אור ברסלב

משיב דבר חלק ג· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן י

סימן ט

ב"ה, ה' לסדר החיו לכם, ער"ח מג"א תרמ"ז, וולאזין כבוד הרב וכו' אבד"ק בראדשין.

מכתבו מן ה' לסדר כי ברוך הוא הגיעני. והרבה להציע דברי שכנגדו ודעתו הרחבה. בענין עמום של מחלוקת שני צדדים שלומי אמוני ישראל יצ"ו. ומע"כ נ"י מקוה ומבקש לדעת חוות דעתי הקלה. והנה ראשית אגיד למעכ"ה כי אין ראוי להשיב על פי מה שמציע אחד דברי חבירו ודבריו, אם לא שבאים שניהם בחתימת ידם, ואז רואה הנשאל כי אין לצד שכנגדו הוספת דברים. והרי כך שנינו בסנהדרין (דף פ"ו), באין לזה שעל פתח הה"ב, ופירש"י ובאין הוא וב"ד שבעירו לב"ד כו' הרי דלא סגי במה שיבא צד אחד ויציע לפני ב"ד לומר כך למדתי וכך למדו חברי כו', אלא באין שניהם ואחד מהם אומר כך למדתי כו'. והשני שומע ורואין ב"ד כי לא גרע המדבר מהצעת חבירו. ואם בב"ד שבירושלים שדעתם רחבה כך. מכ"ש אני דדעתי קלה איני יכול לעמוד ע"ד שכנגדו עד שאשמע מפיו או מפי כתבו טעמו ונימוקו. ואולי גדול הוא ממני ויקפחני בסברותיו:

אכן עוד הנני להגיד אמונה. כי בשתים בא מע"כ לדרוש הכרעתי. א) בדבר שהחליט הרב החמישי לתת פס"ד ע"ד עצמו ב) בגוף הד"ת. והנה ע"ד החלטת הרב החמישי שבא בכח קנא"ם שלשה המורשים מצד הספרדים שסומכים על דעתו אם לא יכתבו כל הדיינים אליו כ"א דעתו. היה מקום להשיב לולא הטעם שכתבתי שלא בא הרב החמישי לברר דעתו. כי לפי שהראה מע"כ נ"י דבריו הקצרים המה נפלאים. מה ענין לחזור ולטעון לשותף שויתר על זכותו, ומכ"ש שישבו מתחלה דוקא על דעת חמשה והקפידו שיצא הדין משובח מסתם ד"ת וכדאיתא בח"מ (סי' ג' ס"ד). קשה לי להאמין על אדם גדול שנברר להיות החמישי המכריע, וגם לא חשו במה שהוא גיסו של הראב"ד שעומד בראש עם הזקן מסתמא הבינו בו כי הוא גדול בתורה יותר מכולם וכן במדת האמת והוא איש אשר רוח בו. ולא יטה דעתו ח"ו לדעת גיסו ואשר עמו והאיך אפשר לחשוב שאין לו הוספת דברים בזה. וגם הפלא על המורשים האיך שנו מדעת משלחיהם:

אמנם בעיקר הדין. אפילו היו מציעים שני הצדדים דבריהם לפנינו. לא היה לדעתי הדלה להשיב פס"ד בענין עמום שהגמ' מעוטה והספקות ע"פ שנוי הענינים מרובים ורובי שו"ת מגאוני בתראי שבאלו הענינים מטים דבריהם לפי ראות הענין ומיפים דעתם ע"פ רמז בגמרא. וא"כ א"א למי שהוא רחוק ואינו יודע טיבם של שני הצדדים, להעמיד פסק בזה, ולא עוד אלא שאני אומר אלו לדידי צייתי שני הצדדים. לא העמידו מתחלה דבריהם על ד"ת. היינו שיבררו חמשה דיינים הדין עם מי ע"פ רוב דעות כמו בשארי ד"מ. כי בענינים כאלו אין הלכות חתוכות. וכל דיין ימצא לדמות מילתא למילתא להעמיד ע"ד:

ומלבד זה אפילו היה יוצא הפסק ע"פ ד"ת קשה להכריע הרבים המתחייבים ע"פ ד"ת ושלא ישאר מחלוקת על מקומה כשהי' לפני הד"ת. והכתוב צווח אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם וכדאיתא בירושלמי מגילה פ"ג על הא דתנן באבות על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. אבל אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום, ההכרח לעשותו פשרה ועל כיב"ז תניא בסנהדרין (דף ל"ג) צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שני ספינות כו' וקשה מאי כיצד וכי לא ידענו מאי פשרה. אלא משום דלא משכחת אזהרה על הפשרן אלא באופן שכופין לעשות פשר. דאלו בכל פשרה שלא נעשה אלא ברצון בע"ד הרי מסתמא יודעים ובטוחים בשני הפשרנים שלא יטו הפשרה לצד אחד יותר מחבירו, ואם לא חשו לכך הרי אינהו דאפסדי אנפשייהו. ולא שייך ע"ז אזהרת התורה אלא ע"כ מיירי באופן שכופין לעשות פשרה. וא"א להעמיד על הדין מש"ה שואל התנא כיצד כופין לעשות פשרה. ומפרש כגון שתי כו'. וע"פ עומק הדין אין לנו במה לכוף את שאינה טעונה לאיבוד. אלא עומק הדין ילכו שניהם ויהיו שניהם נטבעים או מי שיגבר ויטביע את השני והוא ינצל. אבל אין זה משפט שלום. משו"ה כופין על מדת הדין ומחויבין לעשות פשרה. והנראה דזהו מש"א חז"ל בפ' הפועלים שחרב ביהמ"ק על שהעמידו דבריהם עלד"ת. היינו שלא רצו לוותר על הדין שאינו מביא לידי שלום וההכרח להתפשר. וכן הוא בכל מחלוקת שבין רבים לרבים א"א לקוות שצד אחד יכוף את הצד השני ע"פ ד"ת ותשקט המחלוקת, א"כ הטוב והישר לשני הצדדים שיעמידו כל צד מתוכם שני אנשים ועל הנבררים והבוררים אותם לדעת כי מחוייב לוותר מרצונו לצד שכנגדו למען אשר עי"ז יתקיים גם הצד שלו. כי מזה הדרך רועה אבן ישראל, רצוני, שתתקיים אומת ישראל שנמשלו כעפר הארץ. ואוה"ע נמשלו למים שוטפים כדכתיב בס' ישעיה הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ובשיר הקדוש כתוב מים רבים לא יוכלו לכבות, את האהבה ובשעה שנים מים שוטפים. אינו מתאחד להיות אבן. יש לחוש שיהי' הגוש נשטף ח"ו מעט מעט. עד שיתאחד אותו הגוש לאבן אחד אז לא יהי' נשטפים ויהי' נמשלים לאבן ישראל:

הן החילותי להגיד לאדם רב יושרם. תחת לקח טוב שביקש מע"כ ממני. כי בהגיגי בעניני מחלוקת שבקהלות ישראל תבער אש בקרבי ע"כ לא אתן דמי לי עד אוסיף דבר. אולי עיני מעכ"ה והדומים לו במעלה ובכשרון דעת יראו ושרעפם יבחנו לעשות לטובת הכלל. והאל הגומר ית' יהי' הגומר אחריהם להשכין שלום במגורם בקרבם וישמח לבי גם אני:

ואומר כי עיקר וראש שנוי מנהגים שבכמה ערי ישראל גם בגאליצאן יצ"ו [הוא מצד] שנשתנו בשמותיהם ספרדים ואשכנזים. אשר הוא בעוה"ר כרקב לבית ישראל:

והנה מצינו שאחז"ל בפ' מקום שנהגו. על הא דתנן מקום שנהגו להדליק את הנר ביוהכ"פ מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים שניהם לש"ש נתכוונו. וכך הי' לנו לומר על שני כתות אלו ועמך כלם צדיקים. האשכנזים שומרים מנהג אבותיהם בתפלה וכדאי' בירושלמי ברכות שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם בתפלה והספרדים באמונתם ברבם כי עינו ראה הרבה חכמה ודעת בנוסח ספרדי. אשר כדאי הוא לשנות מנהג אבותיו והמה האף כי אינם יודעים מאומה מכ"מ גופם בתר רישא אזיל. נמצא שני הכתות (ש"ש מתכוונים. אכן אימתי נקראים שניהם צדיקים בזמן דשני הכתות נוהגים כמו בשנוי מנהג דיוהכ"פ. דלא חשדו הכתות זא"ז חלילה שמחללים יוה"כ ח"ו. אלא כל כת מבינה דגם הכת שכנגדם מכוין לש"ש ואינם מחולקים אלא בדעת איזה דרך ישרה יותר. אבל המחלוקת שנתהוה בין כתות ספרדים ואשכנזים. כל אחד מחשב תועה על צד שכנגדו שאינם מתהלכים בדרך הטוב והישר כלל וע"ז חלק לבם. עתה יאשמו להביא מחלוקת אפילו בדבר שאינו נוגע להשנוי שביניהם. ומביא רעה רבה מכלה נפשם וכבודם של ישראל ר"ל. כי אש המחלוקת מעלה עשן המעור את העינים מלראות נכוחה. ושורף את הראוי לו ואת שאינו ראוי לו כמדת אש המזיק כדאיתא (בב"ק דף י) וזהו יצה"ר שנקרא צפוני. דאיתא בסוכה (דף נ"ב א') שהחריב מקדש ראשון והשני, ופי' יצה"ר שנקרא צפוני היינו שאינו מפתה לעבירה גלויה וללכת אחרי שרירות הלב. אלא למצוה שרעה צפונה בה. וזה היה בזמן חרבן בהמ"ק שרבה שפ"ד בשני אופנים. היינו ברשעות ובזדון ובכוונת מצוה לש"ש שחשבו את חבריהם למינים ואפיקורסים שמורידין. וזה יצה"ר שנקרא צפוני. ועל שני אופנים צעק הנביא (ישעיה סג) למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, פי' גם היראים תועים מדרך השכל וגם הרבה מקשיחים לבם מיראת ה'. אחר זה צרינו בוססו מקדשיך. והנה בפרשה שאנו עומדים בו כתיב ולא תחניפו את הארץ וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, הזהיר הכתוב על שני אופני רציחה וש"ד שמביא לידי גלות. ולא תחניפו אה"א וגו' הוא רציחה בשנאה ובשאט נפש, וזהו מחניף אה"א. אח"כ הזהיר על ש"ד לשם מצוה דמ"מ היא כמו טומאה דאפילו בשוגג הוא מטמא. כך ש"ד אפילו בכוונת מצוה הוא מטמא את הארץ ומביא לידי גלות שלא תהיו יושבים בה. ומביא לידי גלות השכינה וכדאיתא בשבת (פרק שני). דש"ד גורם לשני אלו וע"ז סיים המקרא כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ודרשו בספרי מזה המקרא דבכ"מ שגלו ישראל שכינה עמהם ולכאורה אינו מובן שהרי זה המקרא כשישראל במקומם בא"י. אלא מפרש שזה הטעם כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, הוא טעם על גלות ישראל מחמת עבירה זו שנעשה בשוגג. ע"ז ביאר המקרא הטעם ע"ז כי אני ה' וגו' וה"פ דזה שהשכינה גולה מא"י מחמת ש"ד אפילו בשוגג הוא משום שנמשל לטומאה דמטמא בשוגג. מש"ה אינה יכולה השכינה לשכון כבוד בא"י. משום שאין קדושתה סובלת טומאת הארץ. אבל אמאי ישראל גולים ע"ז העון שנעשה לשם מצוה. ע"ז נתן המקרא טעם כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י. פי' אין אני יכול לשכון בקרב אוה"ע שבחו"ל. אם לא כשישראל שמה. ויהי השכינה שרויה ביניהם מש"ה כשהשכינה, גולה ממשכת ישראל אחריה לגולה. ותהי שכינה שרויה בתוכם. וא"כ שפיר למדנו מזה המקרא שבמקום שגלו ישראל שכינה עמהם. והיא תיישיר דרכנו ונשוב ונבנה חרבות קהלתינו בדעה אחת ונזכה להחיות דגן בחורים ולהפריח כגפן זרע ישרים יבורכו לדור דורים. ירעו צדק ירעו אמונה. והיו לנטעי נאמנה כנפש העמוס בעבודה רבה ומצפה לישועה:

נפתלי צבי יהודא ברלין.

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה