משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן פא
ס"ק ב
העשיר כו' ז"ל אבל אתם עדי לא מהני כמ"ש הש"ך. ובתומי' ובקצה"ח כתוב דחייב משום שכירות וליתי' דכיון שהוא מחויב בדבר לית בי' משום שכירות דהוי כמו שאמר עשה כך סוכה או תפלין לעצמך דלית ביה משום שכירות עכ"ל:
ומהתימה על הרהמ"ח דהרי סברא זו כתובה שם בקצה"ח ז"ל ואין לומר כיון דמחויב הוא לאו שכירו' הוא כלל ודוקא היכא דאינו מחויב לעשות הפעול' אז הוי שכירות כו' דליתי' דהרי כתוב בתשו' מיימוני' לס' משפטים (בהאי דינא) וז"ל אע"ג דר' סעדי' כתב דצריך לישבע שנתכוין להשטות נ"ל דה"מ בהאי דהתם דאי לא טען לא טענינן לי' אבל בהא מה"ט שהוכחתי אפי' לא טען לא טענינן לי' מה"ט גופא לא בעי' אשתבועי' דלהשטא' נתכוין. ומבואר להדיא דאם לא הי' בלבו להשטות הי' צריך לשלם כו' ואי נימא דלית בי' משום שכירות מאי שבוע' שייך נהי דלא כיון להשטות במה נתחייב וע"כ דאית ביה משום שכירות אלא דמצי טעין להשטות נתכונתי ולא לשכירות א"כ בא"ע דליכא משום השטאה חייב משו' שכירות. ואם הוד' בעצמו שלא הי' בלבו להשטות ג"כ מחויב משום שכירות וכמבואר בקצה"ח שם בק"ד.
ס"ק ו
(הגה הודאה בפני ע"א כו' וז"ל ובקצה"ח הקש' דניחוש דלמא אחד משקר ולא נשאר רק א' בהודא' ולאו כלום הוא ולק"מ די"ל דגזירת הכתוב הוא כיון דמצטרפינין עדותו לא חיישינין לשום אחד דמשקר ותדע דהא בקידושין כ' הר"ן הטעם דעדות מיוחדת פסול משום דדמו לד"נ משמע דא"ל דדמי לד"נ כשר ואמאי לא נחוש דלמא א' משקר וע"א בקידושין לאו כלום הוא וכן בשטר שחתמו זה שלב"ז כו' עכ"ל. וראיתו מדברי הר"ן אינה ראי' כלל דכבר כתבנו לעיל סי' למ"ד דטעם הר"ן הוא לומר אפי' אם כל אחד אומר אחר הי' עמו והי' קידושין גמורין ע"ש. ואם כדברי הרהמ"ח דלא היה בקידושין יותר מאחד א"צ לטעם הר"ן ולא לסברת הרהמ"ח דאפי' נאמין לשניהם קידושין בע"א לאו כלום הוא וכמ"ש ב"ש באה"ע סי' קל"ג סק"א ע"ש. גם הראי' משטר שחתמו בו העדים זה שלא בפני זה אינו מובן דהרי השטר בא לפנינו שניה' יחד חתומים ועל דבר א' הם מעידים ובודאי המעש' אמת כמו בכל ב' עדים ובודאי אפקי' לקלא. משא"כ בנ"ד כל אחד מעיד על דבר אחר וכל אחד הוא עד בפ"ע על חצי דבר אם נאמ' שהאחד משקר והשני אינו משקר ואפ"ה לא מהני כלום כמ"ש בקצה"ח ע"ש):
ס"ק ז
ערי ושכבי. ז"ל בסי' קצה"ח כתב דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור לא בממון וצריכים העדים שיראו דוקא בראית עין ולא בשמיעת קול וליתי' דהא לענין סימני' אמרי' בב"מ ך' דחמירא אסורא מממונא כדאמרי' התה מי קא מדמית אסורא לממונא בממון מהני יב"ש לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בט"ע דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין מכ"ש דמהני לענין ממון והא דלא מהני ט"ע דקלא היינו משום דבדיני נפשות בעיא ראי' וידיעה משא"כ בד"מ פוסקים בידיעה שלא בראי' כמבואר בסי' ל' ע"ש עכ"ל:
ואין זה ענין כלל לידיע' שלא בראי' דכי האי דשמעון בן שטח שראה מפרפר ואמר לו מי הרגו או אני או אתה אלא שאין דמו מסור כו' וזה מקרי ידיע' שלא בראי' שהרי לא הי' שם בשעת מעש' אלא דאח"כ נודע לו בבירור מעשה אשר כבר נעשה מצד ההשערה. וראי' הוא מה שהוא רוא' בשעת מעשה. להכי ידיעה כי הא דאינו אלא אומדנא לא מהני בד"נ אבל ט"ע דקלא אי נימא דמהני והוי היכרא מעלי' ה"ל ראי' ממש שאין כאן אומדנא דמה לי רוא' או שומע (הגה דכל שמשיגו באחד החושים בכלל רוא' הוא כשאין צריך לכח המשער) אע"כ דט"ע דקלא קליש טובא ולא סמכי' אהכרה דילי' כלל וה"ה בד"מ לא מהני ומ"ש לענין סימן כבר כתבנו בזה דעתנו סי' מ"ו סק"ח ע"ש:
ס"ק ט
הדין עם ראובן כו' וז"ל והנה בס' קצה"ח הקשה דאף על הרווחי' לא נעש' ערב בלא קנין כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ע סק"ה ולק"מ דדוקא ברוחי' שמקבלים מהעכו"ם כו' אבל בעסקא הוי כשני' שקבלו פקדון כו' ובודאי אף על השבח שנשבח אח"כ כו' ע"ש. והן הן הדברים האמורים בקצ"ה ס"ק ל' ז"ל איברא לפמ"ש בסי' קכ"ט דערב למקבל עסקא מהני גם על השבח דהוי כשעת מתן מעות ע"ש א"כ א"ש דברי הש"ע ומזה ראי' למ"ד בסימן קכ"ט ס"ק ב' עכ"ל. ושם סי' קכ"ו ס"ק ב' מבואר שם דדוקא ברבית דעכו"ם בעי קנין ולא כן בערב דשבחא דה"ל כערב בשעת מתן מעות ע"ש: