משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה ב
על דבר התפילין אשר עלה על דעת הרב הפוסל. ואמר כי שתים רעות עשה. חדא שאינם מעור אחד. זאת ועוד אחרת שאין בית החיצון רואה את האויר. הנה תחילה אומר שאף לפי דבריו אין כאן אלא רעה אחת שהיא כשתים לפי דבריו דודאי אם נניח שאין הפסול מפני שאינם מעור אחד וע"כ אנו צריכים לומר דהא בש״ע א״ח מבואר בסי׳ ל״ב שצריכים להיות מעור אחד רק המ״א הביא בשם סה״ת שמכשיר בחתיכות תפורות והב״ח דחה דבריו ואי אפשר לומר שסה״ת חולק עמ"ש בטור וש״ע כמו שעולה ע״ד המעיין בתחילה דהא דברי הש״ע מבוארין בש״ס מנחות ד׳ ל״ד ע״ב רק שסה"ת סובר דגם זה חשוב כעור א' וא"כ אין מוכרח מדברי הטור והמחבר ויתר פוסקים שנאמ׳ שחולקין עליו וא״כ אם נימא שגם בנידון מה שהם דובקין בדבק חשוב כעור אחד וחיבור הדבק עושה אותם לאחדים א״כ ממילא שאין כאן פסול מפני שאין כאן בית החיצון רואה את האויר שהרי מה שמודבק תחתיו חשוב לא׳ וחשוב הכל עור א׳ וחיבור גמור אלא שיש לחקור אם הפוסקים שוים בזה לסה״ת ואם נימא דשמא בתפירה הוא יותר חיבור מדבק והנה ממ״ש במ״א שגם התוס' שם ד׳ ל״ב ד״ה דלמא להשלים ס״ל כסה״ת והוא מ״ש שם ז״ל פי׳ בקונ׳ שאם חסרה מזוזה שיטה א׳ אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס״ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי בפ״ק דמגילה דתפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא בעור א׳ ההוא בשלא תפר העורות זה בזה וכו'. ומזה הוכיח דתפורין נחשבין לא׳. ולכאור׳ תמוה איך דחה הב״ח דברי הסה״ת בקש מבלי ראי׳. אלא דלכאורה יש ראי׳ מדברי הרמב״ם פ״ב מהלכות תפילין גבי מזוזה שכתב כתבה בשני עורות אע״ג שדבקן בדבק פסולה וא״כ ע״כ צריך לפרש לפ"ז מה שאמר בירושל׳ שתפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא על עור אחד היינו דאפי' תפרן לא מהני דומיא דמזוזה וא״כ מוכח דתפירה לא הוי חיבור וכן פסק בש"ע י״ד סימן רפ״ח סעיף ד׳ והוא נגד סה״ת ואגודה וכ״כ בב״י להדיא דהרמב״ם והטור חולקים על תוספות ותמהני על מג״א שלא הביאם:
אכן בתר עיון נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותחילה נעיר במ״ש התוס׳ דהירושלמי מיירי בלא תפרן ותימא דהא בדף ל"ג הביאו לשון הירושלמי ז״ל ולמה לא תנינן שהספרים נכתבים בשני עורות ותפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא בעור אחד ע״כ. ויש לתמוה לפי מה שפירשו דאיירי בלא תפרן א״כ היכי קאמר שהספרים נכתבים בשני עורו׳ הא גם ספרים צריכין לתופרן בגידין כמבואר במגילה בגמרא ופוסקים. ועוד קשה דהא דברי התוס׳ הובא באגודה שם בשם ר״י ובפ״ב דסוטה דף י״ח כתבו בשם ר״י ז"ל ופי׳ הא דאמר נמי בפ׳ ראוהו ב״ד אפי׳ לרבנן דאמרי קרן פרה פסול כיון דאית בה גילדי גילדי כשנים וג׳ שופרות דמי ואע״ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף גלד א׳ בכל שנה והרי הוא כמביאו משופר אחר וכו׳ וניכר התוספת ולא מהני חיבורו ודמי כאילו גט שכתבו בב׳ דפין ותפרן יחד דפסול עכ״ל וא״כ דברי ר״י סותרין זה את זה דבמנחות הביא אגודה בשמו ז״ל ותירץ ר"י דבשתפרן כעור א' דמי עכ״ל:
לכן נראה ברור דלא מכשיר הר״י רק בתפרן קודם הכתיבה דכיון דחשוב כעור א׳ וכתב עליו כשר אבל אם כתבו בב׳ חתיכו׳ ואח״כ תפרן מודה הר״י דפסול דנכתבו בפסול שהרי כ״ז שאינה מחוברת פסולה ואפשר ליתן טעם דבתפילין ובמזוזות דבעינן כתיבה כסדרן דכתיב והיו בהווייתן יהיו א״כ בעינן נמי שכתיבה תהיה כסדרן משא״כ בשכבר נכתב בפסול ובמה שתופרן ומחברן לאחד הרי נגמר בפעם א׳ כתיבת החצי השני׳ ובעינן דוקא שיכתוב כסדרן והכתיבה תהי' כסדר אבל הכא מתחילה היו פסולין משא״כ בס״ת וא״כ א״ש מה שהקשתי על התוס׳ מה הפרש בין ס״ת ומזוזה ותפילין דלפ״ז א"ש דבס״ת אפי׳ כתב העמוד בשני חתיכות ואח״כ תפרן נמי כשר אבל במזוזות ותפילין אם כתבן בב׳ חתיכות ואח״כ תפרן פסולין וכן בגט דפוסל הר״י נראה ג״כ הטעם דכיון דבעינן שיהי׳ ספר אחד וב׳ ספרים פסולין א״כ אין הכשר לגט זה עד שיתפרן יחד ובגט פסלינן בכתבו על המחובר וקצצו והטעם מפורש בגמרא דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה משא״כ זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה וכאן נמי הרי מחוסר תפירה ונתינה ובגט בעינן שאחר הכתיבה לא יחסר שום דבר זולת הנתינה וכאן מחוסר תפירה וא״כ אין דברי הר״י סותרין זא״ז דבמנחות מיירי שגמר הכתיבה אחר התפירה והשלים הפ׳ שאם מדבק ותופר שורה א׳ בקלף חלק וגומר אח״כ הכתיבה בזה כשר לדברי הר״י ובזה יש ליישב התוס׳ דסוטה שאין לו המשך ולפ"ז יש ליישב שכוונתם (גם הדין כן) דכיון שכתבן על שני חצאי דפין היו פסולין כ״ז שלא תפרן לכן גם התפירה אח״כ לא מהני כיון שכבר נכתב בפיסול ולא היה ראוי בטרם התפירה ולכן לא מהני התפירה אח״כ והגהות מהרש"א ז״ל שהגיה. לאו דוקא. דוחק הוא דא״כ הל״ל אלא ה״ה כו׳ ע״ש ולמאי דפרישית א״ש ודו״ק. ומעתה אפשר שגם הרמב״ם וטור שכתבו לפסול במזוזה לא איירי רק בכתבה על ב׳ עורות ואח״כ תפרן יחד כדמשמע פשט לשונו. אבל אם תפרן ואח״כ כתב עליהן אפשר כ״ע מודו לסה״ת דתפירה הוה חיבור ולא מצינו מאן דפליג בהא:
ועוד נדמה לי ראי׳ מהאי דמנחו׳ ד׳ ל״ד ע״ב ואם אין חריצן ניכר פסולות ופרש״י החריץ שבין כל בית לבית אם אינו ניכר מבחוץ פסולה כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריצן ניכר מבחוץ עכ״ל ואם נימא דבעי דוקא מעור אחד ולא מהני תפירה היכי משכחת שלא יהיו חריצן ניכר ויש מחיצו׳ בתים בפנים דאם המחיצו׳ מעור הבתים ממילא חריצן ניכר שהרי א״א שיהיו המחיצו׳ מעור הבתים רק כשיכפול העור וידחקם לפנים וא״כ מוכח דלא בעי מעור אחד שלם דוקא בלי תפירה ועוד נבאר לקמן בעז״ה ראי׳ לזה:
ועתה נחקור אם דיבק בדבק אי חשוב כתפירה ולכאורה י״ל מדלא כתבו התוס׳ שדבקן רק שתפרן וא״כ אפשר שדבק לא חשיב כתפירה אכן בפרש״י במנחו׳ שם אמאי דאמר ר״י בתפילין של יד אם כתבן בארבעה עורו׳ יצא וצריך לדבק שנא׳ והיו לך לאות על ידך כשם שאות אחת בחוץ כן אות אחת מבפנים ופרש״י שצריך לדבק בתפירה או בדבק עד כאן הא קמן אף דלרבי יהודא בעינן מן התורה עור א׳ אפ״ה מהני דבוק לעשותם א׳. א״כ נילף לדידן גם בעור הבתים דהדיבוק מחשבן לעור א׳ וכמו כן נלמוד דדבק נמי חשיב כתפירה וכמו שפרש״י וכן משמע ממ״ש הרא״ש בשם הר״מ בהלכו׳ ס״ת שלא אמר לדבק טוב דדוקא בפרשיו׳ שהם נחות מהני דיבוק ולא בס״ת שנכלל וא״כ נראה בנידון דידן דגבי בתים נמי כיון שהם נחים במקומן גם מהר״מ יאמר לדבק טוב: וכן נראה לי מדברי הרמב״ם פ״י מהלכו׳ שבת והועתק בש״ע א״ח סו״ס ש״מ וז״ל המדבק ניירות או עורו׳ בקולן של סופרים ה״ז תולדת תופר וכן המפרק ניירו׳ או עורות דבוקים ה״ז תולדת קורע הא קמן דהדיבוק חשוב תפירה:
איברא דאכתי יש לעיין בזה שאמרו במסכת ר״ה דף כ״ד בשופר שנסדק ודבקו פסול ופרש״י שדבקו בדבק ופסול משום שנים או שלשה שופרו׳ ואפי׳ לדברי תוס׳ שם משמע דמודו בנסדק לגמרי דחשיב שני שופרות הא חזינן דסתימת הדבק אין עושה אותם לאחדים וכן מבואר גבי פרה כיון דקיימא גילדי גילדי חשיב שפיר שני שופרות ואע״פ שאין דיבוק גדול מזה שהוא בתולדה.
ולפי ענ״ד נראה ליישב בזה דודאי גבי שופר דדרשינן שופר אחד ולא שנים דאף שהדיבוק עושה אותן לא׳ מ״מ הקרא ממעט ב׳ שופרות אף שנעשין אח״כ אחד דבעינן שופר א׳ מתחילה ובדיבוק שברים לא נעשים שופר א׳ רק ע"י דיבוק ולכן פסול משא״כ גבי גט לפי מה שכתבתי לעיל דאין כשר רק כשתפרו תחילה וכתב אח״כ וכיון דתפירה משוה לאחד לא שייך לפסול משום דמעיקרא הוה ב׳ ספרים דכ״ז שלא נכתב עליו לא הי׳ שם ספר עליו רק אחר שיכתוב ואז כבר קדם היותו מחובר והגט כשר וכמו כן בתפילין ומזוזות ויצדק מאד החילוק שחלקתי:
וכן נראה מדברי התוס׳ בסוטה דף י״ח וז״ל ופירש״י הא דאמר נמי בפ׳ ראוהו ב״ד אפילו לרבנן דאמרי קרן פרה פסול כיון דאית ביה גילדי כשנים ושלשה שופרות דמי ואע״ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף והרי הוא כמביאו משופר אחר ומדבקו לזה כדתנן דיבק שברי שופרות פסול מפני שמתחילתן לא היתה ברייתן בבת אחת וניכר התוספת ולא מהני חבורן ודומה לגט שכתבו על שני דפין ותפרן יחד דפסול עכ"ל.
ולפי דרכינו לעיל יונעם מאד שכוונתם לחלק אע״ג דבאמת התפירה והדיבוק משוה אותן לא׳ מ״מ בתחילת ברייתן היו שנים ושלשה שופרות ודמי לגט שכתבו ותפרו אחר שכתבו על שני דפין נפרדין וכבר היה עליו שם שני ספרים כיון שנכתב גם הגט בשני ואין צריך למאי שחלקתי לעיל שמחוסר תפירה רק הכונה שבעינן שמעולם לא היה עליו שם שני ספרים כמו בשופר דבעינן שלא יהיו שני שופרות מתחילת ברייתן וע״ז סיימו דהא דוקא כשכתב חצי מגילת סוטה על דף זה וחצי׳ על דף אחר אמרינן דנחשב כשני ספרים וכבר כתבתי שהמהרש״א נדחק להגיה אבל ברור לפי מה שכתבתי שכונתם ג״כ לדבר שכתבתי דנתנו טעם לפסול דיבק שברי שופרות וכן בגט אם תפרו אח״כ אף דהר״י לשיטתו סובר דהתפירה מחשבן לעור א׳ מ״מ כיון שכתב על חצי השני והיה עליו מעיקרא שם שני ספרים הוי כמו שופר דאף דהדיבוק משוה אותם לאחדים מ״מ בעינן שופר א׳ מתחילתו אבל בתופר החלק השני בגט וגמרו וודאי כשר דעדיין לא הי׳ עליו שם ב׳ ספרים. וכמו כן במגילת סוטה דהא דוקא כשכתב חצי על דף זה וחצי על דף אחר הוה שני ספרים מתחילתן משא״כ אם עדיין לא כתב השני רק אחר שדבקו לא חשיב שני ספרים כלל אף מתחילתן ודברי הר״י מדוקדקין כראי מוצקים. והמהרש״א לא ירד לעומק של דברי התוס׳ ע"כ שלח ידו להגיה אבל הדבר ברור כמו שכתבתי. ואולי מקום הניחו לי להתגדר בזה ועל הרמב״ם יש לדקדק דבמזוזה מכשיר ג״כ ב' או ג׳ דפין וכן בגט ובסוטה פ"ד מהלכות סוטה פוסל בכתבו בבי״ת דפין ואין להאריך כאן וראי׳ ברורה לזה דהא לכאורה קשה קושיא עצומה למאי דאמרי׳ בר״ה קרן של פרה לרבנן כיון דקיימא גילדי גילדי הוה כשנים ושלשה שופרות וקשה הא בגיטין דף י״ח מכשרינן גט אשה על קרן של פרה וקשה הא הוה ליה שני ספרים כמו שנראה ג״כ מדברי התוס׳ בסוטה דזה הוה כשני ספרים ודוחק לומר דאתי׳ כר' יוסי דמכשיר בפ' ראוהו ב״ד קרן של פרה דהא כל הפוסקים פוסקין לפסול בקרן של פרה. וצריך עיון. ולמה שכתבתי לא קשה מידי דהתם שאני כיון שהגט נכתב אחר שנחתך כבר שפיר הוי ליה ספר א׳ משא״כ בשופר כיון דפסלה התורה אף שופר א׳ בשביל היותו מעיקרא שני שופרות. וא״כ גם זה הוא ספר א׳ וא"ש וברור ונכון ומזה מוכח ג״כ כמ״ש דחבור בדבק משוה שני דברים לאחדים:
ועוד נראה לי ראיה מהא דאיתא בפרק הנחנקין גבי זקן ממרא שאינו חייב אלא ע"ד שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ומסיק דאין לנו אלא תפילין ומסיק שם הא אמר ר' זירא בית החיצון שאינה רואה את האויר פסולה ופרש"י כגון שהוסיף בית חמישי עליהן בצדו או דבר אחר עכ״ל וכתבו התוס׳ שם דהא דוקא מיירי דהניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי שפוסלן ומבטל מצות תפילין מעליו ע"ש ומשמע דאינו מחולק בזה שסובר שיכולים להיות מודבק שלא מעור אחד והרי אין דינם רק להיות מעור אחד דוקא משום זכרון אחד ובמה שמחברן שנים יחשב וא״כ בלא״ה הוסיף במה שעשה אותם שני בתים על מה שמדבק בהם ואפילו היה מפריד הבית הד׳ ודבקו ג״כ פסולים ומשמע דליכא פסול רק ההוספה דלא טעה רק בזה שחשב שצריך ה׳ אבל בענין אחר אינו טועה כלום וכיון דחזינן דלדידיה לא בעינן מעור א׳ שלם דוקא ה״ה נמי לדידן וכן מוכח ג״כ מדברי הראב״ד בפ״ד מהלכות ממרים דאיירי שאינו טועה רק טעות זה שמצריך ה' בתים שכתב לתרץ למה לא משכחת לה בלולב וציצית ותירץ כיון דצריך אגד ואם הוסיף לאחר האגד לדברי הכל האגד אין בו ממש דאית ביה משום תעשה ולא מן העשוי שהאגד נעשה בפסול. והקשה בלח״מ הא באמת סגי בג׳ מינים ונעשה האגוד בהכשר ותירץ דכיון דלדברי זקן הטועה האגד פסול לדעתו וכיון שחזר ואגדו יש כאן כו' ע"ש הרי מוכח להדיא דאינו טועה יותר מזה הדבר שעוסק אבל שיטעה ענין האגד ויסבור שאין פסול משום תעשה ולא מן העשוי בהא לא איירי כלל. והרמב״ם ז״ל כתב שם להדיא והוא שיעשה ד׳ בתים כהלכתן ומביא חמישית ומדבק בו עכ״ל הרי מוכח להדיא דהדיבוק משוה אותן לא׳ דאל״כ אף לפי דברי הזקן פסול משום שאינם מעור א׳ והזקן לא טעה טפי רק בהוספה כדפרישי׳ א״ו חשיב א׳.
ועוד נ״ל קצת ראי׳ מקריעה דקורע מתוך השלל לא ומתוך האחוי יצא כדאית׳ במ״ק דף כ״ו ובי״ד סי׳ ש״מ הרי דדיבוק התפירה מחשבן לא׳ ואין להביא ראיה מציצית בסימן ט״ו לדעת ר"ע דבנקרע תוך ג׳ ותפרו דלא מהני משום דחתיכה זו כיון שנפסקה אע״פ שתפרה לא חשיבא תו מבגד זה די״ל דכאן נמי בעינן שיהיה הכנף חשוב מתחילתו מחובר לבגד וכיון דליכא דבר חשוב מתחילתו לא יצא מהני תפירה לחבר דאין הכנף חשוב מצד עצמו רק ע״י התפירה וכיון דמעיקרא לא היה ראוי לציצית דבטלנום מתורת בגד לענין טומאה ושאר דברים גם תפירה לא מהני שיעשה כנף ע״י תפירה ובלא״ה הרי רוב הפוסקים חולקין ועיין בט"ז סימן ט"ו סק״ד שהשיג על הב"י דתפירה חשיב לכ״ע כבגד.
אחרי שכתבתי זאת ראיתי למ״ש הב״ש באה״ע סק״ו על מה שכתב הרמ״א שם דיבק שני עורות וכתב עליהן גט פסול מספק והב"ש סק״ח תמה עליו והוכיח מש״ס דמנחות מדברי ר' יהודא דדבק מחשב לעור א׳ וכתב דהתוס׳ ואגודה מכשירין אפילו דבקו אחר כתיבה. והתוס׳ בסוטה איירו שדיבק לאחר כתיבה והניח דברי רמ"א בצ״ע הנה ג"כ כיון למ״ש רק שאין דבריו מכוונים דלפי דבריו דהתוס׳ ואגודה מכשירין אפילו דבקו אחר הכתיבה א״כ מנ״ל לומר דהתוספות בסוטה איירי בדיבוק אחר כתיבה דוקא דילמא אפילו דבקן קודם הכתיבה פסול רק שהב״ש סומך עצמו על הראיה דמנחות שהבאתי גם כן לעיל ולכן ס״ל דבתפרן קודם הכתיבה ליכא מאן דפליג. אבל כבר הוכחתי דגם תוס' דמנחות ע״כ מיירו בדבקו קודם גמר הכתיבה ולא סתרי דברי הר"י כלל. גם במ״ש יש לחלק דלא דמי לדיבק שברי שופרות דהתוספת ניכר כמ״ש התוס׳ ג"כ אין דבריו מכוונים דלמה נימא בדיבק שברי שופרות מקרי ניכר ובדיבק קלפים לא מקרי ניכר. אבל כבר נתבררו הדברים כהוגן לעיל בס״ד ואין ספק שדחקו לב"ש לשון התוס׳ ד"ה דלמא להשלים שכתבו שאם חסרה שיטה אחת ממזוזה נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופרין במזוזה ולכן עלה בדעתו דמכשרי אפילו דבקו אחר כתיבה. וכבר הוכחתי דליתא וכוונת התוס׳ הוא ע"פ מ״ש אח״כ דמזוזה בעי לכתחילה כ"ב שיטין וא״כ אם אין לו קלף רק על כ״א שיטין ובפרט לפי האמת דמזוזה בעי שירטוט ואם כבר שירטט כ״א שיטין וחסר לו שיטה אחת ויש לו ס"ת אי לא דאין מורידין יכול לתפור השטה להשלים כ״ב שיטין ואח״כ גומר הכתיב׳. ואע״ג דדייקינן בתר הכי מבריית׳ דמזוז׳ לא בעי שירטוט התם נקטו כן לפי האמת דודאי משכחת לה השלמה רק משום דנקטו שיטה נקטו נמי מזוזה או דלהך לישנא לא דייק משירטוט וס״ל דאיירי בקרה ששירטט ואידך מ״מ לא סבירא ליה הכי ונוח לי לסבול דבר זה משנאמר שישארו דברי תוספות בקושיא ויסתרו דברי הר"י ויותר אנו צריכים לדחוק במ"ש התוס׳ בסוף הדיבור ז״ל או פרשת והיה אם שמוע בתחילת העמוד והוסיף שמע בגליון של מטה עכ״ל. והוא תמוה דהלכה רווחת בישראל שתפילין ומזוזות צריכין לכתוב כסדרן כמבואר בי״ד סימן ל"ב והוא מן ירושלמי ומוסכם מהפוסקים ואפילו תיקון אינו מועיל בתפילין ומזוזות. וע״כ צריך לפרש דאיירי שהוסיף קודם שכתב בס״ת פרשת והי׳ אם שמוע השייך לס״ת ואף דלפי זה הס״ת היתה פסול שהרי פרשת א׳ יתירה היתה מ״מ כבר נחתא ליה קדושת ס״ת במה שכתב על קצת יריעה זו לשם ס"ת אפילו למ"ד הזמנה לאו מילתא היא או יש לומר דאתיא כהך מ״ד בסנהדרין הזמנה מלתא דהכי ס״ל לחכמים לפי׳ ר"ת בפרק נגמר הדין דף מ״ח ע״ב ואם כן כל שכן דאתי שפיר הפירוש שכתבתי בדברי התוס׳ דלא נצטרך לאפושי פלוגתא. ובאמת מקור דברי הרמ״א מהא״ז שהביא בד"מ והא״ז כתב כו׳ צ״ע אם יש להכשירו ואפשר דלא אמר אלא לכתחילה ורמ״א כתב ספק פסול ונראה דרמ״א נמשך אחר דברי הב״י בי״ד שהבין שהרמב״ם והטור חולקין על התוס׳ אבל כבר בררתי שאין כאן מחלוקת והכל נכון וברור או אפשר דדוקא בגט החמיר רמ״א משום חומרא דא״א אבל פשיטא שלא יעלה על דעת לפסול תפילין הכשרים לדעת רש״י (כמ״ש התוס׳ במנחות בשם הקונ' וברש"י שלפנינו יש חסרון הניכר ע״ש) ותוס׳ ואגודה וסה״ת וכ״ש שכבר הבאתי ראיות ברורות לזה גם יש סברא דאפילו מאן דסבר דתפירה אינה חיבור היינו משום דתפירה אינה מחברת לגמרי ומקרי שני ספרים אבל בבתי התפילין שאין פסול רק מדכתיב זכרון בעינן שיהיו זכרון אחד ולא שתי זכרונות ומאן לימא לן שאין שני חצאי בתים מצטרפין להיות זכרון אחד דבשלמא במזוזה דכל מה שכתב מקרי ספר ואם אין התפירה מחברן הוו שני ספרים אבל בנידון דידן ליכא בית בפני עצמו תפור שנאמר שיחשוב ב׳ בתים שאין כאן רק בית אחד מחובר משני עורות שפיר יש לומר דיצטרפו וא״כ לכ"ע כשר ואפילו לכתחילה יש להכשיר לפי מה שכתבו התוס' שם גבי להשלים וקאי אמאי דאיתא בגמרא ס"ת שבלה אין עושין מהם מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה והא ודאי שאין זה רק לכתחילה אבל לא שייך לפסול התפילין והמזוזה בשביל כך ועלה משני להשלים ואי לאו דאין מורידין היו עושין כן אפילו לכתחילה וגם סה״ת שכתב ז"ל פי׳ שיהיו הד׳ בתים מחוברים יחד מעור אחד או שמא מד׳ עורות ובלבד שיהיו תפורים זה לזה וטוב ונכון לעשותם מעור אחד עכ"ל י״ל דלא אתא אלא לאפוקי בעשה כל בית בפני עצמו דיש לומר שכבר היו עליו שם שני בתים ולכן מסתפק שמא כיון שכבר היה עליו שם ב׳ בתים דמי למזוזה שכתבה בשני עורות ותפרה אח״כ כמ"ש לעיל. אבל בנידון דידן שעיקר עשיית הבתים מתחילה על עור המדובק י״ל גם לסה״ת כשר אפילו לכתחילה והכי דייק לישנא דסה"ת שכתב מחוברים יחד ולא כתב נעשים אלא וודאי כל שעורם אחד מצטרפין שפיר וחשוב כעור אחד וכמו שכתבו ברש״י ותוס׳ ואגודה בשם ר"י ובלא״ה נמי הטעם הב׳ משום שאין בית החיצון רואה את האויר תמוה למעיין ברש״י מנחות דף ל״ה וכן מבואר מאת כל הפוסקים כמבואר בב״י סימן ל״ב ועפ״ז היה המנהג בזמן הרמ״א להעביר עור רצועה על הבית של יד כמבואר למעיין. וגדולה מזו דעת הב״י בתפילין עור בהמה טמאה והשיני״ן נראין מכשיר ג״כ והב״ח אין מחולק עליו רק מטעם דבעינן מותר בפיך אבל לא משו׳ האי טעמא וכ"ש כאן שמחוברין יחד וכבר בארנו שהדיבוק מחשבן לא׳ ואין צריכין להאריך יותר כלל הדברים שתפילין הללו אין פסולן בקודש ואם ירדו יעלו ואין חשש ברכה לבטלה. וברכות יעלו על ראש המניחן:
ואחרי כתבי כל הנ״ל ראיתי בט״ז י"ד סימן ר"ץ שהרגיש בקושיא הנ״ל על התוס' דהוה שלא כסדרן וביקש לומר שדעת התוס׳ בהקדים פרשה לפרשה לא מקרי שלא כסדרן. ותמהני איך נעלם ממנו דברי התוס׳ מנחות דף ל״ד ע״ב ד"ה והקורא שהקשו על פיר״ת מן המכילתא דנקט כתבן שלא כסדרן יגנזו מוכח בהדיא דס״ל בהקדים פרשה לפרשה לא מקרי כסדרן דאל״כ לא מקשי על פר״ת מידי מיהו במרדכי מצאתי שהביא באמת יש מפרשים דכסדרן לא קאי רק אפרשה עצמה ותמהני למה לא הביאו הט״ז הן אמת שקשה לי קצת למה נפסול הקדים פרשה לפרשה והיינו מדכתיב והיו בהוייתן יהיו הא קיי״ל בריש פסחים דבתרי עניני אין מוקדם ומאוחר בתורה ולפרש״י יש ליישב קצת כיון דע״כ הנחתן בבתים הלכה למשה מסיני א״כ גם סדרן הוא כפי הנחתן בבתים אבל לפר"ת שהנחתן בבתים אינם כסדר הכתוב בתורה ובמרדכי כתוב לדעת ר״ת דכתיבה גזירת הכתוב היא שיהיו כתובים כסדר הזה שכתובין בתורה א״כ קשה טפי ועיין תוספות ברכות דף י״ד ע"ב ד״ה למה דאין אנו חוששין למה שקדמה בתורה שאין מוקדם ומאוחר בתורה וא״כ קשה טפי למה פסול בהקדים פרשה לפרשה וצ״ע:
ואחרי כתבי כל הנ״ל מצאתי ראיתי לאחד קדוש מדבר הוא הרב הגדול מנחם עזריה בתשובה סימן ל״א כתב שיש מתחכמים לעשותן דוקא מארבעה עורות וכתב ואפשר דראייתם ממשנה דכלים פי״ח תפלה ארבעה כלים וכתב הרב ז"ל דאיתנייהו לתרווייהו דבמנחות נאמר שיהיו מעור אחד אבל גם משני עורות כשרים כדאיתא בסה״ת ואף שיש מקום פקפוק בראייתו די״ל בהתיר קציצה ראשונה ותקנה באמת אינם כשרים וארבעה כלים הוו שפיר אפילו הם מעור אחד מ״מ ודאי לא בשופטני עסקינן שיתקנן כדי לגנזם כיון שהם פסולים וגם ראיתי בערוך שפירש לכך נקרא כל בית קציצה לפי שכל בית קצוץ מחבירו ולפי דבריו משמע שסדר עשייתן היא כך ואולי מזה יצא טעות הסופרים שהביא במרדכי שהיו חותכין אח״כ העור שבין בית לבית וכיון דמדבריו משמע שסדר עשייתן כך ובודאי לא נעלם מהרב סוגיא דמנחות שנעשין מעור אחד וגם הוא מעשים בכל יום ולזה אומר אני שהיו נעשין כעין שעושין בזמן הזה דבאמת הארבעה בתים מעור א׳ רק שאחר כך פורשין עור עליהם לפי שנשארו הבתים פתוחין מן הצדדין ופורשין עור אחד על התפילין וחותכין אותן כדי שיהיה חריצן ניכר ולבי אמר לי שגם הב״ח לא נתכוין לפסול תפילין שלנו שהרי כתב שהמנהג בכל גבול ישראל לעשותן מעור אחד ורחוק בעיני שישתנה המנהג אח״כ זה זמן רב כפי מה ששמענו ולכן אפשר לי לומר שגם הב״ח לא נתכוין לפסול תפילין הללו כיון שבאמת נעשין ד׳ בתים מעור אחד ואילו לא היו פורשין עור השני עליהם לא היו בידינו לפוסלן כיון שיש ד׳ בתים כהלכתן ולכן אף שפורשין עור עליהם לעשות הדפנות שלימים מכל צד בזו לא כיון הב״ח לפוסלן רק כשתופר הד' בתים כל בית בפני עצמו ואח״כ תופרן ותו לא מידי:
אמנם המנהג שנהגו לעשות למעלה חריץ וד׳ בתים דבוקים לגמרי ודאי לא נכון כיון דהדבק מחברן לאחד אין כאן אלא בית אחד דהא אם אין לו של יד ויש לו שתים של ראש טולה עור ע״ג אחד אלמא מה שנפרד בפנים ומובדל במחיצות אינו מפריד ביניהם ומקרי זכרון אחד וא״כ אין כאן ד׳ בתים כלל שאין כאן חריץ רק רושם ואיננו אפילו כצלע סכין זה ודאי אינו נכון לכן יש ליזהר לעשות הבתים נפרדים כדין וי״ש יזהר שיהיה החריץ עד מקום התפר ולא ידובקו כלל כי אין לומר לדבק טוב. ועיין בסוף ספרי גט מקושר תשובה בענין שיעורן של תפילין: