אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה יט

תשובה יח

שאלה מקום שהקצבים הם נכרים ושוחטין ומוכרין הכשרות לישראל והבהמות שלהם אם מותר לישראל לשוחטן בי״ט מאחר שהבהמות הם של הנכרים רק שהישראל שוחט:

תשובה דבר זה כבר מבואר בתשובת שב יעקב שאלה כ״א שקרא תגר על מנהג שהיה בימיו שהקצבים נכרים שוחטין בהמות שיקנו מהם ישראל בי"ט ומענה בפיהם שכן נוהגין בפני רבני גאוני עולם ואין פוצה פה. והרב בעל שב יעקב החליט לאיסור דאף שמוכרין הבשר לצורך ישראל הא אמרינן בגמרא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל דוקא מותר לשחוט משום שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל בהמה שכולה לנכרי אף שמוכר הבשר לישראל אסור לשחוט לו וכן הוכיח מהא דאמרינן וכי מה בין זה לנדרים ונדבות ומחלק דכהנים משולחן גבוה קזכו וה״ה בעלים בחזה ושוק נמצאת כל השחיטה לשום גבוה. אלו הם תורף דברי הרב ז״ל. ובעיני יפלא למאד שבא לסתור מנהגן של ישראל בפני גדולים מה שראוי לצדד ולהפך בזכותא כי מנהג ישראל תורה היא. ואיך לא שם עיונו היטב ממקום שבא ללמד חובה באותה סוגיא עצמה מבואר שם דף כ״א דשם איתא להך מימרא דבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה בי״ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. משם מבואר סתירת דברי הרב דאיתא התם בעו מיניה מרב הונא הני בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא מהו לאפותם בי״ט. אמר להו חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסיר ופרש"י דפליג אדרב חסדא דס״ל בעיסה חציה של נכרי דאסור משום דאפשר ליה למיפלגה בלישה. והתוס׳ פירשו דהקמח היה של בני חילא. ובשביל טורח אפיה לא קפדי אריפתא לינוקא. ולכן אי אפשר למיפלגה בלישה דקודם שיאפו יקפידו. וכן בהך דשמעון התימני פירשו התוס׳ שעגל היה של בני החיל. ואם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע״י טורח הבישול כדרך מבשלין שאוכלין מעט מן הבישול ע״כ. וכן פסק הרמב״ם בפ״א מהלכות י״ט ובש״ע סימן תקי״ב ואפילו החולקים על הרמב״ם וס״ל בקמח אסור היינו משום דס"ל דר׳ יהושע בן לוי פליג דס"ל דאין מזמנין נכרי ביום טוב משום שמא ירבה בשבילו. ולכן משום ריפתא של הינוקא אינו מותר לאפות מה שהוא של נכרים. אבל בשחיטה כה"ג אם נכרי נותן לו בהמה לשחוט ואינו מקפיד אם יאכל ממנו דבר מועט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה פשיטא דשרי. ולזה דקדקו התוס' במ״ש וכן בעגל דבסמוך שלהם היה והיו מקפידין אם לא ע״י טורח בישול. ולא כתבו טורח השחיטה דאם לא היו מקפידין גם קודם הבישול פשיטא דהוה שרי כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ולא היתה הקושיא לרב הונא דוקא דגם לרב חסדא הוה קשיא דס"ל דבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל דמותר לשוחטה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דאז הקושיא בשביל השחיטה ששחטו בי״ט אלא ודאי הקושיא בשביל הבישול דדמי לדרב הונא שטרח בשביל הנכרי שאפשר היה לו לאכול מעט מבלי בישול של נכרי. ולזה כתבו דקודם בישול היו מקפידין ג״כ. ואחר כתבי זה מצאתי ג״כ בתשובת נודע ביהודה סימן כ״ט. נראה שעמד על זה חכם אחד. והגאון ז״ל השיב לו ונכללו רוב דברי בדבריהם. אך הואיל וכבר אתי לידן ארחיב הדיבור בכחא דהתירא. כי לפי דברי הטורי זהב שם סק"ו מסיק דאין להתיר זאת בשביל דבר מועט רק היכא דיש אונס. אך אחרי העיון במחילת כבודו העצום ורב דבריו סתורין כי בתחילה החליט דהרמב״ם לא גרס ופליגא דרבי יהושע בן לוי שהרי פסק כרב הונא. וגם הך דאין מזמנין נכרי ביום טוב משום שמא ירבה בשבילו. ואחר כך תמה על הטור דבסימן תק״ג כתב דהערמה לא שרי אלא קודם אכילה וכאן לא חילק. ואין לומר דכאן מיירי קודם אכילה דה״ל לפלוגי בכך. ועוד דפריך ארב הונא ממעשה שלא בא אמש לבית המדרש משמע דאחר אכילה הוה. ולכן פירש דשם לא שרי רב הונא רק כשיש קצת אונס. והך דריב״ל מיירי גם כן באונס דאל״כ אפילו בשבת אין מזמנין ולכן פסקו ה״ג והרמב״ם כרב הונא וכרבי יהושע בן לוי דאינהו מפרשי בלא אונס אין מזמנין. דהא לא זכרו דבשבת מזמנין. ואם כן לדבריו אין היתר רק באונס וקצרתי בהעתקת דבריו כי הוא מצוי ביד כל אדם אך כל דבריו אינם נכונים במח״כ. כי בתחילת לשונו שהקשה על הטור אין כאן קושיא לכאורה על הטור דקאי בשיטת אביו הרא״ש דפסק כרבי יהושע בן לוי דאין סומכין על מעט שיאכל. ועיקר הקושיא היה לו להקשות על הש״ע שפסק גם שניהם. מיהו י״ל דמשמע שגם הרא״ש והטור אין חולקין אלא באפיה שחלק הנכרי צריך טירחא בפני עצמו. אבל בשחיטה אף הרא״ש מודה שאם אין מקפידין שיאכל ישראל כזית שרי כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ובסימן תק״ג מבואר דגם שחיטה לא שרי אלא קודם אכילה. מיהו בטור סימן תק״ג לא נזכר כלל לשחוט ורמ"א שהוסיף לעיל לשחוט ואפשר דלהטור שחיטה שרי אף אחר אכילה כיון שאוכל ממנה כזית ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לאו הערמה מקרי ולא מצאה הקפידא מקום לנוח כי אם על הרמ״א שסתם כדברי המחבר. ובסימן תק״ג משמע שגם לשחוט אינו מותר אלא קודם אכילה. ומה שדייק מהך דשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש שאחר אכילה היה מדנקט אמש הוא גם כן אגב שיטפא דהא לא אמר רק שלא בא אמש לבית המדרש. אבל שחיטת העגל והכנתו אפשר שהיה קודם אכילה ואחר כך אכל הוא ונמשך הדבר עד פנות היום:

ומה שנסתייע דמשמע שלא עשה איסור גמור רק שיצא שכרו בהפסדו ודאי משמע כיון שביקשו לחטוף העיר אין כאן איסור גמור תקשי ליה למאי דמסיק עגל טריפה הוה ע״כ איסור גמור הוא כיון דדריש לכם ולא לנכרים אם כן מאי היתר יש לו בזה. ואין לומר דגם טריפה יש היתר קצת לשחוט כדי שלא יחטוף הכשירה חדא אטו לא היה להם בהמה כשירה לשחוט שלא היה בו איסור והיו מצילין עצמן מן החיל ואת"ל שלא היה להם מ״מ מאחר שאין זה מלאכה בגוף האוכל נפש ולא דמי לכיבוי שמציל הבית עצמו שצריך לאכול בו. אבל זה ששוחט הטריפה בשביל שאפשר שיחטפו הכשירה ולא יהיה להם לאכול לא מצינו היתר כעין זה אף להנצל מאיסור תורה. ואפשר דמכל מקום צורך קצת מקרי ושרי מכח מתוך וצ״ע:

ועוד לפי דבריו עצמו הרי היה הדבר באמש אחר אכילה. אם כן מה היתר להם לשחוט הטריפה אחר שאין להם שום צורך אכילה באותו יום. גם מ״ש ליישב הפוסקים שהביאו דברי רבי יהושע בן לוי דאין מזמנין הנכרי בי״ט מיירי בלא אונס ואף בלא טעמא דשמא ירבה אסור דבלא אונס אין לזמן הנכרי לא ידעתי למי כיון אם כיון לדברי הרמב״ם שיוכל לגרוס ופליגא. הרי הרמב״ם העתיק גם הך דמזמנין בשבת בפרק א׳ מהלכות י״ט. ומ״מ כתב שאין מזמנין בי״ט. ולדברי הט״ז מיירי באונס ואפ"ה אסור בי"ט. והטור באמת חולק על הרמב״ם ואם כיון לדברי הש״ע הרי ילמד הב"י על הש״ע שהוא המחבר בעצמו ואין לבדות חדשות ובב"י מבואר דבכי האי גוונא שאין יכולין ליקח מן הפת כי אם אחר טורח אפיה גם הרי״ף יודה וע"ש. ועוד איך אמר חדא ועוד קאמר למה נקטו טעמא דשמא ירבה שיש לטעות מזה להתיר בשבת ולדבריו בלא אונס יש איסור להזמינו אפילו בחול. ועוד למה לא ביארו ביש אונס מזמנין אותו אפילו ביום טוב. סוף דבר לא ראיתי שורש וענף לכל הדברים אשר כתב בזה במח"כ. ובעיקר הקושיא למה מותר אחר אכילה מלבד שמסברא היה נ״ל דבשחיטה אפילו לאחר אכילה יש להתיר אם אוכל ממנו כזית דהא פשיטא אם אוכל כל הבהמה דשרי אף לאחר אכילה וכזית נמי ככולה דמי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אלא שמדברי רמ״א נראה שגם בשחיטה אינו מותר רק קודם אכילה וצ״ל דמ״מ מקרי הערמה שלא היה חפץ לאכול הכזית כלל רק בלילה ועושה כן בשביל ההיתר וזה מקרי הערמה. מכל מקום יש לחלק דשם היה רוצה להשאיר גם הכזית ואינו חפץ באכילה כלל נמצא ששוחט שלא לצורך היום כלל שאין צריך לו ליומו כלל. נמצא שחפצו ורצונו לשחוט ולא לאכול ביומו כלל. ולכן מקרי הערמה אבל בהך קימחא דבני חילא ודאי חפצם אחר הטירחא שיתנו ריפתא לינוקא בטורח אפייתם ואדעתא דהכי עבדו נמצא שטרחתם לצורך היום אף שהיו חפצים יותר למנוע מכל הטורח ושלא ליתן הריפתא לינוקא. מ״מ אחר שהוטל עליהם הטורח וחפצים לעסוק בדבר ההוא מטי להו רווחא ריפתא לינוקא ואדעתא דהכי עבדו. נמצא שעיקר אוכל נפש אינו מכח הערמה וע״י טרחתן מרויחין אוכל נפש. אבל בשוחט בהמת עצמו ע״י הערמה אינו מרויח שום אוכל נפש דהכזית שאוכל ביום נפחת בלילה והוא אינו חפץ לאכול ביום לולי ההכרח כדי לעשות בהיתר. נמצא ששוחט לצורך לילה. אבל בבני חילא שטורחין בקמח שלהם הוא לצורך אותו יום ליתן ריפתא לינוקא:

ובעיקר החילוק בין שהוא ע״י קצת אונס לא משמע כן מדברי רש״י ותוס׳ שכתבו דר״ה פליגא אהך דרב חסדא דס״ל דעיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה משום דאפשר למיפלגה בלישה. ולדברי הט״ז ניחא דרב חסדא מיירי בלא אונס. ולא היו התוספות צריכים לחלק. אלא ודאי רש״י ותוספות לא מפלגי בהכי כלל:

אלא דקשה לי על דברי התוס׳ היכי מייתי דפליגא דריב״ל דאמר אין מזמנין נכרי בי״ט שמא ירבה בשבילו הא יש לומר דלא פליג ורב הונא לא שרי רק כשחלק הישראל מתרבה על ידי כך משא״כ היכא דמרבה בשביל הנכרי אין חלק ישראל מתרבה שיכול לבשל לעצמו וכן חילק ה״ה באמת לדעת הרמב״ם. אך נ״ל שדעת התוספות דכיון דשרינן בשביל ריפתא לינוקא אף שבודאי עיקר האפיה לצורך נכרי מ״מ מותר ע״י עילה דכל חדא חזי לינוקא כ״ש כשהקמח של ישראל שבאמת הכל ראוי לו ואף שמרבה בשביל הנכרי כיון שהוא דבר שראוי לו אין איסור בדבר שהרי אין לנכרי בו כלום רק הוא שמכבדו משלו דהא אם אינו מרבה בשבילו שרי באמת משום שבישל לעצמו ולרב הונא כיון דחזי ליה הוה כאילו בישל לעצמו כן נ״ל ברור בדעת התוס׳. ומ״מ בנ״ד אפילו לדברי הט״ז דאינו מותר רק מחמת אונס היינו דוקא התם דאיכא הערמה אבל כאן שאין דעת הנכרי להערים כלל אף שהבהמה עדיין של נכרי ואין לישראל קנין בה מ״מ הרי ע״ד כן שוחט ועושה הוצאה יתירא וטירחא כדי למכור לישראל בודאי שוחט בשביל הישראל ועיקר דיוקא של השב יעקב ממה שאמר חציה של נכרי. אין הכוונה שדוקא גוף הבהמה לישראל רק שבאמת דעת הנכרי ליקח החציה לעצמו. וכן מצאתי גם בנודע ביהודה. ובפרט לפמ״ש יש לומר ודאי נכרי דעלמא שאומר שרוצה למכור לישראל אפשר שאין סומכין על דיבורו. אבל מי שהוא אומן וקצב ועושה פעולות והוצאה וטירחא יתירה למכור לישראל. פשיטא שבודאי דעתו למכור הבשר כשירה לישראל שהוא נמכר ביוקר יותר פשיטא ששוחט ע״ד ישראל והבשר רובו ככולו לוקחין ישראלים ודאי לא איכפת לן במה שהבהמה גופה של נכרי ואין לישראל קנין בה ע״פ הדין. וכ״ש למנהגינו שהישראל השוחט נוטל הכרכשא דלנפשיה טורח ואין כאן הערמה רק כשאין חפץ בכזית בשר רק בשביל היתר לשחוט בי״ט. אבל השוחט שתמיד עיקר מגמתו וטירחתו בשביל זה ואליו הוא נושא את נפשו פשיטא דבשביל הטבחיא לבדו שנוטל יש להתיר לו שישחוט. מיהו מה שהביא הגאון בעל נודע ביהודה ראיה מן התוס׳ שסוברין דאף בשל נכרי אין לאסור מדהקשו מרודה חלות דבש ביום טוב לוקה נימא הואיל ומקלעי ליה אורחים. ומאי קושיא נימא דאיירי בדבש של נכרי. אלא ודאי אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה שיוכל לקנותו ולדידי צ״ע איך נימא הואיל לענין שיוכל לקנותו. הא כתבו התוס׳ בפרק אלו עוברין דף מ״ו ע״ב ד״ה הואיל דהואיל אי בעי קני ליה לא אמרינן. וגם שם הקשו הך קושיא מרודה חלות דבש. מיהו יש לומר דשם לא אמרינן הואיל לענין שיתחייב עליו. אבל כאן יש לומר הואיל שלא יתחייב מלקות. מיהו בסוגיא לא משמע הכי:

ומ״מ בנ"ד אף שעדיין לא קנה הישראל מ״מ כיון שעושה ע״ד למכור לישראל אין צריך לומר הואיל רק שעושה מלאכת אוכל נפש ממש שזה שוחט על מנת למכור לישראל ואף שעדיין מחוסר קנין מ״מ מלאכה זו שעושה הוא לצורך אוכל נפש מאחר שראינו מפורש בגמרא דבני באגי דרמו קמחא דבני חילא עלייהו שמותר לאפותה בשביל הך דלא קפדי לחוד. ופשטא דלישנא משמע שהיו יכולין למחות שלא יקחו רק שידוע להם שאין מקפידין ומשום הכי שריא ואפילו מאן דפליג התם היינו משום שסוף סוף אין לינוקא אלא אחד ובני חילא שלוקחין הכל אם כן עיקר המלאכה בשביל נכרים. אבל כששוחט ע"מ שימכור הבשר כשר לישראל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה פשיטא דשרי. וגם לפרש״י נראה דמודה דהקמחא היה של בני חלא אלא דס״ל דמ״מ היה לו לאסור דסוף סוף עיקר הטירחא בשביל נכרים. ואפשר דמשמע ליה דרב חסדא פליג אפילו בכה״ג דאל״כ ל״ל לרב חסדא לאשמעינן בבהמה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ליפלוג בעיסה גופה. ולימא עיסה שנותן לישראל ריפתא לינוקא אחר אפיה מותר לאפותה. אבל קודם אפיה אם יש חלק לישראל אסור דאפשר למיפלגה בלישה. לכן משמע ליה דרב חסדא פליג בכל גווני. ומ"מ ודאי גם לרש"י הקמח היה של בני חילא. וכן נראה ממה שפרש״י בד"ה והא חזי כו׳ ולא יקפידו שהרי משלהן היה מבואר שהוצרך לפרש משום דקשיא ליה מאי פריך מעגל דילמא שם היו מקפידין שלא לאכול ממנו מאומה. ולכן פירש כיון דשלהם היו מסתמא לא היו מקפידין. וא״כ דון מינה דרב הונא שאמר חזינן אי קפדי ודאי הקמח היה של בני חילא. דאם הקמח היה של בני הבאגי לא היה רב הונא מסופק אם יקפידו. מאחר שהש״ס תופס בפשיטות שלא יקפידו. ואי קשיא לפרש״י שסובר דשלהם היה תקשי נמי לרב חסדא דס״ל דאפילו חציה של נכרי מותר משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אך נראה דרש״י מפרש דעיקר הקושיא משום דמשמע ליה דרב הונא לא בעי כלל שיתנו לינוקא דהכי משמע לישנא דרב הונא דאמר כל חדא חזיא לינוקא. וא״כ לרב חסדא לא קשיא די״ל דרב חסדא לא שרי רק שיאכל הישראל באמת מן הבהמה ולא שיערים ליתן הכל לנכרי. אבל רב הונא דס״ל דתליא רק בשראוי רק לינוקא וא״כ אפילו לא אכלו כלום מ״מ חזי קצת ממנו לינוקא על כל פנים בהא כל אפיא שוין דלא איכפת לן בהא שגוף הקמח של נכרים ותלוי ברגילות אם דרכן שלא להקפיד כמו שאמר רב הונא אפילו בשביל חדא ריפתא מותר ואפילו אין נותנין ממנו לינוקא וא״כ כ״ש היכא שאנחנו רואין שדרכן של הקצבים למכור כל הבשר הכשר לישראל פשיטא דמותר לכ"ע מאחר שראינו מפורש בש״ס בקימחא דבני חילא שחזינן לפי דרך הנהגתן בהקפדת ריפתא לינוקא אלא דמאן דפליג ארב הונא ס"ל דמ״מ כיון דעיקר הטירחא בשביל נכרי אסור. משא״כ בנ״ד שאנו רואין שעיקר הטורח בשביל למכור הבשר לישראל פשיטא דשרי אף שעדיין לא קנה הישראל בקנין המועיל ובהכי א״ש נמי מה שדייק הרב בעל שב יעקב מדנקט בהמה חציה של ישראל דוקא דודאי אם כולה של נכרי הדבר מסור ללב לפי מה שנאמוד דעת הנכרי אם ימכור הבשר לישראל אח״כ כמו שאמר רב הונא דחזינן דעת הנכרי לפי הנהגתו. וגם הדמיון מנדרים ונדבות אינו דומה כלל. דנדרים ונדבות אף לאחר שיבא לידו מ״מ משולחן גבוה קזכו. ולכן קי״ל המקדש בחלקו אינה מקודשת בקדושין דף נ״ו. משא״כ כאן עיקר השחיטה לצורך ישראל. ואף שעדיין אינו קנוי לישראל. מ״מ אדעתא דהכי שוחט בשביל אוכל נפש שיקנה ממנו הישראל. ואף שמחוסר קנין הוא. הרי כל אוכל נפש מחוסר התיקון כמו שחיטה שעדיין מחוסר הפשט וניתוח ומליחה ובישול. וכמו כן קנין הישראל אינו אלא כמו תיקון האוכל נפש ולכן הדבר ברור כשמש שמותר לשחוט לקצב נכרי בי״ט בלי שום ספק:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה