משיב צדק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ
בדין סוכה בשמיני עצרת
סימן א
בדין סוכה בשמיני עצרת
על דבר מנהג הרבה גדולי וקדושי ישראל שלא לאכול בליל שמיני עצרת בסוכה, וכמה מהם אין אוכלים גם ביום רק מקדשין ואוכלין פת הבאה בכסנין [כביצה דבעי סוכה לדברי הכל ביום טוב אחר קידוש שאוכלו לצאת ידי קידוש במקום סעודה] אחריו ומברכין ברכה אחרונה ואחר כך אוכלין כל הסעודה בבית:
והנה המנהג שלא לאכול בלילה מובא בטור אורח חיים (סימן תרס"ח) וכתב שאינו מנהג, ובמגן אברהם שם (ס"ק ב') מביא מהגהות מנהגים ליישב קצת מנהג ההמונים לאכול [ביום] רק חצי סעודה בסוכה ודחאו יעוין שם וקדמו הב"ח (סימן תרס"ו) יעוין שם באורך, ועם כל זה בספר קיצור של"ה שהיה אחריהם כתב נוהגין בשמיני עצרת אוכלין בסוכה רק דבר מועט ואחר כך הולכין מן הסוכה עד כאן, הנה שהיה גם בימיו [עדיין] מנהג פשוט כן, ומה שייחסו מגן אברהם למנהג המונים בהגהות מנהגים לא כתב לשון המונים רק מנהג קצת בני אדם אלא שכתב שלא כתוב מנהג זה בשום מקום אבל הא נראה לי ראיה ברורה מהתנחומא פרשת פנחס (סימן ט"ו) וכו' עיין שם, ולפי שלא נתחוורה ראייתו להמגן אברהם על כן כתב דיישב רק קצת וייחסו להמונים:
ובאמת דחייתו חלושה דאי צריך כל הסעודה בסוכה אכתי לא יתפללו בלב שלם משום הסעודה ומה הועילו בזה בתקנתם ועל כרחך דסגי בדבר מועט וזה אפשר אפילו יהיה תפילתו שלימה דכי אמר מוריד הגשם במוסף אתי מיטרא עדיין יוכל לאכול מעט מיד אחר התפילה בסוכה עד שלא ירדו בה כדי שתסרח המקפה:
ובאמת פשטות לשון התנחומא היה נראה דנפטרים לגמרי וכן בב"ח שם מביא מנהג קצת שלא לאכול בסוכה ביום כלל ונתלין גם כן בתנחומא הנ"ל עיין שם, אלא שאותם בני אדם מסתמא אוכלין בלילה דרחוק שלא יקיימו ההלכתא מיתב יתבינן כל עיקר וטעם התנחומא לא שייך בלילה דאכילת הלילה לא יעכב לתפילת הגשמים למחר במוסף, ואותן שאין אוכלים בלילה על כן (צריכים) לאכול על כל פנים מעט ומקצת סעודה ביום:
ובאמת לפי טעם הבית יוסף על המנהג שאין אוכלין בלילה שהקשה במגן אברהם הא גם ביום מזכירין שמיני עצרת בברכת המזון היה אפשר לומר דזה גם כן טעם שגומרין הסעודה בבית ומברכין ברכת המזון בבית שלא יהיה סתירה, אלא דזה לא יספיק למנהג הנ"ל לאכול פת בכסנין ומברכין מעין שלוש בסוכה דגם כן מזכירין שמיני עצרת, ואפילו לטעמו דמגן אברהם שם וקדמו גם כן הב"ח שם משום שלא יהיה נראה כמוסיף מה דפשיטא להו דבהפסק הלילה סגי לא ידעתי מנא ליה:
ומה שכתב המגן אברהם (וכן בב"ח בסימן תרס"ח) מסימן תרס"ו בהג"ה לא דמי דאחר החג ידעי דליכא מצות סוכה מה שאין כן בחג דיחשבו שמיני עצרת מכלל חג הסוכות, ומה שלא אכלו בלילה לא יועיל להיכר על אכילת היום וכמו בשינה שמביא מגן אברהם שם בשם המרדכי דליכא היכרא ולא מהני ההיכר שלא בירכו באכילה גם אשינה שאחריו ועל כרחך דהיכר באותה שעה במעשה בעינן ולא מהני היכר בענין קודם לשל אחריו, ואם כן יש לומר מהאי טעמא אוכלין גם ביום רק מקצת והשאר בבית להיות היכר באותה סעודה גם כן:
סימן ב
אלא שיש לעיין מהגמרא (סוכה מ"ח.) מדליק בה הנר להיכר וזהו כפי הנראה לכאורה רק בלילה דביום שרגא בטיהרא מאי מהני ולא שייך הדלקת נר ואכתי איזה היכר יהיה ביום ועל כרחך דכל דעביד היכרא בלילה סגי ביום גם בלא היכר ונגד מה שכתבתי, אבל שוב מצאתי בבעל העיטור חלק ב' הנדפס מחדש בחלק עשרת הדברות ח"ב סוכה שער חמישי (דף ל"ח רע"ד) הקשה אהמפרשים (בגמרא שם) הא לן וכו' דר' יהושע בן לקיש אומר לן ור' חייא בר אשי להו ואיפכא היה לו לומר דר' חייא בר אשי מבבל ור' יהושע בן לוי מארץ ישראל [ועיין בהר"ן לשם מזה ובריטב"א וספר המנהיג ועיין בתוס' שם (מ"ד.) ד"ה והא מייתי גם כן מזה יעוין שם] ועל כן מפרש איפכא דבמקומו דר' חייא בר אשי שהוא מבבל [כן צריך לומר] פוחת בה [כן צריך לומר] ארבעה שמתייראין להדליק הנר ביום שלא יאמרו הפרסים כשפים הן ובמקומו דר' יהושע בן לוי מדליק הנר עד כאן:
ומדבריו אדרבא ראיה למה שכתבתי דלא מהני היכר דלילה ליום דמה שאי אפשר בהדלקת נר בבבל הוא רק ביום ואי סגי בהיכר דלילה תסגי במה שהדליקו בה הנר בלילה ועל כרחך דאף שעשו היכר בלילה צריך לעשות עוד היכר ביום בפני עצמו, [ולפי מה שאמרו (גיטין י"ז ריש ע"א) דחברי בבבל לא הניחו להדליק נר ביום אידם אפשר דזמנין דמיקלע בשמיני עצרת וגם בלילה לא יכול להדליק, אך הוא לא נחית לזה וגם בתוס' שבת (מ"ה.) ד"ה מקמי כתבו דלצורך אכילה היו מניחים עיין שם]:
סימן ג
ואיברא דלפירוש זה משמע דכל שיכול לעשות היכר בהדלקת נר אפילו בידו גם כן לפחות ולפסול הסוכה לגמרי אין צריך דסגי בהיכרא כל דהו, [ואף על גב דבהיכר שכתב המרדכי דאין מברך לא סגי, היינו לפי שאינו דבר הניכר לכל כל כך דאולי בירך בחשאי וגם הוא רק כרגע בתחילת הסעודה] אם כן לדידן נמי בשמיני עצרת כיון דראוי לישב רק משום נראה כמוסיף תסגי בהיכרא דנר ובסוכה גדולה במאני מיכלא ולא לאכול בבית כיון דבהיכרא כל דהו סגי שיוכל לישב בסוכה אפילו בדאפשר לפחתה ולא חיישינן למוסיף:
אך באמת פירוש הנ"ל צריך לעיון דאי דר' חייא בר אשי בבבל איך פוחת ביום טוב כמו שכתב בעצמו שם לפני זה ובערב יום טוב אי אפשר לפוסלה דצריך לה לשמיני עצרת, ודחוק להעמיד דברי ר' חייא בר אשי כמאן דאמר שם (סוכה מ"ז.) מיתב נמי לא יתבינן ודלא כהלכתא, ועוד דבירושלמי שם (פרק ד' סוף הלכה ה') איתא דברי ר' חייא בר אשי אלו משמיה דרב ובאור זרוע גדול הנדפס מחדש (ח"ב סימן ש"ך) העתיק גם מהגמרא הגירסא ר' חייא בר אשי אמר רב וכן בשבלי הלקט (סימן קי"א) ד"ה תנן העתיק אמר רב וכו' פוחת וכו', ובספר המנהיג (הלכות סוכה סוף סימן ו') הגירסא רבא ונראה דטעות סופר וצריך לומר רב וראיתי בפירוש הרב החרדים הנדפס מחדש על הירושלמי ברכות בפרק ו' הלכה ו' (דפוס זיטאמיר דף מ"ד ע"ב) כתב דגם בירושלמי לא גרסינן בשם רב יעוין שם אבל הר"ן בפרק ערבי פסחים (פסחים כ'.) העתיק גם כן מהירושלמי בשם רב וכן בבעל העיטור שם העתיק מהגמרא ר' חייא בר אשי לבד אבל אחר כך כתב והכי אמר ר' חייא בר אשי אמר רב בגמרא דילן הנה דגריס גם בגמרא אמר רב ורב הוא דסבירא ליה שם (מ"ו סוף ע"ב) דיתבינן:
ואולי יש לומר דמפרש השתא פוחת ארבעה אסכך [ולא כמו שכתב שם לפני זה אדופן של פס ארבע יעוין שם] ובסוכה גדולה ובשמיני יושב במקום המסוכך ובתשיעי יושב במקום הפחת ועל כן בעי ארבעה דגברא באמתא יתיב שהוא שש טפחים וכשפוחת ארבעה טפחים רובו חוץ לסוכה, אבל עדיין צריך עיון דהא דנקט מדליק הנר דבהכי סגי בסוכה קטנה וכשאי אפשר מעייל מאני מיכלא גם בסוכה קטנה וזה אפשר גם בבבל ולמה ליה לפחות, וגם רי"ף ורש"י וכל הראשונים כולם לא פירשו כן ולפי פירוש דידהו מבואר דכל דאפשר לפחות לא סגי בהיכר דנר או מאני מיכלא ובעינן לפסלה דוקא שלא יהיה עליה שם סוכה, [וזה ראיה גם כן לדברי רמב"ן במלחמות שם דפסול שכתב רי"ף בהדלקת הנר אינו פסול גמור יעוין שם]:
ולהמפרשים פוחת ארבעה שהוא מקום חשוב סגי אפילו יש בהנשאר שיעור סוכה והוא יושב שם דאיכא הכירא בפחיתה זו, נראה דזה גם כן דוקא באין לו מקום להוריד כליו [ומיהו עיין בחידושי הריטב"א לשם משמע דמפרש הורדת כלים היינו גם כן רק להיכר והוא כדברי הב"ח (סימן תרס"ו) יעוין שם, ונראה דפחיתת מקום ארבע דחשיב סגי דלא גרע מהורדת כלים יעוין שם וצריך לי עיון היטב, ורש"י פירש אין לו מקום אחר לאכול עיין שם ולא על הורדת הכלים לבד שלא יהיה לו היכר] ואין יכול לפחות כולה ולישב תחת אויר הרקיע מפני הרוח וכיוצא ומשום דאי אפשר סגי בהיכרא ובעינן הכירא דעדיף טפי כל מה דאפשר ולא סמכינן להוציא מחשש נראה כמוסיף כשאפשר בענין אחר:
ולדידהו שפיר יש לומר דמהאי טעמא נראה לדידן בשמיני עצרת אוכלין בבית ולא סגי בהכירא כל דהו כנ"ל דאפשר לקיים מיתב יתבינן בדבר מועט שיאכל כנ"ל:
והא דאין אוכלין בלילה גם כן מקצת סעודה מיהת בסוכה, [ואף לטעמיה דבית יוסף יאכלו כזית באמצע סעודה בסוכה] יש לומר מפני הטורח בלילה לילך ממקום למקום באמצע סעודה וסגי לקיים מצות הישיבה בדבר מועט שביום לבד גם כן, ועל כל פנים למדנו מבעל העיטור דשפיר שייך הא דמדליק הנר גם ביום ונדחה מיהת הראיה לסתור משם ושוב מסברא יש לומר כמו שכתבתי:
סימן ד
אלא דלפי זה דכל הטעמים שאין אוכלים בלילה שייכי גם ביום אם כן מוכח מתנחומא הנ"ל דיהיב טעמא דתפילת גשמים דלא סבירא ליה טעמים הנ"ל ובלילה דלא שייך טעם זה צריך לישב, ומיהו באמת המעיין שם בלשון התנחומא לא משמע כלל לחלק בין יום ללילה ובין מקצת סעודה דסתמא אמר ולמה התירו חכמים להפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון של חג וכו', וגם דקדקתי בלשון התירו חכמים דמשמע שהיה חיוב מדינא וחכמים התירוהו והרי באמת כל חיובו דרבנן וחכמים לא חייבו יותר ולא שייך על זה לשון התירו רק היה לו לומר לא חייבו או לא הצריכו לישב בסוכה:
ועל כן נראה דהתנחומא כמאן דאמר שם (מ"ז.) דמיתב נמי לא יתבינן [ולאיכא דאמרי שם סבירא ליה לר' יוחנן כן והמדרשות הם אגדות ארץ ישראל מחכמי ארץ ישראל ולא נזכר בהם מאמוראי בבל וגרירי מסתמא בתריה דר' יוחנן] רק דסבירא ליה דהפלוגתא רק האידנא דבקיאי בקביעא דירחא ורק משום מנהג אבותינו אבל בזמן דלא בקיאי והיה הדבר אצלם ספק באמת ודאי לדברי הכל צריכים להחמיר בספיקא דאורייתא ולישב, אלא דבזמן רב ור' יוחנן כבר היו בקיאים אף דקידשו עדיין בארץ ישראל על פי הראיה וכמבואר בביצה (ד':) דר' אסי [שהיה בזמן רב] היה בקי וכן ר' זירא אמר שם והאידנא ידעינן וכו' עיין שם ברש"י ד"ה קים לן ומשום מנהגא בעלמא הוא דסבירא ליה דלא יתבינן:
ושוב ראיתי בחידושי הריטב"א לסוכה שם שכתב כן עיין שם שתמה איך אפשר דלא יתבינן והוא ספיקא דאורייתא ותירץ כנ"ל דקאי בזמן הזה דבקיאינן ומשום מנהג לבד סבירא ליה דלא מזלזלין ביום טוב עיין שם:
ושפיר הלשון ולמה התירו וכו' היינו עתה דבקיאי דבימי אבותינו היו יושבים ובכל חומרי יום טוב מחמירין גם עתה כמנהג אבותינו ובזה התירו ולא חייבו לעשות כמנהג אבות ועל זה אמרו כדי שיתפללו וכו' והוא טעם על פטור הישיבה לגמרי גם בלילה ואף על גב דבלילה לא שייך טעם זה כיון דהוצרכו לפטור ביום על כן אין לחייבו גם בלילה דאין היום חלוק ואי אפשר לחייב במקצת ולפטור בקצתו, ואף שאמרו בריש פסחים (ב':) דפלגי רבנן בין יממא ללילא היינו בדשייך לחלק ולא בזה לענין מצות סוכה דאין טעם לחלק כלל והמצוה ביום ולילה בשוה וכיון דהוצרכו לפטור ביום התירו חיוב דשמיני עצרת לגמרי, ולפי זה אין ללמוד מהתנחומא כלל לדידן אליבא דהלכתא:
סימן ה
ונראה דברי בעל הגהות מנהגים שמסתייע מהתנחומא להלכה דסבירא ליה איפכא ממה שכתבתי דבאמת בימי רב ור' יוחנן ורב הונא בר ביזנא ורב יהודה בריה דר' שמואל בר שילת עדיין לא בקיאי בבבל, וכמבואר (ראש השנה כ"א.) דאף רבא ור' נחמן לא בקיאי [וגם שמואל שאמר שם (כ' ריש ע"ב) יכילנא לתקוני וכו' אמר ליה מדהא לא ידע וכו' עיין שם] ומה שאמרו בביצה שם דהאידנא בקיאי היינו אחר שנתבטל קידוש הראיה ונקבע חשבון העיבור שבידינו וכמו שכתב בשיטה מקובצת ביצה שם ובחידושי המאירי לשם וברמב"ם (פרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ה') עיין שם, וגם ר' זירא שאמר שם דהאידנא וכו' צריך לומר דהאריך ימים עד אז, ולפי זה מאן דיתיב לבר מסוכה בשמיני עצרת היינו אף דאין בקי מספק לא חיישינן דאינו ספק שקול רק חשש רחוק כמו שאמרו בראש השנה (י"ט:) דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר דלא איצטריך וכן שם (כ"א.) רק דזמנא חדא אשתכח:
ואם כן מה שאמרו בתנחומא התירו וכו' דמשמע דהיה אסור והאידנא התירו כנ"ל היינו למאן דאמר דיתבינן בזמן דלא ידעו וכנ"ל דגם להך מאן דאמר הוא רק אז וההלכתא דבגמרא גם כן רק אז דלא בקיאי ובזמן שקידשו עדיין על פי הראיה והוא מדברי אמוראי קמאי ולא ככל סתמא דגמרא דבימי רבינא ורב אשי ואף שנאמר סתם כיוצא בו הרבה בתלמוד דמכל מקום הוא מימרא דקמאי ונלמד לפי זה מהתנחומא היתר בשמיני עצרת לגמרי ואינו נגד הגמרא כמו שכתבו ב"ח ומגן אברהם, ואף דבגמרא מיתב יתבינן סתמא משמע כל היום ובכל הסעודות זהו רק אז:
ומה שנהגו לאכול מקצת הוא חומרא בעלמא לעשות זכר למנהג אבותינו גם בזה וכיון שאוכלים רק קצת ידעו שאינו בתורת חיוב ושפיר יתפללו בלב שלם ולא יחושו אם ימנעם הגשם גם מאכילה מועטת זו כיון דאינה חיובית ואם ימנעו יומנעו, מה שאין כן כשיאכלו כל הסעודה דיבואו לחשוב דהוא חיוב ולא יתפללו בלב שלם:
וגם יש לומר דחשו לנראה כמוסיף ורק אי חכמים תיקנו וחייבו הרי איכא חיובא דרבנן באמת ולא שייך בל תוסיף בזה כמו שכתב הרשב"א בחידושיו לראש השנה (ט"ז.) ודמהאי טעמא אוכלין וישינים בסוכה בשמיני עצרת אף דבקיאי יעוין שם, אבל לפי מה שכתבתי מתנחומא דחכמים התירו האידנא דבקיאי לבוא להחמיר מעצמנו שייך נראה כמוסיף אף שמתכוין זכר למנהג אבות בעלמא ועל כן עבדי הכירא דאכלי רק מקצת ובלילה כלל לא מפני הטורח ונתקיימו שפיר כל המנהגים על פי התנחומא ואין סתירה מהתלמוד גם כן:
סימן ו
והיה נראה לכאורה לפרש דברי התנחומא בדרך אחר ובדקדוק הלשון להפטר ולא אמר לצאת או שלא לישב, דסבירא ליה הא דמיתב יתבינן לא שהיה תקנת חכמים על זה ביחוד לעשותו חובה ומצוה לישב דאם כן היה (צריך) לברך גם כן אשר קדשנו במצוותיו וצונו כיון דנצטוינו מפי חכמים על זה ומדלא מברכים על כרחך דלא תקינו זה לתקנה ומצוה בדבר זה בפרט, אלא דמכללא שתיקנו יום טוב שני בעלמא וחשו לספיקא נלמוד מעצמינו לחוש גם בזה ולישב, אבל אין מצות חכמים פרטית על זה ביחוד ועל כן לא שייך לברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על זה דלא מסתבר להו שיהיה מצוה ועם כל זה יתקנו שלא לברך דכיון דהוא מצוה צריך לברך ככל מצוות ובזה דלא מברכין הכוונה דלא תיקנו בזה מצוה פרטית שיצטרך לברך כנ"ל:
וקצת משמע כן נמי לישניה דר' יוחנן שמיני לזה ולזה ללישנא קמא דמודה דיתבינן רק דאין מברכין, [ומשמע דקיימא לן כן דהא קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והכא אפסוק הלכתא דיתבינן ואף דכל כללי הלכות אינם כשנפסק בגמרא נגד זה זהו בדחזינן בהדיא כן אבל בסתמא יותר יש לומר דפסקו כלישנא קמא וככללא דכר' יוחנן ולא להעמידו נגד הכלל] איך שייך לקרותו שמיני לסוכה משום דאין מברכין לבד כיון דיתבינן וברכות אין מעכבות. ועל כרחך כמו שכתבתי דלענין מצוה דסוכה הוי שמונה דלא תקינו בזה מצוה מיוחדת ופרטית דעל כן אין מברכין רק דאנן ממילא מחמרינן מצד חשש הספק דחשו לה בעלמא כנ"ל:
ונפקא מינה בזה אי קבעוהו למצוה יש לומר לענין למיעבד טצדקי למיפטר נפשיה דגבי מצוה גמורה אין לעשות וכמו שאמרו במנחות (מ"א.) ואדרבא יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כמו שכתבו תוס' (פסחים קי"ג:) ד"ה ואין ומסתמא גם במצוות דרבנן כן, אבל בזה דלא נקבע למצוה רק דאנן חיישינן מפני הספק שפיר יכול לכתחילה לבקש טצדקי להפטר מזה:
ויש לומר דזהו כוונת לשון התנחומא שהתירו להפטר היינו לעשות טצדקי להפטר, וזהו שאמר כדי שיתפללו וכו' דאי הוא מצוה גמורה ככל מצוות, הגשמים סימן קללה שבאים לבטל ממצוה וכל שכן שאין לבקש על זה אבל השתא שפיר יבקשו בלב שלם וכשירדו גשמים ויפטרו יפטרו כיון דיכולין להפטר דאינו מצוה חיובית הקבועה:
סימן ז
עוד היה אפשר לומר בזה על דרך זה ובענין אחר קצת דקאי אדלעיל שם דקאמר ילמדנו רבינו מהו לאכול בחג חוץ לסוכה כך שנו רבותינו ר' אליעזר אומר ארבע עשר סעודות חייב וכו' עיין שם, ומבואר דאף דמציין אקרא דביום השמיני עצרת הך ילמדנו קאי אימי החג דסוכות שנקרא חג סתם וכדמייתי על זה המשנה דפלוגתא דר' אליעזר וחכמים בשבעת ימי החג ודרך תנחומא בכמה דוכתי כן לפתוח בילמדנו דלא שייך לענין המקרא דפתח רק אחר כך מסיים לעניינו:
והנה ודאי אין כוונת השאלה אאכילה גמורה דמה סלקא דעתך להתיר ומקרא מפורש בסוכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כ"ג, מ"ב) וגם אין ענין פלוגתא דר' אליעזר דמייתי על זה כלל, ועל כרחך כוונתו דוגמת הך פלוגתא והיינו אי רשאי לאכול בכל ימי החג דברים שאין צריכים סוכה פירות וכיוצא בו שיאכלם חוץ לסוכה ולא יאכל בסוכה או חייב לאכול בסוכה דוקא מיהת ועל זה מייתי הפלוגתא דר' אליעזר וחכמים דפליגי בזה:
ולפי זה יש לומר דעל זה קאי מה שאמר אחר כך ולמה וכו' היינו דגם ר' אליעזר לא אמר אלא ארבע עשר סעודות בשבעת ימי החג אבל בשמיני עצרת אף בחוץ לארץ דמיתב יתבינן מודה דליכא חיובא לאכול שני סעודות בסוכה ויכול לאכול פירות וכיוצא דברים שאין צריכים סוכה ולפטור נפשיה מסוכה ועל זה אמר למה התירו כן ולא קבעוהו כעין דאורייתא לחיוב, ועל זה אמר כדי וכו' דכיון דאין חיוב לאכול בסוכה דוקא ויוכל לפטור נפשיה לאכול פירוש יוכל להתפלל (על) גשמים ושיפטר על ידי גשמים גם כן כיון דהתירו להפטר:
ויש לומר דשייך שפיר על זה גם כן לשון התירו כיון דקאי על החיוב דאינו חיוב גמור כשאר מצוות וכשל תורה דסוכה רק התירו מכללו להפטר וכו' ולפי זה אין ללמוד מכאן פטור לגמרי כלל, אלא דסיום הלשון שם ולכך נפטרין מן הסוכה כדי וכו' עיין שם משמע דאין כוונת הלשון להפטר לעשות בענין שיפטר וכמו שכתבתי רק לשון נפטר מחבירו ויוצא הוא:
וגם דחוק לפי מה שכתבתי מה שאמר בפשיטות ולמה וכו' ואנה נזכר שהתירו זה ששואל ולמה, ובשלמא לפי מה שכתבתי לעיל יש לומר דשואל ממעשים בכל יום ומנהג העולם שהיה גם אז שלא לאכול, אבל מה שפירשתי לעשות להפטר זה אין מצוי כלל וגם אכילת פירות אין מצוי כל כך ביום טוב דבסתמא אוכלין פת וסעודה גמורה, וגם הא אנן קיימא לן כחכמים לא כר' אליעזר ומנא ליה דלר' אליעזר אינו בשמיני עצרת בחוץ לארץ גם כן כן והוא דנקט ארבע עשר סעודות משום דבארץ ישראל היה ועל כרחך העיקר כמו שכתבתי לעיל:
סימן ח
ומיהו מה שכתבתי לעיל להעמיד גם והלכתא מיתב וכו' דבגמרא בדורות ראשונים דלא בקיאי, דחוק דרש"י (חולין מ"ט סוף ע"א) ד"ה ואין כתב ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמרא עד כאן והיינו בימי רבינא ורב אשי שסידרו הגמרא ובימיהם כבר פסק קידוש הראיה וכמו שכתב רמב"ם (פרק ה' מהלכות קידוש החודש) דהיה רק עד ימי אביי ורבא עיין שם, ואם כן אכתי דברי התנחומא נגד ההלכתא שנפסקה בגמרא ואין לנו אלא דברי התלמוד, ואף דיש דברים שאנו עושין על פי המדרשות וספרי חיצונים נגד התלמוד כמו שכתבו תוס' (ברכות י"ח סוף ע"א) ד"ה למחר ובכמה דוכתי, היינו בדבר שפשט המנהג בכל ישראל ולא בזה דרוב הפוסקים פסקו כדברי התלמוד ודאי אי אפשר לאיזה יחידים לנהוג כאיזה מאן דאמר נגד התלמוד, וכל שכן בזה דבתלמוד עצמו גם כן יש מחלוקת אלא שנפסק הלכה כחד ויש לומר דהמדרש קאי לאידך מאן דאמר וכל שכן כשנוכל לדחוק להשוותם כמו שכתבו ב"ח ומגן אברהם או כהנ"ל:
סימן ט
אבל נראה לדון בזה מטעם אחר שאין מנהג הנ"ל נגד התלמוד, לפי מה שכתבו התוס' (סוכה מ"ז ריש ע"א) ד"ה מיתב החילוק בין סוכה ללולב לפי שפעמים שסוכתו עריבה עליו לאכול בה עיין שם וכן הוא בהרא"ש שם וכן בטור סימן תרס"ח כתב ולא שייך בישיבתו לומר האיך נעשנו חול שכן דרך בני אדם לפעמים לישב בצל סוכה אפילו שלא לשם מצות סוכה עד כאן, והנה מה שכתבו לשון פעמים אין כוונתו על הזמן שאם באיזה זמן הסוכה עריבה אוכלין גם בזמן שאין עריבה דזה ודאי אי אפשר כיון דאז אין עריבה הרי על כרחך יושב משום המצוה ועושהו חול, רק קאי על האדם שאף שאין דרך לישב תדיר וכל היום דרכן כן איזה פעם וכל דיושבין איזה פעם מצד עריבות נוכל לומר דבשעת אכילה כן אבל לעולם באותו זמן ויום השמיני דרך בני אדם לישב איזה פעם מפני עריבות הצל סוכה:
ולפי זה זהו לדידהו דחביל להו עלמא ואף בארצות צרפת וספרד משכן בעלי תוס' ורא"ש וטור שכתבו דדרך לפעמים כן על כן היה כן שם דגם באותן מדינות האויר קצת חם מבמדינות אלו, וגם נראה דיש חילוק זמנים בזה כפי דרך דירתם והנהגתם [ובזמנם יש שאכלו סעודת ליל שבת בחצר מפני האויר או הזבובים כמו שכתב בשולחן ערוך (אורח חיים סוף סימן רע"ג) ואין זה מצוי אצלינו כלל] ובזמנינו ובמדינתינו ידוע שאין דרך שום אדם בשום פעם באותו זמן דשמיני עצרת לישב וכל שכן לאכול סעודת יום טוב בסוכה מפני עריבות אי לא משום מצוה וכשישב לסעוד שם ידוע לכל דאינו אלא מפני המצוה ושעושהו חול ואין לישב לפי זה:
סימן י
ובקרבן נתנאל על הרא"ש (סוכה פרק ד' אות ז') למד מהנ"ל דאם באותו היום עת צינה או רוחות או שום שינוי אויר אין ראוי לאכול בסוכה בשמיני ספק שביעי עד כאן, והנה הוא נקט כשיש איזה גריעותא עוד בסוכה מבבית ובאמת אנן בעינן שיהיה עוד פעמים עריבות שם, והך פעמים היינו ודאי שיהיה דבר מצוי קצת על כל פנים כן לעשות איזה פעם מפני העריבות ולא כשיעשה כן איזה אדם באיזה פעם רחוק מפני איזה סיבה רחוקה ושאין מצוי אלא על דרך הזרות דודאי אי אפשר לתלות על הסתם בזה:
ובמדינותינו כמעט רוב השנים יש קצת צינה ושינוי אויר באותו זמן דשמיני עצרת שאין ערב כלל ישיבת סוכה ואפילו בזמן החם אין שום עריבות לשום אדם לישב איזה פעם אז בסוכה מבבית אם לא על דרך רחוק וכל שכן לסעוד דרוב סוכות הם רחוקים מבית המבשלים יותר מהבית ויש טורח בהבאת המאכלים וגם רוב סוכות הבנויות עראי אין דירתם נאה כדירת הבית, וגם התולין בסדינין המצויירין לפי מה שכתב הב"ח שם (אורח חיים סימן תרס"ו) דפשט המנהג ברוב העולם להוריד כל מצעות הנאים ביום שביעי לחוש לדעת רש"י לעשות היכר גם לדידן ביום שמיני ומשמע באליה רבה שם דרצה לומר כל הכלים של נוי סוכה [ויעוין מה שכתבתי לעיל לדחות זה] ואם אין מורידין כתב להניח נר או כלי מאכל עיין שם, והנחת הנר מאוס בבית דירה דעל כן אין מניחין בסוכה ואם כן אין ערב לישב ביום טוב ובשעת סעודה בדירה כזו, אלא דבזמנם ובמקומם שהיה עריבות לישב בסוכה אותו עריבות גרם להם לישב אף שאין הדירה נאה ויש טורח יותר וכל שאין עריבות הוי עוד גריעות על הרוב ואין עושין אם לא למצוה ואם כן אין ראוי לישב כלל לעולם, ומה שאוכלין מעט היינו לזכר מנהג אבותינו שבבבל וכיוצא וכיון דיוצאין מיד ואוכלין עיקר הסעודה בבית הוי ניכר דאין עושהו חול רק זכר בעלמא עביד:
סימן יא
ובדרכי משה (שם אות ב') כתב לענין שלא לישן מטעם זה דאין דרך לישן בסוכה בלא מצוה עיין שם ובאמת האידנא במדינתינו גם אכילה אין דרך כלל כמו שינה, ועוד שם כתב אף לפי טעם הרא"ש וטור וכו' עיין שם משמע קצת דמרדכי וראבי"ה לית להו טעמייהו או דהם לית להו דמרדכי וראבי"ה ואינו מוכרח והיכר דברכה לבד ודאי לא סגי דיטלו לולב גם כן בלא ברכה, ויש לומר גם טעם דפעמים עריבה לבד לא סגי כיון דרק פעמים עריבה מאן מפיס לתלות בעריבות והרי בשמיני בארץ ישראל ותשיעי בחוץ לארץ כשאין לו מקום להוריד כליו בעינן היכר דוקא שלא יהיה כמוסיף ולא סמכינן דיתלו בכך, ואפילו תימא דאין לו מקום מילתא דלא שכיח ולא יתלו כשאינו מצוי על כל פנים יתלו דסוכתו עריבה ועל כרחך דבלא היכר לא יתלו בעריבה רק במוסיף:
ורחוק לחלק בין חשש נראה כמוסיף דחמיר לחוש שעובר על בל תוסיף לא מהני בלא היכר אבל שמיני ספק שביעי בחוץ לארץ דידעי דיש ספק ועושין שני ימים יום טוב ליכא חשש נראה כמוסיף רק חשש דעושהו חול ועל זה מהני לתלות בעריבות גם בלא היכר, דאין בזה טעם ברור ורש"י מצריך באמת היכר בשמיני בחוץ לארץ גם כן אך הרא"ש פליג על זה וכתב שלא ראה מי שעשה כן, וצריך לומר כראבי"ה הנ"ל דבשמיני בחוץ לארץ רק אוכלין ואיכא היכר מה שאין מברך, אבל מי שאין לו מקום דצריך לישן שם גם כן וכן לישב כל היום אחר הסעודה דגם כן אסור לראבי"ה כמו שכתב מהרי"ל והובא במגן אברהם בקיצור בעל כרחך צריך היכר אחר ואהני דגם בשמיני בשעת שינה וישיבה כל היום צריך היכר הנ"ל ולא בתשיעי דוקא, ואפשר לומר דזהו גם כן כוונת רש"י הנ"ל דמצריך ההיכר בשמיני היינו משום שינה וישיבה דקאי התם בתשיעי הכי נמי בשמיני:
והא דלא כתב ראבי"ה לישן על ידי היכר מאני מיכלא או נר אפשר לומר דלא סבירא ליה שיועיל הנר לגמרי דלענין עריבות לא מהני היכר הנ"ל דהוא מאיסותא לבית דירה והיפך העריבות כנ"ל, ומאחר דלא נפסלה סוכה בשביל זה לא יתלו מזה דיושב לעריבות טפי מלמצוה דכמו דאין ראוי אי למצוה כך אין ראוי אי לעריבות ואם איזה סיבה אחרת מכריחתו לעשות מה שאין ראוי אכתי לא ידעו משום מה יושב, ורק שם שאין לו מקום שפיר זה מוכיח על זה דהמקום צר לו, ובסוכות דהיה אסור הוכרח להחזיקם באיזה מקום צר ועתה שאין מצוה מכניס שם על כן רק שם מהני זה להיכר:
ולפי זה אתי שפיר גם דברי רש"י הנ"ל ולא קשה קושית הרא"ש עליו יעוין שם דהוא כתב זה רק שם כשאין לו מקום דעל כרחו צריך לישן ולישב שם גם כן ועל זה בעי היכר גם בשמיני וההיכר מועיל על זה, אבל כשיש לו מקום להוריד אין ישינין ויושבין בשמיני אפילו על ידי היכר דלתלות בעריבות לא יועיל ובשעת אכילה אין צריך היכר ושפיר לא אמר זה כשיש לו מקום וכן אין עושין כן דכולי עלמא אית להו מקום ורק אוכלין לבד כנ"ל:
סימן יב
ומיהו אי נחליט כדרכי משה הנ"ל דשינה אין דרך אם כן על כרחך ראבי"ה לית ליה הנ"ל דאם כן למה ליה טעמא דאין מברכין תיפוק ליה משום דאין דרך לעריבות, אבל באמת לא ידעתי טעם ברור לזה לחלק בין שינה וכפי הנראה כשחביל עלמא כמו שירצו לאכול שם בצל סוכה הכי נמי לישן, והדרכי משה כתב כן לפי מקומו וזמנו כפי הנראה כפי מה שהיה נהוג אז לפעמים, ובעת החום ביותר כפי הנהוג היום אצלינו אדרבא דרך טפי לישן בחצר וסוכה וכדומה מקום אויר מלאכול שם אלא שאין זה מצוי במדינות אלו בחג, ובסימן תרל"ט (ס"ב בהג"ה) מביא ממרדכי שאין ישינים מפני הצינה ומשמע דמסתמא הוא כן במדינות אלו ואפילו אי אין מצטער עריבות ליכא אבל אז גם אאכילה ליכא עריבות כלל, ואולי מכל מקום אאכילה יארע לפעמים ושוב ראיתי באליה רבה (ס"ק ו') השיב גם כן על זה:
ואפשר דבבבל דחביל עלמא טובי גם בתשרי כמו שאמרו בראש השנה (כ'.) הוי רגילי כולי עלמא בשינה לבקש צל סוכה לעריבות אבל באכילה היה רק לפעמים, והא דבעינן היכר על ידי הברכה היינו כשהוא רק פעמים לעריבות ולא ידעו לתלות אבל במה דרגיל ומצוי תדיר גם בלא היכר יתלו בכך וראבי"ה לפי מקומו דיבר [ומה שכתב במרדכי בשמו ראיה מהגמרא דהישן בשמיני ילקה לשון דיעבד עיין שם, יש לומר דנקטי לשון דיעבד לענין היכי דליכא עריבות גם כן, ואפשר דאפילו למאן דאמר דגם בלא כוונה איכא בל תוסיף היינו בסתם אבל בניכר וגלוי שהוא רק לעריבות מודה דליכא משום בל תוסיף ועל כן הקושיא בדליכא עריבות ועל כן אמר לשון דיעבד] אבל בבבל שפיר ישינים גם כן, ובזה סרה קושית הנודע ביהודה (קמא אורח חיים סימן מ') אראבי"ה מהגמרא בהא דרב הונא בר ביזנא ואין צורך למה שדחק שם יעוין שם:
והא דבתשיעי צריך בבבל גם כן היכר דכלים כנזכר לעיל ולא אמרינן דיתלו בעריבות אפשר לומר לפי זה דאמתניתין דמוריד וכשאין לו מקום קאי שם ומתניתין דקתני סתמא מוריד דתנא בארץ ישראל קאי דליכא ספק ולדידהו לא חביל עלמא ורק פעמים ערב ועל הסתם כל אחד מוריד כליו ויושב בבית, ורק כשאין לו מקום שאלו מהו וקאי בבבל נמי דכוותיה כשצריך להוריד שיש רוחות ושינוי אויר דאין עריבה רק שאין לו מקום ובזה שפיר צריך היכר, וכשיש לו מקום צריך לירד גם בשמיני ולא מהני הך היכר כלים כיון דאין לתלות בעריבות ורק כשאין לו מקום אז מהני הך היכר להעיד על זה ושוב ממילא בשמיני דהוא ספק שביעי צריך לישב על ידי היכר זה ואין יכול לפחות ולפסלה:
ואתי שפיר גם בזה דברי רש"י מקושית הרא"ש הנ"ל דלא כתב אלא אדהתם דמיירי כשכפי העת אין עריבות ובאין לו מקום דוקא דביש לו מקום צריך להוריד גם בשמיני, והא דכולי עלמא יתבי היינו כשיש עריבות לפעמים ובזה שפיר מודה דאין צריך היכר, וגם על פי זה יש לומר דהיכר דהתם שפיר הוא גם בשעת אכילה כיון דמיירי בעת שאין עריבות לא מהני היכר דברכה כמו בלולב כשאין יכול לתלות בעריבות ואין לו מקום לא שכיח ולא יתלו בו על כן צריך היכר המוכיח דאין לו מקום כנ"ל, ובארץ ישראל דליכא ספק אף דיש לתלות בעריבות לא סמכינן בהיכר הברכה דלא סמכו על זה רק כשצריך לישב מפני הספק אבל שם דאין צריך, צריך לפסלה ואף היכר נר וכלים לא מהני כיון דאפשר לפסלה ולא אמרו בהיכר אלא כשאי אפשר:
סימן יג
ולולי דברי רש"י והראשונים היה נראה לי על פי מה שכתבתי לפרש מה שאמרו הא לן, והא להו כדי שיבואו דברי ר' חייא בר אשי ור' יהושע בן לוי כל אחד למקומו, דיש לומר בשמיני ספק שביעי דמדרבנן צריך לישב הרי הוא ככל תקנת חכמים דלא שייך לחוש לנראה כמוסיף ורק משום זלזול יום טוב דעושהו חול צריך טעם דפעמים עריבה וליכא זלזול וכשאין עריבות דלא תיקנו חכמים לישב ממילא איכא משום נראה כמוסיף גם כן, ובארץ ישראל כיון דלעולם אין יושבין בשמיני ורק זה שאין לו מקום ויושב בהיכר כל דהו דנר וכלים סגי שיתלו בכך על ידי ההיכר, אבל בבבל דלעולם יושבין בשמיני מתקנת חכמים אי באיזה זמן ומקום אין עריבות וזה שאין לו מקום יושב סבירא ליה דלא סגי בהיכר כל דהו דעדיין יתלו טפי שיושב למצוה כבכל השנים והמקומות, ואף שמכניס הני כלים שאין מחמיר בו כל כך כבחג וכמו דלא מברך גם כן אבל מכל מקום יושב למצוה כיון דרגילות שם לישב למצוה בשמיני תמיד מתקנת חכמים, ועל כן מצריך לפחות ולפסלה דוקא ולא מהני היכר כל דהו לפי מה שכתבתי דקאי אכשאין עריבות דליכא מצוה חמיר בבבל דהוא רק לפרקים מבארץ ישראל:
סימן יד
ואפשר לומר עוד בזה לשיטת רש"י דצריך היכר גם בשמיני דיתבינן שלא יהיה נראה כמוסיף [ויש לומר אף באכילה לא סמכינן אהיכר דברכה שהוא רק בתחילה וליכא היכר בכל הסעודה] ויש לפרש פוחת ארבעה משום מקום חשוב ובסוכה גדולה וכמו שכתב בחידושי הריטב"א לשם, ולפי דעתי הך היכר גרע מהיכרא דנר וכלים שהוא בכלל הסוכה שעושה דבר שהיה אסור לעשות בחג, אבל הך פחותה והוא יושב במקום המסוכך הכשר דגם בחג היה רשאי לישב בסוכה זו אפילו לכתחילה וההיכר רק מה שהוא עשה זה עתה משום היכר אבל בגוף הסוכה ובמקום ישיבתו עצמה אין שום היכר:
ויש לומר דרק בבבל דחביל עלמא ומצוי לישב משום עריבות על כן סגי בהיכר כל דהו, וכשיש מקום להוריד כליו הוי ההורדה היכר כמו שכתב ב"ח וסגי בהא אף שגם בחג בלא הכלים נמי הוי סוכה כשירה מכל מקום היכרא איכא ועדיפא מהך היכר דפוחת שהוא גם במקום ישיבתו ואם אין לו מקום פוחת ובהכי סגי גם כן מאחר דחביל ומצוי לתלות בעריבות [וגם בתשיעי נמי סגי בהא מהאי טעמא], אבל בארץ ישראל דלא חביל עלמא אף דפעמים עריבה הוא רק פעמים ולא רגיל וגם האי דאין לו מקום לא שייך לתלות בזה ולכן לא סגי בהיכר כל דהו ובעינן שיעשה בה דבר האסור לעשות בחג דזה הוי היכר גמור ומועיל גם שם, ושפיר כל אחד דיבר למקומו דוקא ולפרש לפי זה דעיקר דין דמיתב יתבינן לא אמרו אלא בבבל דחביל עלמא ודרכן לעולם לישב מפני העריבות:
סימן טו
ובזה אפשר לפרש התנחומא הנ"ל שלא יסתור לתלמודין, ועל פי דברי הר"ן סוף סוכה (דף רנ"ד סוף ע"ב) סוף ד"ה והלכתא שכתב לחלק בין לולב לסוכה בלא טעם דעריבות שכתבו תוס' עיין שם, ויש לומר דמכל מקום צריך לזה לפי טעמו דתנחומא משום תפילת גשמים ויש לומר כיון דבבבל שבלאו הכי דרכן לישב לעריבות אם כן בלאו הכי לא יבקשו בלב שלם מפני העריבות ועל כן אין באין אז לשאול אלא להזכיר, ואף דר' אליעזר הוא דאמר כן (תענית פרק א' משנה א') ואנן קיימא לן כר' יהושע דבחג שהוא סימן קללה אין להזכיר גם כן, היינו לעיקר תחילת התקנה ובארץ ישראל דלא חביל עלמא כמו שאמרו בראש השנה שם אין עריבות לרוב בני אדם לישב בסוכות עוד אחר החג רק לאיזה יחידים לפעמים באקראי ולא חיישינן להם, וכיון דתיקנו בארץ ישראל שוב גם בבבל מזכירין ואין משנין מההזכרה אף דלדידהו סימן קללה לרוב בני אדם כיון דאין שואלין אלא מזכירין אין הכי נמי דאין מכוונין אז לשאלה ותפילה, וכיון דבלאו הכי אין מתפללין אז על גשמים שם בלב שלם שפיר חייבין גם כן לישב בסוכה משום ספק שביעי אבל התנחומא אגדת ארץ ישראל מיירי ממקומות חוץ לארץ שסביבות ארץ ישראל בסוריא עמון ומואב דגם כן עושין שני ימים כמו שכתב רמב"ם (פרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה י"א) ושם לא חביל כבארץ ישראל ושפיר כדי שיתפללו בלב שלם התירו ליפטר:
ולשון התירו לפי שבבבל יש חיוב שייך לומר דשם התירו, וגם שם אותן בני אדם שיש להם עריבות פעמים כיון דבלאו הכי לא יתפללו בלב שלם מפני ביטול עריבותן ממילא חיובא רמיא עלייהו לישב כל היום גם כן רק לא הטילו חיוב על כל אחד גם שאין לו עריבות כלל והתירו להפטר גם כן כדי וכו', ולפי זה גם לר"ן יש ללמוד היתר למדינות דלא חביל:
סימן טז
ומיהו השתא דאתינן לחלק בין אוירי הארצות לענין תפילת הגשמים, יש לומר דאין צורך לתלות בחביל עלמא ולחדש מה שכתבתי בענין העריבות דעל ידי זה לא יתפללו בלב שלם ולדמות מדינתינו דלא חביל לארץ ישראל רק יש לומר בפשיטות דרק בארץ ישראל מהחג ואילך זמן גשמים כמו שפירש רש"י (תענית ג' סוף ע"א) ואף דהשאלה בחשון ואז זמן רביעה מכל מקום הגשמים סימן ברכה מיד משמיני עצרת ועל כן מזכירין מיד וגם אז הוא בלב שלם, אבל בבבל דאין צריכים לגשמים עד ששים לתקופה כמו שאמרו בתענית (י'.) עיין שם ברש"י בלאו הכי אין מתפללין בשמיני עצרת על גשמים מיד בלב שלם כיון דאין צורך אז כלל ורק מזכירין כתקנת חכמים בארץ ישראל ולא שואלין ועל כן שם שפיר חייבים לישב בסוכה גם כן, ודברי התנחומא בסמוכים לארץ ישראל כנזכר לעיל:
ואף דבסוריא כתב רמב"ם (פרק ב' מהלכות תפילה הלכה ט"ז) דשואלין בששים לתקופה כבבל, על כרחך זהו במקומות המרוחקין שאין טבע הארץ שם כבארץ ישראל ולא בסמוכים דכל שאוירם כאויר ארץ ישראל הם כארץ ישראל לגשמים כמו שכתב בכסף משנה שם (הלכה י"ז) מפירוש המשנה וכיון דשם זמן גשמים מיד בשמיני עצרת התירו ליפטר כדי וכו', ואם כן במדינות אלו דכבבל לגשמים ואין צריכים אחר החג לגשמים כלל הכי נמי דמיתב יתבינן ולא שייך טעם דתנחומא ואין ללמוד מיניה כלל לדידן לפי זה, ואדרבא נלמוד מיניה חומרא דלא כמו שכתבתי דטעם עריבה שייך בבבל לבד דהא תנחומא בארץ ישראל קאי דלא חביל ואי כנ"ל תיפוק ליה דהתירו מטעם אחר ואף איסורא נמי איכא שלא לזלזל ביום טוב, ועל כרחך דגם שם שייך זה או כהר"ן הנ"ל דלא צריך לזה:
אך באמת אין נראה כלל לתקנת חכמים שנזכר בגמרא סתם דיתבינן לומר דיש חילוק במדינות, ועוד דאם איתא היה לו לומר בגמרא דרב ור' יוחנן לא פליגי כלל ור' יוחנן דמארץ ישראל דיבר לארצו לבני חוץ לארץ שסביבות ארץ ישראל דלהם התירו ורב בבבל קאי לבני בבל ומנא להו דפליגי כלל, ועל כרחך דאין לחלק בזה דתקנת חכמים שוה בכל חוץ לארץ, ובאמת עיקר תקנות אלו והלכות אלו נקבעו עוד מאז בימי תנאים שהיה עיקר תורה בארץ ישראל והם קבעו על מקומות חוץ לארץ שסביבות ארץ ישראל וגם בבל כמותם ובימי אמוראים לא חידשו תקנות בזה ודין בבל כשאר חוץ לארץ הסמוך לארץ ישראל בזה:
סימן יז
וליישר התנחומא שלא יסתור להלכתא דגמרא, נראה דבאמת יש להבין טעם תוס' ורא"ש דפעמים עריבה, כיון דרק פעמים איך יפסוק הלכה כן לכל ישראל שכולם ישבו וכי לכולם יש עריבות ויושבים לעריבות זה ודאי דבר שאי אפשר, וגלוי לכל דלמצוה ישבו דמשום עריבות יארע כן לפעמים וליחידים או אפילו להרבה אבל לא לכל באותו יום, וגם כפי מה שכתבתי דדברי חכמים סתם נאמרו בכל חוץ לארץ קשה האיכא מדינות דאין שם עריבות כלל לעולם וכמו שכתבתי:
ותו דחשש זלזול ביום טוב שני דעושהו חול נראה דאינו מפני אחרים הרואין לבד רק גם בעיני עצמו לא יעשנו חול באיזה דבר דמזלזל והרי הוא ידע בנפשיה דלא מפני עריבות יושב רק מפני ספק שביעי ובאמת גם כולי עלמא ידעי זה והא קמן דמיד בשמחת תורה אוכלין הכל בבית ואין יושבין משום עריבות בסוכה ואפילו בסוכה פסולה:
ותו קשה למאן דאמר ברוכי נמי מברכין הרי הברכה מגלה דעושה למצוה ולא לעריבות ותקשה לדידיה לולב נמי יטלו ובזה ליכא למאן דאמר דיהיה שביעי ללולב גם כן ולא פליגי אלא בסוכה, ואי נימא דמודו דלהך מאן דאמר על כרחך צריך לומר תירוץ אחר וכמו שכתב הר"ן מי הכריחם גם לדידן לחדש הא דבסוכה פעמים עריבה וגם התוס' ציינו עצמם אהא דמיתב כולי עלמא לא פליגי וכו' משמע דבאו לישב לדברי הכל:
וגם יש לעיין כיון דעל כל פנים קיל שמיני עצרת מהחג לפי דבריהם וכמו שהבאתי לעיל מהקרבן נתנאל בשינוי אויר מיהת ואמאי אמרו בגמרא סתם מיתב יתבינן משמע ככל דין ישיבת סוכה בחג שלא נפטר אלא מצטער:
אבל נראה דבאמת דקדקו חז"ל שפיר בלשונם מה שאמרו שם כמה פעמים הלשון יתבינן שתלו הדבר בדידן והרי באו ללמד דין והיה להם לומר מיתב יתבין דזה משמע דדינא קאמר שצריכין ומחויבים לישב, אבל יתבינן משמע אנן יושבין ובדעתינו תלוי [וכעין מה שאמרו ריש קידושין (ב'.) האשה נקנית משמע מדעתה] והיינו דלא הטילו הדבר דרך חיוב לעשות על כל פנים אף שאין מרוצה בכך וערב לו יותר בבית דאם כן נוהג בו מנהג חול, רק מסרו הדבר לדעתינו ורצונינו ואם רוצה יותר בבית שערב לו יותר לא מחייבינן ליה בסוכה בעל כרחו רק כששוה אצלו ישיבת הבית והסוכה יש לו לבחור מרצונו דרך עריבות בסוכה שהרי לעריבות דרך לישב, ואף שהוא אין לו עריבות בזה אלא משום המצוה מכל מקום כיון שאינו יושב דרך חיוב אלא דרך עריבות מה שהוא בוחר לרצונו אינו נוהג בזה מנהג חול:
סימן יח
ויש להוסיף בזה וליישב גם למאן דאמר מברכינן דסבירא ליה כמו שכתבתי לעיל מריטב"א דסוגיא שם לבקיאין ורק משום מנהג אבות, אבל אי הוא ספק לכולי עלמא יתבינן משום ספיקא דאורייתא, ובזמנם יש לומר אין הכי נמי דהיה חיוב גמור כבחג משום ספק ולא חיישינן לזלזול יום טוב כיון דהוא ספק באמת, ולא דמי ללולב דהוא ספיקא דרבנן ויום טוב ספיקא דאורייתא אבל סוכה גם כן ספיקא דאורייתא וכמו שכתב הר"ן בתירוץ ראשון:
רק תוס' הוקשה להם בסוגיא דשם דקאי אבקיאין דליכא ספיקא דאורייתא גם בסוכה ולא חמיר סוכה לבקיאין מלולב בזמן שהיה ספק ואי חשו שם לזלזול יום טוב הכי נמי בסוכה השתא דבקיאין דליכא ספיקא דאורייתא ראוי לחוש ואילו ידעינן דעושה רק לזכר מנהג אבות ודאי לא שייך נוהג חול שהרי הוא אין מחשיבו חול וספק כלל ולאבות היה באמת ספק והיו צריכין לישב מספק והוא עושה רק זכר למנהגם בעת שהיה ספק, אלא דמאן מפיס ואפילו היושבים עצמם כולי עלמא לאו דינא גמיר, ולא ידעו אי יושבין מספק או ממנהג אבות, ועל כן מסרו הדבר לרצונינו וכשיהיה ערב לו יותר לישב בבית ישב בבית רק כשהם אצלו בשוה יושב בסוכה משום עריבות מנהג אבות הרי ידוע וניכר דאינו נוהג בו מנהג חול וימות החג להיות חיוב עליו על כל פנים לישב בעל כרחו גם כשאינו רוצה:
ואתי שפיר נמי מאן דאמר מברכינן דדייק נמי ואמר ברוכי מברכינן ולא אמר מברכין דתלוי בדידן, והגם דיש לומר דנקט איידי דיתבינן אפשר לומר גם כן דהוא בכוונה לומר דאף דמברכין אשר קדשנו במצוותיו וציונו והוא מצוה חיובית עדיין תלוי בדידן גם המצוה והברכה ולא ככל מצוה חיובית דאם לא ירצה לישב בסוכה רק בבית שנוח לו שם יותר ישב בבית אלא שכשבוחר לישב בסוכה אז הוא מצוה חיובית דרבנן גם כן לעשות כמנהג אבות ומברך, וכיון דמסור לרצונו הרי ניכר ונגלה דאין זו מצות ישיבת סוכה של ימי החג רק מצות מנהג אבות אם ישיבתו נוחה לו והוא כעין [ועיין משנה (ביצה ל"ו:) משום רשות פירש רש"י שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות עד כאן, ודבר זה צריך ביאור וגדר איזה מצוה קטנה שנקרא רשות והרי אמרו (אבות ב', א') הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, ויותר יש לפרש על דרך שכתב רב האי גאון דמצוה שאינה חיובית נקרא רשות, והיינו הני דהתם דין בדאיכא דעדיף וחליצה ויבום בדאיכא גדול דלא רמיא חיובא עליו ומכל מקום אם עביד הוא מצוה וכן לקדש ביש לו אשה ורוצה להרבות עוד וחיובא דלערב אל תנח זה בשאין לו אשה ובא לישא ישא בת בנים ולא כשיש לו אשה, וגם יש לומר דהכא אפילו ביש לו אשה בת בנים גם כן אם הוסיף וקידש עוד איכא מצוה אלא דהוא מצוה דרשות]. מצוה של רשות שכתב רב האי גאון המובא בספר המנהיג בדיני תפילת ערבית (סימן פ"ה) לענין תפילת ערבית רשות דמכל מקום מצוה קעביד ומקבל שכר והוה ליה כצדקה וגמילות חסדים [רצה לומר כשאין העני או הנצרך לחסד אחר עומד לפניו רק כדרך גומל חסדים לרוץ אחר דלים כמו שאמרו בשבת (ק"ד.) ובזה לא רמי חיובא עליו] דמצוה ורשות דאי עביד מקבל עליה שכר ואי לא עביד לית ליה עוון אבל סוכה וציצית והדומה אי וכו' אית ליה עוון שמצוות דחובה נינהו וכו' עד כאן:
והנה צדקה וגמילות חסדים גם כן מצוה דרשות ואאותן היו מברכין גם כן אי לאו דאין תלוי בו כמו שכתב בתשובת רשב"א (סימן י"ח) כיון דמכל מקום כשעושה עושה מצוה [וכעין שחיטה דגם כן לאו חיובא אלא כשרוצה לאכול בשר ומברכין], וגדולה מזו בתוס' (ראש השנה ל"ב:) דנשים מברכות אמצוות עשה שהזמן גרמא ובהריטב"א שם בסוף (פרק ג' כ"ט:) כתב שאינו רשות גמור דאף דלא מחייבי מצוה איכא ונוטלות שכר על כן יכולות לברך עיין שם, וזהו על דרך רשות של מצוה, והר"ן שם בפרק ד' (דף רט"ז ריש ע"ב) כתב דהם בכלל מצוה דנוטלות שכר כמו שאין מצווה ועושה והאנשים נצטוו יכולות לומר וציוני עיין שם, ובתשובות מהר"מ מינץ (סימן י"ב) כתב בכהן יחיד או שכבר נשא כפיו דאין עובר מכל מקום אם נושא כפיו מברך משום דמכל מקום כשנושא הוא מצוה ומייתי גם כן מנשים דמברכין לפי שמכניסים עצמם לחיוב כל שכן זה עיין שם, ונזכר במגן אברהם (סימן קכ"ח ס"ק ט"ז), ונראה דהכי נמי במצוה דרבנן בכל רשות כיון דמקבל שכר כשעושה ואיכא בגוף סוכה מצוה דאורייתא בחג שייך וציונו גם על זה:
סימן יט
ומיהו לא דמי לגמרי להתם דשם שפיר המצוה הוא כשיעשנה לשם המצוה ומבזבז ממון וטורח בשביל המצוה רק שאינה חיובית, אבל כאן אין המצוה אלא כשיעשנה לרצונו וכשערב לו בבית יותר גם כשירצה לישב בסוכה אין עושה שום מצוה, דאם כן עדיין כולי עלמא ישבו לעולם למצוה דהרי סתם כל אחד ניחא ליה למיעבד מצוה בגופיה ואפילו בממוניה כמו שאמרו בפסחים (ד':) כל שכן לדחות העריבות לבד ואפילו העושה שלא לשמה ועל מנת לקבל פרס בשביל עריבות הפרס ושכר המצוה ידחה עריבות הגוף ואכתי הוי עושהו חול דמאן מפיס, ואפילו הם שוים אצלו והוא רוצה יותר בבית בלא טעם ובא לבטל רצונו מפני המצוה על זה אין המצוה דהמצוה רק שיעשה לרצונו דרך עריבות:
וכמו שכתבו תוס' דפעמים עריבה וכו' ולא נראה להו במה שכתבו דלולב מוקצה ואיכא איסורא נמי ובסוכה ליכא איסור וכמו שכתב הר"ן בתירוץ שני זה לבד, היינו משום דבאמת גם בסוכה יש איסור בשמיני עצרת דנראה כמוסיף שהרי בארץ ישראל אפילו כשאין לו מקום להוריד צריך לפחתה ולפסלה דוקא ועל זה כתבו דפעמים עריבה וכו', ורצו לומר דאז מותר דדוקא כשאין לו מקום דזה אין ידוע לכל ואין ניכר בסוכה זה הוא נראה כמוסיף, אבל בישיבה לעריבות שהוא גלוי וניכר ונראה שישיבתו בה משום עריבות ליכא משום נראה כמוסיף ומותר גם בארץ ישראל ושפיר יתבינן בחוץ לארץ גם דרך עריבות של זכר מנהגי אבות וליכא משום עושהו חול כיון דהוא לרצונו דרך עריבות:
אלא דראבי"ה מצריך עוד היכר בזה מה שאין מברך דסבירא ליה דזה טעם מאן דאמר דאין מברכין דבעינן עוד היכר דאינו מצוה רק דרך עריבות, ומאן דאמר מברכין לא צריך היכר דדי במה שהמצוה מסורה רק לרצונו ולעולם אין המצוה אלא להיות יתבינן ברצונינו ומדעתינו וכל שערב לו יותר או רוצה יותר בבית אין מצוה ושפיר המצוה והתקנה שוה בכל מקום, ובמקומות וזמנים שישיבת הסוכה שוה לבית אז כולי עלמא יתבי ואפילו אם יש איזה שרוצה מכל מקום יותר בבית או שערב לו יותר אין צריך לשנות מנהג הכל ולישב בבית דוקא, ואף דלדידיה ליכא מצוה מכל מקום איסורא נמי ליכא משום נוהג חול או נראה כמוסיף כיון דכולי עלמא נמי יתבי ומאן מפיס דלדידיה אין ערב והוא עצמו נמי יודע דלא למצוה יושב דהרי ליכא מצוה כלל בזה רק שלא לשנות ממנהג הכל, ורק במדינות או זמנים שיש קור או שינוי אויר וכיוצא שלכל אחד עריבות בבית יותר אז אין לישב כלל בסוכה כנ"ל מהקרבן נתנאל:
סימן כ
ובמה שכתבתי יש ליישב דקדוק לשון הגמרא בעובדא דרב הונא בר ביזנא מיתב הוו יתיבי, דהוא מיותר דהרי פתח דאקלעו בסוכה ועל כל פנים היה לו לומר ויתבי ולא מברכי אבל לשון מיתב וכו' משמע דבא לספר זה דמיתב יתבין ושיש מצוה לישב ולפום הך לישנא דבמיתב לא פליגי וליכא למאן דאמר דלא יתבינן כלל מה צורך לספר זה, ולפי מה שכתבתי דכשערב לו בבית יותר אין מצוה ומכל מקום אם ירצה לעשות כמנהג הכל רשאי אם כן מה ראיה מייתי מדלא ברכו דילמא להם היה ערב יותר בבית אלא שלא רצו לשנות ממנהג שאר בני אדם שישבו בסוכה אבל לברך לא היו יכולים כיון דלדידהו ליכא מצוה, ועל כן אמר מיתב הוי יתיבי בכוונה דאף ששאר בני אדם היו בבית דהיו מרוצים שם יותר הם לא רצו לילך לבית ועל כרחך דלא היה ערב להם בבית יותר ואם כן שפיר ראיה מדלא ברכו:
סימן כא
ובנודע ביהודה (קמא שם) הקשה ללישנא קמא רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת דלבר מסוכה יתיב הוא דלא כמאן וללישנא בתרא אמאי הכריע על פי רב יהודה בריה דרב שמואל נגד רב הונא בר ביזנא וגדולי הדור וגם למה אפסיק הלכתא נגד מרא דשמעתיה גופיה, ונדחק ליישב כל זה על פי דברי ראבי"ה הנ"ל ודרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת מטעם אחר לא יתיב דסבירא ליה דאין מברכין רק יום ראשון יעוין שם באורך:
והוא תמוה דהרי רב יוסף הוא דאמר הכא נקוט וכו' דמרא דשמעתא וכו' ולפי דבריו הא דמכריע רב יוסף כן הוא מטעם אחר הנ"ל דעל כרחך לא חש להא דרב הונא בר ביזנא והרי רב יהודה עצמו אמר שם (מ"ה סוף ע"ב) נקוט דרבה בר בר חנה בידך וכו' דהכריע דמברכין כל שבעה ואיך הכריע כאן כדרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת דמשום דאין מברכין הוא לפי דבריו:
ולפי מה שכתבתי לא קשיא מהא דרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת דהרי אפשר דלדידיה היה ערב ישיבת הבית ולבר יותר על כן יתיב לבר מסוכה דבזה לדברי הכל ליכא מצוה לישב, אלא דמכל מקום ללישנא בתרא כיון דאיסורא ליכא לישב גם כן כנ"ל היה לו לישב כדי להורות הלכה כשמעתתיה ולאפוקי ממאן דאמר דלא יתבינן דהא כולי עלמא לא ידעי דערב לו יותר ויסברו דסבירא ליה דלא יתבינן ודלא כשמעתתיה וכדייק רב יוסף באמת, ועל כרחך דבאמת הכי סבירא ליה ומשום הכי לא יתיב ולא משום עריבות וזהו ללישנא בתרא:
אבל ללישנא קמא דליכא למאן דאמר דלא יתבינן ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת סבירא ליה דמברכין על כן שפיר יש לומר דלא יתיב משום דערב לו יותר ושפיר עביד לשנות ממנהג הכל דאילו יתיב לא היה יכול לברך כיון דלדידיה ליכא מצוה כנ"ל, וכיון דכולי עלמא לא ידעי מעריבותו יאמרו דהדר משמעתתיה ודלא מברכין, ועל כן אדרבא כדי שלא להורות הלכה דלא כשמעתתיה יתיב לבר דבזה ליכא למיטעי דלא יתבינן ללישנא קמא דלכולי עלמא יתבינן וליכא למאן דאמר כן וההלכתא נמי הוא כלישנא קמא וכר' יוחנן נגד רב כמו שכתבתי לעיל ושפיר אין קושיא ממרא דשמעתא:
ומרב הונא בר ביזנא ללישנא בתרא נמי לא קשיא דהרי שם אמר דאקלעו בסוכה ואקלעו היינו נזדמנו והיינו דבבואם מאפר למקום ישוב נזדמן לפניהם מקום הראשון ליכנס שם לסוכה ונכנסו שם לנוח ושם לא היה מקומם ולא היה להם בית שלהם, וכל שלא היה להם עריבות בבית יותר מהיכי תיתי להם לצאת ולבקש איזה בית ליכנס כיון דכבר יושבים בסוכה והוה ליה לדידהו עריבות יותר שם שלא לטרוח ולבקש בית, וכל שיש עריבות גלוי נתבאר לעיל דגם בארץ ישראל אין חשש נראה כמוסיף כיון דנראה העריבות, וממילא אין חשש דעושהו חול בחוץ לארץ גם כן וגם למאן דאמר לא יתבינן שפיר יתבי ואין ראיה ומייתי רק בלישנא קמא לענין הברכה:
ומה שכתבתי לעיל מלשון מיתב הוו וכו' דבכוונה ישבו יש לומר סיפור זה הוא ללישנא קמא ולאפוקי דלא נטעה שהיה ערב להם בבית יותר כנ"ל, ולענין הראיה וללישנא בתרא אין הכי נמי דלא צריך לזה וכמו דלא צריכים להסיפור דלא מברכי ללישנא בתרא דליכא למאן דאמר כלל לברך ורק בלישנא קמא סיפר מה שהיה צריך לענין הראיה, ואין הכי נמי דללישנא בתרא היה להם עוד עריבות בסוכה יותר וכנ"ל:
סימן כב
ועל פי זה יש ליישב גם כן לשון תנחומא הנ"ל וידוקדק לשון להפטר ונפטרין גם כן דמשמע שהוא כבר שם ורוצה לצאת וליפטר, והיינו דגם אז נהגו לאכול רק מעט ונפטרין ויוצאין לבית לגמור עיקר הסעודה, והנה בזה כשכבר יושב בסוכה הגם שישיבת שניהם שוה אצלו מכל מקום כשכבר יושב, לצאת באמצע הסעודה לגמור במקום אחר הוא טורח לאדם דעל כן כשירד מפני הגשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו כמו שאמרו בסוכה (כ"ט.), ואף לפי המנהג עכשיו שהוא אכילת פת בכסנין שלפני הסעודה מכל מקום הדרך לסמוך הסעודה מיד ועל הסתם נוח היה לו יותר לישב שם גם בכל הסעודה, ומכל מקום גם בכהאי גוונא התירו חכמים ליפטר ולצאת אם רוצה לצאת כשהוא כבר שם אף דהשתא ערב ונוח לו הסוכה יותר, ובזה לא שייך חשש מזלזל ועושה חול או נראה כמוסיף כיון שהוא ניכר וגלוי דהשתא נוח לו יותר וכנ"ל דגם בארץ ישראל בכהאי גוונא שרי, ואם כן בחוץ לארץ היו יכולים לקבוע חיוב בכהאי גוונא מיהת דהיכי דסוכתו עריבה אז אין ראוי לצאת דלא שייך לחוש לשום דבר ולא דמי ללולב כיון דעריבה:
ועל זה אמרו דמה שהתירו גם בזה מכלל המצוה שלא יהיה חיוב הוא כדי וכו', והיינו מי שסוכתו עריבה עליו או גם כל אחד כיון דמיתב יתבינן בלילה וגם ביום כל שלא ירדו גשמים אין מורידין הכלים עד אחר המנחה דשמיני עצרת ממילא שוב ביום דשמיני עצרת בשעת סעודה ודאי נוח לו יותר לסעוד בסוכה שלא יצטרך לטרוח בהורדת כלים לפני הסעודה ואכילה, ואי היה בכהאי גוונא חיובא עליו אם כן סעודת היום מצוה חיובית ואין לעשות טצדקי לפטור ממנה ולא יתפלל בלב שלם אגשמים ואף שרוצה בגשמים ולא יחוש לטורח שיגרום לו רצון, דזה אינו מצד עצמו לחשוב מפני כן לעריבות יותר דהוא רק מפני תקנת חכמים לשאול גשמים לא יחוש לרצון עצמו, אבל משום חיוב סוכה לא ירצו לגרום לביטול מצוה חיובית ועל כן נפטרין וכו' להראות דגם סעודה זו אינה חיובית כלל וברצונו תליא, וכיון דיוצאין גם שלא לצורך וחכמים התירו כי לא הטילו הדבר לחיוב שפיר לא יחושו להתפלל בלב שלם, ולפי זה אצטמידו דברי הגהות מנהגים דמהתנחומא ראיה גמורה לאותו מנהג, וגם הוא כפי הנראה דייק לשון להפטר ונפטרין והבין כמו שכתבתי דהוא ממש כאותו מנהג ורק ביום אוכלין חצי סעודה ונפטרין ובלילה אוכלין וזה ודאי מטעמיה דתנחומא:
סימן כג
ומכל מקום גם תנחומא לא אמר לחיוב רק דהתירו לעשות כן ודי שקצת בני אדם עושין כן ואפשר בשאר מדינות דלא נהגו כלל בזה ולא נזכר בקדמונים לפי שדבר זה רק בסביבות ארץ ישראל שאז זמן גשמים וצריך להתפלל בלב שלם ולא בשאר חוץ לארץ וכנזכר לעיל, והגם דלענין התקנה אין חילוק ושוה בכל מקום ומותרין בכל מקום לעשות כן מכל מקום מהיכי תיתי יחלקו הסעודה מפני הטורח כנ"ל, ורק שם הנהיגו שעושין קצת כן כדי לידע לענין התפילה דלאו חובה ונגררו אחריהם גם איזה מדינות אחרות אף דבשאר מדינות אין צורך לנהוג כך וחיובא ליכא בזה לפי מה שכתבתי בשום מקום, אבל כל זה הוא דוקא כשהעריבות אצלו בשוה בשניהם או כשאצל רוב העולם שוה אז אף דלדידיה ערב בבית רשאי לישב בסוכה גם כן שלא לפרוש ממנהג הכל אף שאין בו מצוה כנ"ל אבל כשניכר שהוא לו לטורח ושאינו ערב לו וכל שכן כשהזמן גרמא או המקום מצד האויר דלכל אין ערב אין רשאי גם כן לישב:
וכפי הנראה המנהג שלא לאכול בלילה יצא מאיזה ארצות שאין חמין כל כך ובלילה יש קור כמבואר במרדכי המובא בהגהת רמ"א (סימן תרל"ט ס"ב) לענין שינה הנזכר לעיל דגם בארצינו יש צער שינה לישן על הסתם, ויש לומר דשם באכילה גם כן אף דלא הוי מצטער מכל מקום הוא לכל אחד ערב יותר בבית מה שאין כן ביום כשחמה זורחת, ובארצו דטור בספרד לא היה כן רק יש בני אדם שהם או אבותם באו מאותן ארצות שנהגו כך כפי אויר ארצם לספרד ונהגו גם שם כמנהג אבותם ועל זה כתב טור דאינו מנהג, ואין ראיה מהם למדינות אלו דלרוב בני אדם יש עריבות בבית יותר ולהיות עריבות בסוכה יותר הוא דבר שאין מצוי ועל הרוב הוא גם כן עת קור ושינוי אויר:
והגם דהר"ן לא כתב טעם דפעמים עריבה ולדידיה לא תליא בעריבות וליתא לכל הנ"ל מכל מקום תוס' ורא"ש וטור רבים נגדו ואפילו ימצאו חברים גם לר"ן והם כהדדי הוא פלוגתא בדרבנן דהלך אחר המיקל, וכל שכן בזה דלתוס' וסייעתם איכא עוד איסורא לישב דודאי יש לומר שב ואל תעשה עדיף:
וכל שכן דלדעתי כפי מה שכתבתי בדקדוק לשון יתבינן דהוא מצוה של רשות על זה יש לומר דלא יחלוק אדם והוא גם לר"ן כן דלא קבעוהו לחובה וכל שכן למה דקיימא לן דלא מברכין, ואף דכל הפוסקים כתבו סתם היינו כיון דמכל מקום מצוה הוא מאי נפקא מינה דאין חיובית וכמו צדקה וגמילות חסדים לרב האי גאון הנ"ל, ומצטער בלאו הכי פטור גם בחג וכשאין צער וסוכה לפניו מהיכי תיתי לא יעשה מצוה אף שהוא לו לטורח ואין ערב לו וניחא לכל אחד כנ"ל אף דאם ימנע לא יהיה לו עוון ועונש ולכן סתמו דמצוה לישב ולא ביארו בזה, ואם כן בזה דלתוס' וסייעתם איכא איסור ואפילו יהיו החולקים רבים מכל מקום גם הם גדולי פוסקים שאנו נגררים אחריהם ודאי יש לחוש לדבריהם כיון דבמניעה כפי מה שכתבתי ליכא איסור לדברי הכל:
ומה שנוהגין לאכול מעט ביום שאין טורח כל כך כבלילה הוא כדי לקיים או לעשות זכר על כל פנים למצות חכמים ומנהג אבות גם כן, דבאותה אכילה מעט אפשר דאין קפידא כל כך בין בית לסוכה ואז עביד מצוה גם כן, ועל כל פנים איסורא ליכא בזה לא משום עושה חול ולא משום נראה כמוסיף כיון דיוצא מיד ואוכל בבית והרי גלוי דעושה רק זכר בעלמא למנהג אבות, כן נראה בישוב המנהג על פי ההלכה שאינו סותר לדברי התלמוד ופוסקים הראשונים:
סימן כד
ונראה גם כשנחליט דסתימות הלשון מיתב יתבינן היינו בכל סעודות כמו שכתבו מגן אברהם וב"ח בפשיטות ושאר פוסקים וכן ב"ח בשם מרדכי לענין סעודה שלישית והוא גם כן בתשב"ץ (סימן קמ"ז) וזה גם כן פשיטותיה דטור לענין לילה, אבל תימא מה שכתב מגן אברהם עצמו ממרדכי דאין ישינים ואי דייקינן מיתבינן סתמא הרי לא אמרו באכילה דוקא והוא ככל ישיבת סוכה דחג וגם שינה בכלל, ואפילו נדחוק דיתבינן משמע ישיבה ואין דרך שינה בישיבה רק בשכיבה ועל כן אינו בכלל, מלבד דישיבה דסוכה עכבה הוא וכמו שכתב הרא"ש (פרק ד' סימן ג') בלאו הכי קשה ממה שכתב ממהרי"ל דגם ביום ממהרין לצאת, ועיין שם במהרי"ל הטעם כיון דגם טיול וסיפור שמועות בעיא סוכה נראה כמוסיף כבשינה עיין שם:
[ועיין שם במגן אברהם בישוב דברי תנחומא כתב כמו שכתבתי לעיל ורומז למהרי"ל דמייתי לעיל, ותמוה דהא מהרי"ל כתב טעם אחר וגם לפי דעתו איסורא נמי איכא כבשינה שכתב דאסור והרי תנחומא כתב רק דהתירו ושואל טעם למה התירו ואם כן אכתי תקשה מזה למהרי"ל] וכיון דבעי סוכה אמאי אינו מכלל יתבינן, ודחוק לומר דסבירא ליה דמה שאמרו ברוכי לא מברכינן דקאי אדלעיל משמע דהך יתבינן היינו ישיבה דבעי ברכה, דזה אינו דמהיכי תיתי לומר כן להוציא לשון יתבינן מפשטא דמשמע כל ישיבות דסוכה דברוכי לא מברכינן הוא מילתא באפי נפשיה בדין הברכה בזמנה דלא מברכין:
ואולי סבירא ליה בזמן התלמוד אין הכי נמי דהיו מברכין על כל ישיבה חיובית ושפיר יתבינן כל ישיבות רק האידנא הוא דנהוג כרבינו תם לברך רק אאכילה כמו שכתב (בסוף סימן תרל"ט) ועל כן האידנא אין לישב רק בשעת אכילה, וגם זה ליתא דרבינו תם לא חידש הלכה או מנהג נגד הגמרא רק דסבירא ליה דינא הכי וגם בימיהם עבדי כן וכוותיה קיימא לן:
סימן כה
ובב"ח (סימן תרס"ו) כתב ואין יושבין בה כל היום וכמו שמשמע נמי מן התלמוד וכו' עד כאן ולא כתב מהיכן משמע ואנכי לא ידעתי שום משמעות משום מקום בתלמוד לזה, ואולי רצה לומר גם כן מסמיכות ברוכי לא מברכינן משמע ליה רק כשצריך לברך ואינו נראה וכמו שכתבתי, ובטור (סימן תרס"ח) כתב גם כן יושבים עד אחר הסעודה ופירש ב"ח שם דרצה לומר דאחר כך הוא מן המנחה ולמעלה ומוריד כליו להכין עצמו ליום טוב אחרון עיין שם, ואינו נראה דמאי פסקא דאחר סעודת שחרית הוא מהמנחה ולמעלה וגם אז לא אמרינן אלא הורדת כלים ואפשר שהוא ישב בסוכה אם יש לו משרת להוריד או נשים הפטורות מסוכה, וגם מהיכי תיתי שישתהה בהורדתם כל היום אחר הסעודה עד הלילה ומשהורידם עדיין ישב, והורדת כלים איתא במשנה על יום שביעי ופשיטא דלא נפטר על ידי זה מישיבת סוכה כשגמר ההורדה וכן מקודם, וזמן ההורדה קבעה ממנחה ולמעלה דאז הזמן להכין ליום טוב ואין זה ענין לפטור מישיבת סוכה כשיכול לישב, וגם אי משום הא ודאי דלא היה לו לומר אישיבה כלל, ובסימן תרס"ו לענין יום שביעי בארץ ישראל כתב הא דמוציא כלים וכו' ולא כתב דישב רק אז אחר הסעודה כדהכא, והנה מזה דלא היה להב"ח משמעות אחר מגמרא דנפטרין אחר סעודה ואין יושבין כל היום דאם כן היה לו לאמרו כאן על דברי הטור, ולפי מה שכתב כאן אי אפשר לומר דכיוון שם גם כן לזה דההוא גם בהושענא רבה לבני ארץ ישראל ומה חידוש יש בזה בשמיני עצרת לדידן שהוצרך תנחומא לתת טעם לפי דבריו שם על זה ודבריו צריך לי עיון:
סימן כו
וכפי הנראה הטור כתב זה ממה שנהגו בימיו וכמו שנהגו כן בימי מהרי"ל שהוא בא רק לתת טעם למנהג עיין שם וכמו שכתב אחרי זה ויש נוהגין וכו' ואותו מנהג דחה אבל הך מנהג הוטב בעיניו ונראה מטעמו דמהרי"ל וסבירא ליה נמי כראבי"ה ודייק וכתב רק ואוכלין וכו', ונראה דהך עד לאחר סעודה קאי גם אתחילת הלשון ועל סעודת הלילה גם כן דגם אז יושבין רק עד אחר הסעודה ויוצאין ולא מטיילין ומדברין ושונין וישינים שם ומטעמיה דראבי"ה, אלא דמה שכתב ראבי"ה איסור לישן משמע דהוא לא סבירא ליה דאם כן היה לו לומר זה, ואי קאי רק איום יש לומר מטעם התנחומא הנ"ל ושפיר אינו איסור, ועל כל פנים משמע דסבירא ליה דאף דאמרו סתם יתבינן אינו לגמרי כמצות ישיבה שבחג:
ונראה דלא תיקנו בזה רק לעשות זכר מה למנהג אבות ולא שיהיה לגמרי כבחג ואם כן גם בישיבה כל דהו בסעודה קצת נמי (סגי) כיון דאין צריך ישיבה כל היום מאי שנא שעת סעודה או שלא שעת סעודה כשהוא חיוב גמור כיון דבגמרא אמרו סתם, ואם כן על כרחך רק על החילוק בין לילה ליום שכתב הטור שלא ידע לו טעם כתב דאינו מנהג דמהיכי תיתי לחלק בזה, אבל בישיבה חוץ מסעודה שיש טעם לחלק סמך אמנהג גם בלא שורש מגמרא כיון דיצא ידי ישיבה בשעת סעודה, ואם כן במקום שיש טעם לחלק בין יום ולילה יש לומר שפיר גם הטור מודה דהוי מנהג:
סימן כז
ומתוך לשון רש"י למדתי שורש למנהג מה שלא לאכול בלילה שהיה גם בימי חז"ל לא לחיוב על כל פנים, שפירש שם (מ"ח.) ד"ה הא לן וכו' מדליק בה וכו' שצריך לישב בה מחר עד כאן, ומבואר דמה שכתב מדליק קאי אליל שמיני עצרת שעל זה סיים שצריך וכו' מחר דהיינו בשמיני עצרת וסבירא ליה דגם בחוץ לארץ בליל שמיני עצרת מדליק וכו' וכמו שכתב הרא"ש שם בשמו והשתא קשה אמאי כתב דצריך לישב מחר הרי גם עתה בלילה גופיה נמי צריך לישב ודחוק מאוד לומר דגם ללילה קרי מחר והוה ליה לומר שצריך לישב בו עתה ועל כרחך דבלילה באמת לא היו יושבין, ורק מי שאין לו מקום שמוכרח לישב משום הלילה היה יכול לפחות ורק בשביל שצריך לישב מחר אי אפשר, ובזה סר מעליו קושית הרא"ש שם שהקשה אם כן גם מי שיש לו מקום נמי:
ובב"ח (סימן תרס"ו) כתב דניכר בהורדת כלים ומצעות נאים שהיו כדי לישן דאותם אינו מחזיר עוד ופשיטא ליה דאין ישינים ולא כבית יוסף, אבל אפילו תימא גם דברי הרא"ש כן אין נראה שיהיה זה היכר בשעת אכילה ואולי יש לו איזה סיבה שמצטער לישן ופטור משינה וכיון שאוכל שם צריך היכר אאכילה שאינו כמוסיף, ושוב ראיתי באליה רבה שם השיב עליו גם כן [ועיין שם הבין בתירוץ ב"ח ארש"י בהורדת כלים נאים והשיב על זה מהגמרא עיין שם, ובאמת כלים נאים שלא לשינה רק לכבוד ונוי סוכה מורידין רק לכבוד יום טוב אחרון כמו שאמרו במשנה, והיינו בארץ ישראל שאוכלין בבית אבל אם יושב בסוכה כבוד יום טוב הוא להיותם שם במקום שאוכל, ועל כן כתב הרא"ש דצריך להחזירם רק קאי אכלים ומצעות של שינה] בזה עיין שם:
ועיין שם בקרבן נתנאל (אות י') מה שכתב דיש היכר גם בהורדת כלים וחזרתן לכבוד יום טוב שאוכל עיין שם, הוא דחוק מאוד כיון דיושבים גם בשמיני כל היום והלילה כמו בכל ימי החג מה טעם במעשה בטל שעושה להוריד ולהחזיר להיות בזה היכר, ומשום הכי כתב הרא"ש דלא מסתבר זה ולא דמי כלל להא דמפקפק או נוטל אחת דמייתי דשם מעשה מעליא עושה בזה עתה לשם סוכה ואינו ענין לזה עיין שם, ויעיין מה שכתבתי לעיל ליישב דבריו על פי דברי ראבי"ה וזה אי אפשר לפי מה שדקדקתי בלשון מחר וגם דלפי מה שכתבתי שם סבירא ליה דאוכלין בלא היכר:
סימן כח
והנה ברוקח (סימן רי"ט וסימן רכ"ב) ומייתי ליה האליה רבה והברכי יוסף (בסימן תרס"ו) כתב דמכניס מאני מיכלא, והיינו על פי שיטת רש"י וסבירא ליה דגם בשעת אכילה צריך היכר שהרי כתב שם אחר כך (בסימן רכ"ב) ויושב בה לאכול ולא הזכיר שינה, אבל למה שכתבתי ניחא וזהו שהכריחו לרש"י מה שכתב לשון מחר ליישב קושיא זו ומזה למד כן, והך היכר צריך רק לסעודת הלילה ובשאין לו מקום ומוכרח לאכול בסוכה דאי יש מקום אוכל בבית וביום אין צריך כלום, ואפשר לומר דסבירא ליה מדקדוק יתבינן דמשמע דמסור לנו ולרצונינו כנ"ל דהיינו דחיובא ליכא רק ליישב על כל פנים איזה ישיבה הצריכה סוכה לזכר מנהג אבות [לפי מה שכתבתי לעיל מריטב"א דקאי הפלוגתא שם על זה וגם בימי ר' יוחנן היו רובם בקיאין והכי נמי בימי ר' יהושע בן לוי שהיה בימיו] והשאר רשות, ואי יש לו מקום משום חשש נראה כמוסיף לא ישב בלילה ובהפסק זה סגי כנ"ל מב"ח ומגן אברהם וכשאין לו מקום ומחר על כל פנים צריך לסוכה על כן צריך להיכר:
ומה שכתב רוקח שם לאכול גם בלילה היינו למסקנא דעושה היכר יושבין שפיר גם בלילה ואף שאינו חיוב, ודברי רש"י הוא רק לפום מה דלא נחית לעשיית היכר דכשיש לו מקום אין צריך לזה, אבל מאחר דהיכר מועיל ישראל קדושים רוצים ועושים, ועל ידי היכר ומנהגא קאמר על דרך שנתבאר לעיל על הטור ועל כן לא כתב שינה, והם לא סבירא ליה דראבי"ה ההיכר על ידי שאין מברכין רק כיון דגם שם צינה לישן כמו שכתבתי לעיל מהמרדכי, אף דבחג כתב רוקח בסתם ישינים דאינו כל כך להיות חשוב מצטער מכל מקום בשמיני עצרת אפילו תימא דלית ליה טעם פעמים עריבה ואיסורא ליכא מכל מקום כיון דחיוב ליכא לא החמירו על עצמם בזה:
סימן כט
ומסתימות לשון רוקח משמע דכלי מאכל עומדים שם כל היום, ולא כמו שכתב באליה רבה שם להכניס בליל שמיני עצרת וכן הב"ח שם כתב יעשה היכרא בליל שמיני וכו' [ובאליה רבה שם כתב בשמו דכן המנהג, וטעה אגב שיטפיה דשם כתב המנהג אהורדת כלים ואין עושין היכר דהכנסת כלי מאכל או נר רק כשאין לו מקום כתב הוא דיעשה וכו' ולא ממנהגא] משמע רק בלילה ולא ביום דסבירא ליה דבהא סגי כמו בהפסק אכילת לילה וכמו שכתבתי לעיל לדמותם, אבל מראבי"ה משמע דלא מהני היכר הקודם כמו שכתבתי לעיל:
ויש לומר לפי מה שכתבתי מרש"י דהפסק אכילה מהני דוקא כשיאכל בבית דמוריד הכלים וביום חוזר ומעלה אותם איכא היכר גם ביום אבל כשאוכל בסוכה אלא שעושה איזה היכר בזה לא מהני ההיכר אאכילה ביום רק צריך להיות כל היום, ואפשר לומר הא דאין ישינים דסבירא ליה כיון דכלי מאכל הוא מאוס אם כן אינו כבוד יום טוב ומאחר דאינו חיוב מהיכי תיתי לישב נגד כבוד יום טוב, וצריך לומר בשעת אכילה אין מאוס כל כך וגם בבית פעמים מכניס ורק משום כבוד סוכה של מצוה אסרו ובשמיני דליכא עוד מצוה גמורה רק ממנהגא אין קפידא ועל כן הוא היכר דאינו למצוה ולהוסיף, אבל שלא בשעת אכילה מאוס ומשום כבוד יום טוב אין להחזיקם בבית שהוא שם, ובשעת שינה נמי כן עדיף לישן בבית הנקי מכלים מגונים ולא בסוכה שיש שם כלי מאכל דחרס ויש לומר דזה גם כן טעמו דראבי"ה דלא כתב לישן על ידי היכר:
סימן ל
ובאליה רבה (סימן תרס"ח סוף ס"ק ד') כתב דלפי מה שאמרו להביא כלי אכילה פשיטא דמותר לישן עיין שם ולפי מה שכתבתי זה אינו, ולא ידעתי מאי פשיטא שכתב והרי ודאי ראבי"ה ומרדכי ומהרי"ל שכתבו דאסור ולא כתבו הך תקנה לא סבירא להו שיועיל זה לשינה:
ונראה דמרדכי וראבי"ה לא פליגי ארש"י דשמעתתיה בפומייהו תמיד ולא יכתבו סתם נגדו מבלי שיזכירו דבריו, רק סבירא להו דעת רש"י כהתוס' (מ"ה סוף ע"ב) ד"ה אחד דמברך בכל פעם שנכנס עיין שם, ורבינו תם הוא שחידש זה לברך רק בשעת אכילה וגרירי אחריו ודעת רש"י יש לומר דאינו כן [ושוב מצאתי בספר פרדס הגדול לרש"י (סוף סימן קפ"ז) מבואר כן עיין שם] ואם כן גם בשינה וכל ישיבה חיובית יש היכר דאין מברך, והגמרא שם דבעי היכר אחר ובארץ ישראל דפוחת ולא מהני היכר ניחא, אבל דברי ר' יהושע בן לוי לן קשה וצריך לומר דהוא סבירא ליה כשמואל דאין מברך אלא יום ראשון וליכא היכר כלל בברכה ושפיר אאכילה צריך גם כן היכר אחר, ועל כן הוכרח רש"י לומר לשון מחר וכהנ"ל ולדידן דמברכין בכל יום אין הכי נמי דלא צריך היכר:
והרוקח דמצריך היכר הוא פליג אראבי"ה ולא סבירא ליה היכר הברכה דהוא רק בתחילה אבל מרש"י אין הכרח כרבינו תם רק ראבי"ה אזיל בשיטת רבינו תם ולדידיה אין הכי נמי יש לפרש הגמרא אליבא דהלכתא ולענין שינה כמו שכתבתי לעיל, וכשאין לו מקום על כרחו גם בשינה ישן על ידי ההיכר אבל בשיש מקום אין לו לעשות כן כיון דמאוס כנ"ל, רק רש"י לא סבירא ליה כרבינו תם ולדידיה אין הכי נמי דישינים גם כן לפי זה [אם ירצו יכניס דחיובא ליכא] ועם כל זה לא פליג אראבי"ה לדינא למאי דנהגין כרבינו תם:
ועיין שם במרדכי דראבי"ה דייק מלשון הגמרא (ראש השנה כ"ח:) הישן בשמיני בסוכה משמע דיעבד מדלא אמר מותר לישן עיין שם, ורש"י (עירובין צ"ו.) ד"ה ועוד הישן כתב ואנן מיתב יתבינן בשמיני ספק שביעי לכתחילה וכו' עד כאן ומשמע דרצה לומר דישינים לכתחילה דלפרושי הישן דגמרא קאי ומה שכתב מיתב יתבינן לשון הגמרא דסוכה נקט וכן ראיתי בספר חכמת אדם (כלל קנ"ג) בשם הגר"א למד מדברי רש"י אלו חיוב לישן עיין שם:
ולדעתי חיוב ודאי לא משמע ואדרבא מלשון לכתחילה שכתב נראה לי לדקדק כמו שכתבתי דאף דסבירא ליה דשינה בכלל יתבינן שאמרו מכל מקום סבירא ליה דהוא רק רשות לעשות כן אפילו לכתחילה דאי חיובא הוא היה לו לומר סתם יתבינן ומאי לכתחילה דקאמר ועל כרחך דרשות הוא וכמו שכתבתי, רק דאנן עבדינן כן לכתחילה ועוד מבואר יותר להדיא כן בסיום הלשון שם שכתב ולהכי שרינן וכו' הרי מבואר דרק היתר הוא ורשות דשרינן לעשות כן ולא חיובא דאם כן היה לו לומר יתבינן, וזה ראיה גדולה למה שכתבתי דסבירא ליה דהוא רק רשות שהתירו לעשות כן, אבל על כל פנים משמע דעבדינן לכתחילה ולא כראבי"ה דאסור:
סימן לא
וכבר כתבתי דרחוק שיחלוקו ארש"י ולא יביאו כלל דבריו, והיה אפשר לומר על זה דרש"י שם סיים דלהכי שריא דאי שמיני הוא לא מכוון למצוה, וזהו בזמן שהיה ספק ויש לומר אז דהיה באמת ספק לא צריך היכר כלל ולא שייך נראה כמוסיף דכולי עלמא ידעי דאין אנן בקיאין בקביעא דירחא ושהוא ספק ועל כן צריכין לישב מספק וגם דמתכוונין על הספק ודאם הוא שמיני לא ישבינן למצוה, אך האידנא דבקיאין הרי ידעינן דהוא שמיני ולא שייך לומר זה דאם הוא שמיני אינו למצוה וצריך לומר דיכוונו דאין יושבין למצוה רק לזכר מנהג אבות ודבר זה מאן מפיס מה שבלב ושייך נראה כמוסיף, והגמרא דסוכה דמצריך היכר הוא לבקיאין כנ"ל, ואין הכי נמי דאין ישינים לפי מה שכתבתי דעל זה לא מהני להכניס כלי מאכל, ורש"י עירובין לפרש הקושיא דהישן נחתי מדישינים והיינו לאותן שהוא ספק וכן מסיים שפיר הטעם לענין ספק אי שמיני וכו' ולא נחית לבאר לדידן דבקיאין דשם קאי אישינים דאין בקיאים:
אבל עדיין קשה מה דדייק ראבי"ה מלשון גמרא דהישן משמע דיעבד ורש"י כתב לכתחילה, ואפשר ליישב גם זה דסתמא דגמרא נקט לשון דיעבד דבזמנם היו בקיאים ואין ישינים כנ"ל ועוד דגם בזמן שאין בקיאים יש מקומות דמטו שלוחים עד שמיני עצרת ומכל מקום עושים שני ימים משום גזירה כניסן אטו תשרי (ראש השנה כ"א.), וכיון דידעי ורק משום גזירה יתבי שייך נראה כמוסיף ואין ישינים כנ"ל, ולבבל היו יכולים לבוא גם קודם החג וגם בימי אמוראים דאסתתום דרכי כדאיתא שם בעובדא דלוי ודרב נחמן דנודע להם בי"א תשרי ועיין שם (כ"ג:) ובתוס' ד"ה כמה, והא דכל התלמוד מלא דבבבל עשו שני ימים צריך לומר דלשם לא הלכו שלוחים משום חירום וכדומה דעושין שני ימים כמו שכתב רמב"ם (פרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ט') ומכל מקום היה מצוי שיזדמנו נחותי מארץ ישראל שיגידו להם קודם שמיני עצרת ולא יהיה להם ספק רק יעשו משום גזירה ואין ישינים, ועל כן למה לי לשון לכתחילה כיון דאינו הלכה פסוקה בכל מקום להיתר ואיכא דאין ישינים לכתחילה, ורש"י דבא לפרש פשיטות הקושיא קאמר דהא יתבינן גם לכתחילה והיינו במקום שהוא ספק ואי איכא בל תוסיף אסור בכל מקום מן התורה ולוקה:
סימן לב
אך לשון רש"י שכתב ואנן וכו' מבואר דלזמנו קאמר ואי כמו שכתבתי דקאי רק בזמן שהיה ספק היה לו לומר והא קיימא לן מיתב וכו' ולא לשון ואנן, ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא גם לשון אנן ורצה לומר אנן דקיימא לן מברכין כל שבעה ישינין גם כן לדידיה וכנ"ל, וגמרא נקט הישן לשון דיעבד משום מאן דאמר דאין מברכין אלא יום ראשון דלדידיה רק אוכלין על ידי היכר כלים ושינה לא כמו שכתבתי לעיל ולא נחית לפלוגתא דנקט לשון דיעבד דעל כל פנים לדברי הכל דיעבד אין לוקה כיון דהנך ישינין גם לכתחילה, ולדידן דנהגינן כרבינו תם שפיר יש לומר דגם רש"י מודה דאסור לישן:
סימן לג
ומיהו בראש השנה שם אביי הוא דאמר זה דהישן וכו' ואי אפשר לומר כמו שכתבתי דהוא סבירא ליה בסוכה (מ"ו.) הלכתא כרבי בתפילין והכי נמי לסוכה דמברך כל שבעה ואם כן לא היה לו לומר הישן לשון דיעבד לרש"י, ועל כן נראה דבדקדוק כתב רש"י מיתב יתבינן ולא אמר דישינים דהנה הא דלמד ראבי"ה מהישן וכו' לחוש גם לדידן בשמיני עצרת לכתחילה, לכאורה תמוה מנא ליה דקושית הגמרא משמיני בחוץ לארץ בספק, ודילמא משמיני ודאי דבארץ ישראל פריך ושם פשיטא דאסור לכתחילה כמפורש בגמרא דאפילו כשאין לו מקום צריך לפחות ולפסול, ונראה דהוה קשה ליה הא דפריך הישן וכו' דוקא משינה ולא מאכילה גם כן והוה ליה למימר היושב בסוכה דזהו המצוה דקרא בסוכות תשבו, ועל כרחך מזה דאשמיני בחוץ לארץ פריך ועל כן לא הוה קשה לו מאכילה דבאמת אוכלין מתקנת חכמים:
סימן לד
ובחידושי הרשב"א בראש השנה (ט"ז.) כתב דכל מה שתיקנו חכמים לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר נאמר (דברים י"ז, י"א) על פי התורה אשר יורוך ותדע דהא שמיני דסוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם ואוכלים וישינים בה למצוה ואף על גב דבקיאינן בה השתא וכו' עד כאן, והנה הוא כתב בפשיטות מצוה לישן גם כן והוא לטעמיה שכתב דעושין הכל למצוה באמת ואפילו הכי לא שייך בל תוסיף, וזה שסיים ואף על גב דבקיאינן וכו' והיינו דבזמן שהיה ספק ועשו מפני הספק לא שייך בל תוסיף למסקנא דגמרא דצריך כוונה וכמו שכתב רש"י בעירובין שם דהרי מתכוין לספק ורק משום שמא הוא שביעי, אך האידנא דבקיאין ועם כל זה יושבין מפני מצות חכמים אי גם בתקנת חכמים שייך בל תוסיף הרי כאן מוסיף גמור, ולכאורה משמע מדבריו דאף שיושב רק משום מצוה דרבנן סבירא ליה דשייך בל תוסיף:
ואפשר דטעמו משום דהרי מוסיף מעצמו וכמו שאמרו בראש השנה (כ"ח:) אפילו אמר אוסיף ברכה אחת משלי איכא משום בל תוסיף משמע שאומר שמוסיף משלו ומעצמו ולא ממצות התורה אלא שאין להוסיף מצוה מעצמו, ואי גם לחכמים אין כח להוסיף מה בכך שעושה לשם מצות חכמים ולא לשם מצות התורה, אך למסקנא דגמרא שם לחלק בין בזמנו לשלא בזמנו דצריך כוונה אם כן אין ראיה מהא דברכת כהנים דהוא בזמנו כדאיתא בגמרא על כן אפילו לא נתכוין למצוה כלל עובר, מה שאין כן שמיני בסוכה דהוא שלא בזמנו וצריך כוונה, וצריך לומר אי נימא בדעתו כנ"ל על כרחך מסברא הוא דסבירא ליה כן דאף אי מתכוין למצוה דרבנן הרי על כל פנים מתכוין למצוה והוא מוסיף מצוות על של תורה, ועל כרחך דחכמים יכולים להוסיף ברשות התורה וליכא משום בל תוסיף ואם כן לדידיה לא שייך כלל חשש נראה כמוסיף שהרי לפי דעתו הוא מוסיף גמור באמת ולא רק נראה כמוסיף, אלא דמפני תקנת חכמים הותר ואם כן מה לחוש ושפיר ישינין גם כן דאין חילוק בין שינה לאכילה:
וכן הוא גם כן בחידושי הריטב"א (סוכה ל"א:) ד"ה מאי לאו עיין שם דהקשה תחילה מדאתקין רבי אבהו להוסיף בתקיעות ותירץ דכיון שעושין מפני הספק ליכא בל תוסיף וחזר והקשה מהא דחוזרין ותוקעין עומדין והאריך וכתב תחילה תירוץ התוס' (ראש השנה ט"ז ריש ע"ב) ד"ה ותוקעים (כ"ח:) ד"ה ומנא ואחר כך כתב אי נמי והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז"ל אין בו משום בל תוסיף תדע שהרי ישינין בשמיני [בסוכה] על פי חז"ל עד כאן. ולא הונח לו דבשמיני מפני הספק והיינו כמו שכתבתי דהוכחתו האידנא דליכא ספק ומתכוונין למצוה דרבנן ודאית ומוסיף גמור אלא דלא שייך האיסור ועל כן ישינין גם כן, וכן הוא עוד בחידושי הריטב"א (ראש השנה ט"ז:) סוף ד"ה כדי לערבב עיין שם ועוד שם (כ"ח:) ד"ה ואם תאמר:
סימן לה
ובפני יהושע שם הביא דברי רשב"א וכתב שהוא כראי מוצק עד שהוקשה לו אתוס' שתירצו בענין אחר וכתב דגם הם מודו אלא דסבירא להו דשאני ההוא דהתם יעוין שם באורך, ועל דרך זה ראיתי גם כן בפרי מגדים אורח חיים בפתיחה כוללת (חלק א' אות ל"ח) ליישב להתוס' הא דמיתב יתבינן דסבירא להו נמי כרשב"א ומחלק בענין אחר יעוין שם באורך באופן דפשיטא להו דליכא דפליג על זה, אלא שהפרי מגדים (שם אות ל"ו) הבין דפליג בזה עם רמב"ם (סוף פרק ב' דממרים) יעוין שם באורך, ולדעתי פשוט דליתא ולא פליגי כלל: