזימה. דהוה אמרי' אם גם אם הוזמו צריכים לשלם מכאשר זמם אפ"ה אינו מעכב אם היא עדות שאי אתה יכול להזימה דבכל ענין העדים נאמנים בעדותן:

וראי' לזה בר"פ אחד ד"מ דפריך הגמ' וד"מ מי בעינן דו"ח והא תנן שטר שכתוב בו אחד בשמיטה וכו' שמא אחרוהו וכתבוהו ופי' כמה הראשונים בקו' הגמ' דהיא כיון דמאוחרים כשרים ה"ל עדות שבשטר עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו יאמרו אחרנוהו. ובאם נימא דהא דבעינן עדות שיוכל להזימן נלמד מקרא ועשיתם לו כאשר זמם. קשה טובא הא גם אי לא בעינן בד"מ דו"ח מ"מ ודאי בעינן בד"מ עדות שאתה יכול להזימה. דהא הקרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו קאי ג"כ על דיני ממונות כמו דדרשינן בגמ' יד ביד דבר הניתן מיד ליד והיא ממון ולהא דבעינן בממון עדות שיכול להזימה לא צריכים ללמוד ד"מ מדנ"פ מקרא דמשפט אחד. דהקרא כתיב בד"מ כמו בדיני נפשות. ומעתה בלא המתני' דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדו"ח שנאמר משפט אחד ה"ל להקשות כיון דמאוחרים כשרים ה"ל שטר עדות שאי אתה יכול להזימה דלא הוה עדות. אלא ע"כ כמ"ש דהא דבעינן עדות שאתה יכול להזימה לא נלמד רק מהא דבעינן דו"ח. משא"כ אם לא הוה בעינן בד"מ דו"ח אזי לא הוה ידעינן דבעינן עדות שיכול להזימה ולזה קו' הגמ' היא על המשנה דוקא כיון דילפינן ממשפט אחד ד"מ מדיני נפשות דבעינן דו"ח וממילא דבעינן בד"מ ג"כ עדות שיכול להזימה ומאוחרים אמאי כשרים:

ולשיטת הרז"ה דס"ל דבעדות שבשטר ל"ש הזמה לקיים כאשר זמם אפי' אם כתב בזמנו כתבוהו ועי' בסי' ל"ד ובסי' ל"ח בש"ך ס"ק ג' וא"כ בע"כ צ"ל הא דפריך הגמ' מאוחרים אמאי כשרים לאו מטעם כיון דמאוחר הוא כשר ה"ל עדות שבשטר עדות שאאילה"ז דהא בל"ז בכל שטר אפי' אם כתב בו בזמנו כתבנוהו ל"ש ג"כ הזמה. אע"כ צ"ל בקו' הגמ' כפי' רש"י כיון דבעינן דו"ח ומהדרינן לבטל העדות האיך מתרצינן למילתייהו ועי' באו"ת שם ובסי' ל' ס"ק ב' ניחא הא דלא פריך הגמ' בל"ז כיון דבעינן בממון עדות שיוכל להזימה מאוחרין אמאי כשרים. דהא בל"ז בשטר ל"ש הזמה ואפ"ה מהני שטר וע"כ דהקרא דכאשר זמם לא קאי על עדות שבשטר. ולכן מאוחרין כשרין אף דאז ה"ל עדות שאאי"ל דהא בל"ז שטר ה"ל עדות שאאי"ל ויהי' מזה ראי' לשיטת הרז"ה דבשטר ל"ש הזמה דאל"כ בלא המתני' דאחד ד"מ ה"ל להגמ' להקשות. וי"ל דגם רש"י ס"ל כשיטת הרז"ה ומשו"ה לא פי' רש"י בקו' הגמ' משום דה"ל עדות שאאי"ל. ומעתה יהי' מוכח גם מזה דדו"ח בד"מ אינו מטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימה דא"כ נימא בשטר כיון דלא בעינן עדות שיוכל להזימן לא בעינן ג"כ דו"ח וי"ל. ומעתה י"ל דהא דבעינן עדות שיכול להזימה מוכח מהקרא דכאשר זמם אמנם לשיטת החולקים על הרז"ה ופי' בקו' הגמ' דהיא דיהי' כל שטר עדות שאאי"ל ה"ז מוכח כמ"ש:

ומעתה אחזור להנ"ל כמו דמוכח דבעינן עדות שאתה יכול להזימה לקיים בהו כאשר זמם אם הוזמו כמו כן בעדות דבן גרושה דכתיב גבייהו והי' אם בן הכות הרשע דמיני' מרבינן שיהי' העדים לוקין אם הוזמו. מטעם זה בעינן ג"כ עדות שיכול להזימה למען נוכל לקיים בהו מלקות. כמו בכל עדות דבעינן עדות שיכול להזימה לקיים בהו כאשר זמם דכתיב בקרא כ"כ בעינן בזה עדות שיכול להזימה לקיים בהו מלקות דכתיב גבייהו בקרא. ומה שכתבו תוס' ריש מכות דבעדות דבן גרושה לא בעינן עדות שיכול להזימה כיון דלא קאי ע"ז כאשר זמם. היא רק דלא בעינן שיהי' העדים מחויבין כמו דזממו לעשות כמו בעדות נפשות ובעדות ממון דבעינן דוקא שיהי' ראוי לקיים בהו כאשר זמם דוקא ויהי' העדים מחוייבים ע"י הזמה אותו העונש שהי' במחשבתם לחייב אותו שהעידו עליהם. את זה לא בעינן בעדות דבן גרושה משום דעל עדות זה לא נאמר כאשר זמם. וממילא לא בעינן שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם. אבל מ"מ בעינן בעדות דבן גרושה עדות שיוכל להזימה. למען נוכל לקיים בהו מלקות. אותו עונש הנאמר בעדות זה. וכמו דבעינן היכא דנוכל לקיים כאשר זמם עדות שיכול להזימה למען נוכל לקיים כאשר זמם. ה"ה בעדות דבן גרושה בעינן שנהי' נוכל לקיים והי' אם בן הכות הרשע. דבזה אין לחלק מידי דכמו דמוכח מהא דועשיתם לו כאשר זמם דבעינן עדות הראוי' לקיים בהו כאשר זמם. כ"כ אמרי' כיון דכתיב והי' אם בן הכות הרשע בעינן ג"כ עדות שיכול להזימה לקיים בהו מלקות. וז"ל הריטב"א מכות תוך ד"ה אין אומרי' ורבותינו ז"ל תי' דגבי עדים זוממים תרי דיני כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכו' אבל בכל מה דלא שייכי הזמה דמעטינהו קרא מיני' כי הני דמתני' לית לן למיבעי' בהו עדות שאתה יכול להזימה דהא חיוב דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכו' עכ"ל ומפשטות דבריו נראה דבאמת לא בעינן בעדות זה עדות שיהי' ראוי להזים אותו. אבל לענ"ד הדבר ברור כמ"ש כמו דבעינן היכא דנוכל לקיים כאשר זמם שיהי' ראוי' להזים אותם משום כאשר זמם. כ"כ בעינן בזה עדו' שיכול להזימה למען נוכל לקיים בהו העונש הנאמר גבייהו והיא מלקות. ומ"ש תוס' והריטב"א דלא בעינן גבייהו עדות שיכול להזימה היא רק לקיים דין הזמה דוקא. אבל מ"מ בעינן שיהי' ראוי' למלקות. גם אי אמרי' הטעמים שכתבתי דמוכח דבעינן עדות שיוכל להזימה מהא דהימנה התורה להמזימין. וחייבה את העדים בעונש מזה מוכח דבעינן עדות שיוכל להזימה דוקא. כ"כ גם בעדות דבן גרושה כיון דגם בזה הימנה התורה] להמזימין אותן וחייבה התורה לקמאי בעונש מכות מוכח ג"כ דבעינן עדות שנוכל להזים אותו. וגם א"א מהא דהצריך התורה דו"ח בין בדנ"פ בין בד"מ. מזה מוכח דבעינן שיהי' עדות שיכול להזימה כ"כ גם בעדות דבן גרושה דגם על זה נאמר משפט אחד יהי' לכם כמבואר בכתובות ד' ל"ג ע"א בגמ' וממילא כמו דגמרי' ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד כמו כן גמרי' ג"כ עדות זה ממשפט אחד דבעינן גם בעדות זה דו"ח. ומוכח דבעינן עדות שיהי' ראוי להזים אותם למען נוכל לקיים בהו העונש מלקות. יהי' הטעם שיהי' זה נראה לענ"ד ברור כמו דבעינן בד"מ ובדנ"פ עדות שיכול להזימה לקיים דין הזמה כ"כ בעדות הללו אם גם דלא מקיימין בהו דין הזמה אפ"ה בעינן שיהי' העדות ראוי להזמה לקיים בהו עונש מלקות. ומאותו הטעם הנ"ל בשם הפי' משניות. דבאם היא עדות שאאי"ל אינם נאמנים וחשודי' הם לשקר בעדותן דלא יראו מעונש הזמה. כ"כ גם בעדות דבן גרושה. היכא דלא נוכל להזים אותן לא חשו להעיד שקר. משום דאינם יראים מעונש מלקות. ולזה בעינן שיהי' ראוי להזים אותן למען יראו מעונש מלקות. ואין לחלק ולומר בשלמא היכא דנוכל לקיים בהו דין הזמה בזה יש סברא לומר כמ"ש דאם לא הי' בעינן לכתחילה עדות שיכול להזימה דוקא והי' העדים נאמנים בעדותן גם אם לא יהי' שייך הזמה גבייהו. קשה לאיזה ענין גזרה התורה שיהי' חייבין משום כאשר זמם. דהיא מילתא בלא טעם כלל ולזה אמרי' דמוכח דבלא עדות שיכול להזימה לא הוה עדות ומשו"ה חייבה התורה דין הזמה. למען יהי' עדותן עדות. למען יהי' עדות שיכול להזימה. משא"כ במלקות דבן גרושה. דבזה מה דחייבה התורה מלקות אם הוזמו אינו גזירת הכתוב די"ל דחייבין מלקות משום דעברו על לאו דלא תענה. ולא הוה בזה שום חידש במה דחייבה התורה מלקות. ולזה אמרי' דלא בעינן עדות שיוכל להזימה כלל. כיון דליכא ראי' מהא דחייבה התורה מלקות דהיא למען יראו להעיד שקר מעונש מלקות דמה"ת לומר כן כיון דבפשיטו' ניחא הא דחייבה התורה להו מלקות היא כיון דעברו על איסר לאו דל"ת אמנם גם זה אינו דהא באמת על לאו דלא תענה ליכא מלקות דהיא לאו שאין בו מעשה. וגם הא לא הי' התראה. ומשו"ה אם הוזמו קודם גמר דין. או לאחר גמר הדין באופן דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם כגון בלא הוזמו כולם ליכא אפי' חיוב מלקות ועימ"ש בזה בשער... וא"כ ע"כ הא דחידשה התורה בעדות דבן גרושה ואינך דהיכא דלא מקיימי בהו דין הזמה שיהי' העדים מחוייבים מלקות אם הוזמו. היא ע"כ למען יחושו שלא להעיד שקר מעונש מלקות. וממילא דמוכח ג"כ דבעינן שיהי' ראוי להזים אותם אח"כ למען יראו מעונש מלקות. כמו היכא דשייך כאשר זמם. וכיון שכן דהיכא דאיכא עונש על העדים לאחר הזמה. בין אם העונש היא מכאשר זמם. וכן אם מוהצדיקו את הצדיק בעינן לכתחילה דוקא שיהי' ראוים להזים אותם בעמנו הייתם על העדות למען יראו מעונש הזמה. ממילא בכל מקום היכא דאיכא עונש לאחר הזמה. נתבטל העדות באמרם אינו יודע באחת מן החקירות כיון דאז אינו ראוי להזים אותם. ונדחי' דברי הנוב"י במ"ש בעדות דבן גרושה וכן בעדות לאסור אשה על בעלה כיון דבזה לא מחייבין מכאשר זמם ולזה לא בעינן עדות, שאתה יכול להזימה. ואז אינו פוסל איני יודע בחקירות. דזה ליתא דמ"מ כיון דאיכא עונש עליהם לאחר הזמה פוסל איני יודע כיון דאינו ראוי' להזים אותם לא יראו מהעונש הבא עליהם לאחר ההזמה ועימש"ל בפ'.. להביא ראי' מתוס' סנהדרין בסוגי' דחוששין ללעז דלאסור אשה על בעלה אי בעינן דו"ח פוסל ג"כ אינו יודע והיא במ"ש להוכיח מר"ת דמפרש דאיירי דעידי הבעל לא כוונו עדותן בדו"ח. דמזה מוכח דעידי זנות בעי דו"ח. והיא תמוה דגם בעדות ממון באופן דלא בעינן דו"ח. אפ"ה אם הכחישו זה, את זה בדו"ח נתבטל ג"כ עדותן. ואמרתי משום דע"כ איירי דאמרו איני יודע בחקירות דל"ל דהי' הכחשה גמורה דל"ש לעז דאם יבואו אחרים יתבטל ג"כ עדותן מכח הכחשת חקירות. וכיון דע"כ איירי באמרו איני יודע ולדברי הנוב"י אם גם דבעינן בזה דו"ח מ"מ הא לא נתבטל באינו יודע כיון דבעידי זנות ל"ש כאשר זמם. אע"כ מוכח דגם בזה פוסל אינו יודע:

ויש להוסיף עוד דלכאורה נראה דגם בע"א הבא לחייב שבועה בעינן ג"כ דו"ח. וראי' לזה מהא דכתבו תוס' מכות דף ו' ע"ב הא דעדות מיוחדת כשר בד"מ ואמרי' מדכתיב לא יומת על פי ע"א דהיא עדות מיוחדת דוקא בדנ"פ היא דפסולה משא"כ בד"מ כשירה, והקשה תוס' אמאי לא גמרי' ד"מ מדנ"פ גם לענין עדות מיוחדת ממשפט אחד יהי' לכם. ותי' דע"כ לא קאי ע"ז משפט אחד, כיון דבד"מ מהני עדות מיוחדת עכ"פ לענין שבועה עיי"ש וממילא דמוכח דגם בע"א לענין שבועה בעינן ג"כ דו"ח. והחקירות מעכבין אף בדיעבד אם לא חקרו אותן בדו"ח דאל"כ יהי' קשה הא דגמרי' דבד"מ בעינן דו"ח ממשפט אחד. נימא ג"כ הא הקרא ע"כ לא קאי אד"מ. דהא בד"מ אם לא חקרו הב"ד אותן בדו"ח מהני עדותן עכ"פ לענין שבועה. וכיון דמוכח דגם בע"א לענין שבועה בעינן דו"ח. ולדברי הנוב"י דעיקר הדו"ח בד"מ היא רק כמו הבדיקות ומטעם דילמא יכחישו זה את זה בע"א הבא לחייב שבועה למה בודקים אותו בדו"ח דל"ש זה. ואי דלא יכחיש דברי עצמו בהנך חקירות. זה שייך בהחקירה דכמה בחדש. ובאיזה יום בשבוע. דבזה י"ל דבודקין דילמא יכחיש דברי עצמו. משא"כ בשאר חקירות דל"ש בזה דיכחיש עצמו באיזה שבוע ובאיזה שנה בשבוע ובאידך החקירות דבזה ל"ש הכחשה לדבריו הראשונים. וגם לתי' הב' בתוס' פסחים ד' י"ב בד"ה באיזה יום דמקשי כיון דכבר כיוונו לאיזה יום בחדש. לאיזה ענין בודקים אותן באיזה יום הא אפי' אם לא כוונו עדותן באיזה יום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותי' דנ"מ באחד אומר בב' ואחד בג' עיי"ש וזה יתכן בשני עדים משא"כ בע"א הקו' במ"ע לאיזה ענין בודקים אותו בהחקירות אם יכחיש עצמו בהחקירות לא יתבטל עדותו ונימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אע"כ דבע"א בודקים אותו למען יהי' עדות שיכול להזימה. למען נוכל להזים אותו. ומשו"ה אם אומר איני יודע בחקירות נתבטל עדותו גם לענין שבועה ועיקר הטעם דבודקים אותו בדו"ח היא רק למען נוכל להזים אותו דבע"א ל"ש הכחשה בדבריו. אע"כ דהיא מטעם דילמא יאמר איני יודע בחקירות ויתבטל עדותו. והא דבודקים אותו לאחר החקירה בכמה בחדש באיזה יום הא בע"א קו' התוס' במ"ע אף אם לא יכוין בעדותו נימא כיון שהגיד דל"ש תי' התוס' הב' י"ל בע"א בפשיטות ל"ק קו' התוס' דהא בלא"ה הקשה המרש"ל בר"פ הי' בודקין הא צריכים לשאול אותם באיזה יום אם יוזמו דלא יכולין לומר דטעו בעיבורא דירחא. וכתב המרש"א לדחות דבריו משום דלא אמרי' הטעות בשנים עי"ש ולפ"ז בע"א הבא לחייב שבועה בפשיטות בודקים אותו באיזה יום למען לא יוכל לומר דטעה אבל מ"מ מוכח שפיר דעיקר החקירה בע"א היא רק למען נוכל להזים אותו [ועוד ראי' שלא כדברי הנוב"י דלדבריו לא מוכח מקרא דהחקירות הללו מעכבין אפי' באמרם איני יודע. רק דהיא משום שהוא עדות שאי אתה יכול להזימה. וא"כ בהחקירה דאיזה יום דזה אינו למען נוכל להזים אותם יכשר בזה אם אומר איני יודע ואדבר עוד מזה] מזה ראי' דלא כדברי הנוב"י רק בכל ענין הדו"ח היא למען נוכל להזים אותם אף באופן דל"ש כאשר זמם. אמנם דעדיין יש לדין באופן דליכא שום עונש על העדים לא חיוב כאשר זמם ולא עונש אחר. בזה נימא כיון דלא יהי' נענש ע"י ההזמה בשום עונש. וממילא לא יראו מעונש הזמה ובזה ל"ב עדות שיוכל להזים אותו. וממילא דלא בדקינן אותו בעדות זה בדו"ח כלל. ומה דע"א דבודקי' אותו בדו"ח אין ראי' כ"כ משום די"ל דע"א מחוייב ג"כ מלקות מה"ת כיון דל"ש גבי' כאשר זמם ועימש"ל. משא"כ היכא דליכא שום עונש יש מקום לומר דלא בעינן בעדות זה דו"ח:

ובזה אמרתי לישב קו' הלח"מ על הרמב"ם בפ"ב מהל' קידש החדש הל' ב' במה שהקשה על הרמב"ם שכתב משקלקלו האפקורסים והי' שוכרים עידי שקר. תיקנו שיהי' דורשים וחוקרים את העדים. הא מצד הדין אמאי לא נבעי בעדות החדש דו"ח כמו בכל עדות דדוקא בהודאות והלואות עקרו הדו"ח משום נעילת דלת. אבל בעדות החדש דל"ש האי טעמא ודאי לא סלקו רבנן הדו"ח וכמ"ש הרמב"ם בפ"א הל"ז מצות עשה מה"ת וכו' ושידרשו את העדים עכ"ד ע"ש די"ל דבעדות החדש ל"ש כלל כאשר זמם. דהא הם לא באו לחייב שום דבר רק לקדש את החדש. ומה כאשר זמם שייך בזה. גם י"ל דבזה אם הוזמו אח"כ לא חייבו אפי' מלקות לפמ"ש הרמב"ן בסנהדרין ד' פ"ו דאין עדים זוממין לוקים אלא היכא דבאו לחייב ולהרשיע לאחד משא"כ היכא דלא הרשיעו כלום בעדותן ליכא אף חיוב מלקות וממילא בעדות החדש דבשעה שהעידו לא הרשיעו כלום ליכא אפי' מלקות ולפ"ז י"ל עוד הא דכתב הרמב"ם דבעדות החדש אפי' העדים הוזמו אח"כ הרי זה מקודש איני מטעם שכתב הלח"מ. משום אתם אפי' מוטעים, רק כיון דלא בעינן דו"ח בזה וה"ל כמו בדיקות. ולכן אפי' אם הוזמו אח"כ על איזה שעה ומקום מתקיים ג"כ העדות. ואמרי' דמה שהעידו במקום זה ל"ח רק כהבדיקות ואמרו כן כיון דל"צ זה לגוף העדות. ואמרי' דראו עדות זה. או בשעה אחרת או במקום אחר ומשו"ה הוה מקודש אף אם הוזמו אמרי' דגוף העדות מתקיים בזה: ועוד י"ל ובזה יהי' מדוייק הלשון בהרמב"ם שם וז"ל דין תורה שאין מדקדקים בעדות החדש שאפי' קידשו את החדש עפ"י עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הרי מקודש לפיכך וכו' עכ"ל וי"ל דזה הוא טעם דמשו"ה אין מדקדקים בעדות זה. כיון דעיקר העדות היא עדות שאי אתה יכול להזימה. כיון דקימ"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם. וגם קימ"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה היכא דליתא בחזרה. ומשו"ה בעדות החדש דגמר דין היא במה שאמרו הב"ד מקודש מקודש. ולכן ל"ש הזמה גבייהו כלל דאם יוזמו קודם שיוגמר הדין על פיהם דהיינו קודם שיאמרו מקודש אין עושין בהו דין הזמה דהא אין עונשין עד שיוגמר הדין. ולאחר הגמר דין דהיינו לאחר שקדשו ב"ד את החדש פטורים ג"כ מעונש משום כאשר זמם ולא כאשר עשה. כיון דבזה א"א בחזרה דלאחר שקדשו הב"ד את החדש היא מקודש אפי' אם היה בטעות כמ"ש הלח"מ משום אתם ואפי' מוטעים. ובזה לא חייבים ג"כ אפי' מלקות כאשר בארתי זה בשער... דהא עיקר המלקות היא רק מכאשר זמם. ובמקום דהם פטורים מכאשר זמם כגון קודם גמר דין או לאחר עשיות הדין ליכא אפי' מלקות ולא שייך בהו הזמה כלל. וע"כ דעדות החדש מהני אפי' היא עדות שאי אתה יכול להזימה לא בשום דבר. ולכן אין בודקים אותם בחקירות כלל. דהא אף אם יבדקו אותם ויאמרו איני יודע לא יתבטל ג"כ עדותן. כיון דלא בעינן בזה עדות שאתה יכול להזימה. ומשו"ה אף אם יכחישו זה את זה לא יתבטל עדותן ג"כ כיון דבזה היא כמו בדיקות והכחשת בדיקות לא נתבטל בעדות החדש. דדוקא בדנ"פ נתבטל בהכחשת בדיקות אבל לא בשאר עדות. כמו בעדות ממון דלא נתבטל העדות מכח הכחשת בדיקות. והא דכתב הרמב"ם בפ"א דמצוה לדרוש אותם. היא דהדרישות הם הדברים השייכים לגוף העדות. ובזה להרמב"ם גם בד"מ היכא דמכחישין זה את זה או דאמרו על הדרישות איני יודע נתבטל העדות גם בד"מ כאשר יבואר לקמן בעזה"י. וזה היא מטעם כיון דהיא לגוף העדות צריכים לדקדק ע"ז. וזה שייך ג"כ בעדות החדש. אבל בחקירות דהיא מטעם הזמה לא צריכים לבדוק אותם כלל. ועי' באו"ת בסי' ל' ס"ק ג' מ"ש בזה: אלא דא"כ יהיה קשה מהא דאמרי' בסוף יבמות דר"ט ס"ל דבודקים עידי נשים בדו"ח כיון דשרינן אשת איש לעלמא כדנ"פ דמיא. ולפמ"ש אם גם דהיא דמי' כדנ"פ מ"מ הא ל"ש בהו כאשר זמם דאם יוזמו מה יעשו בהו הא הם לא בעו רק להתיר אותה להנשא. וזה ל"ש להתיר גם את נשותיהם. ואפשר דגם מלקות ליכא לפי דברי הרמב"ן הנ"ל דהא הם לא בעו להרשיע לאחד. וא"כ אם גם דהיא כמו דיני נפשות. הא בדנ"פ גופו אם לא הי' שייך כאשר זמם לא הי' בודקים אותם בדו"ח ג"כ. ובזה י"ל דעדות אשה כיון דהיא כדנ"פ ממילא כמו דהכחשה בבדיקות פוסל בדנ"פ. כמו כן הכחשה בבדיקות פוסל ג"כ בעדות נשים ולכן בודקים אותם גם בחקירות דילמא יכחישו זה את זה ויתבטל משום הכחשה בבדיקות כמו בדנ"פ. ולפ"ז יהי' הדין גם לר"ט אם אמרו על החקירות איני יודע בזה ודאי לא נתבטל עדותן גם בעדות נשים כיון דבזה עיקר החקירות הם רק למען יכחישו זה את זה ולא מטעם עדות שיוכל להזימה ועימש"ל. אמנם נ"ל להביא ראי' דגם היכא דל"ש הזמה כלל בשום ענין אפ"ה בודקים אותם בדו"ח. והיא מתוספתא דסנהדרין עדים שהעידו לרחק ולקרב לטמא ולטהר עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מוטעים היינו מבודים היינו עי"ש והא בלטמא ולטהר ודאי לא שייך הזמה כלל ואפי' מלקות. ועי' בקצוה"ח ובנתיבות בסי' ל"ח וא"כ לא יהי' בעינן בזה דו"ח כלל. ובאם דלא בעינן דו"ח, ממילא לא יהי' יכולין לחזור מעדותן ונימא כיון שהגיד דהא כל הטעם דקודם דו"ח יכולין לחזור היא דכיון דצריכים דו"ח לא נגמר עדותן בלא דו"ח וה"ל כלא העידו דהא עדותן לא נגמר עדיין ויכולין לומר מוטעים היינו כיון דעדותן לא הי' נגמר עדיין משא"כ במקום דלא בעינן דו"ח גם אם הב"ד חקרו אותם בדו"ח לא יהי' יכולין לחזור דל"ש לומר כיון דלא הי' נגמר עדיין עדותן. ולזה לא דייקו. דהא באמת עדותן נגמר אף בלא דו"ח וצריכים הם לדייק מיד דדילמא לא יחקרו הב"ד אותם בדו"ח. וממילא דאמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. גם לא יכול לומר מבודה היינו משום אין אדם משים עצמו רשע כיון דעדותן הי' נגמר מיד אע"כ דגם בלטמא ולטהר בעינן ג"כ דו"ח מכ"ש בשאר עדות אף במקום דלא בעינן עדות שילה"ז בעי' דו"ח: עוד נ"ל להביא ראי' ברורה מהא דאמרי' בסנהדרין ד' ע"ח ע"א דרבא ס"ל עידי טריפה שהוזמו נהרגין. וכתב רש"י דרבא ס"ל כיון דעדים זוממין היא חידש לא בעינן גבייהו עדות שיוכל להזימה. ומשו"ה עידי טריפה שהוזמו נהרגין. אף דהוה גבי הזוממין עדות שאאי"ל עי"ש ולפ"ז יהי' קשה הא כל עיקר דו"ח נאמר בעדים זוממין ודרשו השופטים היטב ומני' ילפינן לכל עדות דבעינן דו"ח. ועי' בתוס' סנהדרין ד' ג' ע"א ד"ה שנאמר. וכיון דבעדים זוממין לא בעינן עדות שיכול להזימה לאיזה ענין צריכים דו"ח. ובעדים הבאים להרוג את הטריפה והוזמו ליכא אף מלקות כמ"ש תוס' כתובות ד' ל"ג ע"א ד"ה אלא וכו' מזה ראי' דגם במקום דל"ש הזמה כלל לא במיתה וממון ומלקות אפ"ה בעינן בעדות זה דו"ח. וע"כ דהדו"ח לאו מטעם דבעינן עדות שיכול להזימה וצ"ל דאם גם דליכא חיוב אם יוזמו אפ"ה כיון דמאיימין על העדים ומודיעים להם הבושה שיהי' להם בעוה"ז כמבואר בגמ' ובש"ע סי' כ"ח סעיף ח'. וגם בהא דקימ"ל דבזויין פסולין לעדות ופי' רש"י בקידושין ד' מ' ע"ב וז"ל וכן האוכל בשוק הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל את עצמו לפסול עכ"ל מזה נראה דבעינן ג"כ שיהי' ירא אם יוזם שיהי' בזוי ויפסול והבזויין בכל ענין פסולין אף במקום דיהי' מחוייבים משום כאשר זמם וא"כ בל"ז שיהי' נפסלים אח"כ הא יהי' מחוייבים ג"כ משום כאשר זמם אפ"ה הם פסולין כיון דלא חשו ע"ז שיפסול אח"כ. וא"כ י"ל דמשו"ה אף במקום דל"ב עדות שיכול להזימה ולא יהי' מחוייבים אח"כ על ההזמה אפ"ה בעינן שיהי' יראים להעיד שקר בשביל שיהי' בזויין ויהי' נפסלו לעדות. ומשו"ה בודקים אותם בדו"ח. דאל"כ כיון דלא נוכל להזים אותם בשום ענין ולא יראו מהזמה כל עיקר ל"ח עדות דחיישינן דהעידו שקר. ובכל ענין הדו"ח הם למען נוכל להזים אותם למען יהי' להם עונש שיהי' בזוי' ושיהי' פסולים לעדות. וממילא די"ל דמשו"ה באמרו אין אנו יודעים בחקירות נתבטל ג"כ עדותן כיון דבזה לא נוכל להזים אותן. ולא חשו שיהי' להם בזיון בעוה"ז ושיפסלו לעדות. ומשו"ה פוסל איני יודע בחקירות בכל ענין אפי' במקום דלא מחייבי' להו מידי בהזמה. וכיון שכן ממילא צריכים לדקדק בכל עניני עדות על החקירות הללו. ולכן שייך הזמה גבייהו ולא יכולין לומר אח"כ מוטעים היינו בשעה ומקום. משום דאם יכולין לומר כן לא יהי' משכחת עדות כלל. כיון דבכל עדות לא נוכל להזים אותם ובכל עדות בעינן עדות שיהי' ראוי להזים אותם מהא דבודקים אותם בדו"ח. ע"כ דגם במקום דלא מחייבין אותם מכאשר זמם וגם מלקות ליכא מ"מ בעינן שיהי' ראוי להזמה. ולכן גם בעדים זוממין אף לרבא דלא בעי גבייהו עדות שנוכל לקיים בהם הזמה. אפ"ה בעינן גבייהו שנוכל להזים אותם עכ"פ שיהי' יראים באם יוזמו יפסלו לעדות ושיהי' בזוי בעוה"ז וזה מוכח מהא דהוצרך התורה גבייהו דו"ח. ובזה נסתר כל היסוד של הנוב"י מה דהמציא דבמקום דלא בעינן עדות שיכול להזימה אם גם דבעינן דו"ח. מ"מ אין איני יודע פוסל בהם. ולפי מה שכתבתי זה אינו גם היא נגד הסברא דאם נימא דהחקירות הם כבדיקות לא יפסל גם הכחשה כמו הכחשת בדיקות דאינו פוסל רק בדיני נפשות. וא"כ לאיזה ענין במקום דלא בעינן עדות שיכול להזימה בודקים אותן בהנך שבע חקירות. הא היכא דאינם משום עדות שיכול להזימה אינם רק כבדיקות ולא יתבטל עדותן אבל לפמ"ש ניחא דאף במקום דלא בעינן עדות שיוכל להזימן היא רק דלא צריכים לקיים בהו דין הזמה שיהי' הם חייבים משום כאשר זמם אבל בכל עדות בעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען שיהי' יראים להעיד שקר משום בזיון עוה"ז וגם יפסלו לעדות. ובאמרם איני יודע הם כמו הבזויין דהם פסולין לעדות. אף דנוכל לקיים בהם כאשר זמם. אפ"ה הם פסולין משום דלא חשו אם יפסלו אח"כ ומשום בזיון עוה"ז. וגם בזויין פסולים לכל עדות אף לעדות דלא בעינן עדות שיכול להזימה. כ"כ היכא דאמרו איני יודע בחקירות נתבטל העדות בכל ענין עדות משום דבעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען שיהי' יראים להעיד שקר בשביל הבזיון שיהי' להם אח"כ הם כבזויין וזה מוכח מהא דהצריכה התורה דו"ח בכל עניני עדות. ואף במקום דלא בעינן עדות שיוכל להזימה דעיקר הדבר דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה היא רק לקיים כאשר זמם. אבל מ"מ צריך להיות ראוי להזמה וזה מוכח מהא דהצריך הכתוב דו"ח בכל עניני עדות: ויש להביא ראי' לזה מהא דעקרו רבנן הדו"ח בדיני ממונות משום נעילת דלת. וכתב הר"ן בחידושיו ריש מס' סנהדרין כיון דזה היא דבר רחוק שיכוונו עדותן בדו"ח ויהי' נעילת דלת. ובדין מרומה וכן בעדות אשה לאסור על בעלה ס"ל לכמה פוסקים דבעי' דו"ח כמו דהיא מה"ת. ובאם נימא דעיקר דו"ח היא רק משום דבעינן עדות שיכול להזימה. והי' קשה הא בזה"ז אף אם יבואו המזימין להזים את הראשונים ומזימים אותם. אפ"ה אין אני מקיים בהם דין הזמה כיון דאין לנו סמוכים. וגם הא אין דנין דיני קנסות בבבל. ויהי' כל עדות בזה"ז עדות שאי אתה יכול להזימה. אע"כ דבזה"ז אנו דנין על עדות אף אם היא עדות שאאי"ל. משום תיקן העולם. אבל מ"מ לא ניבעי דו"ח בלא נעילת דלת רק כיון דכל עדות היא עדות שאאי"ל, אע"כ מוכח דדו"ח בעינן בלא הטעם שיכול להזימה לקיים כאשר זמם דוקא. רק דבעינן דו"ח למען יחול הזמה עליהם אח"כ ויראו להעיד שקר. עוד יש להביא ראי' לזה מדברי הרז"ה הנ"ל דס"ל דבשטר ל"ש הזמה. ובש"ך הנ"ל כתב דכוונתו היא כמ"ש הב"ח דאינו חל הזמה עליהם שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם אבל ודאי נפסלו לעדות אם הוזמו גם בעדות שבשטר. וראי' שלו מהא דפריך הגמ' ר"פ אד"מ. ובד"מ מי בעינן דו"ח והא תנן שטר וכו' ולדברי הרז"ה הא בכל שטר ה"ל עדות שאאי"ל. אע"כ דמ"מ נפסלו לעדות עי"ש הרי דאם נפסלו לעדות קו' הגמ' שפיר. אם נימא דבעינן דו"ח אמאי מאוחרין כשרים. והא הוה עדות שאאי"ל. כיון דבעינן בד"מ דו"ח והיא למען נוכל להזים אותם אח"כ מזה מוכח דבכל עדות בעינן שיהי' ראויי' להזמה ויש לעיין אם בשטר לא יהי' שייך הזמה כלל אף לפסול אותם. ממילא לא יהי' בהזמן והמקום שום תועלת ממילא אף אם יוזמו יהי' השטר כשר ולגבות בו אף אם נכתב בזמנו כתבנוהו כי נימא דטעו בו בזמן ומקום כי לא הי' מדקדקים ע"ז רק דזה ידעו בבירור דאינו שטר מוקדם למען לא יביא לידי טריפת לקוחות שלא כדין]:

ועל דרך סמוכים אביא קצת ראי' להא דקימ"ל דבזויין פסולין לעדות. והיא דלא חשו להעיד מאימת הבזיון שיהי' להם אח"כ אם יוזמו וכנ"ל. ומנ"ל הא דילמא כיון דנקיים בהו כאשר זמם הא בל"ז לא יעידו שקר משום כאשר זמם. ומנ"ל דזה מעכב שלא יהי' עדותן עדות בשביל זה דלא יראים להבזיון שיהי' להם אח"כ בשביל זה יפסלו לעדות. ומנ"ל הא. ואי משום דמאיימין עליהם ומודיעים להם עונש זה תוך האיום מנ"ל דזה מעכב וי"ל בדרך פלפול דהא התוס' ב"ק בסוגי' דעד זומם ד"ה אין לך בו אלא משעת חידושו כתבו וז"ל ואין להקשות מנ"ל דהימנוה המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי יותר מחידושו ועשיתם לו כאשר זמם אלא דאין נפסלים דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגין כ"ש דנפסלין דלא הימנוה רחמנא לחצאים עכ"ל ואמרתי בפירוש קו' התוס' כיון דכל עניני הזמה חידוש היא דאמאי יהי' האחרונים נאמנים. רק הא דהימנוה התורה להזוממים היא מההכרח למען יתקיים עדות כמ"ש דאל"כ יהי' כל עדות עדות שאאי"ל דכיון דלא יראים מעונש הזמה. חשודים הם להעיד שקר. והוצרכה התורה לזה שיהי' חייבים משום כאשר זמם למען לא יעידו שקר. ולזה מקשים תוס' דילמא באמת לא נפסלו העדים כלל, דהא מה דחייבה התורה משום כאשר זמם אינו משום דהעידו שקר. רק דהוצרך לזה למען יהי' כל עדות עדות שיכול להזימה וא"כ י"ל דדוקא משום כאשר זמם מחוייבים דזה הי' מההכרח שיקיים עדות. אבל מ"מ לא נפסלים לעדות כלל. דכיון דעכשיו דחייבה התורה להם משום כאשר זמם. והיא עדות שאתה יכול להזימה אמרי' להיפך דהאחרונים נאמנים כמו הראשונים ודילמא באמת לא נפסלו לעדות כלל. וע"ז תי' התוס' כיון דנהרגין ומשלמין מסתמא הם פסולין דהיא מפשטות דקרא נראה דודאי דנפסלו כיון דנהרגים ומשלמין משום כאשר זמם מסתמא נפסלו ג"כ. ובאם הי' כשרים הי' נאמר זה בפי' בתורה דהם כשרים לעדות. אמנם דהא גופו קשה כיון דכל ענין הזמה דחידש לן הכתוב היא למען יהי' עדות שאילה"ז והי' סגי בדין הזמה לעשות כאשר זמם ולא ניפסלו לעדות. ומזה ראי' דגם שיהי' נפסלים לעדות בעינן ג"כ שיהי' יראים להעיד שקר למען לא יפסלו לעדות. וכיון שכן הבזויין דלא יראים להא דיהי' בזוין בעוה"ז ושיהי' נפסלין לעדות פסולין מה"ת אף דנוכל לקיים בהו כאשר זמם:

היוצא מזה דלכל העדות בעינן השבע חקירות המביאות אותם להזמה. ואף באותן העדות דלא בעינן בהו עדות שיוכל להזימה. היא רק דלא בעינן בהו לעשות כאשר זמם. אבל מ"מ צריך שיהי' העדות ראוי להזים אותם למען יראו להעיד שקר אם יוזמו יהי' בזוין בעוה"ז ויהי' נפסלים לעדות ומשו"ה בכל עדות אם אמרו איני יודע בהחקירות הללו עדותן בטלה. לפי שאינם יראים מעידי הזמה. ולא כהנוב"י שהאריך דהיכא דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אינו פוסל איני יודע. משום דכל הנך שבע חקירות בעינן שיהי' ראוי' להזים אותם. ובאם אמרו, על אחת מן החקירות הללו איני יודע כיון דלא נוכל להזים אותם נתבטל העדות:

ועל החקירה דאיזה מקום כתב רש"י שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי עכ"ל ומזה מבואר דלא כהאו"ת בסי' ל"ח שכתב לישב הקו' שמקשים על הרמב"ם דס"ל דהכחשה בהדי הזמה לא הוה הזמה. ותמהו מהא דפלוני רבעני לאונסי דמצטרפים להרגו והא הוה עדות שאאי"ל דאם יבואו המזימים ויאמרו לעדים עמנו הייתם יהי' גם הכחשה בגוף העדות. ותי' האו"ת דמשכחת לה הזמה אם יבואו עדים אחרים ויאמרו היינו עמכם באותו מקום ולא ראיתם העדות. דגם זה היא בכלל הזמה דהא גם בזה לא מעידים על גוף המעשה שהיא שקר רק אומרים אתם לא ראיתם. ובזה הוה הזמה. כיון דיכול להיות דגוף המעשה היא אמת עיי"ש. ובדברי רש"י מבואר דלא כהאו"ת דלדבריו בכל החקירות אף בלא הך חקירה באיזה מקום יכולין לבוא לידי הזמה. דיאמרו המזימין היינו עמכם באותן שעה שאתם אומרים ולא ראיתם גוף העדות דהוה ג"כ הזמה. ואף די"ל דע"י החקירה באיזה מקום בקל יותר לבוא לידי הזמה דע"י חקירה זו יכולים להזים אותם לאמר עמנו הייתם במקום אחר משא"כ בלא הך חקירה ע"כ צריכים לומר היינו עמכם ואתם לא ראיתם גוף המעשה. אבל בגוף המעשה לא יכחישו. דגם המזימים יאמרו דגוף המעשה יכול להיות אמת באותו שעה שאמרו זה לא שכיח כ"כ. ולכן בודקים אותם גם בהחקירה באיזה מקום חדא דאין זה משמע מלשון רש"י דמבואר מרש"י דבלא החקירה דאיזה מקום לא מתקיים בהו הזמה כלל. ועוד דהא לדברי האו"ת ע"כ דמשום זה חשיב עדות שאתה יכול להזימה, דהא הוא מתרץ כן על הא דפלוני רבעני ושם לא יתכן הזמה באופן אחר. ובאם יחשב מטעם זה עדות שיכול להזימה. יהי' קשה אם גם דיותר שכיח להזים אותם מהחקירה דבאיזה מקום. מ"מ זה ניחא על דשואלין אותם גם על החקירה זו. משא"כ אם אמרו איני יודע בהחקירה דאיזה מקום. אמאי יתבטל עדותן משום דה"ל עדות שאאי"ל הא נוכל להזים אותם ע"י שיאמרו היינו עמכם ולא ראיתם ובהחקירה דאיזה מקום ודאי נתבטל העדות באמרו איני יודע דהא בכל חקירות קתני במתני' באמרו איני יודע נתבטל עדותן ומוכח דלא כהאו"ת [ובדברי האו"ת י"ל כדברי המרש"א ומרש"ל במ"ש דל"ל דבהא דכמה בחודש ל"ש הזמה דיאמרו טעינו. דא"כ לאיזה ענין שואלים אותו הך חקירה דבכמה בחודש ותמהו אם גם דבכמה בחדש יכולין לומר טעינו מ"מ כיון דשואלין אותם אח"כ באיזה יום שוב ל"ש טעינו ולזה צריכים לשאול אותם בכמה בחדש למען יכולין להזים אותם על איזה יום דהא בל"ז לא הוה הזמה בכל חקירה בלא החקירה דבאיזה מקום. די"ל דמ"מ יתכן הזמה בכל החקירות דיאמרו היינו עמכם ולא ראיתם ולזה אם נימא דלהחקירה באיזה יום בחדש בעינן ג"כ באיזה יום בשבת. וא"כ כיון דבזה בהחקירה דאיזה יום וחדש לא יתכן הזמה כלל יותר י"ל דבמקום החקירה בכמה בחדש, נחקור אותם באיזה שבוע בחדש דבזה יהי' עכ"פ ראוי להזימם על החקירה זו בלא החקירה דאיזה יום] ומ"ש שם הנתיבות לדחות דברי האו"ת דהא בכל הכחשה הוה ג"כ הזמה דהא אמרו לא ראיתם אתם גוף המעשה עי"ש זה יש לדחות דהא האו"ת כתב כן לישב דברי הרמב"ם דס"ל הכחשה והזמה כאחת לא הוה הזמה וי"ל דמשו"ה בכל הכחשה לא הוה הזמה כיון דאיכא הכחשה ג"כ ואין כאן מקום להאריך בזה ועימש"ל בשער... אבל במה שכתבתי הוא ראי' ברורה לדחות דברי האו"ת דהא הני חקירות באמרם אינו יודע נתבטל עדותן משום דכל עדות שאאילה"ז וע"כ דבלא החקירה דבאיזה מקום לא נוכל להזים אותם. ועימש"ל בפ' הבא בהחקירה דאיזה יום בקו' רש"י ותוס':

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה