משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן נא
בדיני חליצה
שאלה
איש אחד נעדר ושבק חיים לכל חי והניח אשתו מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה שמנה חדשים ואיזו ימים רק שלא כלו חדשיו בשלימות רק מקצת מן החודש התשיעי [ואח"כ מת הולד קודם שלשים יום. אי נפטרת ע"י הולד מן החליצה או לא. דשמא לא הי' בר קיימא]:
תשובה
א) הנה בודאי על מ"ש רמ"א אה"ע (סי' קנו ס"ד) בשם י"א דבזמן הזה אפילו לא נכנסו לחודש ט' רק יום א' הוה ולד קיימא ונרשם בש"ע תשובת רשב"ץ שעכשיו נשתנו הטבעיים. תמוה בעיני שהרשב"ץ לא סמך על טעם זה לחוד כמבואר בב"י וידוע כשפוסק מביא כמה טעמים אין לסמוך על א' מהם לחוד והריב"ש (סימן תמו) סתר סברא זו שאין הכרח שנשתנו הטבעיים דשמא בן שבעה הוא ואשתהי או שמא נתעברה מקדם אמ"פ שלא פסק דם וסתה שאין סילוק דמים במעוברת עד ג' חדשים ואין הכרח שנשתנו הטבעיים:
ולפי שעולה ע"ד המעיין בתחילה שאין כאן רק חשש דרבנן [דמדאו' אזלי' בת"ר דולד מעליא ילדן וחכמים הוא דחיישי למיעוט המצוי ע' תוס' (יבמות לו:) ד"ה הא ונדה (מד:) ד"ה דקים או משום דלחומרא דערוה גזרו אטו פיהק ומת תוס' יבמות קיט סע"א ובכורות כ:]. ע"כ אמרתי לבאר שיש כאן אפילו חששא דאורייתא לכמה פוסקים א"כ אפילו באשת כהן שנשאת כבר היתה צריכה חליצה. ואמרתי להאריך קצת לבל יהרסו להקל. הנה אמת שמבואר בגמרא (יבמות לו: שבת קלו:) במת בתוך שלשים אם אשת כהן אינה חולצת דסמכינן שהוא ולד קיימא וכמו שפסק בש"ע (סי' קסד סעיף ז) ובאמת בספר התשובות שלי הארכתי לתמוה והוא דבש"ס איתא בשבת (קלו.) אמר אביי למסקנא פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי באכלו ארי ונפל מן הגג מר סבר מת הוא ומר סבר חי הוא. והנה הרי"ף דחה דברי אביי מדרבא דאמר במת תוך שלשים יום אם אשת כהן אינה חולצת אלמא דרבנן ס"ל במת נמי הוה בן קיימא. וכתבתי בתשובה שתמוה איך דחה דברי אביי דמנ"ל דרבא פליג על אביי בפיהק ומת וגם הש"ע שסתם במת תוך שלשים יום שאינה חולצת באשת כהן והרבה גדולים מן הראשונים שפסקו כאביי ה"ה בעל המאור ורבינו יונה הובא בר"ן (שבת שם) ובעל ההלכות הביאו הרמב"ן במלחמות שם:
איברא דבפיהק ומת גופי' איכא מחלוקה דהמאור ס"ל דפיהק ומת דוקא אבל ע"י חולי הוה כאכלו ארי או נפל מן הגג ובעל ההלכות שהביא הרמב"ן במלחמות ס"ל דפיהק ומת היינו במת ע"י חולי וכן נראה מלשון התו' יבמות (דף לו ע"ב) ד"ה הא (דרבא) [דאביי[ דוקא באכלו ארי קאמר אבל סתם מת הוה פיהק ומת והריב"ש בתשובה (סי' תמו) כתב ג"כ שאפשר שצריכה חליצה מן התורה וכתב ז"ל ונראה מפירש"י דלאו דוקא פיהק ומת אלא אפילו חלה ומת וכתב שכן כתב רבינו יונה והרא"ש ז"ל ולדבריהם הא דאמר רבא במת בתוך שלשים ובאשת כהן אינה חולצת בנפל מן הגג הוא ע"כ וכן נראה מלשון התוס' ביבמות הנ"ל וגם בעל ההלכות סובר כן כמ"ש הרמב"ן במלחמות הרי חבל נביאים שהם רבינו יונה והתו' והרא"ש ובעל הלכות ומשמע שהרמב"ן אינו חולק עליו דבמת ע"י חולי הוה כפיהק ומת א"כ מן התורה יש לחוש לנפל ומי יקל ראש נגדם אפילו באשת כהן ועיין תוס' נדה (מד: ד"ה דקים) מוכח ג"כ דדוקא אכלו ארי:
מיהו מפירש"י שכתב הריב"ש שנראה שסובר דפיהק ומת לאו דוקא אמת דלשון רש"י שבת (שם ד"ה נפל) שפירש שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר מזה נראה דמשמע לי' לריב"ש במת ע"י חולה הוה כפיהק ומת אלא דיש להתבונן בלשון רש"י (ד"ה שפיהק) כתב שאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט שפיהק ומת ואי מפרש כדברי הריב"ש ה"ל לפרושי כפשוטו שמת בלא סיבה חיצונית ודברי רש"י נראין כסותרין. ובתו' יבמות שם כתבו דלא כמו שפי' בקונטרס שפיהק ומת רק באכלו ארי. ואינו ברש"י שלפנינו. ואפשר דלדינא רש"י בשיטת הרי"ף קאי שדחה לדאביי וא"כ להלכה אין ראי' מפירש"י:
וגם בדברי הריב"ש חזינא תמיהא שאחר שצידד לומר דאפשר דמן התורה צריכה חליצה להני פוסקים איך כתב שם בסוף התשובה בנדון זה אפילו נאמר שלא כלו חדשיו אינה צריכה חליצה משום ספק גמור רק משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינה חולצת כדברי הרי"ף ורז"ה מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה יש לו עמוד לסמוך הרמב"ן כו' והמחמיר תע"ב ע"כ ותמוה בעיני איך שם אחר הדלת זכרון וברי רש"י ורבינו יונה והרא"ש שזכרם תחילה ודברי הרא"ש הם (בפ' החולץ סימן ה) שכתב כדברי התוספות ואנחנו הוספנו שכן דעת התו' ובעל הלכות ומי לא יחוש להם באיסור תורה:
ב) ובעיקר הפירוש אם נימא פיהק ומת היינו ע"י חולה אין תלמיד כמוני מכריע בין הרים גדולים מ"מ תורה היא דנראה לכאורה עיקר פירוש רבינו יונה ותוס' דפיהק ומת היינו ע"י חולה והוא דאם נימא כבעל המאור שנראה שהוא כפירש"י דפיהק ומת היינו שלא נראה בו רק חיות מעוטה א"כ תקשי איך אמר בס"ד לאביי נפל מן הגג דברי הכל חי הוא כי פליגי בפיהק ומת מר סבר חי הוא ומ"ס מת הוא וקשה אם נימא דבמת סתמא הוה כנפל מן הגג א"כ תקשי מינה בה דהא רשב"ג קאמר כל ששהה אינו נפל שנאמר ופדיו מבן חודש תפדה הרי שתלה טעם חודש שיצא מספק נפל והשתא תקשי לי' לנפשיה לטעמי' הא כל שלא נולד בו שינוי שפיהק ומת בחזקת בן קיימא הוא וא"כ בבכור שחי למה צריך חודש גם לרשב"ג ואי אמרינן דפיהק ומת היינו מת כדרכו לא קשי' די"ל דרשב"ג ס"ל בס"ד דקפדא תורה על בן חודש שאפי' יתרמי שימות מ"מ הוא בן קיימא ולמסקנא דבפיהק ומת דברי הכל מת הוא לא קפיד רשב"ג מקרא דפדויו מבן חודש אלא כיון דעכשיו קיים הוא ואפ"ה קפדא התורה בבן חודש ש"מ דעדיין לא יצא מחזקת נפל לכן אף באכלו ארי מחשיב ליה לספיקא אבל לדברי בעל המאור ודאי דחיק לפרש דבס"ד דאפילו מת כדרכו אינו בחזקת נפל וא"כ קשה אמאי קפדה תורה בבן חודש ויש ליישב בדוחק דפדיו מבן חודש קאי דאפילו בן שמנה בבן חודש יצא מחזקת נפל דאמרינן אשתהי כדאיתא ביבמות (פ: בתו' ד"ה כיון) ובתוס' (שבת שם ד"ה מימהל) ודוק. מ"מ פשטא דמילתא דבפיהק ומת היינו כדרכו:
ג) ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אני אומר לפע"ד שאפילו נקח דברי רשב"ץ שעכשיו נשתנו הטבעיים ויולדת לט' יולדת למקוטעין ג"כ מ"מ אין לו על מה שיסמוך להקל בלא השלימו חדשיו בשלימות. והוא דלא מיבעי' לשיטת הפוסקים דבמת ע"י חולי הוה ספק נפל וקשה הא איכא רובא דיולדת ולד קיימא דהא ודאי רובא הוא כדאיתא ביבמות (קיט.) דחשיב רוב נשים מתעברות ויולדת ולד קיימא וא"כ קשה למה יוחשב ספק נפל. אלא נראה דהכא איתרע לה רובא דרובא יולדת ולד קיימא ומתקיים עכ"פ שלשים יום וזה שמת תוך שלשים ע"כ ממיעוטא הוא א"כ ריעותא דהרי מת לפנינו מפיק מרובא דיולדת קיימא אינם מתים תוך למ"ד לכן נכרין הדברים שזה נפל ולא נתקיים:
אמור מעתה אפילו תימא שנשתנו הטבעיים ואפשר שתגמור צורתו שיהי' בן קיימא ע"י לידת מקוטעין מ"מ הרי אפילו בסתמא שלא נולד ודאי לט' מקוטעין יש לנו ג"כ רוב המתעברת ויולדת ולד קיימא וע"כ מצד הריעותא דנין שע"כ נפל הוא שראינו שאינו מתקיים שלשים יום א"כ לא יועיל בזה טבע המציאות שנשתנו שהרי קברו מוכיח עליו שזה מת בתוך שלשים ונדון אותו שלכך מת לפי שעדיין לא נגמר בשלימות כפי טבע המציאות ולא נדון מאותן שנולדו למקוטעים והם חיים וקיימים לזה שמת בתוך שלשים שידים מוכיחות שהוא נפל ולא נדון אותו שהמיתה בא מצד אתר אם לא שנולד לט' חדשים גמורים א"כ לשיטת הפוסקים שהבאתי (באות א) שמפרשין דברי רבא באכלו ארי או נפל מן הגג ובמת סתם הוה ספק נפל לא יצאנו מידי ספק זה כי אם בכלו חדשים שלימות מיום ליום ויצא לנו מזה שאפילו למ"ד יולדת לתשעה למקוטעין מ"מ כלו לו חדשיו לא מקרי רק בשלימין ואפילו ספיקא דאורייתא הוה ואוקי אתתא בחזקת יבמה לשוק:
מיהו לדעת הרי"ף (שבת פראד"מ) ורמב"ם (פ"ב הכ"א מיבום) שפסקו במת סתם באשת כהן א"צ חליצה. צ"ל דאע"ג דהרי מת לפנינו איכא רובא דהם יולדות קיימא מן התורה אע"פ שמתים תוך ל'. וקשה מנ"ל הא הא רוב ולדות קיימא אין מתין תוך למד וזה שמת נתלה אותו במיעוט שהרי קברו מוכיח עליו. וצ"ל דכיון דרובן בני קיימא תולין המיתה שבא (יומו) [פתאומית] יותר משתתלה שמחמת שהוא נפל מת דגם לאותן שמתין תוך למד אמרינן רובן בני קיימא הם:
ד) ומ"מ צ"ע שיטת הרי"ף ורמב"ם דהא מיבעי' לן (בשבת שם) אי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג ופשיט בש"ס מדאמר הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן והשתא תקשי כיון דרשב"ג יליף מפדויו מבן חודש דאפילו בלא ריעותא חיישינן לנפל א"כ קשה דילמא לא פליגי רבנן עלי' [דרשב"ג] רק אדומיא דקרא דבלא ריעותא לא מחזקינן לי' לנפל כגון נפל מן הגג ואכלו ארי ואכתי מנ"ל דפליגי רבנן במת ע"י חולי דודאי י"ל דאיכא ריעותא די"ל משום נפל מת ותלינן בנפל ומשמע מזה כשיטת רבינו יונה דבמת ע"י חולי הוה ספק נפל אבל לרי"ף דמפרש דרבא במת סתם קאמר הא גופי' תקשי מנ"ל לרבא במת סתם דפליגי רבנן עלי' דרשב"ג ואין לומר דס"ל לרבא דבמת סתם דוקא פליגי וכדס"ד דגמרא לאביי ובנפל מן הגג לכ"ע חי הוא וע"כ פליגי רבנן במת סתם דא"כ קשה ה"ל להרי"ף לפסוק באכלו ארי דחי הוא ופטורה מן החליצה אפילו תוך שלשים יום:
תו קשיא לדברי הרי"ף אם איתא דדברי אביי שנויים במחלוקת מאי פריך בשבת שם מרב פפא ור"ה אאביי דילמא גם הם פליגי משמע מזה דלהש"ס משמע דליכא דפליג אאביי. ובספר התשובות כתבתי ליישב ואין להאריך כאן. וכבר תמהתי בתשובה על הטור שסתם באה"ע (סי' קסד) להקל באשת כהן אם נתקדשה ולא זכר דברי הרא"ש אביו (בפ' החולץ) דמפרש דברי רבא בנפל מן הגג ואכלו ארי ומשמע אפילו במת סתם הוה פיהק ומת וכמו שהבין הריב"ש מדבריו והטור לא חילק כלל ואין לי להאריך לכפול הדברים אשר כבר הם בספרתי:
עכ"פ גם להרי"ף י"ל בלא כלו חדשיו תשעה שלמים עכ"פ לא תנשא בלא חליצה דאפילו נימא דאפשר שתלד למקוטעין מ"מ אינו יוצא מידי ספק נפל מדרבנן אם לא שכלו חדשיו מיום ליום א"כ אין לו להרשב"ץ על מה שיסמוך וגם הריב"ש שכתב (בסי' תמו) שאפשר לסמוך על הרמב"ן אך (בסי' תמז) דחה הריב"ש גופי' דהרמב"ן אפשר שלא אמר רק להחמיר:
תו קשיא לי על דברי רשב"ץ דאם יתכן בזה שינוי הטבעיים מאי מייתי סמך מקרא דהריון לזמנן של חסידים ראשונים כיון דיתכן בו השתנות הטבעיים ועיין בריב"ש (סי' תמז) שחרה אפו על האומרים כן דא"כ ח"ו יפלו דברי חז"ל בכמה ענינים:
כללא דמילתא שאין לסמוך להתירה אם לא שלמו ט' חדשים שלמים. ומי שרוצה לסמוך על י"א לאו משנת חסידים הוא כאשר בררנו. והמורה בזה להקל יורה כבן סורר ומורה וראוי לחוש לנפשו לאזהרה. דלא ליכוי בנורא ולא יהי' נקי כעובדא דאגמי דסמקי. ומי שרוצה להקל בענין אחרי רואו דברי. אם תמצא ידו לסתור הבנין. אם יגלה לי דעתו אם יהי' שואל כענין. אדע מה להשיב כיד ה' הטובה. כי האמת אהוב מכל אהבה. פה המדבר למען האמת כאשר השיגה ידי. בעזר מחוללי ומעודדי. ארי' ליב בעהמ"ח ג"מ פ"ק נאשעלסק.
ה) איברא דאיכא למידק בתשובת הרא"ש (כלל נב סימן ג ד) שכתב ביש עדות מוכחשת קיי"ל כמ"ש ר"י דתרי ותרי ספיקא דרבנן ולא מוקמינן אחזקתי' ועוד דאזלינן בתר רוב נולדים שהם של קיימא לכן הקלו חכמים שאם אשת כהן אינה חולצת עכ"ל. וקשה מאי ראי' מאשת כהן כיון דהך איירי באכלו ארי כמ"ש בעצמו (בפ' החולץ) והרא"ש בתשובה איירי במת כדרכו ולכאורה דבריו סותרין זה את זה. מיהו נראה דבלא"ה דברי הרא"ש תמוהים במ"ש דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ולא אמרינן אוקמה אחזקתי' והוא פלא דאדרבה אי אמרינן ספיקא דרבנן אמרינן אוקמה אחזקה כמפורש ביבמות (לא.) וא"כ כיון דאיתחזקא ליבום ה"ל למימר אוקמה אחזקתה. לכן נלענ"ד דט"ס הוא בדברי הרא"ש וצ"ל וקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואמרינן אוקמה אחזקתי' דאזלינן בתר רוב נולדים כו' ולכן הקלו כו'. וכוונתו כיון דמן התורה מחזקינן לי' בחזקת בן קיימא כיון דאשת כהן אינה חולצת לכן כיון דאיכא הכחשה דעדים מוקמינן לי' אחזקתי' ובן קיימא הוא כסתם ולדות דהוה חזקה דאתי מכח רובא כמ"ש הרא"ש (פ"ק דחולין סימן טז) גבי גבינות דהוה חזקה דאתיא מכח רובא:
והשתא תו לא קשיא מה שהקשתי הא הרא"ש ס"ל במת סתם היינו פיהק ומת די"ל דזהו מצד הריעותא שנמצא שרוב נולדים שהן של קיימא אינם מתים תוך שלשים אבל זה שדנין עליו אם האמת כדברי העדים שחי' שלשים יום שפיר איכא רובא דבן קיימא הי' ולא נולדה בו הריעותא כלל:
ו) ודע דכל זה הוא בגמרו שערו וצפרניו אבל בלא גמרו שערו וצפרניו לכ"ע אפילו באשת כהן צריכה חליצה לכ"ע וכמ"ש הריב"ש (סי' תמו) ז"ל דבלא גמרו לא אמרו רבנן אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא אדרבה אע"ג דשהה נפל הוא ע"כ. והוא פשוט לע"ד:
אלא שראיתי להרשב"א בחידושיו יבמות (לו סע"ב ד"ה אמר רבא) אבל ספק בן תשעה ספק בן שמנה ונגמר סימניו ולד מעליא הוא ואפי' לכתחילה תנשא עכ"ל. ותמי' הוא בעיני ולא עוד אלא שדבריו סותרין זה את זה דבפ' הערל (דף פ) כתב דרשב"ג אע"ג דגמרו סימניו איירי וכ"כ בשבת פ' ר"א דמילה (קלה:) וכ"כ הריב"ש שם בשם הרשב"א וא"כ תמוה טובה מ"ש בפ' החולץ:
אלא דאיכא למידק מאי פריך בשבת (קלו.) אהא דבעי למימר דס"ל לאביי דפליגי רשב"ג ורבנן בפיהק ומת אבל שאכלו ארי לכ"ע חי הוא ופריך והא ר"פ ור"ה כו' ועביד להו עיגלא תלתא ביממא דשבעה וא"ל אי איתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מיני'. וקשה מאי קושיא הא אביי אמר דבריו לגבי אדם דאית בי' סימן דגמרו שערו וצפרניו משא"כ בבהמה דליכא סימן י"ל שפיר דפליגי אפילו באכלו ארי כגון התם שנשחטה הבהמה כיון דעכ"פ אינו סימן לומר שהוא בן קיימא. ויש ליישב כיון דרשב"ג כלל אדם ובהמה דבאדם שלשים יום ובבהמה שמנה ימים א"כ משמע בבהמה דומיא דאדם כמו דבאדם איירי דוקא בפיהק ומת כמו כן בבהמה איירי שחלה קודם שנשחט אבל בלא נראה בו ריעות' גם לרשב"ג שרי. וא"כ התם מסתמא לא נראה בו ריעותא שלא הי' מאכילן מסוכנת וא"כ פריך שפיר כיון דלא אכל מיני' ע"כ ס"ל לרשב"ג אפילו בלא נראה בו ריעותא אינו יוצא מחזקת נפל בלא שהה וא"ש ודו"ק:
כללא דנקטינן מהני מילי מעליותא. דבלא גמרו שערו וצפרניו בחזקת נפל הוא. ובגמרו נמי במת ע"י חולי פלוגתא דרבוותא הוא בנתקדשה לכהן אפילו דיעבד ולכתחילה ליכא מ"ד שתנשא בלא חליצה כלי שלא כלו לו חדשיו תשעה שלימין: