משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן יח
בדיני איסור סירוס
שאלה
האשה שהעיבור והלידה סכנה לה. והבעל אין לו רק בן אחד ולא קיים עוד מצות פו"ר. אם יש להתירה לשתות כוס של עיקרין. או לשמש במוך. או להפרישן זה מזו:
תשובה
א) כבר הביא מעל' ידידי שי' דברי הש"ע אהע"ז (סימן ה' סי"ב) דאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין **(ופנים הללו ובמדינות אייראפא אסור להשקות כיס של עקרין גלי פקודת בעלי הרופאים הממונים לרפאות בידיעת וברשיון הממשלה ודינא דמלכותא דינא.)** כדי לסרסה והוא מרמב"ם וטור וסמ"ג אלא שהב"ח כתב דוקא משום צער לידה שרי כההיא דדביתהו דר"ח (יבמות סה:) דה"ל צער לידה אבל בלית לה צער לידה [יותר משאר נשים] לא (וכ"כ) [מדכתב] הרמב"ם (שם הי"א) דמסרס הנקבה פטור משמע אבל אסור. ואמת שכ"כ הב"ח אלא שדבריו מגומגמין במ"ש ואין לחלק דמשקה לנקבה מותר אבל לסרס בידים אסור דפפ' שמונה שרצים איתא בהדיא דלא שייך סירוס בנקבה [רק ע"י השקאת סם]. נראה שמפרש מ"ש הרמב"ם המסרס הנקבה פטור אבל אסור היינו ששותה כוס של עיקרין דסירוס אחר ליכא בנקובה. וקשה איך יסתור הרמב"ם דבריו דאשה מותרת לשתות כוס עיקרין לכתחלה. ולפרש דהיינו במקום סכנה וצער לידה אינו במשמעות דברי הרמב"ם כלל. גם בשם ספר עצי ארזים הביא [מעכ"ת] דלא שייך סירוס באשה כלל:
ולא ידעתי כוונתם אי כוונתם דאי אפשר לקלקל אברי הלידה באשה הרי משנה שלימה שנינו אין לך פרה וחזירה יוצאה ממצרים שאין חותכין האם שלה שלא תלד והוא במס' בכורות (פ"ד מ"ד) והובא בסנהדרין (דף ל"ג.) וא"כ טעו בדבר משנה ובודאי אין לך סירוס גדול מזה. ומה שיצא להם כן מדברי התוס' פ"ח שרצים (דף קיא. ד"ה בזקנה) שכתבו התוס' דאין שייך סירוס באשה. והנה לכאורה לפום פשטא דש"ס דסירוס תליא במי שמצוה על פרי' ורבי' דהא מעיקרא דייק אכוס של עיקרין הא סירוס אסור ומסיק אלא באשה ופריך לר"י בן ברוקא דס"ל על שניהם הוא אומר פרו ורבו מאי איכא למימר משמע דלר' יוחנן ב"ב שייך נמי סירוס באשה ואסורה לשתות כוס של עיקרין. אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ מאי משני בזקנה ועקרה הא מ"מ אסור ולזה הוכרחו התוס' לומר דלא שייך סירוס באשה. אלא דלכאורה אינו מוכרח דהא כי משני הש"ס בזקן ופריך הא א"ר יוחנן שמן וחמין החזירני לנערותי משמע אי לאו הכי לא שייך סירוס בזקן כמ"ש התו' שם (ד"ה אלא) דזקנה לאו סירוס הוא. וא"כ שפיר י"ל כפשטא דש"ס דסירוס תליא בפרי' ורבי' ואשה שאינה מצווה על פו"ר לא שייך בה לאו דסירוס ואשה זקנה לא שייך בה החזירני לנערותי לכן בזקנה מותר אף לריב"ב דשייך בזה סירוס. אלא דמ"מ דברי התו' מוכרחים דקשה אמאי לא משני בעקר שאינו מועיל לו החזרת חמין אלא ע"כ לומר עקר היינו סירוס וא"כ היה מסרס אחר מסרס וא"כ קשה איך משני בעקרה הא כיון דשייך בה סירוס הוה מסרס אחר מסרס [ועמ"ש לקמן אות ה]. אלא ע"כ גם לר' יוחנן בן ברוקה לא לא שייך סירוס באשה. ואמת שהסוגיא קשה להולמה שהרי הש"ס לא קפיד להקשות רק על מסרס אבל לא משום מצות פרי' ורבי' [עי' תוס' שם קי: ד"ה והתניא]. וא"כ כיון דמשני באשה מאי קשי' ליה מריב"ב דמ"מ אין איסור סירוס באשה אע"ג דמצוה על פו"ר [כיון דאין שייך בה סירוס]. ואי קשיא לי' איך תמנע ממצות פ"ו עכ"פ על מה שטענו לא הודה לו שעיקר הקושי' שהחל בש"ס להקשות לא שייכא ואם מקשה בפנים חדשות שיש להקפיד בשביל פריה ורביה ה"ל לפרש בהדיא. ועוד ה"ל לשנוי' שכבר קיימה פ"ו [ועמ"ש לקמן אות ד]:
גם מעובדא דיהודית דביתהו דר"ח (יבמות סה:) ששאלה אשה מהו בפ"ו אמר לה לא אזלא שתי' סמא דעקרתא משמע אילו היתה מצווה על פ"ו לא היתה רשאי לשתות עיקרין דאל"כ למה תלתה שאלתה בפ"ו. ועוד הא כבר קיימה פרי' ורבי' דהא יהודא וחזקי' אחי פזי וטוא אחוותא. וע"כ לומר דסירוס תולה בפ"ו. וא"כ קשה לר"י ב"ב דאיכא סירוס באשה וא"כ למה עקרה מותרת לשתות כוס עקרין ובעקר אסור. ואפשר דעקרות האשה אינה מצד סירוס רק מצד כוויצת האם ושהתה עשר שנים ולא ילדה שוב אינה יולדת וזה אינו מצד סירוס. לכן באשה עקרה לא הוה עקרותה סירוס אבל בעקר הוה מצד סירוס:
ועפ"ז יש לפרש מ"ש התו' (ד"ה בזקנה) דלא שייך בה סירוס קאי על עקרה דמייתי התם דאשה עקרה לאו סירוס הוא כמ"ש התוס' (ד"ה אלא) בזקן דלאו סירוס הוא ואינו בכלל מסרס אחר מסרס כיון דלאו בר אלודי הוא ודחי הש"ס דזקן מוליד ג"כ ומסיק באשה ואשה עקרה לאו סירוס מקרי ואם כן לא שייך בה סירוס:
ב) אלא שצריך למודעי דאיך תליא לאו דסירוס בציוו על פ"ו דודאי פשט הש"ס דלר' יוחנן דס"ל אשה מצווה על פ"ו אשה במצות סירוס. ודבר זה הפלא ופלא מי תלה מצות סירוס במצות פרי' ורבי'. הרי בעל חיים שאינם בני מצוה כלל ומוזהרין שלא לסרסן. א"כ יפלא משום דלא חייבת במצות פ"ו לא יהיה שייך בה איסור סירוס ולא יתחייב אם אשה מסרסת עצמה או שותה כוס של עקרין או מסרס האשה ליכא לאו ומסרס ברי' אחרת איכא לאו מפורש בתורה ובארציכם לא תעשו. ואיך נימא דמסרס אשה פטור משום דלא מיפקדא אפרי' ורבי'. זהו מן התימא וכמעט עמדתי משתומם על המראה וחשבתי לית נגר דיפרקני':
אמנם משמיא אנהירינהו לעיינין לפי עומקא של הסוגיא שם בפ' שמונה שרצים (דף קיא.) דמשני בזקן ופירש"י דלאו בר אלודי הוא וכתבו התוס' דלא היה מסרס אחר מסרס דזקן לאו בר סירוס הוא. נמצא לפ"ז יש חילוק דסריס אף שאינו מוליד חייבין על סירוסו דהוה מסרס אחר מסרס משום דמניעת הלידה מכח סירוס אבל כשמניעת הלידה לאו מצד סירוס אין איסור בסירוס כיון דבלא"ה אינו ראוי להוליד ולא הוה בכלל מסרס אחר מסרס. ועיין בחידושי רשב"א שם הסברא דקפדא תורה בסירוס אחר סירוס כיון דנראה כמסרס כיון שבטבע ראוי להוליד מבלעדי סיבת הסירוס. מעתה נראה דלא קפדא תורה אסירוס כי אם בזכר דלולי פעולת הסירוס ראוי הוא להוליד והוא מחבל כלי הלידה זהו סירוס שהקפידה עליו התורה שלולי פעולת הסירוס הי' ראוי לפ"ו. אבל באשה שממילא כשנעשית זקנה לא שייך בה מסרס ואילו היתה ממתנת עד שתזקין שוב לא יהי' בה איסור דהא זקנה לאו סירוס הוא ומתוך שיכולה לבטל כחות הלידה ממילא גם במסרס בידים ליכא איסור סירוס. אלא דאי אשה חייבת בפרי' ורביה א"כ שייך בה איסור סירוס א"כ [אף] שאם תזקין לא יהי' בה איסור סירוס מ"מ הא השתא צריכה לקיים פ"ו ולא תמתין עד שתזקין וא"כ שייך בה איסור סירוס שלא להפסיד אברי ההולדה ואין בידה לבטל איסור הסירוס כיון שמצווה עליה בפרי' ורבי' אינה רשאי לישב עד שתלבין ראשה. אבל אם אשה אינה מצווה על פו"ר לא שייך איסור סירוס דיכולה לישב עד שתלבין ראשה לכתחילה ואז אין איסור סירוס עליה. א"כ מסתמא לא שייך בה עבירת הסירוס כיון דביושבת עד שתזקין לא שייך איסור סירוס ויכולה לישב לכתחילה עד שתלבין ראשה ואין מצות פרי' ורביה מעכבת עלי'. זה דוקא לרבנן דס"ל אשה אינה מצווה על פו"ר. אבל לריב"ב דצריכה לקיים פ"ו ואינה רשאה לישב מבלי קיום פ"ו א"כ גם סירוס שייך בה:
מעתה לא יקשה עלינו למה סירוס בעל חיים אסור אף דלאו בני מצוה. דהתורה קפדא עלן שלא לבטל משום בעלי חיים כלי ההולדה אף דלא שייך אזהרה על הבעלי חי קפדא תורה על דידן דלא נעביד מעשה הסירוס כל שבאדם כיוצא בו אסור. אסור לעשות כן גם בבהמה אף שאינה בת מצוה. לכן ר' יהודא ס"ל [בת"כ] דאין הנקבות בסירוס והיינו משום כיון דאשה נקבה אינה בת סירוס מטעם שבידה להסתרס ממילא בבחירתה כיון שאינה מצווה על פ"ו לכן גם בבהמה אין איסור סירוס. ות"ק ס"ל דלענין בעלי חיים שאינם בחוריים ואסרה התורה הסירוס אין חילוק בין זכר לנקבה. ופלוגתא דתנאי בבהמות הוא. וכמ"ש בספר עצי ארזים. דלא כהגאון ר"א דמיירי באדם ואיכא איסורא דאורייתא דהא ליתא דא"כ אמאי מותרת לשתות כוס של עקרין. ומה שדחק מעל' בזה לחלק בין אברי הלידה לאברי הזרע לא חילק ולא בילק. וברמב"ם (פ"ה מנדה) מבואר דגם באשה יש בצים המבשלים הזרע ע"ש פ"ה דנדה ברמב"ם. ועוד מאן פליג לן לומר איסור דאורייתא בנקבות ומלקות ליכא דגילוי מילתא בעלמא דשייך סירוס גם בנקבות וא"כ אמאי לא לקי. וכ"ש לפי מה שבררנו דלכך אין איסור סירוס בנקבות מתוך שיכולה לסרס עצמו בזקנה דלאו סירוס היא. אם כן משמע דליכא איסורא כלל וכפשטא דסוגיא דשבת:
ג) ובעיקר מה שנדחקו [הובא לעיל ריש אות א] ליתן טעם שהרמב"ם פסק המסרס הנקבה בין באדם בין בשאר כו' פטור משמע אבל אסור [וכ"כ בהדיא בש"ע סי' ה סי"א] נראה דלא קשיא דודאי באשה פשיטא שעכ"פ חבלה איכא וחובל בעצמו נמי איכא איסורא אם לא לרפואה. ובשאר מינים בל תשחית וצער בע"ח מיהו איכא שיעשה כן בחנם. ולצורך באמת שרי:
מעתה גם בארזים נפלה שלהבת מ"ש בשם ספר עצי ארזים שהוכיח דלא שייך סירוס באשה במעשה דאל"כ קשה למה לא חשיב בקידושין (דף כ"ט) דחשיב חוץ מבל תקיף ובעל תשחית ולא חשיב סירוס. ולפ"ז לא קשיא כלל דהא בררנו (אות ב) דסירוס תלי' במצות פרי' ורבי' וכבר הקשה בש"ס (דף ל"ד) מפרי' ורבי' דלא קחשיב וסירוס תלי' בפ"ו. ובלא"ה לא ידענא מאי קשי' לי' הא מסיק בש"ס דאין למדין מן הכללות וספר עצי ארזים איננו בידי לא ידעתי אם הביא ש"ס זה. אך לפי מושכל שלי אפשר שנעלם ממנו הש"ס שאילו זכרו אין מקום להקשות מאי דאמר הש"ס בהדיא אין למידין מן הכללות. ואם יהיה הדיקדוק שהי' להש"ס לתפוס להקשות מסירוס אין זה כדאי להקשות. כ"ש לפי שנדחק מעל' בכח המדמה שאינו דומה לדומה. ואין דרכי לקבל אחריות כל הקושיות. וטוב להשאיר הדבר בקושי' מלבא בפרצה דחוקה. וכבר כתבתי (דמצות פ"ו שייכא בלאו דסירוס) דלאו דסירוס שייך במצות פ"ו]. גם לרמב"ם (ליכא) עשה דלא יטמא ליכא באשה [ומ"מ לא חשיב לה התם]:
ובהכי ניחא קושית התו' בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב ד"ה והא פו"ר) שכתבו תימא מנ"ל דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב להו הא אמרינן קום ועשה לא קחשיב ונדחקו דכל המצווה בפ"ו אסור בהשחתת זרע. ודחוק בעיני לומר דיהיה בו איסור גמור מן התורה שלא מצאנו רק ברמז בער ואונן. ועוד לפ"ז נימא דעבד מותר בהשחתת זרע. ובאמת לא דמי השחתת זרע דאשה לעבד. ומי שירצה [לדחות] באמת יאמר אין ה"נ דגם השחתת זרע מותר בעבד. ועוד דהתו' כתובות (דף ל"ט ריש ע"א) כתבו דבאשה נמי השחתת זרע אסור [א"כ לא תליא זב"ז לשיטתם]. וא"כ נשארה תמיהת התו' מנ"ל דבן נח לא הי' מחוייב בפ"ו הא קום ועשה לא קחשיב. אכן לפמ"ש א"ש טובי דהא (בדף נ"ו ע"ב) חשיב שבע מצות שנצטוו בני נח ר' חידקא אמר אף על הסירוס וא"כ ת"ק ס"ל דאינו מצווה על הסירוס. והכי פסקינן להלכתא (ערמב"ם רפ"ט ממלכים) א"כ ע"כ לת"ק אי הוה מצווה על פו"ר הוה מצווה על הסירוס ג"כ וא"כ מוכח דאינו מצווה על פו"ר דאל"כ הוה מצווה על הסירוס ג"כ דהא בהא תליא. אף דיש לדחות דלעולם בן נח מצווה על פ"ו ומ"מ אינו מצווה על הסירוס ודוקא בישראל שמצווה על הסירוס י"ל דמי שאינו מצווה על פ"ו אינו מצווה [על סירוס] ומי שמצווה [על פו"ר] נצטווה על הסירוס. אבל בן נח אף שמצווה על פ"ו מ"מ אינו מצווה על הסירוס. הא ליתא דהא בסנהדרין (דף נז.) מפרש טעמא דר' חידקא דס"ל דנצטוו על הסירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה ורבנן האי לברכה בעלמא ופירש"י לא לפרות ולרבות צוום רק לברכה בעלמא. משמע בהדיא אי נצטוו על פו"ר גם על הסירוס נצטוו וא"כ ת"ק דלא חשיב סירוס ע"כ ס"ל דלא נאמרו פרו ורבו לבני נח דאם נאמרו פרו ורבו למצוה מוכח גם סירוס כמו לרב חידקא:
ד) ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת נתהלכה ברחבה ליישב הסוגיא דשבת (קיא.) דפריך ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם פרו ורבו מאי איכא למימר. ותמוה (וכמ"ש לעיל אות א') דנהי דמצווה בפ"ו מ"מ לא יחויב שיהי' בה איסור סירוס כמו לרבנן דס"ל דליכא איסור סירוס באשה ומי תלה איסור סירוס במצות פו"ר דהא ע"כ לרבנן נמי טעמא בעי למה אשה אינה בסירוס וע"כ לא שייך סירוס באשה א"כ איך תלו לסירוס במה שמצווה על פ"ו. ולפ"ז ניחא טובי דודאי אי דרשינן פרו ורבו גם באשה שייך [גם באשה] סירוס דהא מפרו ורבו באמת נאסר סירוס כמו לר' חידקא בבני נח. אלא דלאו דסירוס אתי מבארצכם לא תעשו מהא שמעינן לאו. וס"ל לרבנן דלאו דבארצכם לא תעשו לא קאי אאשה אלא אאיש שכבר איכא איסור סירוס מקרא דפרו ורבו מפרשינן נמי הלאו עליו ג"כ:
אלא הא דליכא סירוס באשה נ"ל הטעם דבבכורות (דף ל"ט ע"ב) דפליגי במומין שבגלוי ראב"י סבר מעוך וכתות הוה מומין שבגלוי וכו' וכתבו התו' (ד"ה כולן) דסיפא דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפי' בביצים דאפילו ע"י שתי' אסרינן כו' עי"ש. ונראה דבארצכם לא תעשו קאי נמי אביצים מיהו נראה דלא מחויבין אסירוס רק אאברים שבגלוי דומיא דמעוך וכתות אבל אאברים פנימים שמסתרסין בהם ליכא לאו. וא"כ באשה דליכא רק סירוס בפנימית הגוף שהבצים ורחם של אשה בפנים הוא לא שייך סירוס דלא הוה דומיא דקרא. והא דאסור לאיש לשתות כוס של עקרין היינו דמ"מ החסרון ניכר באברים החיצונים שהזרע יוצא על ידי אברים חיצונים. אבל באשה שהכל הוא בבית הסתרים באברים פנימיים לא שייך בה סירוס. מיהו אי דרשינן פרו ורבו על שניהם א"כ ודאי איכא איסור סירוס אף דליכא הלאו דבארצכם לא תעשו מ"מ מפרו ורבו עצמה נתמעט סירוס. כמו לר' חידקא אי דריש ושרצו בה לפריה ורביה א"כ כ"ש אשה שאסורה בסירוס מקרא דפרו ורבו:
ה) וארוח לן בזה מה שהקשתי (באות א) כיון דמוקמינן בזקנה ועקרה וקשה כיון דלר' יוחנן בן ברוקה ס"ל דגם אשה בסירוס א"כ מ"ש בעקר דחשיב מסרס אחר מסרס ולר' יוחנן באשה לא חייב מסרס אחר מסרס בעקרה וכבר צדדנו לעיל בזה בדברים נכונים. אמנם אחרי אשר ה' העיר לי אוזן בלימודים שכתבתי ניחא בפשיטות דלאו דבארצכם לא שייך באשה רק דאיכא איסור סירוס מקרא דפרו ורבו. אם כן ממילא איתתא דליתא בפרי' ורבי' כגון עקרה וזקינה ליכא איסורא כלל. אבל כשראוי' לפריה ורביה אפילו כבר קיימה פ"ו כיון דהביאה ראויה לפו"ר אסורה בסירוס כמו בן נח לר' חידקא והכל נכון וברור. אולי מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו בדבר שלא עמדו בו הראשונים לשום העקוב למישור בתום וביושר:
ובזה א"צ לדחוק במה שנדחקו התו' שבת (דף ק"י ע"ב ד"ה והתניא) דשפיר מצי לאוקמא בקיים פ"ו ומ"מ סירוס אסור ואי מפקדה אסורה בסירוס:
ומ"מ היטב אשר דיבר להשיג על ספר עצי ארזים. דפשיטא דנקטינן כמפורש בתוספתא ורמב"ם וטור ומחבר דאשה מותרת לשתות כוס עיקרין. ומסתימת הפוסקים אפילו בלא חולי מותרת. ונראה דכן משמע בש"ס גם כן בשבת (דף ק"י ע"ב) דקאמר לירקונא תרין בשיכרא ומעקר' כו' ואי לאו כו' ופירש"י דלית לי' או לא אהני עכ"ל. וכיון דמצינו כמה רפואות שלא מעקר א"כ איך נתיר לאשה לשתות הרפואה דמעקרא כיון דאפשר ברפואות אחרות. ואי [מיירי] עבדי השאר ולא אהני ה"ל למיחשב מעיקרא רפואות שאין גורמין עקר. אלא ודאי אפי' לכתחלה שרי:
ולפ"ז נראה דמ"ש ה"ה (פט"ז הי"א מאיסורי ביאה) מוצא לדברי הרמב"ם מת"כ דאין הנקבות בסירוס ופסק לפ"ז כר' יהודה דת"ק ס"ל מקרא דמשחתם דגם הנקבות בסירוס. אינו נלע"ד דא"כ אדמקשי בפ' שמונה שרצים (קיא.) לר' יוחנן ב"ב דס"ל על שניהם אומר פרו ורבו טפי ה"ל לאקשויי מת"ק דספרי דס"ל גם נקבות בסירוס. וכ"ש לפמ"ש בפירוש הסוגיא לא מתרצא שפיר דבעקרה נמי [נימא] דהוה מסרס אחר מסרס. אלא נראה דגם הרמב"ם מפרש דפליגי בבהמה אלא נראה למאי דפרישית לעיל (אות ד) דבאשה לא שייך סירוס משום דאינם באברים שבגלוי וזה דוקא באשה אבל בבהמה דלית לה פרוזדור כדאיתא פרק יש בכור (דף מ"ו ע"ב) ופירש"י אין רחם שלה בין ירכותיה הילכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל באשה דירכים שלה מכסים הרחם [עכ"ל]. א"כ י"ל דפליגי דת"ק ס"ל דמרבינן סירוס בבהמה אף דלא שייך רק במקום גלוי. ור"י ס"ל כיון דבנקבה אשה לא שייך סירוס גם בבהמה ליכא (או) [לאו] מדרשא דקרא. ומה שפסק הרמב"ם כר"י היינו משום דבש"ס דידן לא מצינו חילוק בסירוס בין אדם לבהמה לכן השוה בהמה לאשה כיון דליכא סירוס בגיד ובצים בנקבה אם איתא דשייך סירוס עכ"פ ברחם לא הוה שתיק בש"ס מלחלק בזה אלא סתמא דתלמודא כר"י ס"ל:
עכ"פ פשיטא דאשה מותרת לשתות כוס של עקרין:
וכן משמע מעובדא דיהודית דביתהו דר"ח (יבמות סה:) דה"ל צער לידה שנאי מנא ואתא לקמי' דר"ח אמרה איתתא מפקדא אפרי' ורבי'. וקשה אי מסקא דעתה דר"ח לא ירגיש ששאלה כדי לשתות כוס של עקרין קשה למה שנאי נפשה תשאל בפשיטות אי אשה מצווה על פ"ו. וע"כ מסקא דעת' שאם יכירה ירגיש שבשביל כוס של עיקרין שואלת כן כיון ששנאי מנא ויסבור שאשה אחרת הוא אף שירגיש ששואלת מפני כוס של עיקרין לא איכפת לי' לר"ח רק באשתו שאמר איכו ילדת לי כרסא אחרינא לכן שנאי מנא וסבור שהוא אחרת ויפסוק לה כדין אף אם ירגיש שרצונה לשתות כוס של עקרין. וקשה כיון דאסור לשתות כוס עיקרין מבלי חולה איך אמר לה בפשיטות דלא מפקדא שמא תשתה כוס של עיקרין שאסור בלא צער לידה. גם ר"ח איך לא חש לדבר שיהיה מי שתהי' שמא רוצה לשתות כוס עיקרין. אלא ודאי ליכא איסורא כלל:
ו) גם מ"ש מע"ל בענין הך דהחובל (פח.) היטב אשר דיבר ולכאו' קשה ליפרוך מה לאשה דא"א דתיתי לכלל מצות אבל עבד אי משחרר לי' אתי לכלל מצות אנשים. וצ"ל דלא עבדינן פירכא מזה דכי מגייר גופא אחרינא הוא כדאיתא יבמות. גם ליפרוך מה לעבד שישנו בעבירה דמשכב זכר. אלא שאין דעתי נוחה בפילפולים כאלה שידוע שדרך זה נעלם בעניני ק"ו וריבויים מזמן סתימת הש"ס. גם לא אאריך במידי דלא נ"מ כ"כ:
גם במ"ש שאין להתיר לו שתכניס עצמה בסכנה. אין דעתי להאריך בזה כי דבר פשוט הוא שלא תכניס עצמה בסכנה ופירוקא לסכנתא. ובענין משמשת במוך יעיין ידידי בספרי יעלת חן (סימן ל"ט) וימצא נחת. מ"מ בתשובות כ"י שלי תמהתי ע"ד הרמב"ם בפירוש ממסמסא הלא בארוכה בספרתי:
והנה לא אכניס עצמי לשום כל דברי מע"ל ידידי שי' בכור הבחינה. לסיבת שאין דרכי לטרוח להשיב על ענינים שאינם נוגעין כ"כ לדינא. ובפילפול כל אחד זוכה בשלו בדברים שיש בהם נטיות וסברות ודמיונות כי יכלה הזמן בהטיית הסברות בסתירות וישובים והיום קצר כו'. לכן לא ידון משתיקתי לא הודאה ולא סתירה:
ואולם מה שהקשה לו מבן פטירא [ב"מ סב.] איך אמר ישתו שניהם כו'. אמת הדבר שאין בידינו לעשות כל עקוב למישור. ודברים מוקשים כאלה אין דרכי להעמיד ולחשוב מחשבות ביגיעת בשר ולהג הרבה אפשר שיכלה זמן רב ולא ימצא דבר מתישב. ואם לפעמים ת"ל עלתה בידי כמו שימצא בספרי גט מקושר טעם על גט מעושה כדין שגם רבינו הגדול הרמב"ם טרח להעמידו ותמהתי בדבריו וכל מעיין יראה שהאמת אתי. ודברים רבים כאלה אשר ישנו ת"י. מ"מ אין אחריות כל הדברים המוקשים עלינו ולהרבות בילוי זמן על קשויים כאלה. ודאי אם עולה ביד המעיין לתרץ בטוב מתת אלקים הוא. אבל קשה להרבות זמן לחשוב מחשבות על דבר שלפום רהיטא אין מבא להתיר הקושי. מ"מ אחר שעוררנו מעלתו ידידי שי' אפשר ליתן פנים קצת והוא דנהי דאם שותים שניהם כו' מ"מ בשעה ששותה קצת הוא משיב נפשו ויאריכו לו חיי שעה עכ"פ. וקיי"ל דמחללין שבת על חיי שעה והמעמץ עם יציאת נפש ה"ז שופך דמים. ור"ע לימד חייך קודמין ואין לחוש לחיי שעה של חבירו. וכן ביומא (דף פ"ה) דמפקחין הגל אף לחיי שעה:
ומה שהקשה לידידי על דברי חכמים שאמרו (נדה מה. כתובות לט.) משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו. שהוקשה לו איך יכניסה בסכנה. כבר כתבתי שאין בנו כח להשוות המחלוקת בכ"מ. אלא די"ל בדברים כאלה שכבר דשו בו רבים ואין הנזק שכיח כלל וכלל אמרינן בי' שומר פתאים. ואין להקשות איך הורגלו תחלה בכך. הא איכא כה"ג ס"פ מפנין (שבת) האידנא דרשו בי' רבים שומר פתאים ה' [ועי' בסמוך ד"ה ואפשר]:
גם מה שהאריך ידידי בדברי הרמב"ם בענין קטלנית [פכ"א הל"א מא"ב דאם נשאת לא תצא וכ"פ המחבר באה"ז ר"ס ט] ימצא בספרי יעלת חן (סימן לב). ולכאורה יש סמך לדברי הרמב"ם דהא יהודה שחשב לתמר לקטלנית ומ"מ איכא למ"ד ולא יסף עוד לדעתה י"א לא פסק ולמה לא גירשה מחשש קטלנית ודוחק לומר משום מצות יבום אינו מזיק דכיון שכבר היה לה זרע אין כאן עוד מצוה. מיהו נ"ל לזה דיש להבין במאי פליגי וי"ל דמאן דאמר לא פסק היינו משים דס"ל [כהמ"ד ביבמות סד:] מעיין גורם וער ואונן שלא כדרכן שמשו וא"כ יהודה שלא ידע מזה חשב שהיא קטלנית ומעיין גורם והשתא שבא עליה ונמצאת בתולה הרי נתברר לו שלא היתה קטלנית לכן לא פסק. ומ"ד לא יסף היינו משום דס"ל מזל גורם ואף שלא כדרכן נעשית קטלנית לכן לא יסף כי ירא לנפשו:
ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שראה בזמנו כי רבים שתו בכוס זה באשה שהיה לה שני אנשים ואין שטן ואין פגע רע י"ל שומר פתאים ה'. והכי דייק לישנא משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'. ומאי שייך משום שהוא נתינת טעם. אלא בשביל שכבר נתפשט המנהג שלא לזהר ואין שטן ואין פגע רע הרי לא בא עדיין סכנה מזה לכן אפילו לכתחלה משמשת כדרכה ומורין כן אפי' לבא וישאל. לכן ס"ל להרמב"ם דעכ"פ אין להוציא בדיעבד. ועיין בספר יעלת חן שם מה שהוא נכון לדעת הרמב"ם דברים קרובים לאמת דלא תקשי להרמב"ם כלל מן הש"ס:
ז) והנה פיו פתח בחכמה נפשו בשאלתו שאלת חכם. הגם דמותר לשתות כוס של עיקרין ולא חיישינן לדברי עצי ארזים כי אין בו בנותן טעם לשבח להפרישן. מ"מ הרי הבעל לא קיים פ"ו שאין לו רק בן אחד וא"כ כשתשתה כוס עיקרין ודאי לא יוליד ממנה. וכיון שלא קיים פ"ו ראוי לכוף אותו להוציא רק שרגילין להעלים עיניהם מעניני זיווגים כמ"ש רמ"א (בסימן א') מ"מ איך נורה לו לכתחילה שתשתה כוס עיקרין ולא יקיים פ"ו. מיהו פשוט שמשום זה אין להכניסה לסכנה. וכיון דאין כופין בזמן הזה אפילו לא ילדה כלום וא"כ אנחנו לא נדע מה נעשה כיון שהיא אצלו ואם נאמר להפריש כמ"ש בעל עצי ארזים אין רוח חכמים נוחה מדעת זה כמו שנבאר לקמן (ד"ה והנלענ"ד):
איברא כבר מבואר בנימוק"י בשם הריטב"א בפ' הבע"י (דף כ"ג ע"א) דדוקא בלא ילדה כלל כופין אבל בילדה ולד קיימא אפילו אחד אין כופין עוד דהא לא ילדה קתני וסיים הנימוק"י ולאותן שקיבלו עליהם חר"ג שלא לישא אחרת השתא נמי אינו יכול עכ"ל. ופשוט כוונת הנה"י שאם ילדה ז"ק אפילו לא קיים פ"ו אסור להוציאה בע"כ כיון שאין כופין. ובתשובתי הראיתי לדעת איך שגה בזה מהר"ם פדוואה (סימן י"ג וסימן י"ט) וסבור שהיה שני גזירות רבינו שמשון ורבינו גרשון שהיא דבר שלא היה ולא נברא. וגם במה שחשב סתירה בנימוק"י. שכל דבריו שפה אחת ודברים אחדים רק דקאמר שלא תקון רבינו גרשון כשהוא מדינא דגמרא [לכפותו אבל אם מדינא דגמ'] אין כופין אינו רשאי לגרש בע"כ [עי' לקמן ר"ס מ"ב]. יראה כי דבר פלא איך שגדולי עולם יכלו ליפול ברשת השגיאה:
ומ"מ אחר שעוררני מעלתו לזה אמרתי כי צריך טעם על זה דכיון שלא קיים פ"ו כדת. מה חילוק יש אם יש לו ולד קיימא. דאפילו בדברי חכמים אמרינן כך שיעורן של חכמים בארבעים סאה טובל חסר קורטב אינו טובל ואיך לא נימא דברים שקם כבשונו של עולם. וכבר כתבתי בפירוש ההגדה שבכל מילי חצי שיעור לאו כלום הוא ע"ש בהקדמה:
והנלענ"ד בזה (דבלא"ה) התו' דייקו בגיטין (דף מ"א ע"ב ד"ה לא) אהא דכופין את רבו משום לא תוהו בראה לשבת יצרה והקשו התו' אמאי לא נקט מצות פ"ו וכתבו משום דמצוה רבה היא (וכן הכריחו תו' שם (ע"א ד"ה לישא) מלשון המשנה לישא שפחה א"י דאם הי' יכול לקיים שבת כ"ד משום מצות פו"ר לחוד אין כופין את רבו לשחררו]. לכן אני אומר דודאי דיוק לשון ולא ילדה משמע ודאי שאם ילדה ז"ק אין כופין עוד אע"פ שלא קיים פ"ו. והטעם הוא דהא חזינן דבסוף חולין (קמא.) אמרינן לא ימול אדם אם על הבנים אפילו לטהר בו המצורע ופריך מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה ומשני ס"ד הואיל ואמר מר גדול השלום שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים ס"ד ליתא עשה דידי' ולידחי קמ"ל. והנה למדנו גודל השלום שציוותה התורה למחות כמה שמות של קדושה. ובמצורע ס"ד משום ביטול השלום זמן מועט ידחה הל"ת אף דודאי ציפרים מצויים טובי רק לפי שעה ס"ד דלדחי העשה. וכ"ש לדחות השלום ולהפריד בין הדבקים שיערו חז"ל בשכלם שכל הקודש והטהור דדוקא בלא מקיים שבת כלל [דהוא מצוה רבה] נדחה מצוה דשלום בית אבל ביש לו ז"ק אע"פ שלא קיים פ"ו א"צ לגרש משום (הכי) דגדול השלום שכמה שמות קדושים נמחים על המים כדי לקיים השלום. ודלא כבעל עצי ארזים שחשב להחמיר ולהפרישן. ואין רוח חכמים נוחה מדעת הלזה שאינו מדעת קונו יתברך אשר גדול השלום אצלו ית':
ח) מעתה מה שעלה בדעתו היקרה להתיר לשמש במוך אין דעתי נוחה מזה. דהא רש"י והתו' כתובות (לט. ד"ה שלש) כתבו דאיסורא הוא גם באשה השחתת זרע ולא שרו בקטנה רק משום סכנה. ולפי דברי התו' סנהדרין (דף נ"ט: ד"ה והא) שהבאתי לעיל מוכח דאשה אינה מצוה על השחתת זרע כיון דאינה בפ"ו וכבר ישבתי קושית התו' לעיל (אות ג ד"ה ובהכי) בטוב טעם ואין הכרח משם. ועוד דמ"מ אפשר דמדרבנן מיהו איכא השחתת זרע באשה:
ואי קשיא למה התירו חכמים לישא הקטנה שמצטרך לשמש במוך דאיכא איסורא רק משום סכנה שרי'. לאו קושיא הוא דרבנן תקנו נישואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואחר שתנשא צריכה לשמש במוך. עיין סתרי גט מקושר בחקירה זו אם יוכל לסבב הדבר שיהיה אנוס אח"כ. וכאן אם ינהגו בה מנהג הפקר איתא לסכנתא ג"כ. ועוד דלפירש"י ביבמות (יב: ד"ה משמשות) שפי' נותנת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות שלא יתעברו עכ"ל. משמע שמה שתתן מוך אח"כ לשאוב הזרע לא יועיל לה שלא תתעבר. וברש"י נדה (דף ג. ד"ה ומשמשת במוך) ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב הזרע שלא תתעבר ואינו נוטלתו משם אלא לעת הצורך עכ"ל משמע (דנוטלתו) [דנותנתו] אח"כ. לכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי. מיהו נראה דהוא הדבר אשר כתב הר"י בתו' כתובות (דף לט.) דמשמשת במוך היינו שהמוך בשעת תשמיש ובהא ודאי איכא איסורא כמ"ש התו' דהוה כמשמש על העצים אלא דמשום סכנה התירו. ובנדה קשי' לי' לרש"י אהא דקאמר משמשת במוך מאי איכא למימר וקשה אם הכוונה על שלש נשים שהם קטנה ומניקה ומעוברת וקשה הא אינהו בלא"ה דיין שעתן וע"כ לא קאי אקטנה ומניקה ומעוברת. לזה פירש"י דמשמשת במוך לשאוב הזרע דזה גם שאר נשים דרכן לעשות כדי שלא יתעברו אף שאינו ברור שלא יקלוט קצת זרע ותתעבר. מכל מקום שאר נשים אסורין לשמש כשהמוך במעי'. רק לשאוב הזרע (אותן) [אח"כ] שימנע העיבור ומ"מ אינה בדוק כ"כ שיוכל לקלוט כל זרע רק בשלש שרינן משום סכנה וכמ"ש התו' בכתובות (דף ל"ט.):
ולזה הקדים רש"י בחכמת לשונו לפרש ענין משמשת במוך דפרכינן מינה. דבכה"ג ודאי איכא איסורא מצידו דהוה כמשמש על עצים. ולזה נתחכם רש"י לתרץ דברי עצמו דלא מיירי בשלש נשים דהנהו דיין שעתן רק הביא אם יארע בענין הלזה שרוצים למנוע העיבור ואינם משלש נשים והנהו לא שרי להו כי אם לשאוב הזרע אח"כ. ובהני שלש נשים שיש בהם חשש סכנה מותרת לשמש כשהמוך במעי' וא"כ לא זו הדרך מוציאתה מידי סכנה [ועי' עוד בסמוך אות ט' י']:
ט) מכל הלין טעמי נראה להתיר לשתות לה כוס עיקרין. ואין הבעל צריך להוציא בשביל זה כיון דגדול השלום אפשר אפילו מן התורה א"צ להוציא אף שאין פ"ו כדבעי וכמו שצדדנו בזה לעיל מכ"ש בזמן הזה דאיכא חד"ג ואם אינה רוצה אין יכול להוציאה כמ"ש (אות ז' ד"ה איברא) בשם נ"י:
אבל לשמש במוך אין נכון בעיני מטעם שכתבתי (אות ח). וכן משמע בעובדא דיהודית (יבמות סה:) ל"ל כולי האי תשמש במוך. אלא ודאי לא פסיקא שלא תתעבר אם לא שתתן המוך במעי' בשעת תשמיש וזה ודאי איסור מצידו דהוא בודאי מוזהר על השחתת זרע. ואם תשאב הזרע אחר תשמיש לא ברור לן שיועיל וחמירא סכנתא. גם ממציאות הזמן שזונות יולדות בני קיימא עד שעבירה גוררת עבירה לשלוח בהם יד להמיתן בידים א"כ מסתמא היה חפצים שלא תתעבר כלל אלא ע"כ שאין בקיאות בכך לשאוב הזרע שלא תתעבר או להתהפך:
לכן הנכון כמ"ש וה' יצילנו משגיאות:
[ועתה אשוב על מה שביקש לדחות דברי [עי' לעיל סי' ט"ז אות ה'] מהפרת נדרים. וטרח לדחות. את מי אין כמו אלה לדחות בדחיות שונות. ובפשיטות י"ל שאינו עושה מעשה עמך. או שמסר הדבר לדעת חכמים אם יאמרו שיכול להפר יפר ואם לאו תשאר בנדרה. אבל לא זו הדרך שכבשו רבותינו הקדמונים שכבר כתב הרמב"ן בהקדמתו למלחמות שאין בחכמה זו מופת ברור כחשבוני התשבורת ונסיוני התכונה. רק לפי פשטן של שמועות ואם לא נזכר בש"ס כלום מאיזה שינוי מציאות ואוקימתא שאינה כפי מציאות הפשוט. היתפאר עלי בשים ראי' מן הראשונים שלא ימצא מציאות לדחות. אך הדבר מסור ללב נבון להבחין כפי פשטי השמועות. וזו מיסוד למודי התורה לאמת' של תורה. גם מה שהביא מירושלמי דסובר בארנקי צריך לשמוע לו אפשר ס"ל כיבוד משל אב או מדת חסידות ואין רצוני לטרוח לעיין בירושלמי כעת:
גם מה שפשוט למע"ל דיש עונש בכל ענינים [כמדומה דשייך למ"ש בסי' ט"ז אות ט] ותמה הא אמר כר' אבינא לא מקבלנא עלי'. דהו' דרך צדיקים שמצערין עצמן שאין עושין המצוה בכל פרטי' כמו ר' עקיבא שאמר כל ימי הייתי מצטער כו' [ברכות סא:]. אף שאין חיוב על זה לבם הישר מצטער שאין לעשות על צד המובחר שאין למעלה ממנו]:
י) גם לא ידעתי מה הועיל בתקנתו לשמש במוך שלא תתעבר וא"כ לא יושלם מצות פ"ו. ומ"ש שמא תתרפא. כולי האי ואולי. וגם אם תתרפא כיון שהרגיל עצמה בכך לא תעזוב מנהגה למנוע צער עיבור ולידה. גם לא ברור לן שבקיאין בתקנה זו אולי קולט הזרע בזמן מועט וחמירא סכנתא. גם פעמים שאין מוך מצוי לה ואיכא אונס שינה לכן הנכון כמ"ש להתיר לשתות כוס עיקרין:
שייך לעיל
יא) ובאמת לא ידעתי מנ"ל להרמב"ם (פט"ז הי"ב מאיסורי ביאה) דבכוס עיקרין לא לקי בזכר דבגמ' שבת קיא.) משמע דשייך ביה מסרס אחר מסרס. ואם נימא כיון דאינו עושה באברי הזרע עצמן ליכא איסורא מן התורה הא בגמרא (שם קי:) בעי לדמוי' לנוטל כרבלתא דתרנגול אי הוה הסירוס מצד שנעקר ומסתרס ע"י זה הוה איסורא. ואם הטעם משום גזירה אמאי לא גזרו בכרבלת' דתרנגול אף שמסתרס מאליו ומאן פלוג לן לאסורא ולא למלקות. ושערי סברות לא ננעלו מ"מ קשה לסמוך על סברא בלא ראי'. ואם היה לו להרמב"ם ספק בזה היה לו לבאר שספק הוא או יראה לי שאינו לוקה
גם צריך אני למודעי מ"ש לעיל (אות ד) לחלק דהסירוס צריך להיות נישר באברים הגלוים. לכאורה בתרנגולים מסורסים ראינו שפותחין הבני מעיים וא"כ אין הסירוס ניכר מבחוץ. ואפשר דניכר בכרבלתא דתרנגול הוה ניכר בחוץ. אף דבשביל הכרבלתא לחוד אין איסור מ"מ ניכר ע"י הסירוס גם איכא עופות שביציהן בחוץ עיין ס"פ הפרה (ב"ק נה.) באווז הבר כו' זה ביצו בחוץ ואולי רוב עופות ניכר הסירוס בחוץ כי עופות טהורים מרובים וגם טמאים הם בסירוס. גם אפשר כיון שצריך לקרוע עור החיצון ולחזור ולתפרו הוה כניכר בחוץ. משא"כ באשה שמושיט ידו למעי' ואינו ניכר קרע בחוץ:
וצ"ע בתו' עירובין (דף כ"א ע"ב ד"ה מוטב) שכתבו אע"ג כו' ארבע דברים פטרו במחנה וכ"ש במקום סכנה מחמיר על עצמו היה. וצ"ע איך יחמור לסכן נפשו כיון דפטור היה מדינא לא עבר על דברי חכמים כלל: