אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן נד

סימן נג

בעז"ה, תשובה ע"ד גט הנשלח על בי דואר

בעיקר שליחות הגט ע"י כתב שבא ע"י ישראל, כבר הנהיגו בשו"ת אהלי תם (סי' ק"ב), ובשו"ת אמונת שמואל (סי' י') לעשות ע"י שליחות א' היינו שהבעל עושה בכתב שליח בעיר שהאשה שם איברא ע"י עו"ג המנהג לעשות שליח מיד הבעל לישראל במקומו, והשליח עושה בכתב שליח שני בעיר שהאשה שם, וכן היה המעשה שהובא בשו"ת מהרי"מ (סי' ל"ג), ולכאורה משמע בהג"א גיטין שלהי פ"ב בעובדא דקלוני' שגם ע"י עו"ג הבעל עושה שליח בכתב, וא"כ למה נהגו דוקא ע"י שליח שני, אבל הטעם שנהגו כן, הוא עפ"י המרדכי פ"ג (סי' שס"א) שמסיים האי ואומר אני שהובא בהג"א הנ"ל על דעת הלכות גדולות שהביא הרא"ש שם שאוסר ע"י עו"ג, מבואר דגם בה"ג מכשיר כה"ג, וכ"כ בד"מ (סי' קמ"א אות כ"ד) (דבאמת גם בה"ג מודה דיכולין לעשות שליח בכתב וא"צ שמיעה מפיו כמבואר בהלכות גדולות לפנינו לענין שליח לקבלה בזה"ל ועגונה דאתיא לב"ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתא במדה"י שויתי' שליח לקבלה כו' כתבין לב"ד במדה"י כו' ומש"ה כתב בשו"ת אהלי תם דבה"ג מודה דכשר לעשות שליח בכתב שבא ע"י ישראל) ולא פסל אלא ע"י עו"ג ומשום דס"ל דבעינן שיבא מיד הבעל לישראל, כמו דבעינן שיבא מיד ישראל לאשה, וכמו לר"מ דס"ל ע"ח כרתי, בעינן שיהא עדים על הגט מתחלה ועד סוף, ה"נ לדידן בעינן שיהא ישראל משיצא מיד הבעל ובשעת נתינה לאשה, והיינו שסיים בה"ג דרבנן דהשתא אמרי דאם נשלח ע"י עו"ג אם נשאת כשר דסמכינן על ר"א דס"ל ע"מ כרתי ותמה הר"ן מאי שייטא דר"א לכאן, ועי' לח"מ פרק ה' וב"ח (סי' קמ"א), והנראה דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם דעדי חתימה גם לר"א במקום ע"מ קיימי, ויש להו עיקר בתורה ומש"ה בעינן החתימה לשמה אלא דמכ"מ סגי בעדי מסירה לחוד היינו שיהיו עדים בשעת נתינה, ה"נ אע"ג דלכתחלה ראוי שיצא מיד הבעל לישראל ג"כ מכ"מ בדיעבד לא חיישינן אלא שיצא מיד ישראל לאשה. עכ"פ פשוט דברי המרדכי דבה"ג מודה דע"י שליח שני כשר, וכך הם דברי הג"א הנ"ל אלא שצריך להגיה שם בזה"ל על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד כו' אלא מלשון רמ"א שם (סל"ה) משמע שאין לעשות כלל שליח בכתב, ובד"מ מבואר יותר שכתב על הא דמרדכי בזה"ל ועי' סי' זה כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב. ולא נמצא לפנינו בזה והנראה דמיירי דוקא בח"ל דעיקר הטעם הוא משום, דקשה לקיים הגט בח"ל דבעינן שיאמרו בפ"נ ובפ"נ, וא"כ אפילו ע"י ישראל ושליח שני צריך לדקדק האיך לעשותה:

ומתחלה יש לבאר מחלוקת הראשונים בשליח שהביא הרשאה וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ שהביא רמ"א (סי' קי"ב ס"א) מחלוקת הרשב"א ומרדכי עם הריב"ש, וסיים ע"ז דנוהגין כהריב"ש ואין לשנות, וראיתי שהב"ש (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) כתב דעת הריב"ש אינו אלא חומרא בעלמא וכ"כ הגאון נו"ב מ"ת חלק אה"ע (סי' קכ"ח), ואני בעניי איני רואה כן דעת הריב"ש עצמו שהרי גם בשליח שני לא התיר אלא במקום עגון וכמש"כ בהגהת רמ"א (סי' קמ"ב סי"ט), אע"פ שכבר אמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ כדין, משמע דבשליח ראשון אפילו במקום עגון אין להקל ולא משום דבאמת יש לחוש לדבר אלא שזה אינו כתקון חז"ל, והרי אפילו שנים שהביאו גט איכא שני לשונות ריש פרק שני אי צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ, והשתא דיתד הוא שלא תמוט דא"צ, מכ"מ בכתב הרשאה אינו דומה לשנים שבאים עם הגט שהרי הבעל יכול לערער ולומר דלא זהו הגט, אע"ג דמן הדין אין בדבריו כלום, וכמש"כ הריב"ש והובא בב"י (סי' קמ"ב) אע"ג שאין חוששין לזה מכ"מ אין גט זה מקוים לא בקיום הגט ולא בתק"ח, (ולא עוד אלא לענ"ד גם הרשב"א מודה להריב"ש, דקשה לי דבחי' כתב דאם א' שליח והשני עד על שליחותו לרבא כשר דמה אם יאמר בפנינו גירשה אבל לרבה אפילו לאחר שלמדו פסול, דדוקא בתרי דמייתי גיטא הוי מלתא דלא שכיח כו' וכמש"כ התוס' כ"ז בד' ט"ז ע"א ד"ה אבל ובשו"ת (סי' תקס"א) כתב בזה"ל השיב בשכיר שהביא גט ואמר בפ"נ ובפ"נ, ובידו שטר שליחות ולא היה מקוים, דכל המביא גט אע"פ שאינו מקוים נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ וא"צ עדים שעשאו הבעל שליח כו' תדע שאם היה צריך עדים לא היה צריך לומר בפ"נ דכיון דיש לו עדים שעשאו הבעל שליח הוי ליה כאתיוה בי תרי כו' ואפילו לרבה מודה לאחר שלמדו עכ"ל, וזהו להיפך ממש"כ בחי', אלא ע"כ ה"ק דע"כ לא היה תקנה שיביא שטר שליחות ג"כ דאי איתא הוי מהני אף לרבה, דודאי זהו מלתא דל"ש שיעשה שליח בכתב וחת"י עדים אלא לא כך תקנו ולא בעינן כלל איברא השתא דלא תקנו מהיכא תיתי דליהני):

הן אמת במרדכי פי' התקבל הביא שהשיב ר"ת להר' פטר על זו השאלה ג"כ אי בעינן הרשאה, בזה"ל ועוד אי יש לך חתימת ב"ד ועדים המביא גט ממדה"י אמאי צ"ל בפ"נ ובפ"נ כו' ור"ל דהשליח נאמן לומר שלא החליף, והרי הגט אינו מזויף מעיקרו שעדי שליחות עמו, ובזה חולק הריב"ש וס"ל שלא מצינו נאמנות השליח בזה, ואין בזה תק"ח, ונראה דתליא המחלוקת בהא דאי' בגמרא הטעם דשנים שהביאו גט א"צ לומר כו' דאלו יאמרו בפנינו גירשה ופי' א"כ נאמנים כמו כן שעשאם שליח ואינו מזויף מדעת השלוחים, ולא סיים הגמרא הטעם אמאי לא נימא יערער שהוא בעצמו זייף ונתן אלא סמך על הירו' שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים וכשיטת התוס' (ד"ב ב') ד"ה דאתיוה בת' ובחי' הרשב"א:

איברא בגמרא דילן אינו מבואר אלא הטעם דאלו יאמרו בפנינו גירשה, והשתא לשיטת ר"ת דעדים בכתב הוי כעדים בע"פ ולא מקרי מפי כתבם כידוע, וא"כ נכלל עדי הרשאה בכלל שנים שהביאו גט כו' ומהטעם דאלו הביא כתב דבפניהם גירשה לא הוי יכול להכחישם, ואע"ג שאינו דומה דכשבאו עם השליח א"י לערער דהשליח זייף, ולטענה שבעצמו זייף איכא טעם הירושלמי הנ"ל, משא"כ אי הביא כתב יש מקום לערער שהשליח החליף, מכ"מ כיון דבתלמוד דילן לא הביא אלא טעם דאלו יאמרו בפנינו גירשה על הא דשנים שהביאו כו' מזה הטעם עצמו יש בעידי שליחות בכתב ג"כ והוא מטעם דיש להאמין לשליח שלא החליף כיון דהבעל אינו יודע לומר דבודאי החליף וכשר:

אבל דעת הריב"ש כשיטת רש"י ורמב"ם וש"פ, דעדים עפ"י כתב פסולי, ואע"ג דעל שטר שנכתב כדין הכשירה תורה לדעת רוב פוסקים זולת, הרמב"ם ז"ל מכ"מ אין זה בכלל שנים שהביאו גט כו' ושפיר אפשר לומר דלא מצינו אלא בשנים שבאו עם השליח ומטעם הירושלמי ג"כ שאין לבעל עוד שום טענה משא"כ ע"י שטר שליחות עדיין הבעל יכול לערער ולא מצינו שהאמינו חז"ל לשליח בזה וכבר קיי"ל בח"מ (סי' כ"ח סי"א) דלא כר"ת מש"ה פסק רמ"א באה"ע (סי' קמ"ב ס"א) כהריב"ש שאין לשנות, וע"כ אף במקום עגון פסול כמש"כ לעיל:

מיהו בשליח שני שכתב הריב"ש דאפשר להתיר במקום עגון, והועתק תשובתו בשלימות בב"י (סי' קמ"ב) וראיתי שהב"י (סי' קמ"א) ד"ה כתב הרמ"ה כו' העתיק תשובת הריב"ש (סי' נ"ג), וסיים ע"ז מד"ע בזה"ל, ומכאן נראה בהדיא דשליח הראשון שמינה שליח שני ולא נמצא שליח שני בפני ב"ד בשעה שאמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ צריך לקיים שטר שליחות כו' הרי דגם בלא עגון מהני קיום הרשאה בלי אמירת שליח ב"ד אני, ואמאי כתב הרמ"א דדוקא במקום עגון התיר הריב"ש, ונראה שהב"י לטעמיה שדקדק מדברי הריב"ש באותה תשובה דשליח שני שעשה שלישי לא מהני במה שהשלישי יאמר בפני ב"ד שליח ב"ד אני, שהרי לא שמע בפ"נ ובפ"נ אלא עיקר מהני הרשאה שלו א"כ מהני הרשאה בשליח שני ג"כ וכמבואר (בסי' קמ"ב ס"י) ברמ"א כיון דאמירת שליח ב"ד אני אינו דוקא בתק"ח כמו בשליח ראשון דדוקא אמירת בפ"נ ובפ"נ מהני:

אבל לפי משמעות הש"ע שליח שלישי לא בעי הרשאה אלא כמו דשליח ראשון שעשה שני, אפילו עשאו שלא בפניו סגי כשאומר שליח, ב"ד אני, דכיון דהב"ד עשאוהו שליח מסתמא עשו כדין אפילו הוא לא שמע מהראשון בפ"נ ובפ"נ, וכן השלישי כשאומר שליח ב"ד אני מסתמא עשו הב"ד כדין ששמעו משליח שני שליח ב"ד אני, הכלל דאמירת שליח ב"ד אני הוי עיקר תק"ח כמו בפ"נ ובפ"נ, ויותר מזה תניא בתוספתא והובא בירושלמי פ"א המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו הרי מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמיו, וא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני ר"ל דב"ד שבמקום הנתינה א"י לקיים הגט, וגם אינם מכירים חתימות דייני הקיום של מקום כתיבה האיך יעשה עושין אותו הב"ד שקיימוהו במקום הכתיבה שליח מידם ולא מיד הבעל ונאמן לומר שליח ב"ד אני ומסתמא עשו כדין שקיימוהו, הרי דאפילו שליח ראשון סגי באמירה זו, וזהו מעיקר התקנה וכבר השיג הגאון בית מאיר על חומרת הרמ"א בשליח שלישי, ואחר כ"ז אינו מוכרח כ"כ דשליח שני סגי בהרשאה ונאמן שלא החליף כמו דנאמן לומר שליח ב"ד אני דשאני אמירה זו דתק"ח הוא, ומכ"מ במקום עגון אפשר להקל ולומר דעיקר תק"ח היה נאמנות בפ"נ ובפ"נ דוקא והשני דמהני לומר שליח ב"ד אני היינו ששמע אמירת בפ"נ ובפ"נ ובמקום שאינו שומע לא מהני אמירה זו ובעינן דוקא הרשאה, והא דתניא בתוספתא דגם הראשון סגי בנאמנות שליח ב"ד אני, אפשר לפרש דמכ"מ אם יערער הבעל דלא זהו הגט שקיימו ב"ד חוששין ולא מהני אלא להכשיר אותו בח"ל בלי ערעור כמו כל גט בא"י, ואל תתמה שהרי הטור והר"ן מפרשי הא דאיתא שנים שהביאו גט א"צ לומר כו' דלא כשר אלא בלי ערעור כמבואר בטור וש"ע (סי' קמ"א) ובהגהת רמ"א שם סי"ט ולפי זה שליח שלישי לא מהני באמירתו אלא עפ"י עדי הרשאה כדיוק הב"י הנ"ל, נמצא דכל זה בספק ביד הריב"ש ומש"ה הכשיר במקום עגון בשליח שני ולסמוך ע"ז הפי' ואנן לכתחלה נקטינן חומרי תרווייהו, דהיינו שליח שני לא מהני הרשאה, ושליח שלישי בעי הרשאה, כמבואר בהגהת רמ"א (סי' קמ"ב), נמצא כל הפסקים קיימין:

מיהו כל זה בשליח ישראל שהביא כתב עדי השליחות, דהוי לדעת ר"ת כשנים שהביאו גט דכתב היינו עדות גמור ומש"ה נאמן לומר שלא החליף, וכן בשליח שני לדעת ריב"ש במקום עגון, סמכינן על נאמנות זה שלא החליף, כיון דכבר נתקיים בגט תק"ח לומר בפ"נ ובפ"נ, אבל בגט הנשלח בכתב, והמביא גט אינו אלא קוף לא שייך שום נאמנות, בזה לכ"ע לא מהני עדי הרשאה, וכמבואר בשו"ת אהלי תם (סי' ק"ב) בזה"ל דאף ע"ג שנתברר לנו שהוא שליח הבעל לגרש את אשתו, מכ"מ לא ידענו אם זה הגט שצוה לכתוב אותו המגרש, והשליח לא יוכל להעיד על זה כו' ואף היהודי שהביא הגט לא יוכל לומר דבר כי לא שייך בגויה ולא הוי אלא כמעשה קוף בעלמא עכ"ל ומכש"כ הנשלח ע"י עו"ג דלא מהני בזה תק"ח לכ"ע, ולפנינו יבואר דבעל שו"ת זו ס"ל ג"כ כהמרדכי דהרשאה מהני, ומכ"מ ע"י כתב לא מהני:

אלא שקשה הא דמבואר בהג"א ומרדכי בפ"ג דגיטין שבמקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד לפניהם בפ"נ ובפ"נ יכולין ב"ד לשלחם ע"י עו"ג כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עכ"ל ובאמת לכאורה תמוה מה מהני בזה שיאמר שליח ב"ד אני, הרי הוא א"י מאומה אלא שרואה הכתב וגם אנו ב"ד רואין זה הכתב ומה מועיל באמירתו, ותו יש לדקדק מה להם לב"ד לשלחם ע"י עו"ג, ולשלח השליח הראשון בכתב להשני כמו שאנו נוהגין, אלא צ"ל דהג"א ומרדכי למדו מהתוספתא הנ"ל דמהני מה שישלחו, ב"ד המקיימים את הגט ויאמר השליח הראשון שליח ב"ד אני, אע"ג שלא תקנו חז"ל אלא שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ולא לומר שהוא מקוים בב"ד פלוני אלא ע"כ באמת לא מהני אלא בלי ערעור וכמש"כ לעיל, ומועיל אמירה זו שיהא זה הגט בח"ל כמו בא"י, ושוב לא חששו שיערער הבעל, אע"ג שיכול לערער מחמת שבאמת אין לשליח נאמנות ע"ז, מכ"מ לא חיישינן וכשר וממילא למדו מזה דאפילו אינו אומר כלום כגון שהוא שליח בכתב וא"י מאומה מהני עכ"פ אמירה זו שליח ב"ד אני דיהא כשר כ"ז שלא ערער הבעל, מיהו האיך אפשר לומר שליח ב"ד אני, דעיקר פירושו שנעשית בפני ב"ד ושמעתי שאמר השליח בפ"נ ובפ"נ, וכמבואר בשו"ת הריב"ש ובהגהת רמ"א (סי' קמ"ב ס"ט) דאם אומר נעשיתי בפני ב"ד סגי, והרי כאן לא שמע כלום, מש"ה בעינן שיהא הב"ד עצמן משלחין ויאמר שליח ב"ד אני כמשמעו, וכמו בתוספתא הנ"ל פירושו הכי שהרי כבר סילק עצמו מהבעל וחוזר לב"ד ומקיימים ומשלחים אותו, ובזה מהני ג"כ כ"ז שלא ערער הבעל, כ"ז דעת הג"א ומרדכי הנ"ל, וא"כ בנקל לשלוח גט ע"י כתב או ע"י ישראל או ע"י שני שלוחים דבה"ג מודה דכשר וכמש"כ בתחלת דברינו, וכשר כ"ז שלא יערער הבעל:

איברא כ"ז אי נימא דעיקר תק"ח היה בפ"נ ובפ"נ ובזה נאמן השליח הראשון, והשני נאמן ששמע אמירה זו, והשלישי באמת א"נ ובעי עדי הרשאה, וא"כ ע"כ פי' התוספתא דמכ"מ מהני כ"ז שלא ערער הבעל וכמש"כ לעיל, אבל עיקר דעת הריב"ש אינו כן אלא דלא מהני הרשאה בשליח שני, והיינו דתק"ח היה שיאמר דוקא שליח ב"ד אני ונאמן, וכן בשליח שלישי ובאמת לא בעינן הרשאה ואפילו שליח ראשון מהני בנאמנות זה אם אמר שליח ב"ד אני באופן דתניא בתוספתא א"כ ע"י כתב דהשליח לא ידע מאומה, לא מהני אמירה זו כלל, ובטל תקנה זו דהג"א, והיינו שכתב הרמ"א דיש סוברין שלא לשלח כלל גט עפ"י כתב דמשמע אפילו ע"י ישראל או שליח שני, והיינו מטעם הקיום שקשה הדבר לתקן וכדעתי', דשליח שני שהביא הרשאה לא מהני אלא במקום עגון, ולפי זה צריך לעשות עצות אחרות להוציא מחשש שמא נתחלף הגט, והנה יש לפנינו שתי עצות שהובא בשו"ת הראשונים ז"ל הראשונה מבואר בשו"ת אהלי תם שם בזה"ל מכ"מ יוכל לתקן שיראו כתיבת חת"י עדים שטר השליחות כו' ויכתבו תוך שטר השליחות שגט זה שממנה פלוני שליח ליתנו כו' הוא בסגנון זה תיבה זו מתחלת בשורה ב' וזו בשורה ג' ושאר סימני הגט ויעידו שגט זה בפניהם נכתב ונחתם לשמה כדין ויקיימו באשרתא שטר השליחות עכ"ל והוסיף ע"ז הגאון מהרש"ק בשו"ת א"ש (סי' י') בזה"ל ואף שבשו"ת מהראנ"ח (סי' ל"ב) חושש דשמא יאבד השליח ויכתוב אחר עם כל הסימנים להחליף מחשש הריב"ש שחושש הרמ"א, מכ"מ הגט והרשאה כתובים בנייר א' וקשורים בקשר ש"ק ונחתם בשני חותמות באופן שלא יכול להזדייף ולהתיר הקשר וע"כ נייר הכריכות שכתבו ב"ד של ג' וחתמו שגט זה שבתוך הקשר ושטר השליחות נקשרו ונחתמו ע"י ויוכלו החתימות לקיים במקום הנתינות יצאנו מידי כל החששות שבעולם עכ"ל. ביאור הדברים דבשלמא לדעת המרדכי דע"י כתב היינו אתיוה בי תרי שא"צ לתק"ח בנאמנות, אלא שלא יערער הבעל עפ"י דין לומר שזהו גט אחר, מהני שפיר או שיהא בא ע"י שליח ישראל, ויאמר שלא החליף, והבעל אינו יכול להכחישו, וה"ה אם בא ע"י עו"ג או ע"י ישראל שהוא כקוף בעלמא, וה"ז כגט שנאבד ונמצא, אלא דסימני הגט מעידים שלא הוחלף ומה"ת לחוש דהמביא הגט החליף בזדון גט אחר עם סימנו, אבל לדעת הריב"ש דס"ל דהבעל יכול לערער ולומר דהשליח משקר והחליף בשאט נפש, א"כ ה"נ לא מהני סימנים דיערער שהשליח עוות וכתב אחר עם סימנו, מש"ה יש לתקן באופן שא"א להחליף בשום אופן, ובטל ערעור הבעל, ובאשר קשה עלי מש"כ הגאון מהרש"ק שהגט והרשאה כתובים בנייר א' שלא כפי הנהוג, ועדיין אפשר לבעל לערער שזייף מי שהוא בזדון ועשה עם המוביל הפאצט שלקח המכתב ממנו וזייף גט אחר עם הסימנים וגם חותם המניח עה"פ בקל לחקוק אחר ולזייף כידוע, ע"כ היה נראה לתקן בזה שהרבנים ישלחו ע"פ אחר מכתב ולהודיע שהגט שנשלח על פאצט פלוני היה בו זו וזו סימן מובהק, ושוב אי אפשר שיתכוונו שני מובילים על הפאצט ולזייף שני המכתבים, ואז יש לזהר שבאותו פאצט הנשלח הגט לא יהיה רשום סימנים מובהקים של הגט, ובזה יתקיים הגט בלי שום חשש, או יוסיף איזה סימנים מובהקים בפאצט שני, וכך עשיתי מעשה בהגיע לפה ג"פ מיעקאטרינאסלאוו, ושאלו ממני איך לעשות וצויתי לשלוח על מינסק ווילנא, אמנם יש עוד עצה עפ"י שו"ת הריב"ש שם והובא ב"י שם בזה"ל ועוד אחרת היתה ולא רציתי לסמוך עליו והוא שהיה אפשר לקיים את הגט בחותמיו מתוך שטר השליחות שהיה מקוים ועדיו היו אותם החתומים על הגט, אלא שחששתי לסברת הרמ"ה בההיא, דפרק האשה שנתארמלה, דאפילו הוחזק בב"ד דוקא בשקרא עליו ערעור דאז דקדקו בקיומו אבל לא קרא עליו ערעור לא, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל, ולא כהש"ך חו"מ (סי' מ"ו ס"ק כ"ה) שדחה דעת הרמ"ה בשתי ידים, איברא כ"ז בעובדא דהריב"ש דמתחלה לא סמכו הב"ד שיקיימו את הגט מתוך חתימתם על השליחות שפיר חיישינן שמא לא דקדקו יפה כמו דחיישינן בשאר שטרות, משא"כ כשאנו מודיעים מתחלה שיקוים עדי הגט ע"פ עדי השליחות ויותר מזה שישנו העדים של שליחות שמנהגם לחתום בכתיבה משיט"א, ובזה הגט יחתמו אותיות אשורית כנהוג לחתום על הגט ויבא ע"ז הגט ובזה לכ"ע מהני:

והגאון מהרש"ק ז"ל לא נתן עצה זו משום שכבר כתב הרמ"א (בסי' קמ"א סכ"ד) שעידי הרשאה לא יהיו קרובים עם עידי הגט וממילא מבואר מכש"כ שלא יהיו עדי הגט עצמן, וכמבואר ג"כ בסדר הגט, והא דבעובדא דהריב"ש מבואר שהיה כן ולא עמד ע"ז הריב"ש, משום דבדיעבד ודאי כשר, אבל א"כ ליתא לעצה זו לדידן דנקטינן לכתחלה שלא יהיו עדי שליחות עדי הגט:

איברא אחר העיון נראה דכשר לעשות לכתחלה עדי שליח שני הן העדים שחתמו על הגט, דודאי יש לנו לחקור טעם הדבר מהיכא תיתי שלא יהיה כן (והב"ש כ' בשם מהר"מ מינץ דבדיעבד כשר משום דשני דברים נינהו ואינו מובן, ואי דכר"א הוא מכש"כ דכשר שיהיו כל הדברים ע"י זוג א' של עדים ולא חציו בזה וחציו בזה):

וראיתי בגט מקושר נתן טעם על מש"כ בסדר גיטין שלא יהיו הן עצמם משום שלא לשנות נוסח הרשאה, והוא תמוה שהרי דעת הרמ"א שאפילו קרובים לא יהיו, ובל"ז אין לזה טעם וריח, אבל עיקר הדבר נובע ממקור סוגיא דגיטין ריש פ"ב ואפילו א' אומר אני הוא עד שני פסול, וכתבו התוס' בשם הירושלמי הטעם משום דהוי נוגע בעדות, ותמה בחי' רשב"א מאי איכפת ליה בקיומו או בביטולו ותו ק' מהא דכתובות פרק ב' לכתוב חת"י אחספא כו', ובשו"ת אהלי תם (סי' ע"ב) איתא עובדא דהשליח שאמר בפ"נ ובפ"נ היה א' מעדי חתימה והשיב דיש מקום לפוסלו משום דהוי נוגע בעדות כהא דהירושלמי, והא דהקשה הרשב"א ז"ל יישב שפיר דהחשש הוא ביחוד בגיטין שאין חותמין אלא זה בפני זה וא"כ אם השני מזויף נמצא חתם הוא ג"כ בזיוף משא"כ בשאר שטרות הוא חתם כדין ומה יעשה דבעל השטר זייף להשני, ואע"ג שצידד להקל משום שכתבו התוס' שם דמכ"מ אינו נוגע ממש, אלא בצרוף טעמא דרב אשי או כלו בקיום הגט או כלו בתק"ח מכ"מ אפשר שזה אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה יש לחוש לזה הטעם עצמו, וה"נ בעדי הרשאה ושליחות, דכל א' חושש דלמא יערער הבעל על השני שהוא בגט מזויף, ונמצא היא חתם עם המזייף ביחד, מש"ה מעיד שהבעל שלחו כדין, וכ"ז אינו אלא בשליחות ראשון אבל בשליח שני לא איכפת לן כלל, שהרי כבר העידו הראשונים בב"ד שהבעל עשה שליח כדין ואינו גט מזוייף, אלא דבעינן עדי שליח שני שהראשון עשה לשליח שני, ובזה אין שום טעם, ורשאי לכתחלה להחתים עדי הרשאה בעדי הגט [וראוי לדעת שמה שאני אומר עדי הרשאה בשליח שני א"כ לא יהיה כמנהגנו שהרי בשליח שני לא נכתב אלא הרשאה מב"ד, אלא יהיה נכתב בלשון עדים כמו בא"י]:

ולכאורה יש לפקפק על עיקר הקיום לפי מש"כ הש"ך (סי' מ"ו סק"ט) דשטר שנמצא בשוק צריך קיום מה"ת כיון דלא ידעינן מאן זייף, והביא ראיה מהא שאין משיאין אשה עפ"י כתב שבעלה מת אלא משום עגונה, וא"כ גט הבא על בי דואר צריך קיום מה"ת והרש"ג ס"ל דמידי דבעי קיום מה"ת לא מהני קיום כזה שאינו אלא דמיון כמש"כ בעה"ת והטור חו"מ (סי' ס"ט) בזה"ל דחת"י לא מהני לקיים ע"י שני שטרות וכדומה דקיום שטרות דרבנן והיכי דאתמר אתמר ודלא אתמר לא אתמר, ופי' הב"ח משום דדוקא קיום שטרות שחתמו עדים שקיומו מדרבנן סגי בהכי משא"כ קיום כת"י בעל השטר, א"כ בגט הבא על בי דואר לא מהני קיום כזה, ואע"ג דהש"ך (שם ס"ק י"ב) לא הסכים לזה, דס"ל קיום זה מעליא הוא מה"ת, כבר השיגו בקצה"ח (בסי' מ"ו) משמיה דר"ת והובא במרדכי, עכ"פ יש לחוש לדעת רש"ג ז"ל, ולא דמי להא דריב"ש דבא הגט ע"י שליח:

אבל באמת אין לחוש לזה, חדא דעיקר דין הש"ך, דמה שנמצא בעי קיום מה"ת אין לה יסוד, דמה שהביא ראיה מהא דאין משיאין בשטר, התם אפילו היה מקוים לא מהני משום דעפ"י עדים ולא עפ"י כתבם, כמש"כ הש"ך שם בשם הרשב"א בשטר שכתבו בלי ידיעת בע"ד, וכ"כ הגר"א אה"ע (סי' מ"ב ס"ק כ"ב):

ואפי' לדעת הש"ך בגיטין ודאי מהני כמו לדעת הרמב"ם דמפרש קיום שטרות דרבנן דלא מהני אלא מדרבנן, כמבואר בה' עדות (פ"ג ה"ד וריש פ"ו), דמה שתיקנו קיום שטרות הוא משום שלא תנעול דלת בפני לוין, והדברים עתיקים ומבוארים במק"א בעז"ה [ובאמת זה עיקר דעת רש"ג דאחר דקיום שטרות לא מהני אלא מדרבנן היכא דאתמר אתמר כו' ר"ל לא מצינו שתקנו אלא בחת"י עדים ולא חת"י עצמו ולא כהב"ח שפירש דבשטרות הוא מדרבנן ובחת"י עצמו הוא מה"ת דא"כ הלשון מקולקל והכי מיבעי דדוקא קיום שטרות מדרבנן ולא חת"י, אלא כדעת הרמב"ם ז"ל], מכ"מ בגיטין ודאי לכ"ע כשר מה"ת והקיום אינו צריך אלא מדרבנן בעינן קיום כמבואר בסוגיא דפרק קמא דגיטין ומשום דכתב מוכיח מהני שרגלים לדבר, והיינו שכתב הרמב"ם שלהי פרק ז' מה"ג שאין דין האיסורין כד"מ, ר"ל דבזה מהני רגלים לדבר ובד"מ לא מהני, וטעמו של דבר, שהרי עיקר דנלמד דבר דבר מממון בסוטה הוא דכתיב רצוני שאם א' מעיד שזינתה לאו כלום הוא, והרי מכ"מ בקנוי וסתירה נאסרה מחמת שרגלים לדבר, ובזה יתבאר יפה סוגיא דסוטה (ד"ג ב') ומשנה שם (פ"ו) שהיה בדין ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע כו' ומה עדות האחרונה שאוסרתה א"ע כו' ותמהו התוס' ד"ה מה וד"ה נאמר, מה דמיון עדות האחרונה שרגלים לדבר לראשונה, אבל הענין דד"מ קיל מע"א בזה דד"מ ע"א זוקק לשבועה משא"כ בעדות אשה וע"א קיל מד"נ דרגלים לדבר מהני משא"כ בד"מ והיינו דמקשי ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע ולא הוי כהוצאת ממון כ"כ מכ"מ חמיר מד"מ דלא זוקק לשבועה, עפ"י ע"א עדות האחרונה דדמי יותר להוצאת ממון, מכש"כ דלא ליהני רגלים לדבר וכן להיפך:

עכ"פ בע"א מהני רגלים לדבר ומש"ה מהני כתבא מוכיח לחוד מן התורה לכולי עלמא הכי נמי אף על גב שנמצא מכל מקום מהני הקיום שרגלים לדבר שהן הן העדים:

נפתלי צבי יהודא ברלין

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה