אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן כו

סימן כה

בנטבע במשאל"ס, ובענין מים כמלחמה דמי, ובענין חשש שאלה, ובענין מסלפ"ת.

שאלה

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתי לקדמנא ה"ה הר"ר יהודה בהר"ר מנחם והעיד בתורת עדות באם לא יגיד ונשא עונו בזה הלשון ביום ג' תשרי תקע"ח לפ"ק, בין איך גיוועזן איין ארבייטאהרער אין דער מיל של המנוח מו' אלי' במ' משה האב איך גיזעהין וויא ער איז ארויס גיגאנגען פון דער מיל אין דער קריפפע אריין אין האט גיהאט אין דער האנט איין דרענגיל אין מיט דעם דרענגיל האט ער אפ גישטויסן דיא קריפע פון דער מיל אין איך בין אריין גיגאנגען אין דער מיל ווייטער צו ארבעט אין לערך נאך מיין אריין גיין אין דער מיל איין חצי רבע שעה איז אריין געקומען אין דער מיל דער משרת מייסטער של הרחיים של מו' אלי' אין האט גיברענגט דאש קאפפעל של הרר אלי' הנ"ל בידו אין צו מיר גיזאגט בזה הלשון מיר האבען שוין קיין בעל בית ניט ווארום איך האב גיזעהין אז ער איז אריין גיפאלין אין דער וייכסל האב איך נאך גיאגט מיט איין שיפעל האב איך נאר דאש קאפפעל גיכאפט, אין ביום אתמול מיום דלמטה ווען די א"י האבין עהם גיפינען האב איך עהם גיזעהין אין דער שיף וואס דיא א"י האבען עהם גיבראכט האב איך עהם תיכף דער קענט אז דאש דער אייגינער אלי' בעל הבית של הרחיים אין דאש זענין דיא אייגינע מלבושים וואש איך האב גיזעהין ביום ג' ו' תשרי הנ"ל בשעת ער האט אפ גישטוסין דיא קריפפע הנ"ל דהיינו הטלית קטן של נאנקע גיקיפערט מיט קנעפליך מיט אינטער שלאק בלא וגם המכנסים של פשתן ופוזמקאות ומנעלים אין דאש אלץ איז דאש אייגינע. גם בשעת דער א"י האט מיר גיזאגט אז מיר האבען שוין קיין בעל בית ניט האט ער מיר גיזאגט אז דער בעל בית האט אפ גישטויסין דיא קריפע פון דער מיל מיט דעם דרענגיל איז עהם דאס דרענגיל ארויש אויש דער האנט אין וואסער אריין האט ער זיך איין גיבוגין דאש דרענגיל צו חאפין איז ער איבר דעם קאפף אריין גיפאלן כ"ז העיד לפנינו הב"ד החתומים מטה בעונש הנ"ל ה"ה הרבני מו' יהודא בהרר מנחם הנ"ל:

שוב בא לפנינו התורני מו' יהודא צבי במוהרר אורי' והעיד לפנינו בתורת עדות ובעונש כנ"ל וכו' רק בשינוי לשון קצת. שוב בא לפנינו מו' יוסף במו' יצחק והעיד בתורת עדות ובעונש הנ"ל בזה הלשון וויא איך בין גיקומן ביום אתמול בשעת מען האט גיברענגט מו' אלי' הנ"ל אין איהם דער זעהין אויף דעם בליק האב איך עהם תיכף דער קענט אז דאש איז אלי' הנ"ל גם האב איך גיקענט דאס ר' אלי' מיקענט מכבר אז ער האט אין דעם קאפף ערטיר וואס זייא זענין גלאט בלא שערות גם האב איך גיוויסט פון לאנג אז ער האט שער לבן בראש, בין איך גיגאנגען אין עהם אויף גיהובין דעם קאפף האב איך גיזעהין אז ער האט דיא אייגינע סימנים בראש וויא איך האב איהם גקענט מכבר, גם בין איך דער בייא גישטאנן וויא דעם ר' אלי' ווייב איז גיקומן פון ווארשא איידער זיא האט נאך גיזעהן דעם מאן האט מען זיא ניט פריער גילאזט זעהין ביז זיא האט גיזאגט סימנים האט זיא גיזאגט דיא סימנים הנ"ל בראש דהיינו גאלל ושער לבן גם האט זיא גיזאגט אז זיא עהם אפף גישורין האט זיא גילאזט מצד הפנים שערות אריכות וואש זיא האט זייא ניט אפ גישורין אין מיר האבין גיזעהין אז עש גיוועזן כנ"ל גם האט זיא גיזאגט כל הסימנים בבגדים וגם בפוזמקאות אין דאש האבען מיר אללעס גזעהן אז דאש איז אלץ אמת כ"ז העיד מו' יוסף הנ"ל ובעונש כנ"ל. שוב העיד הרר משה בהרר אפרים בתורת עדות ובעונש כנ"ל אין האט גיזאגט דיא סימנים הנ"ל וגם הכירו מחמת הזקן. שוב בא לפנינו מ' שלמה בה"ר יוסף והעיד לפנינו בתורת עדות ובעונש כנ"ל אז ער האט תיכף דעם אלי' דער קענט בטביעת עין גם הכיר כל הסימנים הנ"ל שהיה בו כנ"ל. חוץ מזה הכיר אותו בחוטם שלו דהיינו בזה הלשון אז דער חוטם איז קצר מעט ובאמצע היה שקוע מעט וכן ראיתי בו ביום שנמצא, כל הנ"ל העידו לפנינו:

הב"ד חתימת מטה היום יום ג' דחוה"מ סוכות תקע"ח לפ"ק פה פראגא הק' דוב חונה בפראגא:

תשובה

א) הנה תחילה נדבר בעדות הא"י שהעיד על הטביעה וכיון שחזר בערך חצי רבע שעה הרי בבירור שלא שהה כדי שתצא נפשו א"כ אין דין זה כדין מים שאין להם סוף דאינו רק חשש דרבנן דהא אם נשאת לא תצא, דכיון שלא שהה כדי שתצא נפשו לא מהני ולא מידי כמ"ש רמ"א (בסי' י"ז סל"ד) [עי' לעיל סי' כ"ב א"ז ולקמן סי' ל' אות א] ואפי' למה שצדדנו במקום אחר שא"צ שהייה ב' שעות. בנ"ד בחצי רבע שעה היה הליכת הא"י וחזרתו וא"כ ודאי לאו כלום הוא ואם לא השגיח מיד אחריו לראות שלא יצא במקום אחר ודאי לאו כלום הוא ולקמן (באות ח) יתבאר כפי מה שמדובר עוד מה שלא נאמר בגב"ע הנ"ל ואם לא ראו אחרי הא"י א"כ לא מבעי' שלא היה עדות הא"י תועלת להתרה אף כי גם מגרע גרע לפי מ"ש הטור אה"ע (סי י"ז) לחלק דבלא ראו הטביעה מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים משא"כ בראו הטביעה שאין מעידין עליו אפילו לאלתר בלא סימנין כמפורש בסוגיא דיבמות לדעת הרא"ש:

הן אמת שבנ"ד אין נ"מ כי לפי דעת הרא"ש דבשני עדים לא אמרינן בדדמי וכאן הם שני עדים על הכרת הנטבע ועל טביעת עין של הבגדים מ"מ לפי דעתי יהיה נ"מ בזה אם יש לחלק בין ראה לידע לענין שידובר בו להלן בס"ד:

הנה מחלוקת יש בין האחרונים אם דעת הרא"ש דוקא מי שראה הטביעה אינו מעיד עליו זה שראה בעצמו אבל ידע הטביעה י"ל דלא אמר בדדמי. ואחר אחרון אני בא.

הגאון הנודע ביהודא בקונטרס עגונות (סי' כ"ח) החזיק בסברא זו דידע דינו כראה וראייתו מהא דפשיט ביבמות (דף קט"ו) דמבעיא לן בע"א במלחמה ופשיט ממעשה בשני ת"ח שהיו באים בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כע"א דמיין וקתני השיא ופריך ותסברא מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין. וקשה נוקמא שלא ראו הטביעה [וגם הרמב"ן במלחמות הקשה זה] ודחק לתרץ ויצא לו דידע דינו כראה. ובאמת בצ"ץ דחה זה ג"כ וס"ל דדוקא בראה קאמר הרא"ש והביאו ב"ש גופי' בק"ע (סעיף תי"ד ציון ראשון ואם כן מ"ש (בס"ק פ"ז) בשם הצ"ץ איפכא יש שם ט"ס. ולפענ"ד אפילו דמדומי ראי' אין כאן דהא כבר כתבו התוס' (ד"ה והא) דס"ד דראו הנשים שטבעו אבל לא ראהו שהעלום א"כ בודאי בס"ד עיקר העדות ע"פ הטביעה שראו שנשברה הספינה וטבעו וא"כ לא מצאה הקפידא מקום לנוח על הפושט דפשיט שפיר לסברתו שכל העדות הוא מכח שראו שהיו בספינה ונשברה אם כן ודאי פשיטותו נכונה דמים כמלחמה דמיא וא"כ הדוחה הוצרך לדחות לו שלא התירום (רק) בשביל ההעלאה. וא"כ מה היה מרויח בזה לאוקמה שהעידו על דאסקינהי קמן וחזינהו לאלתר ולא ראו הטביעה דטפי ניחא לאוקמה בסימנין אפילו ראו הטביעה:

ובהכי ניחא מה דקשיא לי מאי פריך ותסברא מים שאל"ס אשתו אסורה שהוא בדרך תמיה וקשה הא רב אשי ס"ל בצורבא מרבנן אשתו מותרת במים שאל"ס כדאיתא (בדף קכא.) וא"כ קשה שמא הפושט תופס סברת רב אשי לכך השני ת"ח התירום די"ל דאם איתא דסליקו קלא אית לי' והיכא דחה אותו בפשיטות [ועי' לעיל סי' כ"ד אות ב]. ולפ"ז ניחא דהכי קדחי לי' שע"כ לא תתפוס הברייתא כפשטה שע"פ שבירת הספינה התירום שאמרו שטבעו עם שבירת הספינה שלא נצטרך להמציא תוספת דברים שלא נזכרו בברייתא דא"כ כיון דמים שאל"ס אשתו אסורה אפילו שהה א"כ משמע ודאי בלא שהה כדי שתצא נפשו אפילו מן התורה אסורה מדגזרו להחמיר אפילו בשהה וראה כל סביבותיו שלא עלה דאם איתא דמיד שנפל למים חשבינן ליה בחזקת שמת לא היו חכמים מחמירין בשהה כדי שתצא נפשו אלא מדגזרו (אפילו) במים שאל"ס אפילו בשהה [מוכח דבלא שהה מה"ת אסורה] א"כ כפי הפשוט דאיירי בלא שהה ודאי אפילו בת"ח אין להתיר. ע"כ אתה דן עליהם שמצד ההעלאה התירום אם כן י"ל דההעלאה היתה באופן דקאמר בש"ס:

וגדולה מזו צריכין אנו לומר דקשה טפי [לפמ"ש] התוס' (שם ע"ב ד"ה וקאמרי) פי' רבינו חננאל וכו' ותימא איך משיאין נשי אנשים שטבעו בטב"ע ושמא איירי שנשחתה קצת צורת פניהם עכ"ל. וא"כ קשיא טפי ל"ל לדחוק לומר דאסקינהו ויהבי סימנין לוקמה בפשיטות דמיירי באסקינהו קמן ולא נשחתה צורת פניהם. וע"כ לומר דהדוחה דוחה שיהיה המציאות אפילו בלא נמצאו שלימים. וכמו כן קשה לפי התוס' [בדיבור הקדום בתי' ב' שם] למה לאוקמה בחזינהו לאלתר לוקמה בסימנין מובהקין ביותר לחוד וא"צ חזינהו לאלתר וכמ"ש רמ"א (בסעיף כ"ו). אע"כ חדא מינייהו נקט דאפילו בסימנין שאין מובהקין כיון דאיכא נמי טביעת עינא וכמו שבארתי בתשובה אחרת:

וצ"ע להך תירוצא דמוקי התוס' שם [בתי' הא'] דמיירי בסימנין מובהקין ביותר א"כ קשה ל"ל חזינהו לאלתר. ובב"ש (ס"ק פ"ג) כתב שהם שני תירוצים בגמרא וכמ"ש במרדכי ומהני הן ט"ע או סימנין מובהקין. ולכאורה תימא דאי כוונת התוס' כן מה מקום לתמיהתן איך מתירין בט"ע בלא שום סימן הא כן הוא ע"פ ההלכה. ונראה דהב"ש מפרש דתמיהת התוס' לפיר"ח שסובר דתרתי בעינן א"כ ע"כ לא איירי בסימנין מובהקין ביותר [ובע"כ לא ס"ל כתי' א'] ולא סגי בט"ע לחודיה. ותירצו התוס' שגם ר"ח מודה (לתירוץ הא' בדינו דמהני ט"ע לחוד רק הגמ' והר"ח מיירי] כשנשחתה צורת פניהם ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה וזהו ודאי (הפסד) שאינו דומה הכרת פנים כשהוא מצורף לכל הגוף (ולא) [כמו בלא] נשאר רק פרצוף פנים לחוד וכבר ראיתי מי שנשתבש בזה וכבר בארתי בתשובה אחרת ביאור דברי ר"ח. ולפ"ז לחד תירוצא גם לאלתר נאמנים על צורת פנים אפילו ראו הטביעה:

ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"א שכתב לענין קברתיו דטעמא משום בדדמי דמשעה שידעה שטבע או שירד במלחמה סומך על הדמיון ומעיד ומזה הביא ראיה דגם לפי שיטת הרא"ש ראה וידע שוין ע"ש. ואני אומר חילוף פירושים יש בכאן שזהו בעצמו השגת בעל המאור על הרי"ף שמצריך שיאמר קברתיו מטעם דמים כמלחמה דמי וס"ל דנפשטה הבעי' מהך דדיגלת דגם במים סמכינן אט"ע בלאלתר דלהכרת טב"ע לא חיישינן לטעות וא"צ סימנין. והרא"ש [והרז"ה] ס"ל דבראה הטביעה חיישינן גם לטעות בהכרה. וזהו עצמה השגת הרמב"ן במלחמות על בעל המאור כיון דטעמא משום לא דייקא א"כ אפילו לא ראה הטביעה כשהאשה חוקרת ונודע לה הטביעה לא תידוק עוד. ובאמת אין זו השגה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דודאי הא דחיישינן שיאמרו בדדמי על הכרת הפרצוף חששא רחוקה היא דהא להרי"ף דפשיט מהך דטבע דדיגלת ולא חיישינן להכרה בדדמי ומכל מקום במלחמה בעינן קברתיו דזה ודאי יש לחוש שלא מת ממש. אבל הך חששא דטעות בהכרה חדושא הוא ודי בזה לחוש בראה הטביעה ממש ולא בידע. ויש ליתן קצת טעם לדבר דבראה הטביעה י"ל שמדמה לפי ענין ראייתו בטביעה שצלל במים אדירים שאי אפשר לו לעלות עוד וא"כ לפי דמיונו שמת בעלה של זו העגונה אם כן אינו מדקדק עוד בטב"ע בנמצא וסובר דמסתמא הוא זה אבל מידיעה לא יתאמת לו כ"כ שהיה בענין שאין חשש שיעלה לכן מדקדק יותר בטב"ע שאין בירור לו כ"כ שמת בטביעה בבירור כמו שמתברר לרואה הטביעה וטרח להציל ולא הציל עצמו. ולפי שבלא"ה חששא רחוקה היא שיטעה בטביעת עין של הנמצא די להחמיר לרואה הטביעה ממת. אבל אם מעיד שמת בטביעה שיש חשש על עיקר המיתה שלא מת כלל אפילו בידיעה חיישינן לבדדמי:

ונראה דיש להוכיח כן מדברי הרא"ש גופי' שכתב ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרת כו' ואפשר דמיירי כשלא נמצא הגוף שלם כו' ולמאי דפרישית שיש חילוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא ע"כ. וקשה מאי ניחא דקאמר הא לתירוץ הראשון בנמצא הגוף שלם מתירין אפילו יודעין מהטביעה שהרי רוב טביעות ע"י ספינה שנשברה או שאר מקרים ששכיחום במקום רואים וע"י קול שעבר בדרך נהר וכדומה וא"כ רובא מקרי ידעו הטביעה וא"כ לא היה היתר לנשים אלו רק בלא נשמע מן הטביעה כלל וא"כ מאי ניחותא. אלא ודאי לא חיישינן לבדדמי רק לזה עצמו שראה הטביעה אם כן שפיר מתירין ע"י אחרים שלא ראו הטביעה דזה לא שכיח דמתרמי שאותו שראה הטביעה הוא שראה ההעלאה ואין זולתו דלא שכיח וליכא מנהג בכה"ג. אבל כשתמצי לומר כששמע מן הטביעה נמי אין מתירין א"כ תמה על עצמך איך נימא דהמנהג דוקא להתיר נשי נטבעים שלא נשמע קול הטביעה דוקא והדברים מוכרחים לפענ"ד:

ועוד נ"ל ראי' מהא דאיתא שם ביבמות (דף קכ"א) דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה אבי הדיא כו' ההוא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשיבסתנא ואנסבי' רבא לדביתהו אפומא דששבוני לבתר ה' יומי. וקשה איך נודע הזמן מסויים של הטביעה עד שמייחד היום שהיה לבתר ה' או ג' יומי דאם נודע הטביעה שוב אין ע"א נאמן. שהרי זו עיקר ראיית הרי"ף דלא חיישינן לבדדמי וע"ז מחלק הרז"ה והרא"ש דבלא ראה הטביעה לא חיישינן לבדדמי. וא"כ ע"כ שם בלא ראה הטביעה איירי וא"כ גבול ה' ימים או ג' מאין נודע הזמן שטבע. א"ו איירי שנודע שטבע במים ומצאוהו אחר ה' ימים. א"כ גם מזה מוכח אע"ג דנודע הטביעה לא חיישינן לבדדמי. וא"כ נראה עיקר כדברי הצ"ץ דדוקא בראה קאמרי חיישינן לבדדמי:

ב) והנה כבר כתבתי דבנ"ד אין נ"מ בזה שהרי יש שני עדים ולא חיישינן בדדמי וא"כ היתה מותרת ע"פ עדים לחוד לדעת הטור דבנמצא שלם ולא ראה הטביעה אפי' אשתהי מעידין עליו. וכבר נודע ששלימים וכן רבים מגדולים עולם צרפו דעת הטור וסמכו עליו עיין בחמ"ח (ס"ק נ"ה בתשובה) שגאוני עולם סמכו על הטור בזה. ולהיות שראיתי כי בתשובת נודע ביהודה (סי' כח) בנה דייק ושפך סוללה על דברי הטור וחשבו בגדר הדחי' וראייתו דמדיגלת מוכח דאיירי בלא ראה הטביעה ואפ"ה בעינן לאלתר:

ולמען כבוד רבינו בעל הטור ורבותינו שסמכו עליו לא אחשה עד אברר ויצא כנוגה צדקו של רבינו בעל הטורים. ובמחכ"ת של הגאון נודע ביהודה שתשובה זו כתבה בילדותו ואגב חורפי' העצום לא עיין בה. ותחלה נבאר מה שהקשה הגאון הנ"ל דיש לתמוה תימא רבתא בההוא דדיגלת דקשה למאן דמקיל בספק תוך ג' ימים וא"כ קשה הך דדיגלת דפריך מינה איך התיר לאחר ה' ימים וקשה אם ראו שנטבע זה אם כן מ"מ האשה מותרת ומנפ"ש אם הוא זה הרי מת ואם נימא שאיש אחר הוא הא מחזקינן לי' שנטבע תוך ג' ימים א"כ הרי הוא ניכר ומה יש לחוש בזה. ודחק לישב תמיה זו דמיירי שא' ראה שנטבע א' בסימן מובהק רק שלא הכירו והשושבין הכירו בט"ע ולא ידע הסימן ע"ש שדבריו דחוקים. וגם קשה א"כ מה הוקשה להרז"ה שינוי הסוגית דבדיגלת לא נזכרו סימנין ומאי קושיא דילמא באמת בסימנין איירי והסוגית שוות דגם (בדף קט"ו) בעינן תרתי לאלתר וסימנין ושתי הסוגיות שוות. אע"כ ס"ל כיון שלא נזכרו סימנין מסתמא בלא סימנין איירי. א"כ כ"ש שאין להעמיד מציאות זה הרחוק שכתב הרב כיון שאין רמז מזה בש"ס. ובזה אדחי דברי הב"ש (ס"ק צ) שביקש לפרש דגם הך דדיגלת מפרש הטור בסימנין שאין מובהקין וגם זה אינו דהא עיקר החילוקים הוא מכח שינוי הסוגית דבדיגלת לא נזכרו סימנין ולקמן [אות ג' ד"ה ואי] אבאר מה שהכריחו לב"ש לזה:

וכבר עלה בדעתי ליישב תמיהת הרב והוא דבודאי לפי הס"ד דהש"ס דפסק כר"י בן בבא דאין כל המקומות שוות ובמים מותר אפילו אחר שלשה א"כ ודאי בכל מקום מוזהרין על תקנות עגונות ובאם היה מצוי נטבע במים צריך להשהותו במים עד ימצאו לו מכירין אם משערין שיהיה באפשרי והשתא י"ל שפיר דההוא דטבע בדיגלת ומלאוהו אגישרא דשביסתנא לא הוציאוהו מן המים פן ישתנה וחקרו עד משלם ה' יומי שלא נמצאו לו מכירין אחרים רק שושביני אם כן ידעו בודאי שהוא לאחר ג' ימים:

וארווח לן בזה מה שהקשו על ר"ת דסובר בנצמא שלם מעידין עליו אפילו אטר כמה ימים והקשו עליו דאם כן מאי קשי' מהך דטבע בכרמי ודיגלת דילמא שלם היה לכן כתב בח"מ (ס"ק נ"ה) שדחו דברי ר"ת בגודא רבא. ולפ"ז לק"מ דע"כ איירי בלא נמצא שלם דקשה מאין ידעו גבול ה' ימים שהרי זמן טביעתו לא נודע וע"כ שהשהוהו במים כ"כ כדי שיהיה ניכר וא"כ ל"ל שנמצא שלם דא"כ אפילו ביבשה מעידין עליו אפילו אחר זמן רב וכמ"ש ר"ת בספר הישר להדיא אע"כ איירי בלא נמצא שלם לכך הוצרכו להשהותו אם כן אידחי הגודא רבא שהקשו עליו הרשב"א וריב"ש:

ועוד נראה דע"כ לא כתב הרא"ש דבספק תוך ג' תולין להקל שנהרג עכשיו היינו דכיון שלא נודע שנהרג אדם מחזיקין שנהרג תוך ג'. אבל אם נודע שנהרג א' ולא נודע מי הנהרג ואחר ג' ימים ביקשו אחר בעל האשה החוקרת אחר בעלה והכירוהו דפשיטא שלא נתיר בזה דנימא שבעל האשה הוא הנהרג מאחר שנודע שנהרג א' קודם ג' ימים א"כ יש לחוש שמא אחר הוא ואף שנראה עכשיו שהוא בעל העגונה שמא נשתנה ואין זו האיש שדנין עליו ופשיטא שלא [יקיל] שום אדם בזה. ודוקא ביצא קול שפלוני נהרג מביא בש"ע (סכ"ז) להקל מכח ממה נפשך אבל אם נודע שיש שם הרוג פשיטא שלא נתלה שהיה הרוג אחר וזה נהרג תוך ג' ימים וזה פשוט. א"כ תו לא קשיא מהך דדיגלית מידי די"ל שראו אדם נטבע בדיגלת ולא נודע אם הוא בעל האשה והיינו הוא דטבע בדיגלת בודאי רק שלא נודע אם זה הנטבע היה בעל העגונה שאנו דנין עלי' ואשכחוה בתר חמשה ימים דבזה ודאי לא יקיל שום אדם שנאמר שזה הנטבע הוא שנמצא א"כ שפיר ידענו מספר ימיו מיום טביעתו ה' ימים וכשהכירוהו ממילא תולין שמסתמא הוא זה שראינו טובע בנהר ואי יש לחוש לאשתני יש לחוש שמא נטבע איש אחר ולאחר ג' ימים נדמה שהוא בעל העגונה [ועי' לקמן סי' כט א"ג] והכי משמע פשט הלשון ההוא דטבע ולא נודע מי רק ידוע שטבע א'. ואידחי נמי הראי' שכתבתי [סוף אות א'] בידעו מהטביעה ולא מוכח רק בידעו מטביעה אבל לא נודע שבעלה של זו נטבע. עכ"פ לק"מ:

אמנם הקושיא שעל דעת הטור דשם לא ראה הטביעה ואפ"ר בעינן לאלתר. הנה הוסיף מיא ואוסיף קמחא די"ל עוד על הטור חדא מנ"ל להתיר בהיה שלם אפילו באשתהי דבתו' ורא"ש כתבו ונהגו להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרה בט"ע בלא סימנים וכתבו התו' והרא"ש הטעם דאפשר דמיירי שלא היה הגוף שלם וע"ז כתב הרא"ש ולמאי דפרישית שיש חילוק בין ראו הטביעה ניחא וקשה דילמא דוקא לאלתר מיירי וכן הוא שיטת הרז"ה באמת. ותו קשיא שכפי לשון הרא"ש מורה דלפי החילוק בין ראו הטביעה מחישב המנהג שנהגו להתיר נשים של הנטבעין בלא סימנין ותו אין צריך לחלק בין שנמצא שלם או חסר רק זה החילוק בין ראו הטביעה ללא ראו ואין עוד א"כ ע"כ לאלתר מיירי דהוא מבואר בהך דדיגלת דבאשתהי לא מהני וכפי זו הסברא שמחלק בין ראו הטביעה אינו מחלק בין שלם לחסר ואיך התיר הטור בלא ראה הטביעה אפילו באשתהי. ועיין בחמ"ח בשם מהריב"ל דמשמע שבאמת מפרש כן:

ג) והנלע"ד בזה ותחלה נבאר מאין יצא לו להטור דהרא"ש מתיר בטב"ע אפילו באשתהי. ונראה שהדברים מוכרחים דהא הביא דברי הרי"ף דפשיט מההיא דדיגלת דע"א נאמן בלא סימנין וא"כ מאי קשיא לי' על מה שנהגו להתיר נשי נטבעים בלא סימנין הא כבר כתב הרי"ף דנפשט כן מדיגלת דא"צ סימנין והרא"ש לא השיג על הרי"ף כלל בזה. אלא ברור דכוונת הרא"ש על מה שנהגו להתיר נשי נטבעים היינו אפילו אשתהי דודאי לא מתרמי תיכף כשנמצא הנטבע שיהיה לו עדי הכרה וקים לי' להרא"ש המנהג שאפילו באשתהי מתירין וזה לא מוכח מהך דדיגלת דאדרבה בדיגלת דבעינן דחזינהו בשעתי' והרא"ש בא ליתן טעם על שמתירין אפילו באשתהי. ומדברי הרא"ש נלמוד שגם כוונת התוס' באשתהי שהרי הרא"ש היה קרוב לזמן רבותינו בעלי התוס' וקים ליה המנהג שהוא באשתהי דאי בלא אשתהי בלא"ה ניחא המנהג ע"פ דברי הרי"ף שדחה סוגיא דר"פ האשה שהלכה דבעי' סימנים א"ו קים ליה המנהג דמתירין אפילו באשתהי ונלמד מזה שגם התו' קאי על המנהג שנהגו להתיר אפילו באשתהי ונאמנו הרא"ש והטור בעדותן על המנהג שהוא אפילו באשתהי:

ועתה נבאר דברי הטור מאין הוציא דעת הרא"ש שמתיר אפילו באשתהי נמצא שלם. ואומר אני אחר שראה הטור דברי הרא"ש על המשנה דאין מעידין על פרצוף פנים שהביא דברי ר"ת בספר הישר בפשיטות דששהוא שלם פשיט שמכירין אדם מת אפילו אחר כמה ימים. א"כ ע"כ הא דפריך אמתני' דבעי למיפשט דר"י בן בבא לקולא פליג מדהתירו הני נטבעים דכרמי ודיגלת אחר ג' ימים. וקשה קושית הרשב"א מאי פשיט מהא דילמא איירי שנמצאו שלימים וזו הגודא רבא שכתב בחמ"ח שדחו דברי ר"ת. וכבר כתבתי דר"ת עצמו הרגיש וכתב דשם איירי שלא היה שלם וכן ראיתי עכשיו גם במרדכי וכבר בארתי בתשובה אחרת כל דברי ר"ת. מעתה סובבת כל הסוגיא שם בהך דטבע בכרמי ודיגלת בלא היה שלם וע"ז מסיק דבעינן חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח וכיון דלפיר"ת סובב הכל על שלא נמצא רק פרצוף פנים עם החוטם שאילו היה נמצא שלם לא היה צריכין למיא דמצמת צמתי א"כ כי היכא דבס"ד ע"כ קים ליה האי עובדא שלא נשאר רק פרצוף פנים עם חוטם אם כן גם למסקנא קאי אשתהי אהא גופי' דאיירי בי' שהוא אסר אבל בנמצא שלם שלא דיבר הש"ס מזה כלום מהיכא תיתי להמציא לחוש באשתהי כיון דקים להו דאין המת משתנה אע"ג דודאי תפח מ"מ ניכר הוא. א"כ ודאי לפיר"ת אין חילוק בין נטבע דאשתהי לשאר הרוג ששהה. דהא ע"כ הני עובדא דכרמי ודיגלת איירי באינו שלם לפיר"ת. ובזה נדחו דברי הריב"ש בתשובה (ס"ס שע"ח) שכתב דר"ת מודה בנטבע דבעינן חזיוהו בשעתי' והיינו משום דס"ל דהני נטבעים דכרמי ודיגלת שלימים נמצאו. ובאמת אם כן אי אפשר ליישב דברי ר"ת גם בהרוג כיון דבשלם איירי מאי פשיט דריב"ב לקולא וכמו שהקשו עליו הרשב"א. אע"כ לר"ת איירי הני עובדי בלא נמצאו שלימים וכ"כ ר"ת להדיא בספר הישר א"ב ליתנייהו לדברי הריב"ש. דלר"ת ודאי גם בנטבע שרי באשתהי והריב"ש לא ראה דברי ר"ת דמפרש הני עובדי בלא נמצא שלם א"כ ממילא דבכה"ג הוא דאמרינן באשתהי מתפח תפח וזהו ברור:

מעתה מה שדחה הגאון הנ"ב דברי הטור מהך עובדא דדיגלת ליתא דשם איירי שלא נמצאו שלימים וזה פשוט וברור. מעתה תו לא קשי' לפוסקים דתלינן להקל גבי תוך ג' נתיר ממנפ"ש אם זה הנטבע הרי מת לפנינו ואת"ל שאחר הוא איך תאמר הא מחזיקין שעכשיו הוא שנטבע. ולפ"ז לק"מ דדוקא באינו חסר ממנו רק שהוא נחבל בפנינו בהא הוא דכתבו הרא"ש והטור להקל בספק תוך ג' ימים אבל אם נחסר ממנו הרבה ודאי לא תלינן להקל שבזמן קצר נחסר ואם כן הנך עובדי לפיר"ת ע"כ בנחסרו איירי ובהא לכ"ע לא תלינן בתוך ג' אפילו במים. ומ"מ צריכין אנו למ"ש לעיל בישוב זה דהרי בספק תוך ג' אפילו החולקין על ר"ת וס"ל דאפילו שלם אין מעידין דהא רבינו המחבר בש"ע (סכ"ז) הביא ב' דעות בספק תוך ג' (ובסעיף כ"ח) כתב על דברי ר"ת שאינו מחוור בעיני האחרונים והיינו משום דמפרשים להני עובדא בהיה שלם לכן י"ל כמ"ש לעיל לכל חד כדאיתא:

ואי קשי' על הטור איפכא הוא דקשי' דלפיר"ת והטור דבראה שלם אפילו אשתהי מעידין עליו הך דדיגלת מיירי באינו שלם ואהא הוא דמסיק והנ"מ בחזיוהו בשעתי' א"כ משמע דבשעתי' אפילו אינו שלם שרי. ומזה נראה דהב"ש ס"ל (בס"ק צ') דהטור מפרש הך עובדא דדיגלת בסימנין וכבר כתבתי [אות ב' ד"ה והנה] דליתא דא"כ אין סתירה מן הסוגיא דפ' האשה שהלכה שהרי גם הך דדיגלת איירי בסימנין וט"ע לאלתר וא"כ מוכח עובדי דדיגלת דאפילו באינו שלם בלא אשתהי מתירין. וזו קושי' גדולה עד שחשבתי בתחילת העיון דלית נגר דיפרקינה:

ד) ואחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים רבינו הטור איך שראה מדברי אביו הרא"ש ז"ל (דבר"פ האשה שהלכה) נראה שדברי ר"ת היו מפוקפקים בידו שהרי כתב ולמאי דפרישית דאיירי בראו הטביעה ניחא. משום שלפ"ז א"צ לחילוקו של ר"ת. וקשה כיון דבמשנה דאין מעידין הביא דברי ר"ת בפשיטות א"כ מאי ניחא לי' טפי בזה. ואי משום דניחא לי' בהא כדי לאוקמה מעשה דב' ת"ח בנמצאו שלימים הא ע"כ לר"ת ההיא דדיגלת ע"כ באין שלימים א"כ גם הך דשני ת"ח מצי לאוקמה באין שלימים. ואף די"ל דבשלמא מעשה דדיגלת י"ל דקים לה לסתמא דגמרא דהכי הוו אבל מעשה דב' ת"ח שהיה בימי רבי ומעיקרא ס"ד שלא ראום אחר ההעלאה א"כ רחוק לאוקמה דבעי לתרץ אפילו שלא נמצאו שלימים וזה יש לו פצים ג"כ. מ"מ נראה דהטור ס"ל דהרא"ש לא הביא דברי ר"ת להלכה אף שקצת רחוק לאוקמי עובדי דכרמי ודיגלת בלא נמצאו שלימים אלא משום דס"ל כמ"ש הריטב"א דהכרה דרבנן ומן התורה לא חיישינן לנשתנה כלל וכבר הבאתי ראי' לדבריו בתשובה אחרת אין להאריך כאן להכפיל הדברים. וכן הדבר מובן מעצמו כמ"ש הרא"ש שפשוט שאינו משתנה כ"כ שידמה לאחר. לכן סמך על ר"ת במילתא דרבנן. וגם מהא גופיה דחשש נשתנה אינו מן התורה שהרי המוחש לא יכזיב שאינו משתנה כ"כ. מיהו אין זו ראיה מוכרחת רק על דאין לחוש מן התורה לנשתנה. אבל [אי] נימא שחומרא דרבנן לחוש לנשתנה אין ראיה ממה שאינו משתנה די"ל דמ"מ גזרו רבנן אפילו שיהיה בדרך רחוקה להחמיר באשת איש. עכ"פ ס"ל להרא"ש כיון דליכא חששא דאורייתא כדאי ר"ת לסמוך עליו ולסבול הדוחק שמוכרח לפרש עובדי דכרמי ודיגלת בלא נמצא שלם וכמ"ש ר"ת בספר הישר בהדיא. אבל היכא דאיכא חששא דאורייתא לא תפסינן דברי ר"ת בהחלט. נמצא לפ"ז בנמצא שלם שלכל היותר אין כאן אלא חששא דרבנן אפילו לא תפסינן פיר"ת שפיר סמכינן עלי' להקל. אבל בהא דאינו שלם לא תפסינן להקל כולי האי להתיר בלא סימנין כיון דבסוגיא (דפ' האשה שהלכה) משמע דבעי נמי סימנים. ושמא בלא סימנין אפילו בלא אשתהי אסור מן התורה אינו שלם. וסתירות הסוגיות מתפרש עד"ז (דבפ' האשה) איירי בלא נמצאו שלימים בעינן נמי סימנין והך דדיגלת איירי בנמצא שלימים ואפ"ה בעינן לאלתר. וניהו דבדרבנן סמכינן אפיר"ת היכא שנצמח מזה חשש דאורייתא חיישינן לי' דשמא אפי' בנמצאו שלימים חיישינן מדרבנן באשתהי. ובזה כל דברי הטור נכונים וישרים דרכיו:

וממוצא דבר אתה למד דגם להרא"ש והטור פשיטא להו דחשש נשתנה אינו רק מדרבנן וכדעת הריטב"א שמביא נ"י במשנה דאין מעידין וא"כ אין ספיקו של הרשב"א מוציא מידי ודאי של הרא"ש והטור. הגם הלום ראיתי להריב"ש בתשובותיו (סי' שע"ט) דפשיטא לי' דהך דאין מעידין מן התורה הוא וראיתו דומיא דאין מעידין עד שתצא נפשו דהוא מן התורה ואפילו במגוייד ע"כ מן התורה וראי' מדפריך (קכ:) למימרא דמגייד חי ורמינהו כו' ומוקי כרשב"א דס"ל יכול לכוות ולחיות ופריך והא מדקתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא ומאי קושיא דילמא במים שאל"ס דרבנן גם רשב"א מודה דמן הארכובה ולמעלה תנשא ולא חשש אלא בדאורייתא. אע"כ כיון דיכול לכוות ולחיות דינא דאורייתא קאמר ואין עדות כלל ואפילו בדרבנן לא מקלינן ומזה דייק דאם נשאת תצא. ובאמת יש לדחות לפי דברי הריב"ש גופי' באותה תשובה דהא דמים שאל"ס דרבנן היינו בשהה כדי שתצא נפשו וא"כ כיון דבמשנה (דף קכ"א.) הכי איתא מעשה בסומא כו' ושהו כדי שתצא נפשו כו' ומעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו. ולא זכר כלל ששהה כדי שתצא נפשו א"כ משמע דאפילו בלא שהו מתירין. וגם בלא"ה אין זו דיוק לע"ד דאין זו מדת חכמים לחלק בענין זה אם אינו טריפה:

וגם במאי דפשיטא לי' לריב"ש בהא דנפל לגוב אריות דאפילו נשאת תצא. הנה מצאנו מפורש ברמב"ם (פ"ז מה' נחלות) בנפל לגוב אריות ונמרים אם אבד זכרו יורדין לנחלה שלא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת ע"כ ואין ספק שנעלמו מן הריב"ש דברי הרמב"ם הללו. ודוחק לומר דמחלק בין אבד זכרו דמדברי הריב"ש משמע שאין כאן עדות כלל וגם לא כתב הרמב"ם אבד זכרו רק משום נחלה. וכן סיים הרמב"ם וכן אם העידו בדברים שחזקתן למיתה כו' הרי דקרו לדברים אלו שחזקתן למיתה גם בתוס' (דף קכא. ד"ה ולא) כתבו בהדיא במים שאל"ס דלא תנשא לכתחילה כמו ברוב גוססין דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן מתין ע"כ. הרי דפשיטא להתוס' בגוסס דדמי למים שאל"ס אף דאין מעידין על הגוסס. וא"כ דייק איפכא להרמב"ם והתוס' הך דאין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד וצלוב היינו מדרבנן וא"כ משמע דכולהי דרבנן גם ג' ימים דרבנן וכבר הבאתי בתשובה אחרת ראי' לזה וא"כ י"ל אשתהי נמי חומרא דרבנן הוא:

ומ"ש הריב"ש דבאשה איכא תרתי חזקה חזקת אשת איש וחזקת חי כבר כתבו התו' [כתובות כב: ד"ה הבא] דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת אשת איש ואפילו בב' אומרים נתגרשה איכא דייקא קצת וכ"ש במיתה גם הארכתי במקום אחר ואין להאריך כאן:

עכ"פ עלה בידינו שלדעת הרא"ש והתו' והטור וכבר הביא בחמ"ח בתשובה (שבס"ק נ"ה) כמה פוסקים דמסכימים עם ר"ת ופסקו כוותי' ולדידהו בנ"ד שנמצא שלם והוכר משני עדים איתתא זו שרי'. אלא שכמה פוסקים מחמירין כמו שהביא בחמ"ח שם ואין להאריך במנינם כי רבותא למיחשב גברי. ולזה נשית ידינו על הכרת המלבושים:

ה) ועתה נבאר הצד השני להיתר במה שהכירו הבגדים בטב"ע ונבאר ג"כ בשני הפרטים אם לא היה רק אחד שהכיר הבגדים כבר בררנו דבלא ראה הטביעה אע"ג דידע לא חיישינן דאמר בדדמי. ואפילו בראה הטביעה נראה דעת מהר"ם פדוואה (בסי' ל"ו) דבבגדים לא חיישינן לבדדמי ולכאורה הוה קשיא לי כיון דבראה הטביעה חיישינן לומר בדדמי על הכרת הגוף גם בבגדים היה נראה לחוש לבדדמי. וכן מצאתי שגם הגאון נ"ב הרגיש בזה:

אמנם לפענ"ד דברי מהר"ם פדוואה נכונים והוא ע"פ מ"ש בתשובה ליישב מה שפירש"י (דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים) ופירש"י דלכך צריך סימנים שהמים משנים צורת הפנים והתוספות הקשו עליו דאמרינן דמיא מצמת צמתי. וכתבנו ליישב [עי' לעיל סי' כב א"ב ד"ה ובזו] דודאי לא שייך בדדמי אם אין כאן שום שינוי איך נאמר שיטעה במראה ראובן שהוא שמעון אבל לפי שהמים משנים צורת הפנים ואית ביה שינוי יש לחוש שטעות הוא בידם. והא דאמרינן דמיא מצמת צמתי היינו משום שהמים צומתין ואינו משתנה כ"כ עד שלא יוכר בינו לזולתו אבל אם לא היה המים גורמין שום שינוי לא הוה שייך בדדמי. וגם התוס' אפשר דמודו דודאי אדם יש לחוש טפי שכל מת משתנה קצת כדאמרינן [במס' ע"ז כ:] ממנה מת ממנה פניו מוריקות אלא שתפסו על לשון רש"י דמשמע להו שהמים גורמין שינוי וא"כ צדקו דברי מהר"ם דבהכרת בגדים לא חיישינן לבדדמי. וכן משמע מהא דב"מ (דף כג:) בכלים ששבעתן עין מהדרינן לצורבא מרבנן בט"ע ולרבנן אפילו לא שבעתן עין מהדרינן. וברמב"ם וש"ע ח"מ (סי' רסב סכ"א) בכלים ששבעתן העין חייב להכריז אי אמרינן דבגדים וכלים נמי שייך בהו בדדמי איך מהדרינן הא ודאי הוא יודע שאבד כלי מ"מ שמא זה אינו שלו ומתוך שיודע שאבד אומר בדדמי א"ו בכלים ובגדים לא חיישינן לטעות לבדדמי. ואין לומר דדוקא בת"ח קאמר דמהני טב"ע דדייק טפי. דכבר כתבו התוספות ב"מ (דף יט. ד"ה אבל) ובגיטין (דף כז ע"ב ד"ה ודוקא) דגם ע"ה אית לי' ט"ע רק דמחשדינן לי' דמשקר אבל בעדות אשה כלום חילקו בין חבר לע"ה. א"כ נראה כדברי מהר"ם פדוואה דבבגדים לא חיישינן לבדדמי. כ"ז כתבתי להתלמד במקום אחר ורבים ישתו לא לימא. אבל בנ"ד שיש שני עדים על הכרת הבגדים בט"ע לא חיישינן לבדדמי. דדוקא בגוף שעשיי להשתנות ולא ימנע מהיות איזה שינוי ונפוח בשהה לאחר מותו וכ"כ בחמ"ח (בסעיף כ"ו ס"ק מ"ח) דכל זמן שאינו מתקלקלת צורתו ונרקב [מעידין עליו] אבל בשביל שבמים לא חיישינן שנשתנה כ"כ וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג מגירושין דין כ"ב) שכתב אם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה משמע דכשהוא במים אפילו נתפח מעידין עליו שהרי נשתנה משמע כ"כ וכ"כ בלח"מ:

ועיין בכ"מ הביא דברי הר"ן שהיתה גרסתו ברמב"ם כ"ד שעות וכתב שט"ס הוא והנוסחא אמיתית (י"ב) שעות (וכתב שהטעם שכ' רבינו אם שהה שעות משום דאמרינן בגמרא חזיוה בשעתי' משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שני' דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן לה] ע"ש. ואינני כדאי לדבר נגד הר"ן אבל לא ידעתי מנ"ל שט"ס הוא דבגמרא איתא חזיוה בשעתי' ואפשר שמפרש הרמב"ם בשעתי' היינו אותו מע"ל ולשון בשעתי' אינו מיוחד על שעה דוקא. שמצינו חביבה מצוה בשעתה וכן כסעודת שלמה בשעתו היינו זמן מרובה. וכן מרגלא בפומי דאינשי על בשר ששהה ג' ימים שהוא שעה ראשונה או שעה שלישית. ואולי הרמב"ם לגודל בקיאותו בלשון ראה שבשעה היינו באותו שעה עד אותו שעה והיינו דקאמר אבל אשתהי לשעה אחרת מאותו שעה שנמצא. והיינו מעת. שקרוי בלשון חז"ל על כ"ד שעה מעת לעת. היינו מאותה שעה עד אותה שעה שלמחר. והרי גם להרשב"א והר"ן אתה צריך ליתן גבול לשעות זמניות [שהוא א' מכ"ד למעל"ע] וזה לא מצינו. כי לפעמים שעה נקרא על רגע כמו יש קונה עולמו בשעה אחת ובמקום שהוזבר שעה הוא זמניות [לפי ענין היום] כמו אוכלין כל ארבע וזה לא שייך בנטבע. וכן בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אינו אפילו אחד מכ"ד. ורבים ככה. וא"כ גבול שעה זמניות מנ"ל שהוא אחד מכ"ד ליום לכן ס"ל להרמב"ם דקאמר הכי הנ"מ דחזוי' בשעתי' אבל אשתהי היינו משעה לשעה והיינו מעל"ע דאל"כ אין גבול לשהי'. וגם בסמ"ק כתב כ"ד שעות:

וגם במה שנראה מדברי הרמב"ם דדוקא בנתפח אין מעידין השיג עליו הרשב"א [והובא במ"מ שם] מדקאמר אבל אשתהי מתפח תפח והל"ל אבל אשתהי ונתפח. גם זה ל"ק לענ"ד דודאי דברי הרשב"א דחוקים לומר שנתפח ואינו ניכר [תפיחותו]. ונראה דקמ"ל סתמא מתפח תפח ונ"מ אם העיד עליו שראה לאחר שהועלה מן המים אחר מע"ל (קאמר) [ואמר[ שהכירו כל זמן שלא העיד בפירוש שלא נתפח אין סומכין עלי] וכן אם א"י הסיח לפי תומו שראה לפלוני אחר ששהה אין סומכין עליו דאמרינן דמסתמא תפח. [אבל כשרואין דלא נתפח י"ל דמעידין גם באשתהה]. והנה לפמ"ש דגם במים אע"פ שתפח מעידין עליו א"כ מ"ש הרמב"ם ונתפח היינו שנתפח יותר מדאי וכן מורה לשון שהרי נשתנה:

והנה הלח"מ תמה על הרמב"ם למה לא חילק בין איכא מכה דאין מעידין עליו דמיא מרזו מכה כדאמרינן בגמרא. ותירץ דסמך על מ"ש מן הארכובה ולמעלה תנשא ואמאי תנשא כשהוא מן הארכובה ולמעלה אע"כ מיא מרזו מכה. ודבריו תמוהים דהא דמיא מרזו אמרינן אהא דפריך לרשב"א דס"ל מן הארכובה ולמעלה למה תנשא דס"ל בנחתכה רגלי' מן הארכובה ולמעלה יכולה לכוות ולחיות. אבל הרמב"ם דפסק דלא כרשב"א וכן פסקו כל הפוסקים א"כ אפילו בלא טעמא דמרזו מכה נמי תנשא רק בסכין מלובנת אמרינן בגמרא דאין מעידין ובמים ודאי לא שייך כן אפילו לא מרזו מכה וגם סכין מלובנת לא הביא הרמב"ם. לכן נראה לענ"ד דהרמב"ם מפרש דהכי פריך דאיך אתה אומר להעדיף המים מיבשה שלא ישתנה אפילו אחר ג' ימים הא מרזו מכה ומשני באיכא מכה מרזו מכה והיינו מקום המכה הוא שמכאיבין יותר אבל שלא במקום מכה אמרינן דצמתי א"כ לא הוצרך להביא זה דודאי במקום מכה וחבלה אי אפשר להכיר צורתו שהרי הוכה ונפצע רק מן השלם שסביב המכה וע"ז שפיר אמרינן שהמקום השלם נצמת ואינו משתנה ועל מקום המכה אי אפשר להעיד שהרי נשתנה שם. ועפ"ז נראה ליישב דברי הטור שכתב אין מעידין אלא תוך ג' ימים ובמים מעידין אם אין בו מכה וקשה אם אין חבול בפניו מעידין אפילו ביבשה וכן הקשה בב"ש (ס"ק פא) בשם רשד"ם. ולפ"ז נראה דיש חילוק אם יש מכה במים היינו כל מקום פרצוף או אפילו קצתו ולא נשאר שיעור להכרה בלא מקום המכה אמרינן ניהו דמקום המכה אין להכיר מ"מ שאר מקומות מן הפרצוף ניכרין וסגי להכירו על ידן דשאר מקומות לא נשתנו אבל ביבשה אפילו חבלה במקצת מן הפרצוף אמרינן כיון שאין הפרצוף בשלימות משתנה הכל משא"כ מיא דצמתי יוכל להעיד על הנשאר מן הפרצוף אם יש בו כדי הכרה:

ו) ולכאורה הי' נ"ל עוד צידוד קולא והוא לפמ"ש הריב"ש והובא בכ"מ פי"ג הכ"ב מגירושין] שי"ל דהא דבמיא ואשתהי אין מעידין עליו היינו באשתהי ג' ימים מיום שמת דומיא דיבשה אלא באשתהי אבדה המעלה שבמים דצמתי אבל תוך ג' ימים לעולם מעידין עליו. אף שכתב הריב"ש שאין להקל בכך מ"מ אפשר שיהיה סניף. והשתא בנ"ד שנמצא אף שנמצא אחר יו"ד ימים מ"מ לדעת הפוסקים להקל בספק תוך ג' ימים דא"כ ממה נפשך מותרת אם הוא זה שנטבע הרי מת ואפילו [נימא] שהנטבע לפנינו עלה וזה הנמצא אינו זה שטבע מ"מ כיון שאתה מחזיקו לתוך ג' ימים א"כ בודאי הוא זה בעל העגונה שאפילו עלה בודאי ליבשה ומוצאין אותו אח"כ היה מחזיקין אותו תוך ג' ימים. אלא דקשה לפ"ז הך דשני ת"ח דמוקי לה באסקינהו תמן וחזינהו לאלתר ואי לאו לאלתר לא מהני. וקשה ג"כ ממ"נ שכתבתי הא מחזיקין לתוך ג' ימים. והריב"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בתוך ג' ימים ספיקו להחמיר אבל אי אמרינן ספיקו להקל מוכח דבמים אפילו תוך ג' ימים אי אשתהי אין מעידין עליו. ומ"מ יש לדחות ולומר דשם היו בספינה הרבה בני אדם וידוע זמן טביעת הספינה שכבר היה אחר ג' ימים אלא שיש לחוש שאחרים הם:

ז) ועתה נבאר היתר טביעת עין דבגדים בענין חשש שאלה הנה הרב רמ"א (בסל"ב) הביא בנטבע בבגדים והיה סימן מובהק בבגדים לא חיישינן לשאלה ובחמ"ח פקפק שמא יצא לחוץ והשאיל בגדיו לאחר וזהו שנמצא. ולענ"ד ליכא למיחש כולי האי לשאלה ואבאר דלכאורה הוה קשיא לי בהך דיבמות (דף קט"ו ע"ב) בשני ת"ח שהתיר רבי נשותיהן ומוקי באסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים ול"ל כולי האי אפילו בלא שום הכרה היה לו להתירן דהא בפסחים (דף י' ע"א) בעל ובדק ואשכח פלוגתא דר' ורבנן דר' ס"ל בשדה שאבד בה קבר דר' ס"ל בנמצא בה קבר טהור דאמרינן זו שאבד הוא רשב"ג אמר תבדוק השדה כולה. וא"כ תיקשי לרבי (לשיטתי') נימא דהני שני ת"ח שנאבדו הוא שנמצאו ואפילו לא חזינהו לאלתר. ומצאתי בנ"ב (סי' מ"ו) שדיבר מזה וכתב בהך היו הרבה אנשים בספינה. אלא דכתב דדוקא על האדם שנכנס מקילין דיש לאדם חזקת טהרה אבל לא באשה דבחזקת אשת איש קאי. ולענ"ד ליתא דהא פליגי בשדה ומשמע אפילו בימות הגשמים ובקעה בימות הגשמים רשות יחיד גם לטומאה כדאיתא (בפ"ו דטהרות מ"ז) וברשות יחיד לא מהני חזקת היתר. וא"כ אם נדמה להתם א"כ לרבי כל שנטבע אדם יחידי ואח"כ נמצא לא נצטרך להכרה כלל דאמרינן הוא שטבע הוא שנמצא והא ודאי ליתא דא"כ הא דפריך (דף קכ"א.) מהך דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא. נימא כיון דזה טבע ונפל למים אמרינן שזה שנמצא. מיהו זה יש לדחות דשם לא נודע טביעת בעל האשה כלל כדפרישית לעיל (אות ב' ד"ה ועוד). מ"מ קולא יתירה הוא:

לכן נראה דבודאי במים שכיחי נטבעים כי זה הים גדול ורחב ידים והזמן עלול לפגעים וכל הדרכים בחזקת סכנה ויש לחוש שזה שנמצא אחר הוא. אע"ג דמשמע בבכורות (דף כ"ה ע"ב) דרבי ס"ל אפילו בשדה דדרכה למוקבר ואפ"ה תלינן שזה שאבד הוא שנמצא מ"מ בלא ידעינן שאבד לא הוה מחזקינן טומאה בההיא שדה והשתא שנמצא הקבר בטלה הריעותא אבל במים אפילו טרם שנטבע זה שדנין עליו יש לחוש למקומות רחוקים שבריבוי אנשים שבכל עולם לא ימנע מפגעי הזמן ואפשר שיש נטבעים תמיד במים במקומות רחוקים והמים מוביליו מרחוק לקרוב. אבל אם נטבע א' בבגדים ואח"כ נמצא נטבע בבגדים והיכורים בט"ע שנטבע באלו הבגדים שפיר י"ל לכ"ע כיון שזה שידענו ודאי נפל למים באלו הבגדים אשר עינינו רואות א"כ כשמוציאין אותו באלו הבגדים ודאי אמרינן שזה שנאבד באלו הבגדים הוא שנמצא. ואפילו שיהיה נטבעים מצויים במים מ"מ נטבעים בבגדים של בעל העגונה לא תוכל לומר ששכיחין. ואי אפשר לנטבע בבגדי בעל העגונה אם לא שתאמר שיצא ושאל הבגדים לאחר וזהו שנטבע וזה ודאי לא שכיח כלל שאין אתה דן כי אם על איש פרטיו ששאל הבגדים מזה וכיון שלא נודע נטבע אחר בבגדים של בעל העגונה תלינן ודאי שזהו באמת אותו שידענו שנטבע והא ודאי לאו דרכי' שיהי' במים אנשים אחרים בבגדים של זה שאי אתה מוצא אלא אחד בבגדי הנטבע. א"כ צדקו דברי רמ"א כפשוטן דבכה"ג לא חיישינן לשאלה דאפילו לרשב"ג דס"ל תבדק כל השדה כולה היינו משום דדרכה למיקבר בשדה אבל זה ודאי אין דרך שהנטבע עלה והשאיל בגדיו לאחר וזה נטבע להא י"ל דלא חיישינן:

ועוד דהא ביבמות (דף קט"ו ע"ב) בעובדא דיצחק ריש גלותא אזיל מקורטבא לאספמיא כתבו התוס' (ד"ה יצחק) דאיירי בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא ושם קיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק. וא"כ אפילו תימא דאין מתירין בראה א' שנטבע במים וידענו מי הוא ואח"כ העלה א' דלא נימא שזה הוא ע"כ מטעם דבמים הוה כמו שכיחי שיירתא והוחזקו דיש לחוש לנטבעים מרחוק מ"מ כיון שמכירין הבגדים ולא הוחזק נטבע אחר בבגדים אלו דלא חיישינן שנטבע אחר בבגדים אלו:

הן אמת שגם על גוף חשש שאלה יש לדבר כיון שלא הוחזק אחר בבגדים אלו למה ניחוש שאחר הוא שנמצא בבגדים. ודברנו מזה בתשובה אחרת [ועי' לקמן סי' ל אות ] דיש חילוק בין שנודע שהלך בדרך זה ואין כאן מקומו דבנ"ד אפילו תימא ששכיח קצת שישאיל בגדיו לאחר מ"מ שישאיל ושיטבע ודאי לא גרע מלא הוחזקו. וא"כ צדקו דברי רמ"א בנטבע בבגדים לא חיישינן לשאלה בפרט שכבר הארכנו בתשובה דרוב פוסקים לא חיישו לשאלה וכן פסק הש"ך בח"מ (סי' ס"ה):

ומצורף לזה השערות לבנות שנמצאו בראשו. וגם הקרחת שבראשו שאינו מחמת זקנה כי צעיר לימים הי' רק מחמת שער בנגע שנהפך ללבן אף שכבר נרפא השחין והוה כמן סימן אמצעי. וגם חיתוך תספורת השערות אם הוא שלא כמנהג אפשר דחשיב נמי סימן אמצעי. ועב"ש (סי' י"ז סי"ז ס"ק נג) דלדעת הרא"ש אם אמר א"י ישראל שיצא עמי מת לא חיישינן שאחר נתלוה עמו. וכ"ש דליכא למיחש שאחר נטבע בבגדים אלו אחר שהשאילו הבגדים שהרי לא הוחזק נטבע אחר בבגדים אלו שידענו:

ח) והנה הגיד לי עוד שהא"י באו מן השוליץ לפראגא באמרם שכבר מצאוהו ושיותן להם שכרם על ככה. וכבר חשבתי לצדד איזה היתר מזה. אבל נראה שאין זה מסיח לפי תומו דאפשר דלא הכירוהו כלל רק לפי ששמעו שזה נטבע ודאי קאמרי בדדמי שלא נשמע נטבע אחר ואמרו כן כדי לקבל שכר. ולא עדיף מלהשביח מקחו דאינו נאמן. ואין לומר שיודע הא"י שלא יתנו לו שכר אם יהיה איש אחר. חדא י"ל שלא הכירוהו כלל וחשבו שמסתמא זה הוא ואפי' למ"ש לעיל דבלא ראה הטביעה לא חיישינן שאומר בדדמי היינו כשהוא בר עדות אבל בא"י שמכוין לקבל שכר י"ל דלכך אומר שהוא זה אעפ"י שאין מכירו כלל דשמא יהיה זה ויטול שכרו משלם ואם לא יהיה זה ג"כ דרך ישראל ליתן שכר על כך כדי שיבא הנטבע לקבורת ישראל עכ"פ שכר טרחן מקוין ליטול ועוד דשמא מעיקרא ראו שאיש אחר היה וכשישתהה בידם שנדמה לזה באו לקבל שכר עליו:

הגם שראיתי בתשובת צ"ץ (סי' מ"ה) שצידד אף שהיה מתכוין לקבל שכר מ"מ כיון שהא"י יודע אם לא ימצא כדבריו שהוא פלוני לא יתנו לו שכר א"כ מוכחא מילתא דקושטא קאמר. ולענ"ד אינו דאולי ידע שכבר עברה צורתו וחשב שיאמינו לו ויתנו לו שכרו כיון שנאבד האיש ההיא חושב כי מסתמא זה הוא ועוד כיון דלאחר ג' ימים לא סמכינן אהכרה די"ל שנשתנה א"כ י"ל שגם הגזלן ראוהו אחר ג' ימים ונדמה לו שהוא זה. מיהו בתשובת צ"ץ היה המעשה שהיה מונח במים ואין לחוש שנשתנה דהגזלן ראוהו כשהיה עדיין במים מ"מ אפשר שאינו מכירו כלל רק לפי שיודע שמחפשין הרוג שמא יאמינו לו שהוא זה ואי לא יאמינו אינו מפסיד כ"כ בשביל זה מאחר שלדעתו בודאי יהיה זה שחושבין שנהרג א"כ הוא אצלו קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וכן איתא בב"ק (דף קי"ז) דדני בגיתי. ומה שהביא בתשובת מיימוני להלכות גירושין (סי' ט) באם אמר למה אינכם מביאים אותו יהודי שנהרג והוא שוכב באותו מקום והדר אמר ואני הייתי לוקח ליטרא מכם ומביאו בעגלה שלי לעיר פלונית וקא חיישיתו הואיל והזכיר ממון בעדותו כו' אדרבה כ"ש דאלים סהדותיה אם יאמרו הראהו וניתן לך ליטרא להביאו דאיכא להימוניה טפי כו'. עכ"ז נראה דלא דמי דשם לא היה מבקש ממון דוקא שאילו רצה דוקא ממון למה לו לפרוט המקום ששוכב שהיה יכולין לילך מבלעדו אלא ודאי לא נתן עיניו בממון ושכר טרחו שואל להביאו. אבל אי אתא אדעתא דממון דוקא י"ל דלאו מסיח לפי תימו הוא כלל דבשביל ממון אומר מספיקא שמא יהיה זה ויכירוהו אותן שהיו מכיריו. ועוד בנ"ד כבר הקדימו להן שכרן שלא ביקשו להראותו עד שיקדימו להן שכרן א"כ י"ל דאפי' יאמרו אח"כ שאינו זה עבדי לאחזוקי שקרייהו אשר יאמרו כי הוא זה שהם יודעיו ומכיריו אף שאין מכירין אותו כלל. וגם מלשון הגמי"י שכתב הדר אמר משמע שמתחילה לא הזכיר ממון כלל משמע שחושש לומר הוכיח סופו על תחילתו ודלא כמ"ש בצ"ץ:

מיהו נראה אם ידוע שאותן א"י הכירוהו קודם א"כ שפיר י"ל כיון שבאו מיד למקום שהיה זה א"כ מסתמא הכירו מיד בהוציאם אותו החוצה מן המים שהרי הם חזיה בשעתיה ואז היה ניכר ואם היה אחר לא היו באים לכאן למקום שהיה הנטבע. ולחוש שראו אח"כ שנשתנה ודומה לבעל העגונה לכך באו לכאן. לא חיישינן כולי האי. דודאי אילו היה ניכר בתחילה לאחר לא היו סומכין לבא לאשת הנטבע. ובכה"ג ודאי מוכחא מילתא שהכירהו מיד וכולה האי לא תלינן שבתחלה היה ניכר לאיש אחר וכשראו שנשתנה באו לבשר שמצאו לזה דכולה האי לא חיישינן. וסניף מיהו הוה להנ"ל:

שוב הוגבה עדות שמיד שבא הא"י עם הקאפל יצא היהודי וראה בכל צדדין ולא הלך עד שבאו אנשים רבים והסתכלו ושהו ערך ג' שעות. א"כ פשיטא דיש לו דין מים שאין להם סוף שהרי בחצי רבע שעה שהסיח הא"י לפי תומו שלא מצא אין בו כדי שילך למקום רחוק ומסתמא היה רואים אותו כשהסתכלו אח"כ לכל צדדין א"כ שהו כדי שתצא נפשו. ואין כאן חשש רק משום מים שאל"ס לא תנשא לכתחילה. וא"כ פשיטא שיש לסמוך על כל הני צדדין להתירה חדא שהכירוה והיה שלם כדעת הטור וגם מצד ט"ע דבגדים ויתר צדדין המבוארין למעלה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה