אור ברסלב

משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן מו

סימן מה

ס"ק ה

ז"ל עוד כ' הש"ך בשטר קידושין שנמצא בעי קיום מדאורייתא כו' ותמה בקצה"ח מהא דכתבו תו' גבי מצא שטר הקנאה כו' ע"ש ולק"מ דהתם כיון שהמלוה תובע לשטר ואומר שהו' שלו והלוה מעות על זה השטר א"כ מה לי שמוציא בעצמו זה השטר או שנטלו ממי שמצאו ותובע בו כיון שאומר שהוא כשר ותובע בו ודאי לא זייף דאי הוי זייף הי' מרתת לתבוע בו במלתא דעבידא לגלויי כו' ע"ש. והמעיין בדברינו ס"ק ד' יראה דאיירי בשטר הקנאה בין ילוה בין לא ילוה. וא"כ אין צריך המלוה שיאמר שהלוה מעות ע"ז השטר כיון שכתוב ששיעבד נפשי' אף אם לא ילוה. ועיין ש"מ לב"מ דף י"ג ז"ל בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפש' בחליפין ולא חשיב לנתינת מעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקני מיני' בחליפין ר' חננאל כו' ומצאתי להרב ר' אברהם ז"ל שפי' הא דאמרי אי משום כתב ללוות כו' הא שיעבד נפשי' לומר שאין חוששי' שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא שכבר לוה לא הוי משעבד נפשי' כו' ואינו נכון דהכא את אמור שיעבד נפשי' אע"פ שלא לוה והכא את אמר לא הי' משעבד נפש אא"כ לוה מתחלה. ועוד דא"כ היכא דנפל איכא למיחש כו' וכן דעת הריטב"א כו' א"ר אסי בשטרי אקניתא כו' אפי' לא לוה עד תשרי או אפי' לא לוה כלל וכן פרש"י כו' ולענין פסק הלכה כ' הרמ"ך ז"ל כותבין שטר הקנא' דשיעבד לוה נפשי' בין ילוה בין לא ילוה דברשותי' דאינ' לחיובי נפשי' במאי דבעי עכ"ל. והארכתי בזה יען ראיתי שהרהמ"ח בסימן ל"ט ס"ק מ"ד מפרש שטר אקנייתא היינו על דעת הלואה כדעת הראב"ד בש"מ הנ"ל ושבקנהו לכל הני רבוותא דס"ל דא"צ הלואה כלל ונקט כחד הוא הרב ר"א. וא"כ כיון דא"צ הלואה כלל א"צ המלוה לומר שתלוה לו מעות וא"צ לידע מזה כלל ושפיר חשיב שמא אחר זייף כמו בנמצא שטר קידושין. ומ"ש ז"ל ועוד דקידושין שאני שאין הבעל כאן כו' משא"כ בש"ח שנכתב ע"ש המלוה כו' כיון שהמלוה יהי' מרתת לתבוע בו ע"כ. לפמ"ש דאין המלוה צריך לטעון שהלוה לו מעות לא יהי' מרתת שיטען.

והנה ועוד דבריו מעיקרא מופרכין דתיכף שמצאו איש אחר קודם שבא המלוה היינו צריכי' קיום מדאורייתא ואח"כ כשבא המלוה ותובע על ידו הוי כאילו אנו מקיימי' עפ"י המלוה וכיון שנזדקק לו לקיום דאורייתא ודאי דבעי ב' עדים לקיימו ולא מהני תו חזקה דלא חציף אינש לזיופי לעשות על ידי זה קיום. דדוקא כשהמלוה מוצא השטר לא נזדקקנו מעולם לקיום ד"ת מחמת החזקה. אבל היכא שכבר נזדקקנו לקיום ד"ת לא יעלה על הדעת שיתקיים עפ"י דיבורו של המלוה במאי דתבעי'. אח"ז מצאתי לרמב"ן בחידושיו ליבמות שכתב אהא דמצאו שטר שכתוב בו פלוני מת וז"ל ואיכא מ"ד אע"ג דאין מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כי' דל"מ אחמורי לא מחמרי בה אדאורייתא כו' ע"ש הרי מבואר בהדי' דאפי' נמצא אין צריך קיום ד"ת וכ"כ הרשב"א והר"ן פ' מי שאחזו וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א ס"פ האש' ע"ש דלא כמ"ש הש"ך. ות"ל זכינו שעלו דברי רבינו לדעת כל הראשונים:

ס"ק ח

ז"ל עיין ש"ך כתב לענין כ"י אי מקיימין אותו על ידי דימוי ובקצה"ח כתב דדימוי דמי לסימנין שאין מוציאין ממנו ע"י סימנים כמ"ש תוס' בחולין דף צ"ו דאם באו עדים כו' והנה אף שזה אמת שדימוי שמדמין החתימות דמי' לסי' כו' אמנם ודאי דלא קי"ל כמ"ש תוס' בחולין דודאי מוציאין ממון ע"י סי' כמ"ש הש"ך סי' רצ"ז וכן מוכח ביבמות קט"ז כו' הגם שבס' קצה"ח סי' רנ"ט חולק על הש"ך ופסק כתוס' חולין הנ"ל וכתב דביבמות כיון דאיכא עדי פקדון וסי' עדיף ובב"ב איירי בעדות קרקע דקרקע לא חשיב הוצאת ממון כ"כ ע"ש וסברת הכרס היא והוא תמו' כו' ע"ש. אם הי' הרהמ"ח רואה דברינו סי' רצ"ז לא הי' כותב דבריו כאלו וע"ש סק"א שהובא שם בשם הריטב"א פ' הכותב ז"ל ועד הא יהיב סימנא כו' ועוד כי יהיב סימנא מאי הוי הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מיד המוחזק ולא הוזכר אלא במציאה כו' והנכון כו' דהכא עדי פקדון הוי. ובודאי כא הי' כותב הרהמ"ח על סברת הריטב"א שהיא ח"ו סברת הכרס ות"ל כוונתי לדעת הריטב"א ז"ל וע"ש בש"ע סי' רצ"ז שגם דעת הב"י כן. עוד שם ז"ל והאמת דהעיקר דלא קי"ל כתוס' דחולין הנ"ל דבש"ס לא אמרו שם דלאו מהני סי' רק לענין דיני נפשות כו' ובודאי אין דנין ד"מ מד"נ תדע דהא בודאי אם יאמרו עדי' פ' ששמו יב"ש ממקו' פלוני קטל נפשא ולא יכירו אותו בט"ע לא קטלינן לי' דאף שלא הוחזקו שני יב"ש דלא עדיף מסי' כו' ובממון ודאי דמוציאין ממנו ע"י סי' דשם יב"ש בלא הוחזק כמבואר בש"ס ופוסקים דממון קיל מאיסור כמ"ש תו' ביבמות שם כו' ע"ש. הנה הוא חולק על תוס' בלי טעם וראי'. ומה דקשיא כי' מהא דמוציאין ממון מיב"ש בלא הוחזק. הכה שם ביבמות גבי נאני בר חאבי ופ"ק דמציעא דף כ' ע"ש גבי ב' יב"ש. דמיירי דשם המלוה הוא יב"ש וזה כא חשוב הוצאת ממון כמ"ש תוס' פ' גיד הנשה שהקשה היאך מחזירין שט"ח בסי' ותירצו כיון דהשטר נמצא בשוק ואין מוציאין ממון כלום רק שמחזירין השטר וע"ש והובא בדברינו שם. וכיון דמחזירין שטר עי"ס ה"ה דמחזירין ליב"ש היכא דלא הוחזקו דהוי סי'. ואם הספק בלווים כבר כתב הב"י סי' מ"ט נהי דשטר שלא כתב בו שם העיר כשר מ"מ אם טען לאו אבא הוא אלא יב"ש אחר טענתו טענה ע"ש. ועמ"ש סי' מ"ט סק"ה וכבר מביא' בדברינו דדוק' ע"י סי' שאמרו פלוני דהאי והאי סי' לוה מפ' הוא דאין מוציאין אבל ע"י סי' שבשטר מוציאין וע"ש סק"א (הגה ובאמת אין שום חילוק בין דיני ממונות כדיני נפשות לענין עדות דכמו אם מעידים דפלוני דשמי' יב"ש וממקום פלוני ולא ידעי' לי' בט"ע קטל נפשא דלא קטלינן לי' ה"נ אי אתי בי תרי ואמרו פלוני' דשמי' יב"ש ממקום פלוני ולא ידעינן ליה בט"ע לוה מפלוני מנה גם כן אין מוציאין דכיון שאין מכירין את הלוה היאך מעידים עליו. והא דמוציאין ממון בשטר ע"י שם יב"ש הוא משום דעדים החתומים עה"ש כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ הוי כאילו כבר העידו עליו כראוי והכירוהו בט"ע וזה ברור:)

ס"ק י

ואין אנו זוכרים. ז"ל בס' קצה"ח כתב דסגי שיזכרו שחתמו אף שאינן זוכרים ההלואה מטעם כיון שנשתעבד בשטר אע"פ שלא לוה הוי כזוכרין החיוב. והנה דינו אעפ"י שהוא אמת מ"מ אין בא בנותן טעם כו' אמנם הדין אמת דודאי כל שזוכרין שחתמו עצמן בצווי הלוה כו' ע"ש. ולא הוסיף כלום על דברינו כי שם מבואר שזוכרים חתימתן ושחתמו בצווי הלוה ולא בעי' שיזכרו הוצאת מעות כיון שנתחייב בשטר וכמו שנתבאר בסי' מ' ע"ש. עוד כתב ז"ל ומה דמשמע בס' קצה"ח דכשזוכרין הענין רק ששכחו הט"ע מהאיש ואין יודעין זה רק עפ"י עדות אחרים או ע"י חזקה דג"כ לא מהני להרמב"ם הא ודאי ליתא כו' ע"ש והמעיין שם בדברינו לא ימצ' מזה דבר ולא חצי דבר. (הגה וכונת הרהמ"ח למה שהוב' שם מהתוספת' רפ"ק דגיטין ושם מיירי שאינן זוכרין הענין כלל ע"ש ואינו ענין למ"ש הרהמ"ח:)

ס"ק יב

ז"ל לקיים חתימת החי עש"ך ס"ק ל"ח ובס' קצה"ח חולק עליו מטעם דכיון שנתקיים עפ"י ב"ד לא הוי כנטול ע"ש ואין לו שחר דכיון שכבר העיד בפניו ואין צריך להב"ד הב"ד הוי כנטול עכ"ל. והמעיין בדברינו שם ס"ק י"ב יראה כי דברינו צודקים. דודאי אם הב"ד מכירין אח"כ חתימת החי בט"ע ודאי דיכולין לדין עפ"י ראייתם ואינם צריכין לעדותו של זה כיון שהם יודעים האמת. ויכולין הם לעשות משפט עפ"י ידיעתם ואין צריך ראי' לדבר פשוט כזה (הגה וכן מבואר להדיא בש"מ כתובו' דף כ' ע"ב ד"ה כשתמצא לומר לדברי רבי וז"ל ומצאתי בקונטרסין כתוב בתוס' היכי עביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדי' על כ"י ותימה למה לא הביאו ראיה מדקאמר למאי נ"מ כו' וכ"ת דאיירי שכבר העיד על מנה שבשטר כו' וא"כ גם הראי' שמביאים מדקאמר היכי נעביד נאמר שאותו העד החי שמכיר ח"י המת העיד כבר על מנה שבשטר וי"ל שהראי' כי' דא"כ יפרש בפירוש היכי נעביד כו' והעיד על מנה שבשטר א"ו כו' עכ"ל. הרי לפני נו דאפי' כבר העיד בפי' עמנ"ש מהני אח"כ כ"י אחספא ומצטרף בהדי חברי'. אלא שהקשה היכי מייתי תוס' ראיה דלמא לא איירי אלא בהעיד כבר דוקא לזה מתרץ שאילו היו דבריו בהעיד כבר דוקא ה"ל לפרש. ועכ"פ מוכח דאפי' אחר שהעיד מהני ח"י אחספא. ות"ל שכיון רבינו הגדול לדעת הראשונים כ"ע:

והיותר נראה דאפי' בעדים שמעידים על ח"י החי נמי מהני אף שכבר העיד הוא בעצמו ולא אמרי' שהוא כנטול רק בעד אחד שמכיר ח"י החי אם בא אחר שכבר העיד החי ע"ע אז הוא כיתר ונטול כיון שהוא מבלעדי העד החי איננו מועיל כלום והחי מועיל לפלגא גם זולתו וזה יתר ממש שהיא כנטול. וכן ומבואר שם בנ"י פ' חזקת בשם הריטב"א ע"ש שלא חידש שם רק דאפי' שע"א מהשוק על חתימת החי נמי והכי אם הוא מעיד בראשונה ואח"כ העיד החי. ומהתימא על הפוסקים שלא הביאו זה הדין המחודש. אבל מב' עדי' על חתימת החי לא איירי הכ"י כלל. ובאמת הדעת נותנת דאף שכבר העיד מ"מ אנחנו סותרין הדין הראשון ומקיימים מחדש עפ"י העדי' כונו בכ"י אחספא כיון שעתה אין אנו צריכין לעדות החי לגבי עצמו כפל ודלא כש"ך וצ"ע):

ס"ק טו

ז"ל עדי קיום הקרובים ובס' קצה"ח הקשה מסעיף ל"ה בחתם בשטר ונעשה חתכו דהוא אינו מעיד ולק"מ דשם על מנה שבשטר הוא מעיד כו' וע"ש. אמנם גם אם הוא מעיד עמ"ש לא גרע בזה דעיקר הטעם הוא כיון דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא א"צ קיום סגי בקרובי' א"כ גם מה שמעיד עמ"ש כיון דמאורייתא א"צ לעדותו סגי בקרובים וכיוצא בזה כתבנו בס"ק י"ט לענין קיו' מפי כתבם על מ"ש בתומים ובכנסת יחזקאל לחלק בין כ"י למלוה שבשטר. וכתבנו שם דכיון דאקילו רבנן בק"ש לקיים מפי כתבם גם במעיד עמ"ש כיון שאינו אלא מדרבנן מהני נמי מפי כתבם וע"ש והרהמ"ח בס"ק כ' נראה שם שהוא מודה לדברינו וגם אחר שהביא שם דברי התומים כתב על דברינו ונכון הוא:

עוד שם ז"ל ומה שתי' בס' הנ"ל דהוי כנטול אין לו שחר כיון דקרוב הוא ואינו נאמן על מנה שבשטר לא הוי אידך כנטול ע"ש ולפמ"ש דגם עמ"ש נאמן כיון שהוא מדרבנן א"כ שפיר הוי אידך כנטול. עוד שם ז"ל גם מה שהקשה אהא דסעיף י"ב דהא כשר בקרובים איני יודע מה הוא שח דקרובי' להדדי פסולי' להעיד ביחד עכ"ל ושחיתי היא מדברי המרדכי כמ"ש שם ס"ק י"ד בהדי' וראי' זו הובאה במרדכי ס"פ האשה שנתארמלה לפסול קרובים וז"ל המרדכי שם. ור' ברוך שאל לרבינו דוד בר' קלונימוס כיון דקיום שטרות דרבנן אם יכול לקיים בקרובים והשיב לו אין ה"נ כו' והר' שמואל מבונבורק דחה את הראי' כו' וכן פי' ר"ח ובפ' חזקת משמע דאין אדם יכול לקיים חתימת העד החתום עם אביו ואחיו דא"כ נפיק כולי' ממונא ככי ריבעא אפומא דחד סהדי עכ"ל הרי שמביא מזה ראי' לפסול קרובים משום דאי נימא דאין פסול קרוב גבי קי"ש א"כ קרובים להדדי כמי לא מפסלי:

ס"ק יז

חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ז"ל בס' קצה"ח פשט להספק של הב"י בשם התוס' שנסתפקו ברשע שאינו של חמס אם חיישינן לשמא זייף די"ל דוקא ברשע דחמס חשיד למשקר בשביל הנאת ממון אבל רשע שאינו של חמס דלא פסיל רק מצד גזירת הכתוב דינו כמו בסעיף ל"ה ופשט הוא מהא דכתב הנימוקי יוסף פ' זה בורר דרשע שאינו של חמס דהוא רק מצד גזיר' הכתוב כשר לעדות אשה ע"ש והוא תמוה דהא אכן לא קי"ל כהנ"י בהא כמבואר באה"ע סי' י"ז דכל פסול דאורייתא פסול לעדות אשה עכ"ל. ויפה כיון בזה דאנן קי"ל דכל פסולי עדות דאורייתא מחמת עבירה פסולים לעדות אשה כרב מנשה. אמנם עיקר ראי' לדברינו הוא ולשון הנ"י שכתב טעמא דאביי לאו משום עבירה אלא ומשום גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד ע"ש ומשמע דלאו משום משקר פסול ואינו אלא גזירת הכתוב וכמו פסול קרובים. וצ"ל הא דפסולי עבירה פסולים לעדות אשה אע"ג דכשר בקרובים ואשה ועבר אינו אלא משום שהחמירו חכמי' יותר בעדות אשה בפסולי עבירה מבקרובים ואשה ועבד:

אמנם דברי הכ"י נראין סותרין א"ע דבפ' ז"ב כתב דבשאר איסורי' ליכא למפסלי' ובפ"ב דיבמות כתב ז"ל ולא אמרינן רשע הוא כיון שאמר הרגתיו ואפי' לרבא דאמר סנהדרין כ"ו רשע דחמס בעינן בהא מודה דהא קריי' רחמנא רוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות וא"כ הא קרי' בי' אל תשת רשע עד ע"ש הרי דאפי' לרבא רשע דאינו של חמס פסול לעדות אשה וזה מוכח מהש"ס שם ע"ש:

גם בעיקר דברי הנימוקי יוסף שכתב דאפי' לרבא רוצח פסול דרחמנא קרי' רשע כו' קשה דהא גם חייבי מלקות רחמנא קרי' רשע דכתיב והי' אם בין הכות רשע ומה"ט אית לי' לאביי דלא בעינן רשע דחמס וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה"ל עדות איזה רשע כו' שנאמר והי' אם בין כו' ואצ"ל חייבי מיתות שנאמר אשר היא רשע למות ע"כ והיינו לדידן דקי"ל כאביי אבל לרבא בעי' רשע דחמס דוקא. ועוד שהרי הנ"י שם פ"ב דיבמו' במקומו אח"כ כת' ז"ל רובע יציל נרבע יציל כו' וא"ת וכי נרבע ממש לרצונו בעדי' אמאי פסול אליבא דרבא כו' יש לומר דכל עבירה שנעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרינן דמודה רבא במומר אוכל נבילות לתיאבון ע"ש. ומאי קושי' מנרבע דהא כרבע ג"כ מחייבי מיתה ובודאי בכל חייבי מיתה קרינן אשר הוא רשע למות וצ"ע. (הגה ואפשר לומר דדברי הנ"י האחרונים הם דברי תוס' כמו שמסיים שם הכ"י ז"ל כ"ז הוא משטת רבינו יצחק הידוע בעל התוס' והסכימו המפרשים ז"ל ע"כ. וכן הוא באמת להדיא בתוס' יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים ע"ש. ומ"ש לעיל דברוצח אפי' רבא מודה הם דברי נ"י עצמו) ועוד קשי' לי במה דמקשה הש"ס שם ביבמות וכ"ת משום דעדות אשה אקיל רבנן והא א"ר מנשה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה נימא גזלן דאורייתא משום חמוד ממון פסול משום דחשיד למשקר משא"כ רוצח דאינו רשע של חמס רק משו' גזירת הכתוב ובעדות אשה דכשר קרוב ועבד ואשה ה"ה רשע שאינו של חמס דכשר וצ"ע כעת:

ס"ק יט

ז"ל ובס' קצה"ח מתרץ מכח דברי הרי"ף קושית תוס' בגיטין רפ"ב ד"ה אני הוא עד שני שהקשו דמי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ כשר וכשאומר אני הוא עד שני פסול ולפי דברי הרי"ף יתיישב דעיקר נאמנו' השליח הוא מטעם דמדאורייתא א"צ קיום וכשהוא ביד העד צריך קיום מדאורייתא ואינו נאמן מטעם תקנת חכמים רק כשמעיד על כ"י נאמן לבדו. ועד הב' שאינו תחת ידו זה מתקיים ע"י תק"ק כו' ולא ניתן להאמר כלל דמה בכך שהוא ביד העד כיון שמוסרו עכשיו ב"ד האשה הוי בשעת נעשה כנחקרה עדותו בב"ד אז מדאורייתא כמו בכל עדי' כשמוסרין השט"ח ביד הבע"ד וכי כל העדי' כשמוסרין השטר צריכין מדאורייתא לקיימו קודם ועוד הא כבר יצא הגט מקודם ליד הבע"ד קודם שעשאו שליח להולכה גם מ"ש שהעד הב': א"צ קיום מדאו' שכבר יצא מת"י אינו כלום כיון שלא יצא מידו ליד הבע"ד רק לעד הב' כו' דהא אם העדי' הפקידו השטר ביד אחר ודאי דלא הוי כיוצא מידם עכ"ל. ואין בכל דבריו ראי' לסתור דמ"ש כיון שמסרו עכשיו ביד האשה הוי בשעת מעשה כנחקרה עדותו בב"ד ליתי' דכיון דקי"ל דצריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ בשעת נתינה או עכ"פ תוך כ"ד כמבואר בטור וש"ע אה"ע סי' קמ"ב סעי' ו' ע"ש א"כ אכתי יכולין לחזור ולא הוי עדיין כמי שנח"ע בב"ד תכ"ד ואע"ג דבגירושין אפי' תכ"ד לא מצי הדר בי' הנה לדעת הרשב"ם אינו אלא מדרבנן א"כ מדאורייתא עדיין לא נח"ע בב"ד תכ"ד ואפי' לדעת הפוסקי' דמגרש לא מצי הדר בי' אפי' תכ"ד מן התורה כבר כתב הריב"ש סי' רס"ו דהא דאמרי' תכ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש לא בעד המעיד על קידושין אלא במקדש עצמו כו' אבל בעד המעיד בכולן חוזר בו תכ"ד וזה דבר שלא נסתפק בו אדם מעולם ע"ש. וא"כ הכא ע"י נתינת הגט נעשה כמי שנח"ע בב"ד תכ"ד ועדיין יכול לחזור ואע"ג דכתב שם הריב"ש ז"ל היינו דוקא מקדש דעביד מעשה כו' וא"כ לכאורה ה"נ עביד מעשה מיהו היינו דוקא בגירושין שנתן הבעל או שלוחו א"י לחזור מגוף הגירושין אבל כל שחוז' מהעדות עדיין יכול לחזור אם הוא תכ"ד וא"כ כשאומר בפ"נ בשעת נתינה או תכ"ד עדיין לא הוי כמשנח"ע בב"ד:

ומ"ש ועוד דהא כבר יצא הגט ומקודם לבע"ד קודם שעשאו שליח אינו מוכרח שיהי' ביד הבע"ד דהא מצי משוי שליח אחר כתיבת העדי' אע"ג דלא מטי ליד הבע"ד ועוד דלא מקרי בע"ד אלא האשה ולא הבעל (הגה וכן מבואר להדי' ברמב"ן בס' המלחמות והזכות ובחיד' ליבמות שלא הקשו על הרי"ף אלא ממה שכבר הי' ביד האשה שהיא הבע"ד) ועוד דהא לדעת הרי"ף בשטר קידושין כבר בא ליד האשה שנתקדשה בו ואפ"ה כל שהוא עתה ת"י העדי' ואית להו מיגו דאי בעי כבשי לי' לא הוי כמו שנח"ע בב"ד לשטת הב"י ומ"ש עוד ז"ל גם מ"ש שהעד הב' א"צ קיום כו' אינו כלום כיון דלא יצא ליד הבע"ד רק ליד העד הב' כלא יצא מידו דמי דהא אם הפקידו העדי' ביד אחר כו' אומר אני אין ה"נ דכל דלית להו מיגו דא"ב כבשי לא הוי כמשנח"ע בב"ד ונסתלק בזה כל מ"ש הרב המחבר ובאמת כל דברינו שם רק על דרך פלפול כי כבר הראינו שם לדעת שאין דעת הרי"ף כן ע"ש:

ס"ק כד

ז"ל והנה בס' קצה"ח סי' פ"ב הקשה כיון דהלוה אומר תנאי לא מהימן רק במגו דמזויף א"כ אפי' לא הוי בשטר אלא ע"א הא הוי משויל"מ כמ"ש בסי' ע"ה וכיון שהוא בדין משויל"מ אין עד המסייע פוטר עי"ש והוא מטעם דדוקא בשטר בשני עדי' כיון דחתימתן הוי כמגידין שלא הי' תנאי ואינו נאמן באמירת תנאי רק במינו דמזויף כשאין כ"י יוצא ממקום אחר אבל כשאין בו אלא ע"א אף דנחזיק אותו בחתימתו כאילו אומר בפירוש שלא הי' בו תנאי הא אפי' אם ע"א אומר לפנינו פלוני חייב לפ' מנה בלי שום תנאי והלו' מכחישו שלא נתחייב אלא על תנאי מהימן לישבע נגדו ולהכחישו בלי שום מגו כמו בשאר מכחיש ע"א דמה לי שמכחישו בכולי' או במקצתו. ול"ד להא דכתב הש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ב דשם כיון דאיכא נאמנו' א"י לטעון פרוע מחמת הנאמנות שמודה רק מטעם מגו דאי בעי הוי מכחיש לעד וה"ל משויל"מ משא"כ הכא והוא פשוט וברור. וגם א"ל דכאן כיון שיש שטר בשני עדים ויש ע"א על הקיום ה"ל משויל"מ זה אינו דהא חזינן דבכל שטר בעינן ב' עדים על הקיום כו' ולא אמרי' דה"ל משויל"מ כ' ועוד דנאמן לטעון תנאי במגו דפרוע דודאי נאמן עכ"ל: והנה מ"ש דדוקא בשטר בשני עדי' כוי אבל בע"א אף שנחזיק אותו לאומר לא הי' תנאי יכול לשבע נגדו ליתי' דכל שהוד' בגוף החיוב אפי' לא הי' שום עד בדבר ואומר אמת שנתחייבתי רק תנאי הי' בדבר אינו נאמן אלא במגו וכמבואר סי' רצ"ו סעיף ח'. הודה השומר שפשע וטען תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשמרו כו' השומר נאמן מתוך שהי' יכול לומר שמרתי כדרך השומרי' ונאנס כו' ע"ש ובש"ך מ"ש בשם הרה"מ ומבואר שם דטענת תנאי הי' אינה טענה בפ"ע רק מחמת מגו היא דמהני וכיון שיש כאן ע"א בענין דלית לי' מגו דלהד"מ ה"ל משוי"למ ומ"ש מה לי שמכחישו בכולו או במקצתו עיין שם סי' פ"ב בדברינו ס"ק י"ח שם רמוז ועמ"ש סי' נ"ח ס"ק ד' והיינו דשם כתבנו דלשטת רמב"ם אפי' אם מכחישו העד במה שאמר דידי חטפי אפ"ה ה"ל מחיוב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כל שמודה לדברי העד שחטף וע"ש. ומ"ש ז"ל וגם א"ל דכאן כיון שיש שטר בשני עדים כי' ז"א דהא חזינן דבכל שטר בעינן ב' עדים ע"ש. לפי מה שמבואר אצלינו סי' ע"ה ס"ק י"ג מקור הדין שצריך ב' עדים לקיום אינו אלא מדברי תוספות ספ"ב דכתובות גבי נאמן אדם להעיד בגדלו מה שראה בקטנו ואמרי' והו' שיש גדול עמו ושם כתבו התו' דמיירי שמודה שכתבו וטוען פרעתי ומוכח דבעי ב' עדים וכתבנו שם בסי' ע"ה דמיירי בענין שאין בו מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היינו שלא מחל לו ש"ק ע"ש וא"כ בסי' פ"ב גבי עד אומר תנאי דכתבו ישבע שבועה דאורייתא ע"כ מיירי בענין דאיכא שבועה להכא קשיא לן להוי בדין מחייב שבועה ואנו יכול לישבע משלם ומ"ש הרהמ"ח ועמ"ש לעיל בטעם הדבר עיינתי בדבריו סק"ו ואין בהם טעם (הגה ומ"ש שם סק"ו ז"ל ונלענ"ד לייש' דבשטי' לאו מטעם מגו אתינין עלה רק מטעם שכ' הסמ"ע ס"ק ב' כו' ומש"ה כ"ז דליכא קיום רק בע"א אינו חושש אף דמ"מ יתחייב שבועה נגד העד ע"א אינו חושש דכ"ז דליכא חיוב ממון רק שבועה לא מרתת ע"ש. אשתמיט לי' להגאון הרהמ"ח גמרא ערוכה ב"ב דף ע' דאמרי' בעא מיני' רב עמר' מר"ח המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתים לך מהו ופשוט לי' דנאמן בשבועה במגו דנאנסו וכן מבואר בש"ע סי' רצ"ו סעיף ב'. ומבואר שם אע"ג דלא יתחייב אלא שבועה מצי למימר שטרך בידי מה בעי אי לאו דמהימן במיגו ובשבועה ובע"א ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכ"ש כדעת ריב"א בתו' שבועות דף מ"ה ע"ב ד"ה בשטר דמפרש לרבא אינו נאמן אפילו בשבועה במגו משום שטרך בידי מה בעי. ובאמת אין הדעת סובלת לומר שפרע ולכך הניח השטר בידו שלא חשש כלל שאם יתבעני יטעון וישבע לשק' על נאנסו או ישבע להכחיש העד על שקר. זה לא יתכן רק מטעם מגו אתינין עלה וז"ב):

ומ"ש דנאמן לטעון תנאי במגו דפרוע דודאי נאמן. אומר אני ערבך ערבא צריך דפרוע גופיה אינו נאמן רק במגו דמזיייף וה"ל ג"כ משויל"מ. ואפי' בשטר שאין בו אלא ע"א ס"ל לרמב"ם דה"ל משויל"מ כ"ש בנ"ד שיש בו עדים על השטר. ושפיר קשיא לן דליהוי משויל"מ:

ס"ק כז

ז"ל ובהשקפה ראשונה לכאורה תמיה מאוד כו'. וכבר עמד בזה בסקצה"ח אבל באמת כונת הש"ך כפשוטו אף שהעידו על הקנין של השובר לא העידו על הזמן ובקיום השובר נתקיים גם הזמן הכתוב בו ע"ש. ואין כוונת הש"ך מכוון כדבריו ע"ש דלדבריו גם אם יהיו ב' עדים על הקנין ג"כ לא נתקיים הזמן:

תוכן העניינים

משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה