משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה נה
התשובה הזאת היא נמצאת באמתחת כת״י שעדיין השיבותיה בק״ק פרעשבורג לידידי הרב החריף מ׳ איסרל. אך מילתא מיני אזדא וכשל כח הזכירה כי אצבעתא בבירא. ולפי הנראה מן התשובה היא על מה ששאל השואל לדעת הרמב״ם בפרק ג׳ מייבום במי שזינה עם אשה דהבן ספק שמא זינתה גם עם אחרים ועל זה קשה הך דבפרק ב׳ דיבמות מי שיש לו בן אפילו ממזר פוטר וניחוש שמא זנתה עם אחר. ובמרדכי מבואר דמוקי לה בחבושים בבית האסורים גם קשה מ״ש הרמב"ם בפרק ב׳ מאיסורי ביאה דחייב בבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת. ואיך משכחת לה שמא זנתה גם עם אחר. וכדומה שזה היתה שאלת השואל כי כבר עברו יותר משש עשרה שנה שהשבתי בזה להרב הנ״ל וגם תשובתי הראשונה אינה נמצאת אתי כפי הנראה מתשובה זו השבתי דמשכחת לה בקדושי תנאי ולא נתקיים והוליד ממנה בת. ובזו אין לחוש לאפקרה נפשה או קדושי טעות. ובהך דפ״ב דיבמות דממזר פוטר ושם דפריך הא אינו עושה מעשה עמך. משמע דמיירי אפילו בא עליה בדרך זנות. ועל זה השבתי דמשכחת שהוא העיד לאשה שמת בעלה ונשאה על פי עדותו אחר כך דהא קיימא לן כנס אינו מוציא נמצא שהוא רשע והיא לא איתרע חזקתה שסמכה על דבריו. וגם כיון שהיא אשתו אף אי דיימא מעלמא כיון שהוא דר עמה כדרך איש ואשתו תולין רוב בעילות בבעל ועיקר דין בתו משכחת לה באנוסה דאם אנסה לא שייך לתלות שזינתה מאחר ויותר ע״כ אינני זוכר מה השיב החכם בפרטות. אך על פי הדברים הנ"ל תובן התשובה הכתובה כאן:
תשובה הפלפול אשר עבר בינינו ראיתי את אשר השיב מעלתו על מה שהשבתי מקדם ויאמין לי כי לא כתבתי הדברים רק ע״פ מושכל ראשון כי גם אנכי איננו מופנה מכל צד כי כעת אני כותב על הלכות יי"נ וכבר כתבתי עד סימן קכ״ז יותר מעשרה בוגין ושיעורין דרבנן גם כן עם כל זה לא ראיתי בדבריו שום תפיסה על דברי כי מה שאמר שלא ראיתי דברי הרמב״ם פ״ב מהלכות איסורי ביאה ושם מפורש דלא איירי בקדושי תנאי לא ידעתי מה זו השגה וכי עלה על דעתו לומר שאין איסור בבת מפותה דודאי כל שהיא בתו אין חילוק בין אונס למפותה אלא שמפותה אין אנו יכולין לעמוד על בירור הדברים דיש לחוש שמא זנתה גם עם אחר ושם לא כתב הרמב״ם רק עיקר הדין שאין צריך קידושין ואדרבה אי בעינא אמינא בדברי הרמב״ם שמכאן הוכיח בבא על בת אשתו דחייב שתים והראב״ד השיג עליו. ולפי זה ניחא דקשיא ליה להרמב״ם למה לי קרא לבתו מאנוסתו לאסור דילמא לאו אביה הוא ולא משכחת חיוב מיתה כלל. וע״כ צריך לומר דקרא אתא לבת אשתו דחייב שתים אלא דהא ליתא דבריש פרק הנשרפין מפורש דבתו חייב עליה שריפה. גם עיקר הקושיא יש לדחות דיש לומר דמתניתין דהתם היינו בת אשתו ונ״מ בהתרו בו משום בתו על זה צריך קרא ובזה שייך רוב בעילות בבעל. וגם לדברי הרמב״ם נהי דחישיינן בייבום להחמיר מכל מקום פשיטא דלדעתו בפיתה אשה ונולדה בת שאף שי״ל שזנתה מאחרים מכל מקום להקל לא אמרינן ובודאי הבת אסורה לו ואין קושיא רק על חיוב מיתה ועל זה כתבתי בדברי ראשונים שגם חיוב מיתה משכחת לה בקידושי תנאי. וגם משכחת לה בפיתה אשה וכנסה מיד דאילו לא כתב רחמנא בבתו מאנוסתו דחייב לא היה מחויב אבתו דאף להרמב״ם לא אמרינן בבירור שאין זה בתו רק לחומרא חשש כמבואר בדבריו משא״כ למאי דחייב התורה בבתו מאנוסתו ממה נפשך חייב וכאן שייך רוב בעילות בבעל ולק״מ. ומה שדחה דברי בע״א כיון דלא שייך דייקא דכי היכי דדיימא מיניה תמיהני דהא אפילו אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות תולין בבעל ואם כן הבן בחזקת זה העד. ומה שלא אמרתי בשני עדים היינו משום שבקשתי להשיב לו אף על פי סברתי שאמר דמתניתין מיירי ברשע דוקא ובשני עדים יש לומר שסמך על העד השני דעד אחד נאמן באשה. ואל יחשוב שאני מתרץ דברי כי זו אמיתת כוונתי ראשונה גם מה שאמר שלא דברתי נכונה במרדכי שדברי המרדכי אחוץ הנאמר במשנה ורוב כותים כו׳. דיחוי זה אינו נראה כלל דאם כן תקשי לך גם לשאר פוסקים ולמה בחר ברמב״ם. ואם אמור יאמר דלשאר פוסקים כיון שישראל ידוע ולא אחר ולא דיימא מעלמא לא תלינן באחר אם כן גם להרמב״ם צריך לאשמעינן עיקר הדין ונ״מ דמתייבמת נמי וטובא קמ״ל דאינו בנו כלל לכל מילין שהרי הרמב״ם לא אמר שוודאי אינו בנו רק שחולצת ולא מתייבמת ונ״מ נמי למילי טובא שאינו חשוב בנו מן הנכרית. ומה שתמה על החילוק בין אנוסה למפותה תימה על תמיהתו וכי לזו הצרכנו לחלק בין אנוסה למפותה דפשיטא לענין הדין אין הפרש ביניהם. וגם בתו אנוסה אסורה כמו מפותה אלא שאין אנו יכולין לעמוד על בירור הדבר כי אם באנוסה. מה שאין כן במפותה יש לחוש דילמא לאו אביה הוא. ומי סניא ליה הא דאוקי בחבושין בבית האסורים שהוא מציאות רחוק יותר. ולא ידעתי מה מצא בהרמב״ם מנגד לזה שהדין ברור מצד עצמו. כי בסוף פרק אלמנה נקט הטעם משום דמדאפקרה נפשה ומאי אפקרה נפשה שייך באנוסה כי צעקה ואין מושיע לה. ובפתיחת הרמב״ם עמדתי מרעיד על הלשון שכתב המ״מ שנראה מדבריו דגם באנוסה אמר הרמב״ם דחולצת. מיהו כד דייקת שפיר י"ל דלא קאי רק על א״א ודו״ק. אבל בפנויה ולא דיימא מעלמא וודאי גם הרמב״ם מודה ואף בפנויה חולק הרשב״א והרא״ש ואם כן כך חובתינו ויפה לנו למעט במחלוקת. והא דפריך ביבמות ממתניתין י״ל דבא משמע אפילו מפותה מדלא נקיט אונס אי דוקא הוא. וללישנא דש״ס דנקיט אונסין מדויק היטב לדברי דלהכי קאמר בתו מאנוסתו דבה לא מספקינן דאפקרה נפשה לאחר. ובאותו הזמן קצרתי במ״ש בכוונת המ״מ דקאי אאשת איש והיינו אם אנס אשת איש דיש לתלות רוב בעילות בבעל מכל מקום להחמיר חוששין שהוא בנו. אבל אם אנס אשה פנויה שאין לחוש רק שזינתה עם אחר. ולזה לא חיישינן כיון דלא איתרע חזקת כשרות דידה מהיכא תיתי לומר שזינתה גם עם איש אחר. ואם כן לכ״ע אם אנס אשה וילדה זרע קיימא ממנו הוא ומ״ש אז דבא משמע אפילו מפותה היינו דברישא נקט נמי האונס ומפתה משמע דסיפא במפותה נמי איירי וכן פרש״י ד״ה דקתני במתני׳ ילדה אנוסה מפותה כו׳ משמע דעיקר ראיה משום דבמפותה נמי מיירי: