משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן נב
לק' לאהיאסק בעז"ה, ובו בטחתי לעד.
ע"ד הגט שאחד שלח ע"י שליח וכשבא השליח אחד אשר הבעל צוה עליו שלא ימסור הגט כי אם תתן בשביל הבעל מאתים רו"כ ולהשליח חמש ועשרים רו"כ והאשה אמרה שאין לה כ"כ ואח"כ השוה השליח לקבל עבור הבעל חמשים רו"כ, והגיד לב"ד כי כך אמר הבעל שאם לא יוכל לגמור בזה התנאי ימסור איך שיוכל, ומה שאמר בתחלה לא היה אלא כדי לאיים כדי שתתן אם יש לה, ונמסר הגט, ואח"כ צווח הבעל ואמר שתנאי גמור היה, וגם אביו הראה מכתב בנו עוד לפני הגירושין שהודיעו שישלח הגט ע"ז האופן, והשליח אומר שכ"ז שקר ולא היה תנאי ממש וכן בפני הרב המסדר הגט לא היה שום תנאי:
והנה זה הענין סובב הולך על שתי חקירות, הא' ערעור הבעל, הב' דבר השליח עצמו:
והנה בדבר ערעור הבעל לכאורה תליא בדיני שליש, כלומר שהשליח נאמן מטעם שליש שהרי הימניה כידוע, אבל א"כ יש להסתפק טובא מחמת שכאן השליש הוא נוגע שאלו לא מסר הגט לא היה מקבל מהבעל המשלחו זה הסך עבור ההליכה ונהי דנוגע כשר להביא גט ונאמן לומר בפ"נ ובפ"נ כמ"ש הרשב"א בשו"ת (סי' תקס"א) בזה"ל והשיב עוד בשכיר שהביא גט ואמר בפ"נ ובפ"נ ובידו שטר שליחות מן הבעל ולא היה מקוים, דכל המביא גט בין בארץ בין בח"ל אע"פ שאינו מקוים נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ וא"צ עדים שעשאו הבעל שליח כו' אע"פ שהוא שכיר ונוגע בדבר דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחשו"ק כו' ולא הוציא שכיר ועוד דתנן אותן שא"נ לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח עכ"ל, אבל כ"ז אינו אלא לטענת מזויף או שהבעל טוען שלא שלחו כלל, בזה שפיר אמרינן שהכתב שבידו מוכיח שהוא שליח הגט, אבל כשהבעל טוען תנאי היה בדבר אין הכתב מוכיח כלל, ואין לשליח נאמנות אלא מטעם שליש ממילא דוקא כשאינו נוגע:
הן אמת, בנ"ד יש מקום לומר דכיון דהבעל מודה שהתנה כך שהשליח יקח ממנה חמש ועשרים רו"כ הרי על זה האופן הימניה, אבל עדין יש לדון אם היה הבעל מכחיש זה ואמר שהשליח לעצמו אמר כן, וא"כ הרי זה נוגע והגט פסול, ונהי דבנ"ד אין הבעל נאמן מטעם מגו שאם רצה היה מכחיש, דידוע דשליש נאמן אפילו במקום מגו וכמש"כ הב"ש (בסי' קמ"א ס"ק צ"א), מ"מ יש לדעת שורש הדין באם היה מכחיש:
ונראה לי דלא נצרכנו בטענה זו לסברא דשליש כלל, שהרי דבר ברור הוא דתנאי כעין ביטול הוא שמבטל הגט או השליחות אם לא יקוים התנאי, ומה לנו אם אומר שמבטל הגט או השליחות לגמרי, או שהטיל תנאי, ומעתה הרי מבואר (בסי' הנ"ל סעיף ס') בהגהת רמ"א ואין הבעל נאמן לומר שבטלו אלא א"כ השליח או האשה מודים בדבר, וביאר הב"ש דע"כ מיירי לפני מסירת הגט דאי לאח"כ גם השליח א"נ אלא לפני הנתינה ומיירי שבא הבעל לב"ד ואמר תדעו שבטלתי את הגט לפני השליח והבעל הלך לו, וכשבא השליח הכחיש בזה אין הבעל נאמן ואע"ג שהיה להבעל מיגו מ"מ השליח נאמן במקום מגו:
והקשה עוד ממש"כ בחי' רשב"א דאם יש לבעל מיגו נאמן, ויישב דמיירי שהבעל אמר שביטל בפני עדים ואין השליח יודע להכחישו בזה אם יש לבעל מיגו נאמן וא"ל א"נ, זהו היוצא מתמצית דברי הב"ש הרי דאפילו לא מטעם שליש אין הבעל נאמן לומר שביטל אם לא שיש לו מגו, והדעת נותן כן דאל"כ לא הועילו חכמים בתקנתם בשליח הגט, וכמש"כ התוס' ופסק הרמ"א שם דאפילו ביטל הגט בפני עדים זה שלא בפני זה אינו ביטול משום דבהא אפילו רבי מודה דא"כ מה כח ב"ד יפה כמבואר בתוס' גיטין (דף ל"ב:) סד"ה ור"נ, הן אמת שביארתי בס"ד בהע"ש (סי' נ"ח אות י"ד) שהשאלתות ובה"ג ורי"ף אבות העולם לא ס"ל הכי, אלא כל שיש לו עדים שביטל מהני אפילו ביטל זה שלא בפני זה, מ"מ הא ודאי לכ"ע אינו נאמן לומר שביטל בפני שנים אע"פ שאין השליח יודע להכחישו, וה"נ אם אמר הבעל שביטל לפני השליח אינו נאמן אם השליח מכחישו אפילו שלא מטעם שליש, ומזה הטעם עצמו דא"כ לא הועילו חכמים וכ"ת הא הועילו שפיר שהרי השליח יהיה נאמן מטעם שליש, ובאם שהיה נוגע באמת א"נ, אאל"כ דא"כ היה לחכמים לתקן בע"כ שאסור להשליח לקבל מאומה מהאשה, או שיהיה בא"א שלא יוכל הבעל לערער ולומר שהשליש הוא נוגע במה שלא ידע תחלה שיקבל כ"כ, או הבעל יאמר שכבר סלק לו שכרו ומהאשה אין לו לקבל כלל וא"כ הוא נוגע, אלא ע"כ צ"ל דזה ברור דאין הבעל נאמן לומר שביטל אם לא שמביא עדים או יש לו מיגו דמזויף וכדומה:
וכל הדברים האלו כהווייתן ישנן בטענת תנאי היה בדבר, שאין הבעל נאמן לומר תנאי עשיתי לפני עדים או לפני השליח אם לא שיש לו מיגו, אבל בל"ז אין בדבריו ממש, ולא מהני ההוכחה בנ"ד על אמיתת דברי הבעל ממכתב ששלח לאביו, שאין בו אלא גלוי דעתא שרוצה לבטל השליחות ולהטיל בו תנאי וידוע דתהות מצויה כדאיתא בירושלמי נדרים והובא בר"ן שם, ואין מזה ראיה שלא חזר בו בשעת מסירה כדי שלא לעגן אותה ולא את עצמו אם אין לה, ע"כ אמר להשליח שבאם יראה שא"א בקיום התנאי יעשה כפי האפשר, ואדרבה מדלא התנה בפני ב"ד או לפני עדים כדין כמש"כ הב"ש (סי' קמ"ז סק"א), ש"מ שלא היה תנאי גמור, אין שהוא על השערות ואומדנות אין להעמיד כלל ומכש"כ בגט דכלל גדול הוא דגלוי דעתא לאו כלום הוא, ואין לנו אלא לירד לעומק הדין, לפי הכחשה שלפנינו, והבעל א"נ בלא עדים על בטול או לומר תנאי היה בדבר שזהו בטל ג"כ:
איברא הש"ך ח"מ (סי' נ"ו סק"ה) לא כתב כן, שהביא דעת הרבה פוסקים דדין שליש אינו אלא כששניהם מודים שעשאוהו שליש ולא לפקדון בעלמא ולא כבעה"ת וש"ע ופי' לפי דעתם הא דאיתא בגיטין (דף ס"ד) בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' היינו שאמר הבעל תנאי היה בדבר שיתן הגט על תנאי כך וכך, הרי דבכה"ג צריכים אנו לסברא דשליש, הן אמת שהתומים והגר"א ז"ל דחו דעה זו מסוגיא דשם דמקשה לרב חסדא מדתנן דשליח קבלה בעי שני כתי עדים כו' ואי איתא מאי קושיא הא בעינן עדים בשביל אם יטעון הבעל לפקדון ממש שאין השליש נאמן, מיהו הא ע"כ עלינו ליישב דעת ראשונים ז"ל ולהלן יבואר שגם דעת רש"י כן, אלא צ"ל דבגט לא שייך כלל לפקדון ממש שלא למסור לה כלל, ומשום דאיתא (שלהי דף י"ז) א"ל רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתא דאי תפייסא תפייס מאי א"ל לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה, הרי שאין דרך לכתוב גט אם לא שבדעתו למוסרה לה באיזה אופן, מכש"כ שאין אדם מפקיד גט ביד אחר לשמירה בעלמא וע"כ פי' לפקדון היינו למסור לו באיזה אופן,
אבל בשארי שלישות אם אומר לפקדון ממש אין זה שליש, וא"כ נשאר ישוב הש"ך לכאורה דאומר שמסרו לשליח על תנאי ולא נאמן השליח אלא מטעם שליש ולא כמש"כ:
אבל מ"מ ישוב הש"ך תמוה דא"כ הכי מיבעי הבעל אמר תנאי היה, וכבר תמה כן התומים, ובאמת אפשר ליישב הסוגיא בנקל דפי' לפקדון היינו למסור לה לפי רצון השליח, והרי עדין לא נמסר לה וחוזר בו, והשליש אומר לגירושין כפרש"י שנעשה שליח לקבלה, וכבר נתגרשה בקבלתי והא דלא קאמר הגמרא בעל אמר להולכה כפשוטו כבר יישבו התוס' בד"ה בעל, מש"ה קאמר לפקדון שתלה המסירה בראות עיני השליש אבל אם הבעל אומר תנאי היה ולא מהני המסירה אינו נאמן גם בל"ז וכמש"כ, והש"ך נדחק לפרש בזה הישוב, משום דכתב שגם דעת התוס' כן הוא דאינו שליש אלא א"כ שניהם מודים שנעשה שליש וא"כ אם נפרש כמש"כ דמיירי שהבעל אמר למסור לה לפי רצונו של השליח הא אם אומר לפי רצון הבעל א"נ, אזדא קושית התוס' שם ד"ה בעל וא"ת לרב הונא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כו' אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי, ולפי דברי אין כאן קושיא כלל, שהרי אם ימסור לה הגט שוב אין ערעור מש"ה פי' הש"ך דלפקדון היינו תנאי היה דברינו, אבל באמת כבר הכריח התומים דדעת התוס' דלפקדון ממש ג"כ הוי שליש, ממש"כ התוס' סד"ה שליש אלא אומר בפקדון יהביה נהליה וא"כ מפרשי הסוגיא כמשמעו דהבעל אמר לפקדון ממש ואע"ג שלא שכיחא לעשות כן מ"מ הבעל טוען שעשה כן לאיזה טעם, ולשיטת הפוסקים דלפקדון ממש אינו שליש, מפרשי כמש"כ דבעל אמר לפקדון למסור לה לפי רצון השליח, אבל אומר תנאי היה א"נ כלל, ומיושב באמת קושית התוס' הנ"ל:
ואדרבה יש להוכיח עוד מסוגין דבאומר הבעל תנאי היה אינו נאמן כלל, ודלא כהש"ך, דהנה רש"י פי' השליש אומר לגירושין שהייתי שליח לקבלה וזה דלא כפי' הגמרא להלן בעל אומר לגירושין שליש אמר לגירושין והאשה אמרה נתן לה ואבד כו' דפירושו לגירושין למסור לה, וכן פי' באמת כאן בשו"ת הרי"ף הביאו הרשב"א והר"ן, ולמה לא פרש"י כן, הן אמת דכ"ע מודים דה"ה שליש נאמן באומר לקבלה כדמוכח מקושית הש"ס על ר"ח ממשנתנו מ"מ מחלוקת ר"ה ור"ח לפי הפשט נוח לפרש שכבר מסר לה הגט והבעל אמר לפקדון ולא למסור והשליש אמר לגירושין, אלא משום דרש"י לטעמיה בסנהדרין (דף ל"א:) בד"ה אין עליו עדים, והרי הוא יוצא מתחת ידי שליש ולא מתחת ידי הלוה הואיל ושניהם מודים שזה מינו להיות שליש ביניהם כשר עכ"ל, הרי דדוקא בכה"ג מקרי שליש, והיינו איכא מ"ד שהביא בעה"ת שער נ"ב בזה"ל איכא מ"ד דכי אמרינן שליש נאמן משניהם דוקא כי קא מודו תרווייהו דאוקמינהו שליש עליהן בההיא מדעם דאיתיה תחת ידיה וכו', ואחר דרש"י ס"ל הכי ע"כ מפרש בעל אמר לפקדון היינו למסור לה הגט, ואי איתא שכבר נמסר לה מאי קא טעין בעל, אלא מיירי שעדיין לא נמסר לה והבעל רוצה לבטל הגט והשליח אומר שכבר נתגרשה זהו דעת רש"י, והרי"ף ס"ל כש"פ דאפילו לפקדון ממש מקרי שליש, ומפרש הסוגיא כמשמעו ולא תקשה להתוס' דס"ל דלא כרש"י כמש"כ לעיל אמאי מפרשי שליח אמר לגירושין לקבלה, כמבואר בתוס' ד"ה ושליש, הא ל"ק דלא נחתי התוס' לכך אלא כדי לחלוק על פרש"י בדין שסיימו ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה דשויתה האשה שליח לקבלה, ולא כפרש"י בד"ה ואמאי, וכמש"כ התוס' בד"ה תינח, מש"ה הביאו בזה כפרש"י דבזה לא נחלקו בדין דודאי גם לשיטתם נאמן השליש באומר לקבלה כמש"כ לעיל:
הא מיהא דפרש"י מוכרח לפי דרכו ז"ל, אבל כ"ז לפי מש"כ דאם אמר הבעל תנאי היה א"נ כלל, אבל למש"כ הש"ך אכתי הוי מצי רש"י לפרש שליח אמר לגירושין בלא תנאי אלא לגירושין גמורים וכמש"כ הש"ך בעצמו אלא ע"כ דתנאי היה אינו טענה כלל, הן אמת דמפרש"י יש לדחות דלשון לפקדון לא משמע על תנאי כלל כמש"כ התומים, אבל מגוף לשון הגמרא יש להביא מדלא אמר בעל אמר תנאי היה ושליש אמר לגירושין אלא ודאי בכה"ג אין הבעל נאמן כלל, אפילו בלא סברא דשליש:
והנה בנוב"י תניינא (סי' קכ"ח) הביא עובדא כנ"ד, ורצה הגאון מהר"ם ברבי לאסור מטעם שהשליח נוגע וא"נ לומר בפ"נ ובפ"נ והגאון נוב"י ז"ל הרבה להוכיח דאפילו נוגע נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ [והן הנה הוכחות הרשב"א בקיצור דחמש נשים נוגעות הן שרוצות לקלקלה, ומה שהוסיף הנו"ב להביא מעבד דנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ, לכאורה כמ"כ קשה לשיטת הרמב"ם לפי מ"ש הב"ש שם סק"ע דעיקר נאמנות השליח הוא משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש, וקשה א"כ בעבד מא"ל. איברא אין דברי הב"ש מוכרחים, וכבר יישבתי בס"ד שיטת הרמב"ם בהעמק שאלה (סימן נ"ד אות ט'), ונפלאתי מאד גם על הגאון מהר"מ דלפ"ד שאין נוגע נאמן להביא את הגט ולומר בפ"נ ובפ"נ אם לא בהרשאה מקוימת, ושם לא היה מקוים, ולמה זה התעורר לפסול את הגט בשביל טענת הבעל, הא גם עד שלא ערער הבעל היה לפסול הגט. וגם על הגאון נו"ב אני תמה דאם אמרו דהשליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ אפילו הוא נוגע משום דהכתב מוכיח עליו שאינו מזויף מנלן דנאמן לענין טענת בעל דתנאי היה בדבר, והרי השליש נוגע, ואין מקום ליישב דברי גברי רברבי כוותייהו ז"ל אלא דתרווייהו ידעו שאין אנו צריכין לסברא דשליש אלא הבעל אינו נאמן לומר תנאי היה בדבר אם לא מטעם מיגו כמש"כ לעיל ומש"ה, ס"ל למהר"מ ברבי דנהי דבלא ערעור הבעל בטענת מזויף נאמן אפילו נוגע אפילו חמש נשים לומר בפ"נ ובפ"נ, מ"מ כשהבעל טוען מזויף לא מהני, ובעינן קיום, וא"כ שיכול לטעון מזויף ממילא נאמן לומר תנאי היה, והנוב"י דחה דכשהאמינו חכמים לומר בפ"נ לחמש נשים האמינו לכל דבר אפילו כשהבעל יערער ויטעון מזויף, וא"כ אין לו מיגו וא"י לטעון תנאי היה, ובאמת אין כל ההוכחות של הנוב"י ז"ל שווי' למהר"ם ברבי לטועה בדבר משנה, והיינו דודאי אפשר לחלק בין כשהבעל מערער לשאינו מערער, אלא מ"מ יש קושיא על מהר"ם ברבי ואכ"מ, הא מיהא ברור דטענת תנאי היה בדבר אינו כלום כל שאינו מביא עדים, ואפילו היה השליח מודה עתה אינו נאמן אחר שכבר נתן וכמש"כ הב"ש הנ"ל, ולא מהני אמתלא לפסול את הגט כאשר יבואר לפנינו, וכיון שיצאה בהיתר יצאה ושריא לכל גבר:
עתה נבוא לחקירה השניה במה שהשליח עצמו אמר מתחלה שהיה לו תנאי בדבר אלא שנתן אמתלא, והלא בעדים לא מהני אמתלא, אבל באמת אינו ענין לנ"ד, דהא דבעדים לא מהני אמתלא היינו משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד כדאיתא בכתובות (דף כ"ב) לענין אנוסים היינו מ"נ וה"ה בע"א באותם דברים שהאמינה תורה כמו בעד סוטה ועדות אשה ושיש להם שייכות לב"ד כמו שיבואר, וה"ה לאמירת בפ"נ ובפ"נ לא מהני חזרה ע"י אמתלא, דהגדה מקרי ואינו חוזר ומגיד, משא"כ אמירת העד שתנאי היה בדבר אין הגדת עד אחד כלום אלא שממילא הוא א"י למסור הגט, אבל ודאי יכול לחזור באמתלא, ואפילו נאמנותו מצד שליש ג"כ אינו כלום, חדא דלא שייך לומר שנאמן מטעם שליש אלא לחובת הבעל שהיה מינהו ועשאו שליש, אבל לחובת האשה לגבה דידה לאו שליש היא כלל, שהרי היא לא האמינתו, ואינו אצלה אלא כעד בעלמא, וסברא זו ביארנו בס"ד בהעמק שאלה (סי' י"ז אות א') בענין חזקה דשליח עושה שליחותו לדעת השאלתות והר"י אבן פלט ע"ש, ותו אפילו היכא דהוי שליש ונאמן, לא עדיף מדברים שהאמינה תורה בפי' כמו אב שנאמן לומר קדשתי את בתי שנאמן לחזור באמתלא כמו באמרה נדה אני דנאמנת מה"ת מדכתיב וספרה לה דקאי לגבי טומאה כמו לגבי טהרה כמש"כ בשו"ת הרמ"א (סי' ב', [וע"ע שו"ת חמדת שלמה (סי' נ"ו) הכרח לדבר] ומ"מ מהני אמתלא, אע"ג דהגאון חוות דעת (סי' קפ"ה) העלה דאם אמרה בפני ב"ד באמת א"י לחזור באמתלא, וה"ה בקדשתי את בתי, אבל אשתמיטתיה מש"כ בשו"ת מהריב"ל ספר א' (סי' ל"ט) בשם בעל העיטור בזה"ל ואם אמר האב בב"ד קדשתיה וחזר ואמר לא אמרתי בפניהם הרי היא בחזקת מקודשת אבל לא כפר באמירתו אלא אמר לא קדשתיה אם נתן אמתלא לדבריו נאמן וא"ל אינו נאמן עכ"ל והיינו משום דלא שייך אמירה זו לב"ד כלל מה לי אמר בב"ד או בשוק, ולא דמי לעד סוטה או עד מיתה או בפ"נ ובפ"נ דיש להם שייכות לב"ד דאע"ג דעד מיתה מתיר את האשה אפילו בלא ב"ד כמש"כ בשו"ת הר"ן (סי' מ"ז) מ"מ נ"מ טובא במה שהעיד בב"ד והותרה, דשוב אין עד אחר נאמן להכחישו כדאיתא ביבמות (דף קי"ז:) בא עד אחד ואמר מת והתירוה לינשא ובא א' ואמר לא מת לא תצא מהיתר הראשון, והיינו משום דכבר הוחזקה בהיתר וסוקלין ע"י כגון אם קבלה קידושין מאחר ובא עליה אביו ה"ז נסקל ע"י משום כלתו, מש"ה לא מהני עד אחד להכחיש, משא"כ אם לא בא העד לב"ד ולא הותרה בב"ד, אפילו אמרה בעצמה מת בעלי אין נסקל ע"י, וה"נ מזה הטעם לא מהני אמתלא דהאי עד ג"כ, משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי דלא מהימן לקטלא כדאיתא בקידושין (דף ס"ג), אפילו אמר בב"ד לא נתחזקה בזה לא"א ומש"ה נאמן אף הוא לחזור באמתלא, וה"ה באשה שאמרה טמאה אני:
נחזור לענין דאפילו נאמנות השליש כיון דלא שייך לב"ד כלל) נאמן לחזור באמתלא וה"ה בנ"ד יכול לחזור באמתלא על אמרו תנאי היה בדבר, אלא שעדיין צ"ע כיון דלענין בפ"נ ובפ"נ בעי ב"ד, ה"נ מהני הגדה שניה דנאמן מטעם שליש או משום שויא אנפשיה חד"א דלא מהני אמתלא, ומנא אמינא לה, מדתנן ביבמות ס"פ האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת מת בני ואח"כ בעלי א"נ וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וכתבו התוס' דהא דחולצת משמע להגמרא דלא מהני אמתלא לחזור בה והרי במה שאמרה מת בני תחלה אין לה שום נאמנות אלא דאסורה לשוק משום דשויא אנפשיה חד"א וכפרש"י במשנה, ומ"מ לא מהני אמתלא, וע"כ משום דמגדת ביחד עם מת בעלי דשייך לב"ד ונאמנת והיינו דלא תנן האשה שהלך בעלה ובנה למדה"י ומת בעלה ובאה ואמרה מת בני תחלה א"נ וחוששין כו', אלא משום דבכה"ג שמת בעלה עפ"י עדים אינה חולצת בברור דתוכל לחזור ע"י אמתלא, ומזה גופא דייק הש"ס דחולצת משמע דלא מהני אמתלא מדערביה התנא בהדי מת בעלי ה"נ בנ"ד כיון דלענין בפ"נ ובפ"נ מהני הגדה בב"ד ה"נ מהני האי ב"ד לענין תנאי היה בדבר, ואפילו באופן שיש הרשאה מקוימת דא"צ כלל לבא לב"ד עפ"י דין מ"מ כיון דשייך הענין מיהא להושיב ב"ד אם לא היה לו הרשאה, מיקרי אתחזק בב"ד, שהרי מת בעלי ג"כ בידיעה דידה לחוד הותרה לכל אדם כמש"כ הר"ן בעד א', אלא דנ"מ בביאתה לב"ד שלא מהני הכחשת עד אחד כמש"כ לעיל, וגם לכתחלה אסורה לינשא עד שיבא העד או היא לב"ד ותותר בב"ד ומקרי בזה שנתחזקה בהיתר עפ"י ב"ד, וה"נ כיון דיש לזה שייכות לב"ד לא מהני חזרה באמתלא אפילו להגדה דתנאי היה:
איברא ודאי אי הוי בא השליח בבואו עם הגט, ומושיב ב"ד ואמר ה"ז גט ובפ"נ ובפ"נ ואני שליח למסור לה בזה התנאי ודאי לא היה תקנה לזה לחזור באמתלא אבל הרי המנהג בבוא שליח לעיר עם הגט בא להאשה או אפילו להרב ולא בתורת ב"ד אלא כמספר דברים יש לי גט ובתנאי כך וכך, ועדיין לא ישבו ב"ד ולא ראו את הגט ולא שמעו עדותו בפ"נ ובפ"נ, וא"כ הרי אינו אלא כמספר דברים בשוק ולית דינא ולית דייני, ואפילו ישבו ב"ד באותה שעה לצורך אותו מעשה, כיון שלא אמר עדיין בפ"נ ובפ"נ ולא הראה הגט, אין בהגדה זו כלום כמש"כ, ואח"כ שהושווה עם האשה וחזר באמתלא, הושיב ב"ד והראה את הגט ואמר בפ"נ ובפ"נ אין מקום לחוש כלל:
בהא נחתינן בס"ד דהאי איתתא שריא לעלמא, והנני מצטרף עם גברי רברבי דקיימי להתירא, והמקום יעמידנו על האמת, והוא התכלית והחותמת, ולא נכשל בהוראה חלילה, ויורנו דרך ישר וסלולה, כנפש העמוס בעבודה רבה:
נפתלי צבי יהודא ברלין