משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן עח
ב"ה כבוד הרב וכו' מו"ה דק"ק מאנשעסטער יע"א.
מכתב מעכ"ה נ"י הגיעני והשאלה וקונטרסו היקר ראיתי והתבוננתי בדעתו הנקיה כי לא ישרה נפשו בו לעשות מעשה גם אחרי שהורה זקן הגאון הג' מוהרי"א שליט"א ע"כ ביקש לשמוע מה בפי גם אני, ושמתי לבי לדבר, ואשר העליתי בדעתי הקלה הנני מסדר תשובה בפ"ע ולא בדרך השגה, כי לא חפצתי בזה, ומעכ"ה נ"י יחזה ויבין את אשר לפניו, וה' יורנו ויעמידנו על קרן האמת, כי היא התכלית והחותמת:
אשה שמת בעלה בלי ז"ק וילדה אח"כ ומת הולד בתוך ל"י, ויש שני יבמין, הגדול שבהם הולך על משענתו, מחמת שמחמת חולי נתכווצו גידי שוקיו, ורגלו הימנית תלוי באויר בשעה שהולך, ואינו נוגע בעקיבו על הארץ, ובשעה שנוטלים משענתו והוא עומד נוטה על צד ימינו פושט רגלו הימנית בעקיבו על הארץ, ויש לשאול אם מהני חליצתו, דלהמתין על היבם הקטן יש בזה עגון:
ועוד בא השאלה אם צריך לבדוק היבם אם הביא ש"ש או אפשר לסמוך על חזקה דרבא שהרי אינו אלא ספק דרבנן אולי הולד נפל ואינו פוטר, או מצד ס"ס:
א
והנה לענין אי מהני חליצה ברגל ימין כזה, נראה ברור דמהני אפי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל נקטע רגלו ממש חליצתו פסולה ולא מהני מה שיכול לנעוץ שוקו כפרש"י שכ' דכיון דכתיב מעל רגלו שוקו היינו רגלו, והרי"ף והרמב"ם לא ס"ל הכי, מכ"מ בנ"ד שיכול לנעוץ עקיבו ממש ודאי כשר וכמבואר בלשון הרמב"ם ושו"ע היתה רגלו עקומה לאחור או שנתהפכה על צדה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול עכ"ל הרמב"ם והרי בנ"ד יכול לנעוץ עקיבו בארץ, וכל המניעה שאינו מהלך ברגלו הימנית, הוא משום שאינו יכול לפושטו כמו הרגל השמאלית משום שנתכווצו גידיו, ואם היו נתכווצו חלילה גידי השמאלית ג"כ, היה יכול להלוך על שניהם ע"י שני עקביו ואצבעותיו היו נטוים למעלה, כמו שאנו רואים עתה בשעה שעומד עתה נוטה ע"צ ימינו שנועץ עקיבו בארץ, ועיקר כח הרגל הוא על עקיבו כדאיתא (בדק"ב א') דכולי חיילא דכרעא עליה דחיס, וכל חקירות מהרשד"ם ומהר"א ששון (בסי' קמ"ב קמ"ג) אינו אלא בשרגלו עקום ולפעמים דוחה קצת עקיבו בארץ, אבל בנ"ד רגלו ישר אלא שהיא תלויה משום שהשמאלית ארוכה ממנה:
והא דמקשה הגמ' מסמיכת הרגלים ג"כ מבואר בפרש"י שגורר את, רגליו והם עקומים ולא תקשה מנ"ל להגמ' דבהכי מיירי, ודילמא כדידן שרגלו ישר ותלוי הא ל"ק דא"כ אינו עושה לה סמיכות אלא בגורר רגליו בארץ מש"ה נצרך לכך שלא ינגפו בארץ, ותו למאי תני סמיכת הרגלים, ליתני סמיכת הרגל, והיינו הימנית, אלא משום דמיירי בששני רגליו כן, ואלו היו שניהם ישרים ותלוים בלי פישוט לא היה נצרך לסמיכות, כי היה מהלך על שני עקביו בעזר המשענת כדי להלוך במרוצה תחת עזר חלק האצבעות:
הא מיהא בנ"ד לא נחלקו רבותינו הראשונים כלל, ויש לראות שיהא בשעת חליצה מוטה על צדו ודוחס כרעו בארץ כדינא דגמרא:
ואין לומר דאכתי הוי כאטר רגל, שהרי עיקר הילוכו הוא בשמאל, גם זה אינו, דאיטר פירושו שפושט להשתמש בצד השמאלי קודם, דזה אות דנוצר בשריגי גידיו בשנוי ממי שאינו איטר, משא"כ בנ"ד לעולם הוא פושט משענתו הימני קודם לרגלו השמאלי, משום שנוצר ככל אדם אלא שאין יכול להשתמש במשענתו כמו ברגלו השמאלי, וה"ז כמי שיש לו חלישות ומכה ברגלו הימני אשר ע"כ הוא סומך יותר על השמאלית דמכ"מ אינו איטר מטעם שכתבתי:
וע"ד הבדיקה אחר שתי שערות, לא נראה להקל בשום אופן, מתרי טעמי, חדא, דמה דפשיטא לרבותינו בעלי התוס' דרשב"ג לא חייש לנפל אלא מדרבנן, ובזה השיטה אזלי גאוני בתראי עד אחרן רבינו הגר"א באו"ח (סי' של"א):
בכ"ז אינו פשוט כ"כ ומתחלה יש להוכיח דעת בה"ג הל' מילה והרי"ף פ' ר"א דמילה שכתבו בזה"ל הא לא שהה ספיקא הוא לגבי אשת אח דח"כ הוא דאחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא כו', מבואר דמה"ת הוא ספק, ואלו היה הדין ספיקא דאורייתא לקולא היה שרי לייבם משום דהוי ספק נפל, ולא עוד אלא אפילו כבר ייבם שיטת הרמ"ה והובא בטור אה"ע (סי' קס"ד) דאין מוציאין מידו משום שאין מוציאין מן הספק, והכי דעת רש"י בנדה (דמ"ד) על הא דתנן תינוק בין י"א כו' מתניתין דלא כרשב"ג, מפרשי התוס' דקאי על הא דתנן והרי הוא לקרוביו כחתן שלם, ומפרשי, בגמרא לענין אבלות, וכ"כ הה"מ ריש ה' נחלות (פ"א הי"ג), אבל רש"י פירש דקאי על הא דתנן הרי דלרשב"ג לכל ד"ת הוא בספק, וכן דעת הראב"ד בה' נחלות שם:
אלא בשיטת הרמב"ם יש להסתפק הרבה הן הה"מ כתב דס"ל שהוא מדרבנן ונשאר בצ"ע, והגר"א ז"ל הביא ראיה ממש"כ הרמב"ם בפ"א מה' יבום וצריכה חליצה מדברי סופרים ומהא דנחלות, ואני בעניי הוכחתי בחיבורי העמק שאלה (סימן קס"ז אות י"ז) להיפך ממש"כ בה' מ"א (פ"ד ה"ד) שכל שלא שהה שמונה ימים ה"ז כנפל ואין לוקין עליו משמע שאסור מה"ת, והכי מוכרח לפי שיטת הרמב"ם בה' בכורות (פ"א) דבכור נאכל בתוך שנתו מה"ת אפילו בע"מ כמבואר שם באורך בס"ד אלא שלא יישבתי שם הוכחת הה"מ והגר"א מהא דנחלות, ונראה להוסיף כאן וליישב עפ"י מש"כ התשב"ץ ח"ג (סי' רנ"ז) בזה"ל ומש"כ דאע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן הרי הוציא הכתוב מכללו בפי' ופדויו מבן חודש תפדה כו' שזה הכתוב למד ממנו רשב"ג כו', למדנו מדבריו דאפילו מי דס"ל דהוא ספק מה"ת, אין הכוונה דס"ל שאין רוב ולדות מעליא דזה ודאי החוש מכחיש, וגם לא שייך ללמוד דבר זה ממקרא, שהרי החוש מעיד ע"ז, אלא ס"ל דרשב"ג למד מזה המקרא שהכתוב הוציא בזה הפרט מן הכלל שבכה"ת שהולכין בתר רוב, אבל כאן עשה התורה זה המיעוט לספק, ואחר שכן ודאי יש מקום לומר דממונא מאיסורא לא ילפינן כדאיתא בכתובות (דמ"ו), ואם חששה התורה למיעוט לענין מצות פדה"ב וה"ה לכל דבר איסור, לא מצינו שחששה לדבר שבממון הוא הדין לענין נחלות:
והראיה שהביא הגר"א מלשון וצריכה חליצה מדברי סופרים, אינה הוכחה כ"כ שהרי גם בקידושי כסף כתב הרמב"ם בה' אישות (פ"א ה"ב) שהוא מדברי סופרים, וידוע שיטתו בזה דקרא דברי סופרים אף ע"ג שהוא מה"ת רק שאינו מפורש, ויותר יש להביא ממש"כ בה' יבום (פ"ב) דאם נתקדשה לכהן אינו חולץ לה שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דבריהם, משמע משום שהוא איסור דרבנן, אבל הב"י ובדה"ב באה"ע (סי' קס"ד) יישב דעת הרמ"ה הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם הללו, הרי מבואר שאינו מפרש הכי, דא"כ אם ייבם אסורה לו מה"ת, אלא מפרש משום ספק שאינו אסור אלא מדבריהם כשיטתו דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, [וכיב"ז פי' הר"ן שבת (פ"ב) ספק דבריהם לא בעי ברכה, לא כפרש"י כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק, ורצונו שהוא ספק מדרבנן כמו הפי' בכתובות (דנ"ו) ספק דבריהם לא עבדי רבנן חיזוק, שהפי' דמאי דרבנן, אבל הר"ן בשבת פי' ספק מה"ת שהברכה הוא מדבריהם, ומה שהכריחו להר"ן לפרש הכי ולא כמשמעות הלשון בכתובות, היינו משום דבל"ז אינו מובן קו' הגמ' והרי יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה, וע"כ אין הקושיא מהא דאנן דבקיאי בקביעא דירחא מברכין, שהרי אנו אין עושין יו"ט שני מספק אלא מאזהרת חז"ל הזהרו במנהג אבותיכם, אלא ע"כ הקו' מהא שהיו אבותינו מברכים ביו"ט שני, ולכאורה מאי קושיא הא הוי ספק ממש ולא ידעי קביעות החודש, מש"ה פי' הר"ן דמכ"מ הברכה הוא דרבנן, וגם רש"י הרגיש בזה מש"ה פי' ובעי ברכה קדוש היום, ולא כמשמעות הסוגיא דמיירי בברכת אקב"ו, אלא שקשה לרש"י כמש"כ, מש"ה פירש דודאי לא מקשה מיום טוב שני של פסח דמברכין אקב"ו, על מצה ומרור, דאז היה ספק מה"ת, וע"כ אין הקושיא אלא מיו"ט שני של חה"ס דסמכינן בע"כ על הכלל דאלול חסר מחמת יוה"כ שא"א להתענות שני ימים מספק וא"כ הא דיושבים בסוכה בשמיני אינו אלא ספק דבריהם, ובאמת אין מברכין אקב"ו, וע"כ קושית הגמ' אינו אלא מקידוש היום של יו"ט שני דימי החג, ולזה כוונו גם התוס' סוכה (דמ"ד ב') בד"ה כאן, במש"כ וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש היום, ובחנם השיג הר"ן ע"ז שם בד"ה איתמר ר"י וריב"ל כו' ע"ש וע"ד ברכת הלל בש"ת צ"ל שהוא משום סיום התורה, ואכ"מ. אבל הר"ן פי' סוגיא דשבת שהברכה הוא מדבריהם ומש"ה מקשה הגמ' מיו"ט ש"ג דמברכין אקב"ו על מצה ומרור, אבל לענ"ד הפרוש כמשמעו ספק דדבריהם, דחכמים תקנו מחמת ספק דרבנן, והקושיא ג"כ מיו"ט שני מאקב"ו של פסח, ופשוט להגמ' דע"כ גם אז לא היה ספק מה"ת אלא סמכו דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, דאלת"ה, היו צריכין לספור העומר בכל יום מספק יום א' ספק יום שני, ובשלמא לדעת הפוסקים דספירת העומר בזה הזמן דרבנן כמש"כ התוס' מנחות (דס"ו), ניחא דבדרבנן לא החמירו, אבל שיטת הרמב"ם בה' תמידין ומוספין (פ"ז הכ"ב) שהוא מה"ת, א"כ קשה אמאי לא מנו אבותינו סה"ע מספק, אלא ודאי ספק יו"ט שני ש"פ אינו אלא מדרבנן, מש"ה לא החמירו בסה"ע משום זילותא דיו"ט ראשון של עצרת שאם נמנה מספק חול יזלזלו בו, וכמש"כ הרי"ף בטעם דלא מברכין בשמיני של חג על הסוכה משום זילותא דש"ע, מעתה שפיר מקשה הגמרא מיו"ט ש"פ ומברכת אקב"ו הארכנו שלא מענין, לחדות בפלפולא את מע"כ נ"י]:
הא מיהא יד גדולה של ראשונים דספק נפל הוא ספק מה"ת, ואבאר עוד בזה:
דלכאורה א"כ קשה האיך מהלינן סתם ולדות בשבת, והרי ידוע דעת הרי"ף דלא קיי"ל כראב"א דמוהלין ממ"נ כמש"כ הר"ן פרק ר"א דמילה, ומש"כ הר"ן שם דלהרי"ף באמת אין מוהלין ספקות בשבת, הוא פלא לומר דלהרי"ף אין מוהלין בשבת אלא בקים לן דכלו חדשיו, ותו דודאי א"א ל"כ שהרי פי' הרי"ף במשנה ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, מבואר הא סתם ולדות מחללין, ועיין ביאור הגר"א או"ח שם שכתב דקיי"ל כרבי, ולא אמר אלא לענין מילה, וזה ג"כ פלא מ"ש מילה משארי ד"ת אבל ביארנו בס"ד בחיבורי שם, דאנן קיי"ל כאביי ורבא דאמרי לא, נחלקו ר"ש ב"ג ורבנן אלא או בפיהק ומת או באכלו ארי, הא מיהא דוקא שכבר מת, אבל כ"ז שהוא חי לא נכנס בגדר ספק ואע"ג דרשב"ג למד מפדה"ב שאין פודין לפני ל"י אפילו כשהוא חי, הא לא קשיא, שהרי ה"ה שאין פודין לפני ל"י אפילו ידוע שכלו חדשיו, וע"כ גזרת הכתוב הוא אלא דלמדין דמש"ה גזרה התורה הכי משום סתם ולדות ולא חילקה תורה וכיב"ז כתבו התוס' בזבחים (דצ"ו א') בד"ה אלא ומנחות (דל"ז ב') בד"ה שומע אני לענין געולי כל"ח ה"נ משום דאי נימא דחייבין בפדה"ב לפני ל"י, אפילו ימות יהא חייב לפדות כמו שחייבין לפדות אם מת לאחר ל"י, והתורה חששה אז לספק נפל, מש"ה גזרה שאין החיוב לפדות אלא אחר ל"י:
וכי תימא מאי נ"מ בין אכלו ארי בין כשהוא חי, הרי אנו רואין סיבת מיתתו, הא ל"ק שכיב"ז כתבו התוס' במ' ע"ז (דף ל') ד"ה פי תאנה, אין בו משום גלוי דאע"ג דאמרינן בחולין (דף פ"א) ראה צפור המנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקב שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא עכ"ל, והרי אנו רואין שהציפור מנקר ומה זה שייך לנחש, אלא ע"כ אחרי שהוא שלא שלא כדרכו חוששין גם לנחש, מש משא"כ פי תאנה שאין זה שלא כדרכו אין לנו לחוש כלל, ה"נ באיתרמי ריעותא שהרגו ארי, שוב חוששין שמא הוא נפל ג"כ משא"כ כ"ז שהוא חי לפנינו, כ"ז ביארתי בחיבורי שם ביתר ביאור, וכאן הנני בא בדבר שנתחדש, דעפ"י זה יש לעמוד על הפסק שהביא הב"י ביו"ד (סי' ט"ו) בשם גאונים דבהמה שנשחט בתוך שמונה כשר לאכלו, והרבה תמהו האחרונים ע"ז, ועי' בת"ש, ולדברינו ניחא דס"ל להגאונים דאחר דסתם ולדות לשחיטה קיימי כמאמר רבי באגדה דפ' הפועלים זיל לכך נוצרת, א"כ הוי השחיטה כמו פי תאנה, דדמיא לכ"ז שהוא חי לפנינו והא שהתורה גזרה שלא להקריב לפני שמונה משום ספק נפל, אע"ג שהוא חי לפנינו, ואפילו אחר שחיטה יהיה כמו חי, שאני קדשים דאפילו לאחר שמונה שהוא ודאי אינו נפל, ג"כ אסור לכתחלה להקריב קרבן חובה לפני ל"י כדתנן בפ"א דמס' פרה, וא"כ אע"ג דבדיעבד כשר, מ"מ הרי נשחט שלא כדרכו, ושוב חיישינן לפני שמונה לנפל ג"כ ופסול בדיעבד, אבל בשחיטת חולין ס"ל להגאונים דהוי כמו חי וכשר רק לכתחלה ודאי אסור ליכנס לבית הספק אחר שלמדין דאין הולכין בזה הפרט אחר הרוב לגמרי, זהו דעת הגאונים שהביא הב"י, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא אפילו שחטו בדיעבד לפני שמונה אסור באכילה דכיון דאסור לכתחלה לשחוט לפני שמונה, שוב לא הוי כדרכו ודומה לאכלו ארי שחוששין גם בדיעבד לספק נפל:
נחזור לנ"ד שאין להקל לכתחלה לחלוץ לפני בדיקה משום דהוי ספק דרבנן, ואכתי היה מקום לומר דמש"ה לא בעינן בדיקה, שהרי הוא ס"ס ספק אינו נפל, וספק שהיבם הוא גדול, ויש בזה להעמיק בדיני ס"ס ואכ"מ:
אבל עיקר הדבר אין נראה כלל, דאפילו נימא בודאי שהוא ספק דרבנן כשיטת התוס' וסייעתייהו, מ"מ ודאי צריכה בדיקה, כמו חליצת, קטנה דפסולה מדרבנן לשיטת הרי"ף ורמב"ם וצריכה בדיקה, ואין לדחות דהתם שאני דהיא בחזקת איסור וכמש"כ הש"ך בכללי ס"ס אות כ', הא ליתא, דעיקר דין זה אינו ברור כ"כ, כמש"כ הגאון בעל מנחת יעקב, דכ"ז הכלל הוא עפ"י סוגיא דעירובין (דף ל'ו) במחלוקת ר' יוסי ורבנן, והרמב"ם פסק כרבנן דאפילו בחזקת איסור דרבנן ג"כ ספקו להקל, ותו, דאפילו לר' יוסי דוקא כשאין חזקה כנגדה וכמש"כ התוס' שם (דף ל"ה:) בד"ה אמר ר"י, והרי רובא עדיף מחזקה, והכא איכא רובא דגדלות בשנים מייתי ש"ש, ותו דאי נימא דטעם דקטנה שחלצה צריכה בדיקה הוא רק מחמת שהוא בחזקת איסור, א"כ בקידושי קטנה ולא בעיל דהוי עיקרו ספק אישות דרבנן והיא צריכה חליצה א"צ בדיקה לכ"ע, לשיטת הרי"ף והרמב"ם דחליצה קטנה אינו פוסל אלא מדרבנן, שהרי לא למדנו מסוגיא דעירובין אלא באופן דטומאה הוא מדרבנן, אבל ספק פסול בטבילה הוא בפסול דאורייתא משא"כ בתרי רבנן לא שמענו, וכ"ת דילמא באמת הכי היא, הא ליתא שהרי בנדה (דף מ"ו) מיישב הגמ' הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים, דמיירי למיאון, וזה הישוב אינו מרווח כ"כ לשון רבא, א"צ בדיקה, ויותר טוב היה לפרש לענין חליצה ובקדושי קטנה ולא בעיל, דסמכינן אחזקה הביאה סימנים, והא דאמר רבא מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת מיירי בבעיל דהוי ספק דאורייתא, אלא ודאי לא משכחת חליצת קטנה בלא בדיקה:
וטעמא דמילתא, הוא דזה פשוט דלרב פפא דס"ל שאין חוששין שמא נשרו, ודאי ניחא דבעיא בדיקה שמא לא ימצא ש"ש והיא קטנה ודאי, וכל שאפשר בבדיקה אינו בגדר ספק כלל, אפילו מה"ת כדכתיב רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, בעינן ידיעה אפילו להרמב"ם דספק דאורייתא מותר מה"ת היינו בדלא אפשר לעמוד על הברור, אבל אם אפשר ודאי אסור לעשות ספק, וכל החקירה אינו אלא לפי דקיי"ל דחוששין שמא נשרו, וא"כ אפילו לא נמצא סימנים תהא רשאה לחלוץ מספק שמא נשרו, אבל גם זה אינו דבפי' איתא שם דרק חוששין שמא נשרו קאמר שאינו אלא לחומרא אבל לא להקל בזה דנימא דתחלוץ מספק שמא נשרו:
הן אמת דמהרי"ט (סי' מ"א) כתב דנשרו קרוב לודאי, ובא בזה ליישב פסק הרשב"א שכתב דאפילו בספק שנים חוששין שמא נשרו, אבל כבר השיגו עליו בשב שמעתתא (סי' ה') ובשו"ת מהרי"ם (סי' ס"ג), ועיקר דינו של הרשב"א הראיתי לדעת בהעמק שאלה (סי' קט"ז אות ז') בס"ד ומובא בסמוך, אבל זה ברור שאין תולין בנשרו להקל:
מאחר שכן אין שום אופן דלסמוך על חזקה דרבא אחר דאפשר לבדוק ולא תקשה מהא דאיתא באו"ח (סי' נ"ח) שאין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לשני גדלות סומכין שהוא גדול, דשאני התם דהתם יש כמה פוסקים דאפילו קטן ממש מצטרף לעשרה, ותו, דהתם א"א לבדוק באותה שעה שנצרך למנין, אבל בשאר ד"ת אפילו בדרבנן ודאי בעי בדיקה, והא שהוצרך המג"א בריש סי' ל"ט לענין לפסול אפילו בדיעבד אם כתב תפלין ועכשיו הביא ש"ש, דמ"מ פסולים משום שהוא דאורייתא אבל לכתחלה לכתוב בלא בדיקה ודאי אי אפשר בשום אופן, כיון דיש מקום לבדוק:
ואפילו אם נימא דיש ס"ס דא"צ לבדוק כמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי', ק"ו), מ"מ אין כל הספיקות שוין, וכמו שבארתי דעת הרשב"א דאפילו ספק שנים וספק הביא ש"ש מ"מ כל ספק לא הביא ש"ש אסור, ומן הטעם שבארנו בהע"ש קי"ז דכל שאפשר שיתברר איסורו עלינו לחוש ולבדוק אפילו שאינו מן הדין:
נפתלי צבי יהודא ברלין