אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן ז

סימן ו

שאלה

על הכלי שנושאין להגן מפני הגשם והחמה ועשוי ע"י קרסים ולולאות ולמותח להגן וכשא"צ לו דוחק בקנים שלו עד שנכפל כנודע כל זה. ונשאלתי אם מותר למותחו בשבת ולילך בו להגן אם יש בו איסור אהל והיינו במקום שיש עירוב:

תשובה

א) מה שנתעורר עפ"ד הגאון נו"ב (ח"ב סי' נ') שכ' שלהרי"ף קרוב הדבר שחייב חטאת לפע"ד אחרי המחילה מכבוד הרב ז"ל שהפריז על מדותיו בזה ותחלה נדון בדין האוהל ומהו איסורו. הנה ברמב"ם (בפכ"ב משבת דין כ"ז) מבואר דמשום בונה הוא חייב וכן פירש"י ר"פ תולין (דף קל"ז סע"ב ד"ה ה"נ) וכן היא בודאי שהרי באבות מלאכות לא נחשב אוהל למלאכה רק הבונה אם כן ודאי גם אוהל מכלל בונה הוא דאתא והנה בבנין גופיה כשאינו עשוי לקיים אינו חייב וכן מבואר בא"ח (סי' שי"ד ס"י) דמותר להתיר דף שלפני התנור ששורקין אותו בטיט ומבואר בב"י בשם המרדכי ובמ"א (סי' שט"ו ס"ק י"ד) הטעם כיון שלא נעשה לקיום כלל ואי הוה ביה משום בנין אית בי' נמי סתירה וכמו שפירש"י (דף קל"ח) אהא דאר"י חזינא לכילי דבי ר' הונא דמאורתא נגידן ומצפרא חביחא רמיא אלמא דמותר לפורקה והוא הדין לנטותה וכן פי' הר"ן וכולהו מלאכת שבת ממשכן ילפינן משמע ודאי דבעינן שיהיה בנין של קיימא בזמן מה לא כן הפאראסאל שאין עשוי אלא להגן לפי שעה עד יעבור הגשם או יכנס לבית ובמעט זמן נפתח ונסגר כפי ההצטרכות שאין בו ענין של קיימא כלל דהא הדף אע"פ שעשוי לקיום כל הלילה לא נחשב לקיום כ"ש בזה:

מעתה בטלה ההוכחה ממ"ש הרי"ף הובא ברא"ש פ' תולין תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לכתחלה פירוש כגון טלית כפולה שקושרה בין כתלים והוא משלשלת ומגעת לארץ ונכנס בין שתי קצותיה וישן תחתיה לצל ואין בגגה טפח לפיכך אינו אוהל קבע אלא עראי הוא ומפני שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח לפיכך פטור אבל אסור אבל אם היה עליה חוט מאתמול ונטה אותה היום מותר ומכאן דייק הר"ן שהוא סבור שכל אוהל ככילה וכיוצא בה שיש בגגה טפח וכו' אוהל קבוע הוה וחייב חטאת עכ"ל נראה לפמ"ש דהיינו כשעשאה לקיום הוא ואפילו תימא דטלית כפולה לא נעשה מסתמא לקיום יש לפרש כוונת הרי"ף שבוודאי אילו היה בגגו טפח הוה אוהל קבע אם עשאה לקיום ע"כ לא היה מתירין בשביל חוט ומשיחה שהרי אפשר שיעשה שיהיה לקיום על איזה ימים וכדומה באופן שיהיה נקרא לקיום ויוכל לבא לידי חיוב חטאת אבל כשאין בגגה טפח שאינו אוהל קבע בשום אופן רק פטור אבל אסור ואפשר ג"כ משום ה"ט דדרך לעשותו לקיום על איזה ימים לכן לא התירו רק ע"י חוט ומשיחה אבל אם היה בענין שאינו עשוי לקיום כלל אפשר דשרי בלא חוט ומשיחה:

ובהכי ניחא מה שפסק הרי"ף גופי' בהני דיכרי דביממא בעו טולא ובלילה בעו אוירא א"ל כרוך בידיא ושייר בה טפח ולמחר פרסי' עלייהו למחר מוסיף על אוהל עראי מבואר דגם בטפח מקרי אוהל עראי והרב הנ"ל נדחק דשם מיירי שאינו תלוי לארץ ולפי שדוחק לו לחלק בין מגיע לארץ לכן ס"ל דאפילו אין המחיצות מגיעות לארץ מ"מ מקרי אוהל קבוע וחייב חטאת וכמה רחוקים דברים אלו שיתן מדה למחצלת אם ארוכה היא יהיה חיוב חטאת ואם היא קצרה יהיה מותר לכתחלה וכי שרי רבנן כה"ג למיגע בחיוב חטאת אלא הדבר ברור כמ"ש דכיון דאינו עשוי לקיום כלל דהא בלילא בעי אוירא וא"כ עשוי הוא לפרקה בלילה לא מקרי אוהל קבוע כלל ומ"ש ששם כבר היו להם ד' מחיצות תמוה דאיך שתיק הרי"ף מזה ומי לא עסקינן בליכא מחיצות ולא חילק שום פוסק בכך:

ב) ועפ"ז מיושב תמיהת הרא"ש שתמה על הרי"ף למה כילה מותר לנטותה ולפרקה וטלית כפולה לא יעשה ולפי זה ניחא דכילה עשויה לפרקה ולנטותה א"כ ידועה שאינו לקיום לכן אקילו בה טפי משא"כ טלית כפולה אחר שמתקנה יש לחוש שיתקנה לימים רבים ואי הוה קבוע הוה חייב חטאת ובאינו קבוע פטור אבל אסור דניהו דלא הוה טפח מ"מ כשקושרה בשבת בלא חוטין מתוקנין לכך יש לחוש שתהא הקשירה לקיום אבל כרך עליה חוט לתלותה ע"י חוט ותולה בחוטין לאו לקיום הוא. ואין לומר אם כן איך קושרה בשבת שמא יקשרנה לקיום ואיכא איסור בלא"ה בשביל הקשירה. י"ל דודאי איירי בקשר שאינו של קיימא וכמ"ש הרי"ף ר"פ אלו קשרים ובשביל הקשירה אין לגזור שמא יעשנה לקיום דאפילו בקשר של קיימא אם [אינו] מעשה אומן אינו חייב להרי"ף או שקושרה ע"י עניבה ולענין קשר אינו עשוי להתקיים ימים רבים אבל לענין אוהל אפשר דמקרי לקיימא אפילו לאיזה ימים דבנין אוהל ממשכן ילפינן והמשכן גם כן היה עשוי לפעמים לפרוק ליום או יומים לכן לא דמיא קיימא שלענין קשר לקימא שלענין בנין ועתה"ד (סי' ס"ה) דמדמי בנין לקשר וצ"ע לפענ"ד:

ודבר זה מתורתו של הרמב"ם תלמידו למדנו שכתב (פכ"ט הכ"ט) טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהם בע"ש מותר לנטותה ומותר לפרקה ע"כ. והוא כמ"ש וה"ט דכשתלוי ע"י חוטין נעשה בסתמא בתחלה לנטות ולפרוק כשמוציאין הלולאות ואינו קבוע שלכך היא עשויה ודמי לכילה שעשוי לנטות ולפרוק וזהו כוונת הרמב"ם הואיל ומתוקנת לנטות ולפרוק בכל עת שיצטרך אבל בבא לעשות בשבת עדיין לא נתברר תיקונו שיהיה בענין עשוי לפרוק ולנטות בכל עת לכך אסרוה ובכה"ג דאיכא אוהל טפח ולא עשאו לפרוק ולנטות מקרי אוהל קבוע והיינו בענין שנעשה לקבוע לכן אסור ויליף לה הרא"ש שגם כן עשויה לפרוק ולנטות ואפ"ה אסור בגג טפח כדאיתא בגמרא וכ"ש בזה לכן לא הוצרך הרי"ף להביא בכילה שאין בגגה טפח שסמך על טלית כפולה דלא שרינן בטפח אף שקשר חוט ומשיחה שהוא כמו כילה. ועמ"ש לקמן (אות ג) ישוב דברי הרי"ף:

וא"כ נראה גם במ"ש הר"ן שדעת הרי"ף כל שאוהל קבוע ככילה ויש בגגו טפח כו' אוהל קבוע הוה וחייב חטאת היינו נמי בעשוי לקיום ואינו מתוקן ולנטות לפרוק ויגיד עליו הרמב"ם תלמידו שכתב (בדין כ"ח) אין תולין את הכילה שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי כו' עכ"ל ולא חילק כלל דביש בה טפח חייב חטאת או אפילו יש בה טפח אין בה חיוב חטאת. ולפ"ז נראה גם בכילה שיש בגגה טפח אם פירש מקצתה מבעוד יום מותר לפושטה דהוה מוסיף על אוהל עראי כההוא דכרוך בידיא:

ועוד דמבואר בפ' כירה (דף מ"ג ע"ב) מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין וכו' זה מביא מטה וזה מביא מטה ופורש מחצלת שתהא המחצלת מונחת עליו הרי בהדיא דאף שעושין אוהל רחב מקרי אוהל עראי וכאן עשו גם כן המחיצות וכן פסקו כל הפוסקים. וגם בלא"ה תמוה החילוק שחילק בנ"ב דבדכרי מיירי שכבר היו להם ד' מחיצות לכן מקרי אוהל עראי וכפי הנראה איפכא מסתברא שכל שנתן האוהל על מחיצות הקבועות כ"ש דמקרי קבע טפי והרי ע"כ אוהל ממשכן ילפינן ובמשכן הרי האוהל בלא מחיצות שהרי היריעות הפרוסות הם על המחיצות וע"כ עיקרו משום האוהל הוא:

ג) ועוד נלפענ"ד דלא מצינו אוהל רק כשפורס הדבר על נקליטין וכדומה שהוא עומד בפני עצמו ושפיר י"ל דאית ביה משום בנין אבל הפאראסאל שאנו דנין עלי' אחד כרעא קאי כשמעמידין אותו ואין לו רק עמידה מן הצד ועוד כשעומד בארץ אין צריך לאויר שתחתיו כלל ולא עדיף מנוד שפרש"י שפורשין הנוד על ד' יתדות ואפ"ה שרי כ"ש זה שאין לו עמידה כלל ומדחי בגילי דחיטתא והר"ן כתב שם בשם התוס' דלא מתסר משום אוהל אלא כשיש לו מחיצות למטה ומשתמש באויר שתחתיו וזה הפארסל אין בו כח להשתמש תחתיו כי אם כשנשאו בידו וכי ס"ד שזה דומה לבנין שאינו עומד בפני עצמו כלל וצריך סעד לתומכו במעשה ידי אדם:

לכן אמינא מטוני' דהגאון בעל נו"ב שבא להחמיר מכח דברי הרי"ף שסובר דאוהל טפח אוהל קבע מקרי וחייב חטאת ויש להשיב ע"ז מדברי הרי"ף גופי' כפי מ"ש הר"ן ס"פ כירה דהרי"ף ס"ל דאי אין בנין בכלים אפי' במנורה של מתכות דחוליות נמי אין איסור דאין בנין בכלים ור"ל ור"י ס"ל יש בנין בכלים ולא קיי"ל כן וא"כ לדברי הרי"ף בכלי שנתפרק וחוזר ומעמידו אין בו משום בנין עיין בר"ן ר"פ הבונה וכן משמע מפירש"י שבת (דף ע"ד ע"ב) כדברי אחרים שכתב הר"ן וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג שכתב הרי"ף בטלית כפולה שפירסה על הדפנות של בנין בהא י"ל דחשיב קבע ושייך בו אוהל שחיובו משום בונה משא"כ פאראסאל הלזה שהוא כלי גמור ולא נעשה למחובר כלל י"ל דפשיטא שאין לו חייך לאוהל דאורייתא כלל מאחר שאין מחובר ונסמך לקרקע ולא נעשה להאהיל על הקרקע מעולם:

וארוח לן בזה תמיהת הרא"ש שתמה על הרי"ף למה נחמיר בטלית כפולה טפי מבכילה דחשיב אוהל טפי ולפ"ז לא קשה מידי דודאי כילה שפרוסה על המטה שהוא כלי לא שייך בה בנין כ"כ:

ולפ"ז אפשר ליישב ג"כ תמיהת הר"ן שתמה למה לא הביא הרי"ף הך שאין בגנה טפח על כילה כדאיתא בגמרא והרי"ף הביאה על טלית כפולה ולפ"ז ניחא די"ל דבגמ' (קלח:) הכי איתא ואמר שמואל כילה מותר לנטותה אר"ש לא אמרן אלא שאין בגגה טפח כו' וס"ל להרי"ף דודאי אי אין שייך בנין בכלים ודאי אפשר להתיר כילה אפי' יש בגגה טפח וכן בהא דא"ר יוסף חזינא לכילא דבי רב דמאורתא נגידן וכו' לא מחלק בש"ס כלל דדוקא באין בה טפח מיירי אלא נראה דר' הונא לשיטתיה אזיל דס"ל בפ' כירה (דף מ"ז) דאין בנין בכלים א"כ י"ל אפי' ביש בגגה טפח שרי ור' שישא בר"י דר' אידא מפרש כן אליבא דשמואל לשיטתי' דס"ל שם דמחזיר מוטה של תרסיים בשבת חייב חטאת אלמא ס"ל יש בנין בכלים וממילא לדידן אין בנין בכלים. עכ"פ בטלית הפרוסה על הכתלים בעינן שלא יהיה בגגו טפח וזה כפתור ופרח בדברי הרי"ף:

ואף דבסי' שי"ד משמע במחזיק מ' סאה שייך בו בנין יש לחלק בין כילה להך. ועוד שגם זה אינו מוכרח כ"כ ודיינו שיצאנו מדברי הרי"ף מחומרא לקולא ועיין עירובין (דף ל"ד ע"ב) ובתו'. ואפילו לפוסקים שסוברין ששייך בנין גמור בכלים כבר למדנו הר"ן ר"פ הבונה שכל כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו חייב עליה משום בונה שמשעה שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי ונמצא כשמחזירו עושה כלי בשבת א"כ בזה הפאראסאל שהוא כלי וא"צ אומן לחזור לא שייך ביה בנין כלל וכלל:

ד) כללא דמלתא שאין בפתיחת וסגירת זה הכלי נדנוד דאורייתא מיהו איכא לעיוני אם אסור מדרבנן ונחזי אנן דבשבת (דף קל"ח) פירש"י בכסא תרסקל ועליונה של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטה ויושב עליו ד' רגלים:

ואסלא כו' דהא עביד וקאי עכ"ל והפירוש הפשוט ברש"י שכבר העור למעלה על הרגלים ואינו עושה אלא מרחיב הרגלים זה מזה וכן כתב הגאון בנו"ב לפרש כן לכאורה ברש"י אלא שדחה זה הפירוש דקשה אם כן בטלית כפולה שפרש"י דחוט ומשיחה ונתלה על הנס שעל הקנוף כשהוא מוכפלת וכרך עליה חוט או משיחה לפורסה לכאן ולכאן לכך מותר למושכה בה בשבת דמוסיף על אוהל עראי ואינו כעושה לכתחלה עכ"ל. וקשה ל"ל האי טעמא הא בלא"ה אינו אלא מרחיבו. ועוד קשה דהרי רש"י כתב בדיבור הקדום גבי מוטה אם היתה זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה ליישבה על רגלי' אע"ג דהשתא עביד אוהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובה בעלמא עכ"ד הרב בנ"ב. ואני אומר לא כן אבי התעודה כי לא זו הדרך בכוונת רש"י דאם כונתו שאינו עשוי לאויר ה"ל לרש"י למימר דלאו למידי עביד בלמ"ד וגם מה טעם הוא דלאו למידי עביד הא אינו תולה הטעם רק במה שאינו עשוי לאויר וה"ל למימר דלאו לאוירא עביד, ועוד איך כתב ליתובה בה"א וה"ל למימר ליתובא דהוה משמע לישיבה ועוד מנ"ל לישיבה דילמא לשכיבה. לכן הפירוש הברור הוא זה שדחה הרב ואף דלא מייתבא דעתיה בפירוש הלזה למה שהוקשה לו בזה ולזה נרחיב האוהל באוהל של תורה והוא שדעת רש"י דודאי עיקר אוהל הוא משום כיסוי והגנה ואין חילוק לפי' רש"י בין שעשוי לאויר בזה אלא אם עושה מעשה חדש מקרי אוהל עראי שהוא כעין בנין חדש לכן בפירס האוהל על גבי עמודים הוה כעושה בנין חדש שהרי מחבר האוהל עם העמודים ובעושה גג לבית אף שהעמודים עשוים ועומדים מ"מ חידש עליהם גג אבל אם כבר נעשה האהל עם מעמידיו רק שמקופל מותר להרחיבו שאינו מחדש חיבור אוהל לדפנות או מעמידין של האוהל וגם במטה כוונת רש"י כן שהרי המטה מקופלת עם הרגלים המעמידין אותו שהם כדפנות האוהל הרי הכל נגמר רק שע"י קיפולו נתקלקל האוהל וכשחוזר ומרחיבו אינו אוהל חדש רק מיישבה להעמידו כראוי וזהו כוונת רש"י ליתובה בעלמא היינו ליישבה יפה וגם במ"ש דעביד וקאי כך הוא הכונה שלא עשה באוהל כלום רק מרחיבו ובחוט ומשיחה שפי' רש"י שפורסה על הנס שעל הקינוף ר"ל שבאמצע יש נס ובצדדין ד' קינופת וכשפירש באמצע אף שעל הקינופת נעשה אוהל חדש שהרי מחבר האוהל לקינופת והוה כפורס אוהל על דפנות מ"מ כיון דעראי הוא שרי להוסיף עליו וזהו דבר ברור בלי ספק בכוונת רש"י וכן נראה שהבין במ"א דברי רש"י לכן כתב בסי' שט"ו בס"ק ח' ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה והיינו שכבר פרוסה על קינופת שלו ואינו אלא מרחיבה אלא דצ"ע מנ"ל בחופה דעשוי להגן:

ואי קשי' לפ"ז הא דר"פ תולין תלה מאי אר"י תלה חייב א"ל אביי אלא מעתה תלה כוזא בסיכתא ה"נ דמחייב ופירש"י תלה כלי קטן במגד וקשה בשלמא משמרת עביד אוהל מחדש משא"כ כוזא כבר נגמר עם הדפנות ונראה ברור כוונת רש"י דכשהאוהל הוא כבר עשוי לא גרע ממוסיף על אוהל עראי דשרי שאם התירו להוסיף מפני חוט ומשיחה אף שמחדש אוהל על דפנות שלא היה עליהם כ"ש בזה שכבר הוא עשוי רק מרחיבו במקום שרוצה להעמידו משא"כ לר' יוסף דס"ל דאוהל גמור הוא וחייב חטאת אם כן תלה כוזא נמי עשה אוהל ובודאי אם חיבר ע"ג קרקע פשיטא דהוה בנין גמור אם חיבר אוהל לקרקע בחיבור גמור פשיטא דהוה בנין גמור וכיון דרש"י מטעם תוספת אוהל עראי אתי עלה א"כ אין חילוק בין עשוי להגן או לא שהרי נראה שמדמין לטלית כפולה שהיה עליה חוט ומשיחה וכההיא דכרוך בידיא א"כ ממילא אפי' עשוי להגן לא הוה מתוספת אוהל עראי ושרי וא"כ צדקו דברי המג"א דגם החופה שרי להעמידה. ואם כן לפי זה בנ"ד שכלי הפארסאל כבר נעשה שרי אפי' לכתחלה לפירש"י כמו בטלית כפולה. אלא דמ"מ דברי מ"א צ"ע דנראה דרש"י לשיטתי' אזיל שסובר בסיאני שהוא כובע לא שייך בו אוהל שפיר י"ל כשהוא עשוי אין בו חשש אוהל אע"פ שעשוי להגן אבל למאי דפסק בש"ע (סי' ש"א ס"מ) דכובע אסור כיין שכונתו לצל א"כ אין ראי' ממטה לחופה כלל שזה עושה לאוהל. ומ"מ בתר עיון דברי המג"א נכונים הם דכיון דמצינו גבי כרוך בידיא והוא דין הנזכר בש"ע שאם יש בו טפח פרוס מותר להוסיף עליו לכ"ע אם כן צריך לחלק דבטלית כפולה לא התיר הרי"ף רק בפחות מטפח וע"כ לומר כדפרישית לעיל (אות ב) דשם אינו נותנו לקיום רק לשעה וטלית כפולה מקרי לקיום טפי ואם כן י"ל דכ"ע מודו לסברת רש"י דכשהוא כבר נגמר הוה ככרך חוט ומשיחה ובסיאנא אסור משום דאוהל עצמו קבוע ועומד הטפח היוצא בכל מקום שהוא משא"כ בחופה שאינו עשוי לעמוד כלל י"ל לכ"ע שרי לכתחלה כיון שאינו עשוי לקיום ובהכי ניחא דבטלית כפולה התנה המג"א גופי' שלא יהיה בה טפח ובחופה התיר אע"ג דרחבה כמה טפחים א"ו כדפרישית דבאינו עשוי לעמוד בפ"ע שרי לכ"ע אפילו לכתחלה:

ה) ויש לי מקום עיון במ"מ שהעתיק על דברי הרמב"ם (דין כ"ט) בטלית כפולה דמיירי שאין בגגה טפח וצ"ע דא"כ למה התיר הרמב"ם במחצלת להוסיף עליו אי כרך בה טפח דבשלמא הרי"ף י"ל שסמך דמיירי בגוונא שהזכיר שאינו רק ליום או ללילה לא מקרי אוהל קבוע אבל הרמב"ם שהתיר סתמא משמע דגם בטפח מקרי אהל עראי ומותר להוסיף עליו וא"כ בטלית כפולה י"ל דשרי אפילו יש בגגה טפח לכן לא הזכיר הרמב"ם בטלית כפולה תנאי זה אף שהזכירו בכילת חתנים א"כ נראה אפילו יש בה טפח מותר וכדעת הרא"ש דטלית כפולה קיל מכילה וגם המ"א נמשך אחר דברי המ"מ וב"י ולפ"ז קשה על הש"ע ג"כ שהתיר מחצלת בסתמא (בסעיף כ') אלמא דלעולם מקרי אוהל עראי וצ"ע אם כן לפ"ז יש מקום להתירו לכתחלה כיון שכבר הוא מתוקן ועומד רק להרחיבו וכמו מטה גללינתא:

אלא שראיתי להרמב"ם שנתן טעם על מטה וטרסקל שאין זה דרך עשיית אוהל לא קבע ולא עראי. יראה שכוונתו דלעולם דרך עשיית אוהל לאויר להגן מן החמה וכדומה משא"כ הנך אין דרך לעשות אוהל על ידי העמדת מטה וטרסקל שלא נעשו לכך וא"כ אפשר שהפראסל שנעשה לכך יש לאסרו לכתחלה ומ"מ אינו מוכרח די"ל באינו קבוע כלל אפילו להרמב"ם שרי וצ"ע אם יש להתירו לכתחילה עכ"פ אין בו דררא דאיסורא דאורייתא:

וגם יש לדקדק לפיר"ח דסיאני היינו משום אהל מאי פריך מהא דשרביב לגלימי' טפח ה"נ דמחייב הא גלימא אינו אוהל קבוע ועוד דגלימא לא נעשה שיהיה אוהל להגן כמו סיאנא וגם לדברי הרמב"ם שחילק באין דרך לעשות אוהל כזה וצ"ל דהקושיא אם עשה גלימא להיות משורבב בקבע להגן ה"נ דמחייב ואם כן יש לומר אדרבא ראי' לזה מדשני הא דמיהדק ואכתי תקשי שרבב לגלימא והודקת טפח אלא ע"כ סיאנא הוא מצד עצמו ודקמ' טפח יוצא כמו קאפעלוש שלנו שאפי' יעמידו אותו בכל מקום שהוא הרי טפח היוצא משא"כ בגלימא שלא נעשה רק ע"י השירבוב ואינו אהל מצד עצמו שרי טפי. [בשע"ת (סי' ש"א סק"ה) הביא דברי הברכי יוסף בשם מכתם לדוד דאסור לנשאו ומכ"ש לפתחו וכן הביא לאיסור בס' ביאור הלכה על או"ח (סי' שט"ו ס"ח) בשם מאמר מרדכי וח"א וכן מצדד הפמ"ג שם באשל (שם סק"ח) ומסיים בבה"ל שם דגם להחולקים על הנו"ב וס"ל דגם להרי"ף לית בהו חיובא מ"מ מידי איסורא לא נפקא להרבה פוסקים בין בשבת בין ביו"ט לכן השומר נפשו ירחק מזה מאד אפי' במקום שאין איסור הוצאה עכ"ל]:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה