אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן ב

סימן א

ישוב לדברי רש"י שבת י"ב ד"ה והיה על מצחו תמיד דקאמר שקביעת מקום נפקא לן מן והיה על מצח אהרן ובגמרא יומא (ח ע"א) אידחי הך למודא וקביעת מקום נפקא לן ע"פ המסקנא מן על מצחו:

מכתבו בא לידי הנה אמת אגיד כי קשה בעיני להשיב על פלפולים כי לא יספיק הזמן וטרדותיו וגם טרדת למודים הקבועים שאין ראוי לדחותם ואם אחר גדר כי קאי בהאי מסכתא כו' אנן מה נענה בתרי'. אך לאשר שזה יצא ראשונה אמרתי להשיבהו מילין כאשר ישים ה' בפי כי בודאי מה שעמד מעל' על דברי רש"י בשבת (דף י"ב) הוא דבר שצריך ישוב שהוא נגד הש"ס יומא אבל תירוצו אין נח לי כי ביקש לחדש סמוכין מעצמו ואין אתנו לימוד זה מיום סתימת התלמוד. וגם אם כי באמת דר"י לא דריש סמוכין כמפורסם בש"ס אבל ר' שמעון איננו. ובהדיא בפסחים (דף כ"ח) ני' רש"י דר"י סמוכין לא דרש כדשמעינן ליה בעלמא וא"כ תקשי אדרבה כיון דלא דרש סמוכין י"ל קרא יתירא לסמוכין אתיא דהא במופנה דריש כמי שצ"ל לר"ש לדבריו ולומר דבסברא זו פליגי ר"י ור"ש קשה לחדש מילתא דלא רמיזא בש"ס כלל ופשטא דמלתא כיון דר"י לא דריש סמוכין בעלמא לא מסתבר לי' דאתי' קרא לסמוכין. ועוד שלא שמעינן סמוכין רק כשנסמך ענין לענין כמבואר בכמה דוכתי אבל כאן שהענין נסמך מעצמו מענינו והיה על מצח אהרן ונשא כו' אין זו נדרש לסמוכין כלל. ועוד עד שדורש סמוכין על מצח ונשא שאין מרצה כשאין על מצחו דרוש על מצחו תמיד לרצון שמרצה תמיד לכן אין זו סמיכה שיש בו ממש גם מה שביקש ליישב דברי הרמב"ם לא עיין בדברי הרמב"ם שפוסק באין עודהו על מצחו אינו מרצה וליתנייהו לדבריו של מעל'. ועתה אומר מה שנ"ל בזה דהנה לפום רהיטא אמרתי לשות עצות מרחוק בהקדים מ"ש ישוב דברי הרמב"ם באשר כתבתי בחידושי יומא ואמרתי עכשיו למלאות דבריו ויעלה גם ישוב לפי' רש"י והוא דיש להקשות בסוגיא דיומא (דף ח) ור"י לקבוע לו מקום מנ"ל. וקשה הא מפשטא דקרא נמי ודאי על מצחו קבע ליה מקום. וצ"ל דמסברא נימא דמרצה אפילו אין עודהו על מצחו. וקשה הא ר"ש נמי לא יליף מפשטא דקרא רק מחמיר וכיון דר"י מפיק שלא יסיח דעתו א"כ אין לו קרא להורות דמרצה באין עודהו על מצחו זה מה שקשה בגוף הסוגיא תו קשיא איפכא לר"ש דס"ל דמוכח מכה"ג ביום הכיפורים דאף שאין על מצחו מרצה. ל"ל קרא דתמיד הא כבר מוכח מכה"ג ביום הכיפורים והנה לפמ"ש בישוב דברי הרמב"ם כאשר עיניו תחזינה משרים בהעתק אשר עולה מזה דלמ"ד אין איסור חל על איסור במוסף יש להוכיח מכה"ג ביום הכיפורים ור"ש לשיטתי'. וא"כ ר' יהודה אע"ג דס"ל איסור חל על איסור צ"ל דלדבריו דר"ש השיב שלא יהיה סיוע לר"ש כולהו תנאי דס"ל אין איסור חל איסור לכן דחה די"ל טומאה הותרה בציבור ועפ"ז י"ל דודאי מפשטא נמי י"ל כיון דכתיב על מצח אהרן מהיכא תיתי לומר דמרצה באין עודהו על מצחו אלא כלפי מה שהוכרח לר"י להשיב לר"ש דטומאה הותרה בציבור ומשום הא גופי' מסתבר לי' דמרצה אף באינו על מצחו שלא נצטרך לומר הותרה בציבור. לכן הוכרח הש"ס להביא קרא מיוחד לאין על מצחו אינו מרצה והשתא נראה סוגית הש"ס ביומא דצריך קרא למעט באינו על מצחו דאל"כ מסתבר טפי שמרצה מכח הוכחה דכה"ג ביה"כ יוכיח וצריך לזה מיעוט פרטי כמפורש בש"ס יומא שם דהש"ס לא בעי לאסוקי דתלי' פלוגתייהו באיסור חל על איסור והשתא נראה דלדידן דקיי"ל איסור חל על איסור בכולל אין הוכחה מכה"ג ביה"כ. א"כ כל כמה דליכא קרא שירצה באינו על מצחו ותמיד מפקינן שלא יסיח דעתו ממילא אפילו לא כתיב רק והיה על מצחו ונשא וכו' אף דצריך לקביעות מקום ממילא כיון דמפקינן מתמיד שלא יסיח דעתו מה"ת שירצה באינו על מצחו א"כ כולהו קרא דוהיה על מצחו תמיד מיותר וע"כ שלא יסיח דעתו ועין מעל' היטב בצירוף ההעתק שבכאן כי הוא פלפול נכון וישר כאשר עלה ברעיוני לפום רהיטא שלא אמצא ישוב בדברי רש"י ע"פ פשוטן ומיושבים היטב דברי הרמב"ם אמנם בתר הישוב נראה שאין דברי רש"י מתנגדים כלל לסוגיא דיומא כי המתבאר בסוגיא דלר"י ס"ל על מצח למעוטי אין על מצחו וי"ו דמצחו על נשבר הציץ וכבר כתוב שם בתו' ישינים שהקשו מאי פריך נשבר הציץ מנ"ל הא ס"ל באינו על מצחו אינו מרצה ותירצו דקשי' דילמא קרא לנשבר הציץ א"כ ע"כ הא דקאמר נשבר הציץ נפקא ליה ממצח מצחו ובודאי אי נפקא ליה ממצח אין עודהו על מצחו אם כן לא צריך קרא לנשבר הציץ אלא שהוא כעין הסוגיא בקידושין (דף ד) אין כסף אלו ימי בגרות כו' בא זה ולימד ע"ז והיינו אי כתב חד מיעוטא מוקמינן ליה על נשבר הציץ אבל מדכתיב מצחו בוי"ו מוכח אפילו תלי' בסיכתא א"כ בודאי לא מסתבר דנימא על מצח קמא על נשבר הציץ ומצחו לקבוע והוי"ו לאין עודהו על מצחו דהא ודאי אילו לא כתב שם קרא רק על מצח פשיטא דמוקמינן ליה עיקר אקביעות מקום שהכתוב צריך להודיע מקומו ראשונה א"כ הא דקאמר דקביעת נפקא ליה מעל מצחו לא בא אלא להורות המיעוטים שנמצא בכתוב אבל ודאי מסתבר טפי לאוקמי קרא קמא אקביעותא וקרא בתרא אמיעוטא והשתא הוה מצחו תרי מיעוטא מצח מצחו וזה דרך הש"ס בכל דוכתי א"כ ודאי צדקו דברי רש"י דקרא קמא לקביעותא לפי האמת דמקרא קמא דלגופי' גם סוגיא דיומא הוא עד"ז דודאי בס"ד י"ל מעל מצחו קביעות מקום. אבל למאי דמסיק דמוי"ו דמצחו אתיא אין עודהו על מצחו מסתבר טפי לאוקמא כל תיבת מצחו אאין עודהו על מצחו דהשתא תרתי מיעוטא בחד תיבה מנדרוש מצח קמא למיעוטא ומצח ממצחו לקביעותא וי"ו דמצחו למיעוטא נשבר דלא מסתבר כלל לכן נקטינן פשטא דמילתא מצח קמא לקביעות מקום ומצחו בתרא כולם למיעוטא מצח על נשבר הציץ והוי"ו על תלי בסיכתא ומוכח נמי הכי בלישנא דש"ס כפמ"ש אח"כ ומה שפי' רש"י כולה קראי יתירא שהוא כשפת יתר דמתמיד לחוד נמי נפיק שלא יסיח דעתו ממנו. נראה כי רש"י דייק בלישנא דקאמר ציץ כו' אמרה תורה והיה על מצחו תמיד והל"ל בקיצור מה ציץ נאמר בו תמיד וזיל קרי בי רב הוא לכן דייק רש"י דודאי אי הוה מצחו לקביעות מקום. א"כ מסתבר טפי לדרוש תמיד אריצוי תמיד שלעולם דרך לכתוב הפעולה והנמשך מן הפעולה אחריו ואחריו תנאי הפעולה והנה הפעולה היא קביעות מקום והנמשך מן הפעולה היא ונשא כו' ותנאי הנמשך באין עודהו על מצחו שלא ירצה והתנאי בפעולה שלא יסיח דעתו ממנו בעודנו עליו נמצא לפ"ז אלו היה לפי האמת על מצחו קביעות המקום שהיא הפעולה עצמה היה מסתבר לדרוש תמיד על התועלת הנמשך והיינו תמיד לרצון ולא הוה משגיחין ביתורא דוי"ו אבל כיון דכבר אתיא קביעות מקום ממצח קמא והנמשך מבואר ג"כ ונשא והשתא מצחו בתרא על התנאי בנמשך שפיר יליף תמיד גם התנאי בפעולה עצמה ולא דרשינן ליה על הנמשך כיון שכבר בא הנמשך במקום הפעולה ודברי רש"י באו בעומק על לשון הש"ס דכולה קרא יתירא והיינו דס"ל דקרא קמא לקביעותא וכיון דכולה קרא יתירה מפרשינן לי' על תנאי הנמשך שפיר מפרשינן תמיד על תנאי בפעולה עצמה ר"ל שלא יסיח דעתו ממנו כיון דכבר כתוב קרא קמא דאתי' לגופא וקרא בתרא לא אתיא כלל על הנמשך רק התנאי הנמשך ותנאי הפעולה ודוק היטב איך עמקו מחשבותיו של רש"י ז"ל:

ועיין מה שכתב בחידושי יומא בתו' ד"ה מכלל לא ידענא וכו'. התו' נדחקו למאוד ונלענ"ד ליישב ויתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם שפסק כר' יהודה בפ"ד מהלכות ביאת המקדש הלכה ח' ופסק נמי דטומאה דחויה בציבור ותמה הכסף משנה דהא ר"ש דייק מכה"ג ביה"כ וא"כ אי ס"ל דטומאה דחוי' בציבור ע"כ לומר דאפילו אינו על מצחו מרצה. לכן היה נ"ל לכאורה ליישב דר"ש לשיטתי' שפיר דייק דהא ודאי קושית התוס' עצומה מאי ראיה מכה"ג ביה"כ דהא גזירת הכתוב הוא במועדו אפילו בטומאה. לכן נ"ל דמקרא לא מוכח די"ל דהתורה לא התירה רק טומאת הגוף דומיא דפסח דקאי אאיש נדחה ואין ציבור נדחין. והיינו טומאת הגוף. וא"כ י"ל דמעולם לא הותרה טומאת בשר רק ע"י ציץ. די"ל בלא"ה אי איכא טומאת הגוף ממילא נטמא הבשר ודם שזורק א"כ מוכח מטומאת הגוף טומאת בשר ממילא מיהו צ"ל כיון דכבר נטמא טומאת הגוף והתירה התורה להקריב בטומאת הגוף אף דטמא שעבד חילל א"כ י"ל דלא אתי איסור להקריב הדבר שנטמא. וחייל על איסור דהקרבה בטומאת הגוף וא"כ י"ל דלא הותרה רק טומאת הגוף לחוד. והך איסורא דלהקריב הדבר הטמא לא חייל כלל. וא"כ היכא דגברא טהור והקרבן טמא. י"ל דאינו מותר רק ע"י ריצוי ציץ. לכן אמר שפיר כה"ג ביה"כ יוכיח. מיהו אי אמרינן איסור כולל. אם כן מוכח שפיר מטומאת גברי גם טומאת בשר. דאין לומר דלא חייל איסור הקרבת טומאת קרבן על איסור מקריב בטומאה דהא טומאת בשר כולל ג"כ לטהורין שאסורין להקריב הדבר הטמא א"כ מוכח מטומאת הגוף דגם טומאת בשר נדחה וא"כ אתי שפיר דברי ר"ש דס"ל כה"ג ביה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה. דטומאת בשר לחוד ס"ל דלא מוכח כלל מבמועדו דדוקא משום ריצוי ציץ דמהא לא מוכח רק טומאת גברי וטומאת בשר לא חייל אטומאת גברי. ואף דבכה"ג מקרי איסור מוסיף שנוסף על הבשר איסור לטהורים הא ר"ש אפילו מוסיף לית לי' כדאיתא ביבמות ן (דף ל"ג) דאינו חייב רק משום אחות אשה בלבד א"כ לא מוכח כלל מהך דאיש נדחה טומאת בשר רק המקריב. לכן מותר להקריב אטומאה. אבל טומאת בשר לחוד אינו מותרת רק משום ריצוי ציץ. וא"כ הרמב"ם לשיטתי' דס"ל איסור כולל א"כ מוכח מבמועדו דטומאת הגוף נידחית. כיון דנטמא הגוף גם הדם ואימורין טמאין ובלא ריצוי ציץ נמי מוכח דנדחה בציבור ואין ראיה כלל. אלא ר"ש לשיטתיה דס"ל אין איסור על איסור וס"ל כיון דדיחוי הוא ואיתא לאיסורא לא דמי לאחות אשה מתלא תלא וקאי ודמי להך דרבא בזבחים פ' כל הפסולין (דף ל"ג) הואיל ואשתרי להקריב בטומאה תשתרי נמי להקריב דבר הטמא כיון דניתר טומאת גבריי. משא"כ אי אמרינן הותרה בציבור א"כ ע"כ לומר דליתא לטומאת גברי ממילא שרי טומאת בשר דלא שייך אין איסור חל על איסור כיון דליכא איסורא דטומאה ע"כ גם טומאת בשר הותרה. והרמב"ם לשיטתי' ס"ל איסור חל על איסור בכולל מוכח בלא ציץ דטומאת בשר נדחה וגזירת הכתוב הוא ואין ראי':

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה