אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן מג

סימן מב

בעזה"י ולשמו ית"ש. לכבוד בני הרב הגאון מ' חיים ברלין שיחי' אב"ד בק"ק מאסקווא

אחר שהשבתי על שאילת שלום בכפילא, הנני בא במכתב מיוחד לתשובת שאלה, והמקום ית"ש יורנו דרך סלולה ולא ימעד אשורינו סלה:

בדבר גט שכ"מ שניתן לפטור מזיקת יבום ולחלצה מעיגון, ונסדר ע"י אחד שאינו בקי בסדר גיטין, והשכ"מ שבק חיים לכל ישראל, וכבוא הגט לעיני בני הה"ג שי' לעמוד על הכשרו ולתת פטור להאשה אקהי ביה קיוהא ויבואר לפנינו אחת לאחת אך קודם כ"ד ראיתי להקדים, שראינו שהחמירו חז"ל בגט הרבה משום חומר דא"א ועריות עשו הרחקה יתירה שלא יבא לידי מכשול, וכפרש"י בקידושין (ד"ו) בהא שאמרו כל שא"י בטיב גו"ק לא יהא לו עסק עמהן, שמא יתיר איסור ערוה כו', והתוס' שם דקדקו הכי מסוגיא די"ג, דרק משום חומר דא"א ולא משום לאו דגרושה לכהן, ואע"ג, דאיתא ביבמות (דף פ"ח ודף קי"ט) כל בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, מכ"מ הרי רש"י דקדק ופי' בדקי"ט בזה"ל דספיקא לאו הרחקה דרבנן בדבר המותר דנימא לכרת, עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה כו', מבואר דבהרחקה ודאי יש חילוק בין איסור כרת ללאו וכדאיתא בסנהדרין דף פ"ד ב') דלמא חביל והוי ליה שגגת איסור א"ה אחר נמי, אחר הוי ליה שגגת לאו כו' ובירושלמי ריש מ' ברכות אי' דמש"ה גזרו יותר באכילת קדשים אחר חצות משום שיש בהן כרת, וע"ע פרש"י חולין (דף קל"ד א') בהא דספק איסורא לחומרא איסורא שיש בה עון מיתה ס"ל לרש"י דלא דמי להא דיבמות (דפ"ח) דמיירי לענין תערובות דיש כאן איסור מיהא אלא שנתבטל מד"ת ברובא דאיתא קמן, וכן (בדף קי"ט) דאיכא מיעוט דילדן זכרים אלא דבטלי' מה"ת ברובא דעלמא דילדן נקיבות ומפילות וכיון שאנו חוששין למיעוט משום איסור מה"ת ה"ה באיסור לאו אבל בחולין דאיכא חזקה דלמפרע שהיה של עו"ג ואנו חוששים להחמיר להוציא מחזקה שפיר י"ל דדוקא בחומר מיתה ולא בלאו, הא חדא:

עוד יש טעם שהחמירו בכמה דברים בגט משום לעז ממזרות, כמו שפרש"י גיטין (דף פ"ה ב') מיומא דנן לאפוקי מר' יוסי כו' ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי מכ"מ בעינן לאפוקי נפשי' מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות שבישראל, ובירושלמי והובא בר"ן קידושין (רפ"ג) איתא דאמר ר"י לבנתי' דיהון עבדין כר"ל שמא יעמוד ב"ד דיסבור כר"ל ונמצא בניו באין לידי ממזרות, וכן כל דקדוקי הש"ס שלהי גיטין דלא לכתוב ודין אלא ודן ועוד טובא דעת הרבה פוסקים שאינן אלא משום לעז הבעל כמבואר בר"ן, ולהרמב"ם שכתב דאם לא דקדק בהכי הגט פסול ואם נשאת לא תצא, אינו אלא משום חומר עריות בעינן שיהא מבורר הלשון שלא יהא נראה לתרי אנפי, וכן בהא דשינה שמו ושמה דתקן ר"ג שאם נשאת תצא, ומה"ת כשר והיינו משום דלא מיירי שלא כתב שמו האמת כלל, אלא דלא ביאר כל שמותיו להתוס' כדאית להו ולהרמב"ם כדאית ליה ואכ"מ, מש"ה מה"ת כשר ותקן ר"ג משום חומר ערוה או משום שלא יוציאו לעז דלא זהו הבעל שגירש ובניו ממזרים, ומעתה יש לנו לומר דכ"ז כשהבעל חי ואיכא גם חומר גם לעז ממזרות, משא"כ כשמת הבעל ואין כאן אלא לאו דיבמה לשוק, והלכה פסוקה שאין עושה ממזרות מה"ת, אין לנו כל הני חומרות וחששות ואין לנו אלא להעמידו על ד"ת, ואם שיש מקום לומר דמכ"מ שם גט מהני לחומר דא"א ולא פלוג רבנן ולעולם חד דינא להו, אבל אינו מוכרח דכן הוא והרי חמץ בפסח דהחמירו בו משום אסור כרת, וחלקו בין בזמנו דבכרת בין שלא בזמנו דבלאו, אפילו למ"ד דמה"ת אסור שלא בזמנו כדאי' בפסחים (דף כ"ט ב') ה"נ י"ל דבגיטין שיש בהן משום כרת החמירו ומשום לאו לא החמירו:

ומדי עיוני בזה ראיתי לחדש בזה ואמרתי לגלות לבני, מדושתי ובן גרני, הנה רש"י בד"ל כתב מדפסק רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו, ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשארי איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו במינן והתוס' השיגו ע"ז וכתבו דגם חומר דמינן אינו אלא משום חומר חמץ הוא, ולכאורה מנלי' לרש"י באמת דזה אינו משום חומר, ואין לומר משום דקאמר רב לטעמיה הל"ק שנצרך לכך משום לאחר זמנו דבמינו במשהו ולשמואל אצטריך לכך משום בזמנו, שהרי לא החמיר בשלא במינו, אבל לרבא אפשר דהכל משום חומר, ולפי דברינו דבמקום שיש האיסור בעין אלא שנתבטל מגזה"כ אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כדאי' ביבמות (דף פ"ח) א"כ במינו אין נ"מ אי משום דלא בדילי מיניה החמירו באיסור כרת ה"ג היה לנו להחמיר באיסור לאו וא"כ אמאי מיבעי ליה להגמ' לומר בטעמא דרב דאסר במינו במשהו אפילו שלב"ז משום דלטעמיה קאי לימא משום חומר חמץ דלא בדילי מיניה אסור במשהו אפילו בלאו, משא"כ שלא במינו שאינו בעין ואינו אסור אלא משום גזירה יש נ"מ בין איסור כרת ללאו, אלא ודאי פשיט להגמ' דמשום חומר כרת א"א למיסר במינו במשהו אם לא שאסור עפ"י דין, וזהו דעת הרמב"ם עצמו שכתב הטעם דאסור במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דכיון דלית ליה כרש"י דרבא אוסר במשהו בכל האיסורים ע"כ הטעם משום דבר שיל"מ, ורש"י ס"ל להיפך דדבר שיל"מ אין כאן שהרי אסור לאחר הפסח כידוע מש"כ הר"ן בזה וגם יש ראיה לשיטת רש"י מדר' יוחנן דס"ל שאינו אסור אלא בנ"ט ואי מיחשב לדבר שיל"מ מ"ט דר"י והיינו דדייק רש"י, (בסוף דף כ"ט ב') בד"ה כר"ש דלאח"ז שרי כו' ולקמן פריך והא אסר ליה ר"ש משום קנסא, ולכאורה אינו מובן, דהגמרא לא פריך אלא על רבא, ומנלן דר"י ס"ל דר"ש קניס דליקשי הכי אבל לדברינו ניחא דע"כ הכי ס"ל לר"י דאלת"ה אמאי לא הוי דבר שיל"מ אלא ודאי משום דלאחר הפסח אסור כ"ז דעת רש"י, והרמב"ם ס"ל טעמא דרבא משום דבר שיל"מ ור' יוחנן לית ליה כלל דבר שיל"מ ויש ראיה לזה בע"ז (דף ע"ג) דמפרש הגמ' לר"י מ"ט דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ולא משום דבר שיל"מ, אבל כ"ז שיטת רש"י ורמב"ם דס"ל דחומר חמץ הוא משום דבכרת ולהכי אין לומר דבמינו ג"כ משום חומר הוא, דבמינו ליכא שום נ"מ כלל, אבל התוס' ס"ל דחומר חמץ משום דקאי עליה בב"י כמש"כ בריש המסכת א"כ שפיר י"ל דדוקא בזמנו דקאי עליה בב"י החמירו במינו אבל שלא בזמנו לא מש"ה הוצרך הגמ' לומר בטעמא דרב אסור אפילו בזמנו במינו במשהו לטעמיה אבל בדרבא י"ל משום חומר]:

עתה יש לנו לעמוד על כל פרט שהעיר מע"כ בני שי', א) מה שסידר בעיר שלא נסדר שם גט מעולם, והגאון נו"ב החמיר בזה, הנה בעיקר הענין ע' מש"כ הגאון ח"ס אה"ע (סי' ל"ד וסי' ל"ו), וברור דגם הגאון נוב"י לא אסר בזה האופן ומי שיוצא למדה"י והוא במקום שלא סדרו גט מעולם, לא יהא תקנה לאשתו ח"ו וטוב עשה המסדר בעמיו לסדר גט כפי יכלתו ועלינו לתקן המעוות בשגגה, והנה שם העיר ליוונא והנהר ליווינקא והוא כתב ליונא והנהר ליוינקא, והרגיש בני שי' שהיה לו לכתוב בשני ווין כי היכי דלא ליחליף בפ' רפה ובזה פשיטא שאין בית מיחוש כמש"כ, אך אני מפקפק בזה מטעם אחר, דכל השמות שהביאו האחרונים בוא"ו הכל הוא"ו בראש התיבה או אחר שוא נח, דניכר שהוא נרגש במבטא, אבל בנדון דידן יש מקום לטעות ולקרות הוא"ו בנסתר, ואני בעצמי הייתי קורא מתחילה שם העיר ליונא ועיקר השני ואוין שכותבין הוא כדי להרגיש בו אפי' במקום שא"צ כמו בראש התיבה מכש"כ באמצע התיבה, מכ"מ נראה להכשיר, חדא אחר שגירש באותו מקום שנכתב ושם יבינו הוראת הנקודות שכוונתו על אותה העיר שהוא שם ואין לנו לחוש מה שלא יכירו במק"א, ותו דאפילו הגט נשלח למק"א שאין מכירין איך לקרות שם העיר כשר, דבשלמא בשמו ושמה דבעינן מה"ת שיהא נכתב כדאיתא בגיטין (דכ"א) הא בעינן שמו ושמה כו' ועי' פרש"י, מש"ה אם משמעות הכתיבה בא"א משהוא באמת הרי לא נכתב השם אבל בשם העיר דהסכמת הפוסקים שאינו מה"ת, והראיה דעיקר שם העיר הוא שם דירה והשתא לא נהגו לכתוב כלל ושם העמידה אין לה עיקר בגמרא רק תיקנו שיהא הוכחה מי הוא המגרש, מעתה אפי' נכתב באופן שיהא לו שני משמעות אינו שנוי, אלא שאינו מוכח כ"כ, והרי מ"מ אהני הוכחה לגבי עיירות אחרות שאינן נבללין בזה התיבה וכיב"ז אי' (בדף יז) לענין זמן דאם כתב שבוע שנה כו' כשר דאהני לשבוע דלקמיה, זולת דברים אלו אפילו בשנוי ממש מבואר (בסי' קכ"ח ס"ב) דכשר בשעת הדחק, וכ"ש בשומרת יבם וכמש"כ:

ב) מה שהיה הסופר קרוב להמסדר והגאון נוב"י ז"ל התאמץ בזה שהגט הוא דין ופסול בלילה ודקדק מפרש"י סנהדרין שכתב דתקנו מאון בשלשה כעין דאורייתא, הנה פה המנהג פשוט מגאוני קדמאי לסדר הגט ביחידי, וכבר ביארתי בס"ד, דרש"י מעולם לא כוון אלא דומיא דחליצה דבת ביקתיה דמאון הוא, וכ"כ הגאון ח"ס (סי' פ"ט) ואין להאריך כאן בזה:

ג) ע"ד שכתב בשם אבי המגרש ליטמאן צבי המכונה הירש, והנה לדעת הנו"ב, דהמכונה קאי על האדם, וע"ש לועז

כותבין המכונה, היה ראוי לכתוב המכונה ליטמאן הירש אך באמת לפ"ד העיקר בזה כהב"ש דהמכונה קאי ע"ש הקודש, וכ"כ הגאון ח"ס (סי' י"ח) ואני הוכחתי שכן דעת הרמ"א ממ"ש (בסי' קכ"ט סט"ז) מי שיש לו שם עברי שעולה לקרוא בתורה ויש לו נמי שם בלעז עושין שם העברי עיקר ועל השני כותבין דמתקרי, ונתחבט נו"ב ז"ל מהא שכתב רמ"א לעיל שכותבין המכונה, ונראה ברור דלעיל מיירי דשם הלועז משם הקודש אלא שנתכנה בלשון העו"ג כמו יהודא ליב וכדומה, או נתכנה בלשון שבדו בני המדינה מלבם כמו אליקום געציל וכדומה בזה כותבין המכונה, משא"כ אם שמו יהודה, וקוראין אותו געציל וידוע שאין זה כינוי ליהודה אלא הוא שם בפ"ע מש"ה כותבין דמתקרי, דקאי על האדם לכ"ע כמש"כ בסמוך, וזה הפי' ברור אצלי מכמה שנים, וכעת מצאתי בשו"ת טור האבן (סי' ט"ז) שפי' כן, והוסיף לומר דלזה כוון הב"ח שהביא בשמו הב"ש שם סק"ל, הרי מבואר דהמכונה קאי על השם, ומכ"מ יש לכתוב בשם משה ליב כמש"כ הגאון נוב"י דמתקרי משה ליב דמבואר יותר, אבל הנ"מ לדברינו יש לכתוב גם בליטמאן הירש דמתקרי ליטמאן הירש, דהמכונה קאי על שם צבי דבסמוך, או אם היה נכתב בד"מ יהודא צבי המכונה ליב הירש קאי המכונה על שני השמות יחד אבל המכונה ליטמאן הירש א"א לכתוב אלא דמתקרי, אבל כ"ז לכתחלה ובזה יש דעות שונות וברוך חכם הרזים ית"ש אבל בדיעבד פשיטא מאן דעביד כהב"ש משתבש:

ומה שהעיר מע"כ בני שי' במה דשם ליטמאן לא נתחבר מעולם עם שם צבי רק בצירוף שם הקודש, ואנחנו לא ידענוהו אני אומר דאם אנו לא יודעין גם אביו של אותו האיש לא ידעו ומסתמא כך שמו מעריסה, ולא עוד אלא אפילו אם היה שמו ליפמאן הירש והיינו מסתפקים בשם הקודש של ליפמאן אם אליעזר או יו"ט, והיינו כותבים בע"כ הכנוי לחוד ליפמאן ג"כ לדעת הב"ש יש לכתוב ליפמאן צבי המכונה הירש, באשר לפ"ד דשם הירש כנוי על צבי וליפמאן הוא הכנוי לחוד וכמו שהעלה בני שיחי' בסוף הוא כן אפי' שלא במקום עיגון:

ד) בשם אבי המתגרשת כתב משה זאב דמתקרי וואלף, הנה מש"כ בני שי' דאף על גב שהיה לכתוב לדעת הב"ש המכונה וואלף מכ"מ כשר אם כתב דמתקרי כמש"כ הב"ש סק"י בשם הרמ"א אינני מסכים לזה דשם מיירי בשם א' שהיה נקרא יהודא והיה צ"ל המכונה ליב וכתב דמתקרי ליב וכשר דקאי על האדם, אבל בנ"ד אי כותב דמתקרי וקאי על האדם לכאורה הוא שנוי שהרי הוא מתקרי משה וואלף:

הן אמת דלפי הבנת בני שי' דלהב"ש גם דמתקרי קאי על השם, וכן הבין הגאון נוב"י מדהקשה על הב"ש מהא שכתב בד"מ דלזכר כותבין דמתקרי ולנקיבה דמתקריא, אבל לפי ענ"ד אינו כן ולכ"ע דמתקרי קאי על האדם וכמו שהוכחתי לעיל דעת הרמ"א, מעתה יש בנ"ד תיוהא רבא דהב"ש כ' בס"ק כ"ד דאם נקרא שני שמות וא' מהם הוא לעז כגון משה ליב כותבין משה יהודה המכונה ליב כי ב' שמות משה יהודה א"י לכתוב דמתקרי דהא נקרא בשניהם, הרי דאין יכול לכתוב דאתקרי ליב משום שנקרא בשניהם יחד, הן אמת דכונת הב"ש הוא שא"י לכתוב משה דמתקרי יהודא המכונה ליב משום שנקרא משה יהודה, ביחד, ומש"ה כתב הב"ש בזה"ל אע"ג דלא נקרא שם יהודה אלא ליב מכ"מ עולה לס"ת בשם משה יהודה כו' מכ"מ מזה יש לדון דא"א לכתוב כמש"כ משה יהודה דמתקרי ליב, שהרי נקרא משה ליב, ע"כ לא אכחד דאם היה בא לפני גט בשם המגרש משה יהודה דמתקרי ליב, הייתי מגמגם הרבה אך בנ"ד יש להכשיר מכמה טעמים חדא דבעיקר מה שכתב הב"ש דא"א לכתוב דמתקרי בין שני שמות שנקראין יחד, וגם פוסל בדיעבד ומקשה על הרמ"א, חולק ע"ז בשו"ת טור האבן שם והאריך לבאר דדעת המחבר דאפי' נקרא ראובן שמעון צריך לכתוב ראובן דמתקרי שמעון דוקא, והרמ"א הכשיר אם נקרא בפי הבריות לבד או עולה לתורה לבד בשני השמות יחד אפילו לא כתב דמתקרי בינתיים אבל לכתחלה צריך לכתוב דמתקרי אבל אם הכל נקרא בשניהם אזי לכתחלה יש לכתוב בלא דמתקרי ובדיעבד כשר אפילו כתב דמתקרי ולא כהב"ש, והפ"ת הביאו בס"ק ל"ח אבל לפי הנראה לא ראה בגוף הספר ע"כ לא הביאו בביאור יפה וגם שלא במקומו, והנה המנהג אינו כטור האבן וגם הג"פ ובית מאיר הסכימו כהב"ש, וגם בקונטרס הנדפס בסוף הספר הובא דחלקו עליו בדורו בזה, מכ"מ כדאי הוא ושאר גאונים להכשיר במקום עיגון:

שנית דבאבי המתגרשת דעפ"י הש"ע כשר בלא נכתב כלל, מש"ה אפילו בשינה דקיימ"ל דפסול אינו פסול אלא בשינוי ממש משא"כ כאן לא נשתנה אלא, שם הנקרא בפי הבריות אבל שם שנקרא בתורה נכתב יפה וסברא זו הביא בפ"ת סק"ה בשם הגאון חמדת שלמה שכתב בשם הב"ח:

שלישית דבשומרת יבם יש להקל וכמש"כ ולדעתי כוון בזה הגאון נוב"י קמא (בסי' פ"ט) שכתב בשנוי שם אביו דאם הבעל שבק חיים עוד חזון למועד, ובתניינא כתב שלא כ' אלא משום כבוד המורה ובאמת ודאי פסול, ואני אומר דלבא דגאון ז"ל אינשי מיניה, ולא כוון אז אלא משום דבש"י יש מקום להקל, אמנם מש"כ דמתקריא לא נראה לדעתי לחוש כלל, שלא נראה בשום מקום לעיכובא בזה, רק שנשאל ממהרי"ו איך לכתוב לכתחלה בנקבה, והשיב שנמצא כזה וכזה בתרגום אסתר, והד"מ הכריע מעצמו לחלק בין זכר לנקבה, אבל ודאי אין בזה עיכובא והרי הראשונים בכל נוסחי גיטין לא דקדקו לפרש כלל, דס"ל שאין לדקדק בזה, והרי לשון תרגום נכתב גם בזכר בא' או ה' להוסיף אע"ג שהוא נוסף כמו שפר קדמי להחויה, ולהחוי סגי, אלא כך דרך הלשון, ואפילו היה באמת עכובא אין חשש באשר אנו אין בקיאים בלשון זה כ"כ, והבנתנו שוה בין כתיב דמתקרי או דמתקריא רק לכתחלה ראוי לכתוב לשון מזוקק וגם להבדיל בין זכר לנקבה:

וגם הגאון נוב"י דרתח על המסדר שכתב על הנהר דמתקריא לא בא אלא להוכיח דהמסדר לא ידע בטיב גיטין ולא עלה על דעתו לפסול משום זה ולא כהגאון ח"ס (סי' ל"ט):

ה) ע"ד היודי"ן אין להוסיף על מה שמבואר בשו"ת אחרונים שאין להחמיר אפילו היכא שהבעל חי וכדאי הוא הרא"ש שהכשיר בגט שנכתב א' ל' יחד וכמבואר בשו"ע (סי' קכ"ו סי"ט) וע"ע סמ"ז שי"ן ועי"ן שלא היו היודי"ן נוגעין בהם כו' יש להכשיר במקום עיגון והרי אנו רואים שהזהיר הגמ' בד' פ"ה ולורכיה לואו דתרוכין כו' דמשמע תרוכין כו', הרי לא חשו משום לעז שנוי אותיות אלא במקום שיש משמעות אחרת בשביל זה אבל משום קלקול האות לא חששו כלל וכל החומרות בזה אינו אלא משום חומר הענין נהגו סלסול בכתב ולשון:

בדבר הטשטוש בשם אבי המתגרשת ראיתיו ואינו אלא פלוס, ומכש"כ בשם אבי המתגרשת שאין הכתיבה מעיקר ד"ת כמש"כ לעיל, לא עדיף מטופס:

במה שאין המסדר בקי בטיב גיטין, באמנה לא הזהירו חז"ל אלא שלא יהא עסק עמהן ולשון עסק משמעו בקביעות כמש"כ הט"ז או"ח בפי' בה"ת יע"ש, ואם רגיל בזה ח"ו עושה בהרגלו ואינו מרגיש בשינוים שנופלים, ע"כ החמירו הפוסקים לפסול אפילו בדיעבד, אבל מי שאין לו עסק בזה ואין לו הרגל רק במקרה בא לידי שעה נחוצה, מחויב וכשר הדבר להזדקק לזה ולקיים מאמרם ז"ל במקום שאין שם איש השתדל להיות איש והרי בריש מ' גיטין איתא שתקנו שיאמרו בפ"נ ובפ"נ משום שאין בקיאין לשמה ומפרש הגמרא דסתם ספרי מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך משום דאיכא דאשכח כו' והרי בל"ז פסול משום שמצא בלי בקי בטיב גיטין אלא בגט הנשלח ממדה"י שהוא חשש עיגון לא הצריכו בקי, וכל החומרות שהעלו הפוסקים בסידורי גיטין אינו משום בקיאי וגדולי הדור, אלא משום שמא יבא שעה שיהיה מוכרח לסדר אפילו מי שאינו בקי ימצא הכל כשולחן ערוך, כ"ז נצרכתי אפי' היה חשש אשת איש מכש"כ בנ"ד כבר הקדמתי דפרש"י ותוס' בזה הפרט רק משום חומר ערוה ולא בש"י:

מעתה הנני לברך את המסדר שנזדרז לדבר בעתו, וברכת אובדת עליו תבא, ובעל הגמול ית"ש, יברכהו בזרוזי גרמי המעולה בברכות, ושלום בני הה"ג ישגא לעד:

נפתלי צבי יהודא ברלין.

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה