אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן לז

סימן לו

בענין קידושין שלא ברצונה [שאלה

(המובנת מתשו') בא' שנתן לאשה חפץ בתורת פקדון ובעוד ששניהם אוחזין בחפץ א"ל התקדשי לי בו. היא אומרת שזרקה תיכף החפץ מידה משום דלא רצתה להתקדש לו. וא' מהעדים אומר שא"י אם זרקה מיד. והעד השני בתחלה אמר אף אני אומר כדברי עד הראשון. ואח"כ חוזר ומפרש דבריו שזרקה מיד שהניח ידו]:

א) הנה אם נחליט שהעד השני יוכל לחזור ולפרש דבריו שזרקה מיד שהניח ידו א"כ לפי דבריו אין כאן בית מיחוש שהרי זרקה מיד ואפילו אמר התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים אינה מקודשת כמפורש בש"ס (קידושין ח:) ובאה"ע (סי' ל סעיף ז) א"כ לא נשאר אלא עד אחד וכפי הנראה מתשובת מעכ"ת גם הבתולה אומרת כן א"כ אין כאן אפילו ע"א בהכחשה שהרי השני אינו יודע אם זרקה מיד ואין כאן בית מיחוש כלל כמבואר (בסי' מז) ע"ש דהא מילתא דפשיטא הוא כ"ש כאן שאמר תחלה לשון פקדון וכמו שיבואר בס"ד להלן בדברינו (אות ג) בצדוד זה:

ב) ברם צריכין אנו לעיין מה דינו של עד זה אם יכול לחזור ממה שאמר בתחלה כדברים האלה כנזכר בגב"ע וכפי הנראה שאמר בסתמא אף אני אומר כדברי עד הראשון א"כ י"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ בטל היתר זה. ונראה כי זה דומה למ"ש בח"מ (סי' כח ס"י ברמ"א) באם אמר אף אני כמוהו דסגי בהלך למדה"י וכתב בסמ"ע שם (ס"ק מא) הטעם כיון דמן התורה הוה עדות כה"ג א"כ י"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהא כבר הגיד כפי משפט התורה שייך לומר כיון שהגיד. אמנם מלשון רמ"א גופי' שכתב דמהני אם הלך למדה"י ואי אפשר לו להעיד בפירוש. משמע אם הוא כאן צריך לחזור ולהגיד. ויותר מוכח כן ברבינו ירוחם שממנו מקור דין זה (בנתיב ב ח"ב) שכתב ז"ל מ"מ היכא דלא אפשר לחזור ולקבל עדותו כגון שהלך למדה"י אינו מפסיד התובע בזה כי תקנת חז"ל למעליותא בעלמא עכ"ל. וקשה אפילו הוא כאן מה יועיל מה שיחזור לפרש עדותו הרי כבר העיד מן התורה וממה נפשך אם יאמר כמו הראשון הרי כבר הגיד ואם ישנה הרי לא יועיל כיון שהגיד. ומוכח מזה שיכול לחזור ולהגיד. ואפשר לדמות דבר זה לדינא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד דאיתא שם (סט"ו) דחוזרין ומגידין אף דבהלך למדה"י מקבלין אפילו לכתחילה שלא בפניו (שם סט"ז) מ"מ כיון שעשו הב"ד שלא כדין שקיבלו שלא בפני בע"ד חוזרין ומגידין כמו כן י"ל באמר אף אני כמוהו אף שכשר בהלך למדה"י מ"מ כשהוא כאן חוזר ומגיד ושפיר היה יכול [בנ"ד] לחזור ולהגיד:

אלא דתמי' לי על דברי רי"ו גופי' שבנתיב א' כתב באם קיבלו שלא בפניו הוה עדות כיון דמשכחת לה שמקבלין בהיה חולה וכבר הביא רמ"א דעתו (בח"מ סי' כח סט"ו) דבדיעבד מהני א"כ פשיטא שלא יוכל לחזור שכבר העיד כדת. ואם באין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שהוא מן התורה ס"ל שמועיל בדיעבד שלא בפניו א"כ כ"ש אף אני כמוהו שמן התורה הוה עדות גמורה רק [תקנו] למעליותא בעלמא. דהא אף בדיני נפשות) דחמירי מהני אף אני כמוהו כדאיתא בסנהדרין (ס.) א"כ כ"ש שי"ל שאם העיד כך בדיעבד הוה עדות גמורה. וא"כ אמאי יוכל לחזור ולהגיד הא שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

וכן נראה להוכיח מהא דאף אני כמוהו כשר בדיני נפשות כדאיתא בסנהדרין (ס.) ואם איתא שיכול לשנות אח"כ איך הוה עדות הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שאם יזימום יאמר האחד שאמר אף אני כמוהו שנתכוין לדבר אחר אלא ודאי לא יוכל לשנות. מיהו זה יש לדחות די"ל כל שעשו הב"ד שלא כהוגן וסמכו על אני כמוהו מה שאין ראוי להם לעשות לכך בטל צירוף ב"ד מינייהו ויכולין לחזור ולהגיד וצ"ע. מ"מ דברי רי"ו גופי' נראין כסותרין שאם מועיל בדיעבד גבי קבלת עדות שלא בפניו שהוא מן התורה ואינו מועיל בדיני נפשות בשום אופן עיין תשובות רמ"א (סי' יב) ובתשובתי הארכתי בזה הדין דקבלת עדות שלא בפניו וא"כ פשטן של דברים שאם כבר העיד ע"י אף אני כמוהו לא יוכל לחזור ולהגיד ותימא על רמ"א ואחרונים שלא הרגישו בזה ודברי רי"ו והנמשכים אחריו צ"ע. עכ"פ אין היתר זה כראי מוצק לסמוך עליו בחומר הנושא:

איברא דמ"מ י"ל בכאן לא מקרי חוזר ומגיד דהא דעת הר"ן בפ' שבועות העדות (לא:) במשנה דהשביע עליהם ה' פעמים דאם אמר א"י יוכל להעיד אח"כ ולא מקרי חוזר ומגיד כל שלא אמר היפוך דבריו הראשונים ובב"י (סי' כט) וכן פסק רמ"א שם (סוף סעיף א) דאפילו אמרו אין אנו יודעין יכולין לחזור ולהעיד אם נתנו אמתלא לדבריהם. א"כ אפילו זה העד שאמר בפירוש שלא ידע אם זרקה מיד היה יכול לחזור ולומר שנזכר אם היה נותן אמתלא לדבריו וכן משמע בכתובות (כ:) שאחר שאמר לא ידענא חזר והעיד ועיין ט"ז ח"מ (סי' כט ס"א) דמפרש שהוה בב"ד אלמא דבאינו יודע יכול לחזור עכ"פ אם נתן אמתלא לדבריו א"כ כ"ש כאן שלא אמר בפירוש איני יודע רק אני כמוהו כפי הנראה מן הגב"ע (ולא יפה עשו שלא פירשו בפירוש הלשון שאמר בלשון העד) שבודאי יש לו לומר שלא נתכוין רק לענין עיקר העדות אבל לא למה שלא העיד הראשון כלל רק אמר שלא ידע (ויש לב"ד לחזור ולשאלו אם יתן איזה אמתלא לדבריו למה סתם תחילה כדברי העד הראשון לברורי מילתא טפי) דמסתמא לא דייק בזה שלאו כל אדם יודע שעיקר הענין תלוי בזה שזרקה מיד:

**(דיני נפשות היו נוהגין רק בזמן הבית אבל דינא דמלכותא דינא)**

ועוד דאפילו בדבר הכתוב בשטר כתב הר"ן (פ"ק דר"ה) בשם רז"ה ובטח"מ סי' עא סכ"ד [ובסמ"ע שם ס"ק כו] דיכולין העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו כ"ש בדיבורא בעלמא שאמר אני כמוהו שיכול לומר שלא כוון רק למה שהעיד בבירור וא"כ י"ל מזה הצד לחוד קרוב לבטל הקידושין שאין כאן אפי' ע"א בדבר ברור:

ג) היתר השני הוא ג"כ קרוב לבירור שהרי בתחלה נתן לה בתורת פקדון ובעוד שהיו שנים אוחזין בחפץ אמר לה התקדשי לי בו היינו ממש שתיקה דלאחר מתן מעות דא"צ זריקה כלל כמו שהוא מפורש בש"ס קידושין (יב:) בא"ל כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת וכו' ופירש"י בשעת מתן מעות קודם שקיבלתו וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה הי"א מאישות) וש"ע (סי' כח ס"ד) קודם שנטלתו (אינה) מקודשת [ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הא"מ לי בו ושתקה אינו כלום] דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואולם להסיר תואנה מלב עקש שירצה לחלק כי אולי שתיקה לאחר מתן מעות היינו דוקא לאחר שקיבלתה לגמרי משא"כ כאן שבעוד שניהם אחוזים בו אמר הרי את מקודשת לי אולי זהו נקרא שתיקה דשעת מתן מעות. ולברר הדברים אאריך קצת. הנה הרמ"א (סימן מב ס"א) כתב בלקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה והיא לא זרקה הקידושין מקודשת הואיל בתחלה דיבר עמה מקידושין ובחמ"ח שם (סק"ב) הקשה מדברי רמ"ה (שבסימן כח ס"ד) דבזרק לה הקידושין א"צ זריקה ומ"מ אינה מקודשת וכתב הב"ש (סי' מב סק"ג) דהך דסימן מב מיירי בהיה רצונה להתקדש לכן צריך זריקה כיון דבתחלה רצתה להתקדש ע"ש בב"ש. ודברים אלו דברי תימא הם דאם איתא דאיכא לפלוגי בהכי א"כ קשה דבגמרא בקידושין שם מייתי הך דשתיקה דלאחר מתן מעות אהך דקדיש בציפתא דאסא א"ל הא לית בה ש"פ א"ל תקדוש בד' זוזי שיש בה וע"ז מייתי רבא ראי' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא מהך דכנסי סלע זו בפקדון וכו' קשו בה בפום נהרא מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהל' סברא אי שדינא להו כו' מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין אתו לידה אי לא ניחא לה תשדינהו פריך ר"א אטו כולהי נשי דינא גמירא סברא כו' מחייבנא בהא ע"כ. והשתא לסברת הב"ש יש להפליא הא לא דמי הך עובדא דציפתא לפקדון כלל דשם כבר פשטה ידה וקיבלה הקידושין מרצון משא"כ בכנסי סע זה בפקדון לא נתרצית לקידושין מעולם ולא קרב זה אל זה כלל. אלא הדבר ברור כמ"ש בתשובה בימי חורפי זה כעשרים שנה שמעולם לא הוצרך רבא להביא ראי' ששתיקה לאו הודאה הוא דזהו פשיטא לי' מסברא שאין משתיקה גילוי דעת שחפצה בקידושין וזה פשוט לו מסברא דדברים שבלב אינם דברים רק שבשעת מתן מעות שמקבלת לשם קידושין הרי זה מעשה מוכיח ודברים שבלב דמוכחי וכמו"ש ריב"ש (סימן קע) שהיא פושטת ידה ומקבלת הקידושין וזהו גילוי דעת המוכיח וכן בעובדא דציפתא כיון דלאו ש"פ הוא כשאמר לה תקדש בד' זוזי דבה ושתקה הרי אין כאן גילוי דעת מוכיח שחפיצה בקידושין של ד' זוזי אף שבתחלה נתרצתה ברצון גמור להתקדש בציפתא מ"מ אחר שנתבטלו קדושין הללו שאין בהם ש"פ צריך גילוי מוכיח על קדושין אלו של ד' זוזי שאמר לה שנית וע"ז לא הוצרך רבא לראי' כלל ולא בא רבא להביא ראי' רק שלא תאמר שזהו גילוי דעת המוכיח במה שלא זרקה הד' זוזי כשבא לקדשה שנית דכיון שרצה שיהיה לה בתורת קדושין אי לא ניחא לה תשדינהו ע"ז מביא ראי' דמהך דלא שדיתינהו אין גילוי דעת מוכיח דאם איתא דהא חשיב גילוי דעת מוכיח דה"ל למשדינהו גם בשתיקה שלאחר מתן מעות בפקדון ה"ל להתקדש שהרי יש שחיקה עם גילוי דעת מוכיח דלא שדתינהו אלא ודאי אין זו גילוי דעת מוכיח שאינה חוששת למשדינהו דיראה מאחריות ודברים ברורים הם. מעתה אין מקום לדברי ב"ש בזה דלאו ברצון קדושין תליא מילתא [ועמ"ש לעיל סי' לו אות ב ואות ד]:

ד) ובאמת לפע"ד ברור שכל האחרונים לא ירדו לכוונת רמ"ה גם בס' בית מאיר (סי' כח ס"ד) ראיתי הלום שהקשה על רמ"ה מהא דאיתא בקדושין (נב:) בחטף זוזא מחברי' ושדא לה א"ל מקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים. משמע דבל"ז אף שלא נזכר מריצוי שלה הוה ס"ק. ודברי תימא הם אם רבא גופי' אמר כאן שנתרצתה להתקדש בציפתא דאסא אפ"ה פשיטא לי' דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא כ"ש התם דלא יעלה על הדעת שיסבור שאם יזרוק לה קדושין ותשתוק שתהא מקודשת זהו דבר שלא עלה על לב מעולם. וע"כ סברת רבא דיראה למשדינהו כדפריך רב אחא (שם יג.) ואיך ניזל בתר איפכא. וחלילה שיעלם דבר זה שהוא תלמוד מהרמ"ה שהוא הנשיא הגדול בעיני כל הראשונים ודבריו רובם עמוקים עמוקים. אלא נראה ברור שהרמ"ה בלשונו הצח שכתב ז"ל בטור (סי' כח) וכתב הרמ"ה דוקא דשקליתינהו ואשתקא אבל זרק לה קדושין אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקא ואזלא לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא עכ"ל ומזה נראה דס"ל לרמ"ה ודאי הך חששא דקאמר בגמרא (יג.) חושו לה להך דר"ה ברי' דר"י דכיון דבתורת קדושין באו לידה ה"ל למשדינהו וא"כ הוה גילוי דעת המוכיח דרוצה בקדושין. אלא דס"ל דודאי אין זו דבר ברור כ"כ כדפריך רב אחאי וחששא בעלמא הוא לחוש לה וס"ל דדוקא היכא שקיבלה בדרך פקדון או בדרך קבלה שהי' בידה כבר וזה א"ל התקדשי לי בהם י"ל כששותקת מסתמא סומך עלי' שנתרצית למה שאומר שתתקדש לי לכן צריכה לעשות גילוי דעת המוכיח שאינה רוצה. אבל מי שזרק קדושין לתוך חיקה ודאי אם היתה חפצה בקדושין היתה נוטלתן בידה שמסתמא אדעתא דהכי זרק לה שתקבל בידה אם חפצה בו ומחבבת קדושין שלו וטוב בעיניה להתקדש שכן הדרך שתהא נטלתן מחיקה לתוך ידה לא שתניחם כאשר זרקן מורה דלא איכפת לה כלל בזריקה ואינה רוצה לפשוט יד בהם כלל ובטל גילוי דעת דזריקה והי' כלא הי'. וזה כוונת רמ"ה ולא שקלתינה ר"ל שהניחה מונחים בחיקה ולא עשתה שום גילוי דעת דניחא לה בהם ליטלם מחיקה שהרי מסתמא אדעתא דהכי זרקם שתקבלם לקדושין אבל היא שהניחתם בחיקה אם ישארו ישארו ואם יפלו יפלו י"ל דלא איכפת לה כלל למשדינהו. לכן דייק רמ"ה וכתב לתוך חיקה ולא כתב לתוך ידה והיינו משום דכיון דבידה כבר הם ה"ל למשדינהו משא"כ בנפלה לחיקה אדרבה כל שלא נטלתם בידה מסתמא אינה חפיצה בקדושין לכן לא ביקשה לנגוע בהם כלל ולא לעשות שום דבר ומעתה לא סתרי דברי רמ"א כלל דמ"ש (בסי' מב) היינו שנטל ידה בחזקה ונטלתם בידה רק שהי' בחזקה אז אין כאן גילוי דעת הפכיי נגד הזריקה אמרינן ה"ל למשדינהו משא"כ בזרק לחיקה איכא גילוי דעת הככיי (שלו) [דאילו היתה] חפצה בקידושין היתה נוטלתן מחיקה בידה במקום שהיה ראוי שתטול כסף הקדושין. ומעתה הך דקדושין (נב:) דשדא לה דינר ושקלת' איירי שהיתה חפצה בקדושין רק שהי' גזל. או אפי' נימא דס"ל סברא למשדינהו י"ל דשדא לה לתוך ידה והחזיקה בו י"ל ה"ל למשדינהו אלא שאין נראה כן דרבא ודאי ס"ל מזריקה אין גילוי דעת די"ל שיראה שתתחייב אלא דמיירי דשדא לה והיא פשטה ידה וקיבלתה ואין ענין מזה לדברי רמ"ה וכל זה ברור בדברי רמ"ה ורמ"א ומקום הניחו לי האחרונים בזה שלא ירדו לסוף דעתו:

ומעתה מבואר בעליל שגם בנ"ד שתחילת קבלה הי' לשם פקדון אף שאמר בעוד ששניהם אחוזים בחפץ הרי אין כאן גילוי דעת מצד הקבלה ופשיטות יד שע"ד פקדון פשטה ידה ואין כאן רק מצד שלא זרקתן וכבר מבואר בש"ס דבפקדון אין זו גילוי דעת דיראה מן אחריות והוה ממש שתיקה שלאחר מתן מעות שאין לחוש כלל:

ה) ועוד בה שלישי' כי גם לפי דברי עד הראשון שראה שזרקה רק אפשר שלא זרקה מיד. הנה בדבר זה נסתפק בחמ"ח (סי' כח ס"ק יב) רק הלשון מגומגם שכתב אבל לא השליכה מיד אפשר דהוה ס"ק דלאו כ"ע דינא גמירי והיא נתיראה להשליך. והלשון מגומגם דזה הלשון נאמר בגמרא לרב אחאי דלא חייש לקדושין כלל מה"ט דלאו כולהי נשי דינא גמירי והמחמירין ס"ל כר"ה דה"ל למשדינהו והוא דין שנזכר (בסעיף ה) ושם מקור הספק הלזה אם לא השליכה מיד מה דינה די"ל דכבר נתקדשה ומה שהשליכה אח"כ מיהדר הוא דהדרא בה ולכאורה הי' נראה דלא בעינן השליכה מיד דאי בעינן השליכה מיד א"כ תקשי מ"ש בגמרא (יב:) וכל הפוסקים שתיקה לאחר מתן מעות בפקדון לאו כלום הוא ומבואר בש"ס (יג.) דלהכי אינו כלום דל"ל דה"ל למשדינהו דסברא אי מתברא מחייבנא בהו וקשה לפ"ז אם לא השליכה מיד נימא בפקדון שתיקה לאחר מתן מעות מוכיח דלשם קדושין קיבלה דאל"כ ה"ל למשדינהו ואין לומר דיראה מאחריות דהתינח אי לא שדתינהו כלל אבל כי שדתינהו לאחר ששהתה קצת הרי חזינן שאינה יראה מן האחריות וא"כ אפילו בפקדון תהא מקודשת בשדתינהו אחר קצת שהיי' דחזינן דלא יראה וא"כ ה"ל למשדינהו איד. אלא ודאי כל זמן שעומדין באותו מעמד והעדים שם עדיין כשמשליכתן איגלאי מילתא שאינה חפצה בקידושין והוכיח סופה על תחילתו דאם איתא דארצאי מעיקרא לא הדרה בה. ובנ"ד שלא נודע אם השליכה מיד והיא טענה שהשליכה מיד ולא נתרצתה לקדושין מעולם ודאי יש לאוקמה אחזקה דלא נתרצית מעולם. דהא לעולם לא חיישינן לחזרה אם לא היכא דחזינן דחזרה דהא אדם עושה שליח לקדש ולגרש ולא חיישינן לחזרה בהמשך הזמן אלמא מסתמא מוקמינן בחזקת שעומד בדעתו הראשונה. א"כ היכא דספיקא אם נתרצתה מתחלה אפילו נימא היכא דלא השליכה [מיד] אמרינן כבר נתרצית בקדושין ולא מהני עוד השלכה היינו משום דנאמר שזה גילוי דעת גמורה שבודאי נתרצתה ועכשיו מיהדר הדרה בה והיינו כשאנו רואין חזרה אחר הריצוי. אבל כשרואין שזרקה ואין יודעין אם זרקה מיד מהיכא תיתי לומר שנתרצתה וחזרה רק אחר שראינו שאינה רוצה עכשיו מסתמא לא נתרצתה מעולם. וכך הוא המדה [ועמ"ש בזה בסי' לו א"ג]:

ו) ובאמת זאת עמדי מבטן אמי אנחנה מעודי לשום לב לדברי חז"ל שיהי' הדברים מכוונים ומקובלים למושכל כי כל דבריהם נכונים למבין ואין בהם נפתל ועקש ולא דבר ריק הוא ואם ריק היא מכם. וכמה פעמים שת"ל עלתה בידי למצא דעת קדושים. והדברים הנראים זרים. למשכיל על דבר הם ישרים. כולם אהובים כולם ברורים. כי גם בענין זה יש להפליא איך יהי' דין אשת איש שהוא חמור למאד תולה בידיעת הנשים שהרי רב אחאי סובר שאין לחוש משום דלאו כולהי נשי דינא גמירי לכן לא זרקתן. ואני שואל אם יארע כן בברורי' דתני תלת מאה שמעתי' ביומא דסיתוא ובודאי גמירא וכי ישתנה הדין בשביל זה לחוש לכמותה לקדושין אין זו מדת חכמים. ולא עוד וכי אדם אינו עשוי לקבל קידושי בתו אף שהוא ת"ח א"כ לרב אחאי ישתנה הדין בת"ח לחוש לקדושין. ולא עוד אלא שאפילו לדברי רב הונא ברי' דר"י בפקדון עשה אותם גם הוא יודעת במקצת ובמקצת לא יודעת והוא עפמ"ש הר"ן (קידושין יג.) שגם לר"ה ה"ל למימר טול שלך ותירצו דמ"מ בזה אין יודעת ובקיאות. וא"כ גם על פקדון תמצא הקפידא מקום לנוח אם אתרמי שתיקה לאחר מתן מעות בבנתן דמוריין או בת"ח המקבל לבתו קידושין לאחר מתן מעות וכי ישתנה הדין הלא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא כך הוא דרכה של תורה:

והנלענ"ד בזה דאדרבא כל החששא הוא להעדר בקיאות הנשים כי אילו קים לן שהנשים בקיאות בדיני קדושין לא הי' צריכים לזרוק כלל דמה איכפת לה במה שהוא אומר והיא שותקת כל שאין אומרת או שעושית מעשה ניכר שמרוצית אינו כלום וא"צ לזרוק כלל. רק כל החששא הוא לפי שהנשים אינן בקיאות וסבורות דכל שמחזקת כסף קידושין אוגדתה לקידושין והיא אסורה בכבלי העיגון כי אינה מתגרשת כ"א מרצון הבעל לכן בליכא פסידא מרחקת כסף הקידושין להשליך אותו מנגד שלא ישאר בידה כשאין אחריותו עליה חוששת שמא יארע לה תקלה ע"י זה שמחזקת הכסף לומר שנתרצה ואין ולאו ורפיא בידה מאחר שאינה בקיאה בדין לאמתו באין חשש הפסד מרחקת הכסף כמטחוי קשת משא"כ באיכא פסידא גם (הוא) [היא] חושבת שלא ידנוה ע"י שלא הרחיקה לרצון כי חששה להפסיד. והשתא תו לא קשיא באשה חכמת לב שיודעת שלא תתחייב באחריות נחוש גם בפקדון שיודעות שיכולה לומר טול שלך וכמו כן לרב אחאי ניחוש באשה חכמה דלא קשיא כלל דאדרבה אשה חכמה יודעת שא"צ להשליך כלל:

מיהו אכתי קשה נחוש שיודעות דין אחריות ואין יודעות דין קדושין. לכן נלע"ד דודאי מעיקרא דדינא נאמנות אח"כ אם אמרו שלא נתרצו בפירוש מהימני שפיר והיינו מטעמא דפרישית (אות ה) דחזרה לא שכיחי וכשחוזרת איגלאי מילתא דמעיקרא לא נתרצו אלא שכל שנראה בשעת קידושין כריצוי ולא נודעה החזרה מיד הוה כאילו הוחזקה מקודשת ויש להצריכה גט מדרבנן עכ"פ. מאחר שאנו מחזיקין הנשים בלא יודעות דין קידושין ודרכה להשליכם מפאת חסרון ידיעה חושבין שנתרצית לכן אף שחוזרת אח"כ ואגלאי מילתא שלא נתרצית מעולם מ"מ לא גרע מקלא [עי' אה"ע סי' מו] שמי שעומד ורואה שאינה זורקת מיד חושב אותה לריצוי. מעתה בטלו כל הטענות לחוש ליודעות דין אחריות ואין יודעות דין קידושין דכולי האי לא גזרו דלא שכיחא כלל ומי בקי באשה זו שזו יודעות וזו אינה יודעות וכן נוטין הדברים לפי האמת שאינו רק חששא דרבנן שהרי אמר אתין דשמיע לכו דר"ה חושו לה ואם איתא דאיכא קדושין דאורייתא וכי אינו כדאי לחוש גם לדידן אלא ודאי ליכא רק חששא דרבנן בעלמא לחוש להצריכה גט כנלענ"ד ברור הגם שדבר זה לא שערו הראשונים האמת יורה דרכו. ולמעשה לא על זה לבד אנו סומכין והרי הרמב"ם (פ"ה הכ"ה מאישות) לא חייש כלל לדר"ה והיינו כדפרישית דחששא דרבנן בעלמא. וא"כ כ"ש בנ"ד שלא נודע כלל שלא זרקה מיד לחזרה לא חיישינן ומחזיקין שמסתמא לא נתרצתה מעולם. וגם לשון הרי"ף בקידושין שם שכתב לאפוקי צריכה גט משמע דחומרא בעלמא הוא:

ז) ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמב"ם (פ"ה מאישות דין כה) שפסק דלא כרב הונא ותמהו עליו למה לא פסק לחוש להך כיון דאמרי בגמרא חושו לה. ועפ"ז נראה דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שפסק (שם) בהך דציפתא שהיא מקודשת מספק דשמא האגודה ש"פ במדי וא"כ סוגיא דדייק רבא דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא היינו אי לא פסקינן כשמואל דלשמואל ע"כ מקודשת מספק מטעם הציפתא. והשתא י"ל דודאי רבא מייתי ראי' מברייתא דכנסי סלע זו דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני וזהו דקמ"ל הברייתא ורב הונא דחי מי דמי התם בתורת פקדון אתי לידה סברא אי שדתינהו תהא חייבת באחריות ורב אחאי דחי דלאו כולהי נשי דיני גמירי והנה י"ל דאדרבה רבא ס"ל כשמואל ושפיר מוכיח כדרב אחאי דלאו כולהי נשי דיני גמירי ומוכח דלאו כלום הוא היכא דלא שייך דשמואל וגם לא הוה קידושי ודאי. דאל"כ קשה איך נקטה הברייתא להלכה דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא בכנסי סלע בפקדון התינח בסלע אבל אם קידשה בפחות מש"פ דלענין קידושין מיקדשא (אף בשתיקה דלאחר מתן מעות) דהא כתב הרא"ש (קידושין פ"א סי' יז) דהרמב"ם ס"ל אי שוה פרוטה במדי מקודשת מדאורייתא והיינו משום דכי אית ליה אורחא להתם שווי' פרוטה שפיר מיקדש'. והנה זה אינו אלא לענין קידושין אבל לענין גזילה פחות מש"פ לאו ממונא הוא כלל ואין נזקקין להחזיר עיין ב"ק פ' הגוזל (קה.) גזל ב' אגודות ש"פ וכו' וא"כ תמה על עצמך בקידושי שפחות מש"פ תיקדש בשתיקה לאחר מתן מעות דה"ל למשדינהו וליכא למימר שמא יאבד דאף אם יאבד לא תצטרך לשלם דפחות מש"פ אינו ממון לשלם בפקדון. זה ודאי דבר שאינו עולה על הדעת שהברייתא תשמיע הדין בסלע דוקא ולא בפחות מש"פ. וע"כ דגם בפחות מש"פ שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וע"כ איתא לסברא דאפילו פחות מש"פ לא שדי' דסבורה שתתחייב לשלם וא"כ סברת רב אחי מוכרחת דאי אמרינן על פחות מש"פ לא דיני גמירי שמפורסם כמו שאמרו אדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וע"כ גם היא יודעת אפ"ה לא אמרינן תשדינהו. ורב הונא משום דלא ס"ל כשמואל שפיר דחי מן הברייתא די"ל דגמירי דיני ודברי הרמב"ם ברורים לפי שיטתו שפסק (כאן ובפ"ד הי"ט) כשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי ע"כ מוכח כרב אחי והדברים נכונים כפתור ופרח:

מעתה צריכים אנו לשים לב להפוסקים (בש"ע סי' כח ס"ה) כרב הונא ה"ל לפסוק בקידשה בפחות מש"פ בפקדון גם שתיקה דלאחר מתן מעות מהני. אלא הוא הדבר שכתבתי דחששא דנתרצית מדלא זרקינהו אינו רק דרבנן וא"כ בפחות מש"פ ס"ל להפוסקים דהם קידושי ספק לא חיישינן כלל לסברא דר"ה והכל נכון ומוכרח:

ח) ועל ארבעה לו אשיבנו שאפילו היה שניהם מעידין שקידשה קדושין גמורין רק שלא ידעו אם זרקה מיד או לא זרקה מיד ונאמר דבלא זרקה מיד הוה קידושין מ"מ כיון שעדים אין יודעין ה"ל מקדש בלא עדים שאין חוששין לקדושין וכמ"ש הב"ש (סי' ל סק"ט). ולכאורה נראה שדעת הר"ן אינו כן שהר"ן פ"ב דכתובות (כג.) גבי ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה הקשה הא חד מינייהו פסול ואיך מתחזקת א"א על פומייהו ותירץ דמיירי שא' אומר קרוב לה וא' אומר קרוב לו ועבידי דטעו. וקשה א"כ איך אמרינן האי דאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים וקשה ת"ל דאפי' אי הוה באמת קרוב לה הא ה"ל מגרש בלא עדים דלא מהני כמו מקדש בלא עדים ואיך שייך אין דבריו של א' במקום שנים הא ליכא כאן גירושין כלל. ויש ליישב הר"ן לשיטתיה (גיטין דף פו) דס"ל עדי חתימה נמי כרתי וא"כ אם היה קרוב לה אפילו בלא עדים מתגרשת ושפיר צריך לטעמא דתרוויהו בא"א קמסהדי:

אלא דהגמ"ר ותשובת מיימוני (לה' אישות סי' א) הביאו ראי' מיבמות (לא.) דמוקי בשתי כיתות עדים א' אומרת קרוב לו וא' אומרת קרוב לה ולא מוקי בכת א' ש"מ דכת א' שמסופקין הוה קדושין בלא עדים:

מיהו ראיתי בס' בית מאיר (סי' ל ס"ה) שהביא דברי חידושי רשב"א שמפרש באמת כן בכת א' שהכת עצמן מסופקין אם קרוב לו או קרוב לה עכ"פ חזינן דלא ה"ל טפי מספיקא דרבנן אפילו למ"ד תרי ותרי ספיקא דאוריית' מיהו אפשר לומר דלא פליגי דהרשב"א ור"ח מיירי כשהעדים אומרים שבשעת מעשה ידעו אם היה קרוב לו או קרוב לה רק אח"כ נולד להם הספק כי לא שמו אל לבם היטב שיהיה זכורים וזה ודאי בגדר הספק דשמא ראו שיהיה קרוב לה ונתקדשה אבל אם אמרו שגם בתחלה לא ידעו אם קרוב לו או לה כי לא ביחנו בזה י"ל דכ"ע מודו דמקרי מקדש בלא עדים וא"כ בנ"ד אם אמרו שלא ביחנו מיד לכ"ע אין חשש קידושין:

ועוד נראה דהא דאמרינן ספיקא דרבנן הוא לחוש שמא הי' רוב לה י"ל דהיינו כשאינה טוענת ברי שהי' קרוב לו אבל אם טענה ברי דהי' קרוב לו ולא נתקדשה בכה"ג פשיטא כיון דלא הוה רק ספיקא דרבנן [דנאמנת[ וא"כ פשיטא שנאמנת לומר שלא נתכונה לקידושין מעולם דלעולם נאמנת כיון שאין הכחשה ואין מכחיש לדברי' וגדולה מזו דעת הר"ם במרדכי (קידושין פ' האומר) שאם טעה השליח ואמר לי נשיילה לדידה אם אומרת לא הבינה כו' [ועי' תשו' מיימוני ה' אישות סי' ג] ובתשובה הארכתי שסותר למ"ש [שם תחלה] בתשובות הר' ידידי' ואין כאן מקומו כי בנ"ד דליכא שים הכחשה ודאי נאמנת לכ"ע ולא אמר דהוה ספק דרבנן רק היכא שהיא ג"כ אינה יודעת דיש לחוש שמא ראו העדים אז שהיה קרוב לה א"כ כבר נתקדשה ברגע הראי' ולא פקעו הקידושין אבל כשהיא אומרת ודאי נאמנת דכל אדם נאמן בלא איתחזק כשאין מכחישו:

ועוד כיון דבחד כת גם להרשב"א ה"ל ספיקא דרבנן דמוקמינן לה בחזקת פנוי' א"כ ממילא כשאנו רואין שעכשיו אינה רוצה ואומרת שלא נתרצית מעולם איכא חזקה דמסתמא אילו נתרצותה מעיקרא לא היתה חוזרת שהרי ע"כ זו חזקה אלימתא שאין חוששין לחזרה [ועמ"ש באות ה] דהא כשעשה שליח לקדש ולגרש אף שיכול לבטל השליחות והיא בחזקת אשת איש לא חיישינן לכך דמסתמא עומד בחזקתו הראשונה שעשה שליח לגרש א"כ ממילא כשאנו רואין עכשיו החזרה בפנינו ואומרת שלא נתרצית מעולם יש לתלות דמעיקרא נמי לא רצתה דאל"כ צריכין אנו לומר שנתרצתה וחוזרת וכיון שאין אנו יודעין אם נתרצתה מעולם יותר יש לתלות שלא נתרצה גם בתחלה ולא לתלות בחזרה דכל מילתא מוקמינן אחזקתי' כשאין ריעותא בפנינו:

מכל הלין טעמי נ"ל להתיר הבתולה הלזו בלי גט בלי שום פיקפוק והנה כתב מע"ל שכתב להרב הגאון דק"ק נאשעלסק ואולי כתב בזו איזו סברות להחמיר יודיעני ואם הניח ידו מזו שלא להזדקק כלל תימה הוא בעיני שבדבר כזה שפשוט להתיר לא מצאתי לגוף טוב שתיקה הלזו כי הרבה שקדו חז"ל לתקנת בנות ישראל שלא לעשותן הפקר ח"ו אם העלימו יעלימו גדולי הדור להזדקק לדבר לא כך הוא המדה שרוח חכמים נוחה הימנה בפרט בדור היתום הלזה שחכימין זעירין אינון שיודעין לישא וליתן במלחמתה ויקובל שכר על הדרישה יותר מעל הפרישה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות:

כתבתי וחתמתי יום ו' אלול תק"ע לפ"ק פ"ק ווארשא אריה ליב:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה