משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
קיב
נשאלתי על ענין חלוץ וחליצה בק"ק לבוב הדרים בבית א' זה בבית התחתון וזו בעליה על גבו ושניהם יוצאין ונכנסין דרך פתח א' לר"ה ובזה נתעוררו ונתחבטו גדולי עולם חכמי ק"ק לבוב יצ"ו הללו אוסרין והללו מתירין ותוכן הענין שהחלוץ בחיי אחיו היה רגיל בבית אחיו בעליה בעסק הלימוד שהיה להם קביעות מידי יום ויום גם לפעמים כשהיו אורחים לאחיו היה מזמן את אחיו החלוץ לאכול ולשתות עמו ועם האורחים ואחר מיתת האח חלה זה החלוץ ונפל למטה והחלוצה גם היא חלתה ונפלו למטה שניהם בבית התחתון הנזכר ובעת חליים היו מאכילין את עניהם יחד בקערה א' ואחר שהבריאו ועמדו מחליים היו שניהם החלוץ והחלוצה סומכים על שלחן אם החלוץ ואוכלים עם האם ועם שאר בני הבית בקערה א' לערך ח' ימים ואחר כל זה נעשה החליצה ביניהם ונתפרדו זה מזו זה בבית התחתון וזו לעלייה ער גבו ועל זה נפל מחלוקת בין החכמים הללו אוסרין מטעם גייסות והללו מתירין וכל א' ואחד מהם טעמו ונימוקו עמו כמו שביאר כל או"א בפסק שלו אלו החכמים שניהם קראו אלי ובקשו ממני הקטן לחוות דעתי הקלושה ולהכריע ביניהם ואני הייתי מושך ידי מזה כי לא רציתי להכניס ראשי בין עמודי עולם אך מפני שמפצירין עלי דבריהם אמרתי אין מסרבין לגדולים כאילו ואף כי בער אנכי ולא אדע אמנם מאחר שהחכמים הנזכרים האריכו למעניתם כל אור יקר וכל חכמה ראתה עיניהם בתלמוד ובפסקי גאוני' קטאי ובתראי לא הניחו לי מקום להתגדר בו:
ע"כ באתי בקיצור מופלג בהיות שאיסור דירה החלוץ והחלוצה בבית א' אפי' היכא דגייסי בהדדי לא נמצא בתלמוד אפי' ברמז בעלמא וכמו שכתב הרב ר' מאיר פדואה בסי' ט"ז והרב ר' אליה בר חיים בסימן צ' וצ"א אך בפרק האשה שנתארמלה מצינו איסור דירה בעובדא דר' זכריה בן הקצב הכהן שנשבה אשתו גם בישראל שגירש את אשתו ונשאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה גם בכהן שגירש את אשתו אפילו לא נישאת עדיין גם בארוס עם ארוסתו היכא דחזינן דגייסי אהדדי ובכל הני חזינן דאיכא קידושין גמורין ואהבה רבה של אישות ומעשיו מוכיחים דיהיב דעתיה ועיניה עילווה משא"כ בחלוץ וחלוצה דמעולם לא היה לו קידושין גמורים ביבמתו רק זיקה בעלמא ולא שום אהבה וקירוב של אישות גם אין מוכח מתוך מעשיו כלל שנתן עיניו ולבו על יבמתו דלא אמרינן מעשיו מוכיחין עליו אלא היכא שנשא אשה או קדשה מרצונו ומדעתו דאיכא למימר דאי לאו דנתן עיניו בה לא נשאה ולא קדשה משא"כ ביבם שיבמתו באה עליו שלא מדעתו ורצונו ע"י שמת אחיו בלא זרע ויכול להיות שהיא מאוסה בעיניו ומאי הוה ליה למעבד שמן השמים זכו לו ועל כרחו היא זקוקה לו הילכך ליכא למימר מעשיו מוכיחין עליו וכה"ג אשכחן בפרק קמא דבבא בתרא לענין מסים דתנן כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד וכתבו האחרונים דוקא קנה בית דמעשיו מוכיחין שרוצה להשתקע שם וגילוי דעתא אבל אם בא לו בית בירושה או במתנה אינו כאנשי העיר משום דלא מוכח מתוך מעשיו כלל שרוצה להשתקע שם וליכא גילוי מילתא הרי לך בהדיא דלא דמי מי שקונה בית מרצונו ומדעתו למי שבא לו ע"י ירושה או מתנה וה"ה נמי דאיכא לחלק בכה"ג לגבי יבם ויבמתו ולפי זה אפילו דחזיא דגייסי אהדדי לית לן בה כל כמה דליכא קדושין גמורין ומעשים מוכיחין ולא דמי לארוס וארוסה דמוקי רבא שלוחא בינייהו משום דחזא דהוו גייסי אהדדי דהתם לאו מטעמא דגייסות לחודא הוא אלא משום דהיה לו עליה קדושין גמורין וגם מעשיו מוכיחין שהיתה דעתו קריבה לגביה דאל"ה לא קדשה משא"כ ביבם ויבמה כל זה פשוט הוא מתוך ההלכה אלא שהרשב"א ז"ל הפריז בדין זה זה לחומרא יתירה והביא ראיה מן הירושלמי ואע"ג דלא די דליכא סייעתא מזה הירושלמי אלא אדרבה איכא תיובתא לדבריו כמו שכתבו כל זה הנך רבוותא דלעיל מ"מ לא ראוי לחלוק על דבריו מאחר דרב מובהק הוא וכבר הורה זקן ועכ"ז כתבו הנך רבוותא הבו דלא לוסיף עליה ואף אנן נימא דדוקא בנדון של הרשב"א ז"ל שבת אחותו היתה ומסתמא קרובה דעתו לגבה ועוד דחיבה יתירה נודעת לכל אדם מתוך מעשיו והוכחא מילתא טובא דאי לאו חיבה יתירה לא הוה מוותר כל כך משלו להאכילה על שלחנו כמה שנים מפתו תאכל ומכוסו תשתה בחיי בעלה ולאחר מותו ולפיכך כל כה"ג מעשיו מוכיחין טובא שחפץ בה ובאהבתה ישגא מאוד וראוי להחמיר כל כה"ג משא"כ בנ"ד דליכא שום חשש בעולם לא קדושין גמורין ולא מעשיו מוכיחין שחפץ בה ולא שום אהבה וגייסות בעולם אי משום שהיה רגיל בחיי אחיו בעסק הלימוד או לאכול סעודת מרעים עם אחיו ועם האורחים וכי יעלה על לב בעולם שבשביל זה הוא נתן עיניו באשתו זה פשוט הוא לכל שכל זה לא עשה אלא בשביל אהבת הלימוד וגעגועי אחיו כי מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד גם הוא לא לבדו היה לו קביעות הלימוד אצל אחיו אלא גם אביהם ז"ל עמהם וחלילה לן להרהר אחר לומדי התורה כזה ובכיוצא בזה כל כמה דלא חזינן שהיה לו שום עסק עם אשת אחיו ואפילו סיפור דברים בעלמא לא חזינן ואי משום שהיו מאכילין אותו עם יבמתו בקערה א' בעת חליו גם זה לאו כלום הוא דמאי ה"ל למיעבד אטו בדידיה תליא מילתא הלא אחרים האכילוהו וכל חולה הוא טרוד בחליו וצערו ואין לו פנאי ולב לדעת ולהשגיח אם הוא אוכל לבדו אי אם אחר אוכל עמו וכ"ש שרחוק הוא מן השכל שבשעת חליו הרהר על מעשה אישות גם לא האכילה משלו ולא חזינן בכך לא שום חיבה בעולם ולא שום מעשה המוכח על הגייסות וק"ו כפי ששמעתי שהיבם היה כועס על המשרתת בשביל זה ואמר בפירוש שאין רצונו לאכול עמה כי מאוסה היא עליו הילכך ליכא כאן שום גייסות ולא שום מעשים מוכיחין ואי משום שאחר שעמדו מחוליים היו סמוכין על שלחן האם הזקנה ואכלו ביחד כל ני בית מקערה אחד והיבם והיבמה עמהם גם זה לאו כלום הוא וכאין ואפס ותוהו נחשב דאין כאן קירוב דעת כלל חדא דבימים מועטים כמו שמנה ימים לא מסתברא כלל דיחשב לגייסות אם לא שהיה נוהג כך ימים רבים כעין עובדא דהרשב"א ז"ל שהיה נוהג כמה שנים בחיי אחיו ולאחר מותו וסברא נכונה היא שהרי לפעמים אדם נתארח אצל ב"ה א' איזה ימים וכי נאמר בשביל זה שיש לו גייסות עם אשת בעל הבית ועוד דלא חמירא האי מילתא מהא דתניא לא יאכל, הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה וה"ה נמי בענין אשתו נדה וכתב הטור סימן קצ"ה ודוקא בימים הראשונים שהיה להם שלחנות קטנים כל אחד לבד על שלחנו אבל האידנא שרגילין רבים לאכול על שלחן אחד מותר ובלבד שיעשו שום היכר כגון שיפריש לו מפה לבד או יתן שום דבר בינתיים להיכר כגון קנקן או ככר וכיוצא בו אלמא אפי' גבי איסור חמור דנדה שהיא בכרת ובכמה דברים החמירו חז"ל על אשתו נדה המביאים לידי קירוב הדעת כמ"ש הטור בסימן הנזכר ואפילו הכי התירו לאכול על שלחן אחד על ידי הפסק כל דהוא כגון מפה או ככר או קנקן וכיוצא בזה דבהפסק מעט ליכא חיבה וקירוב הדעת והוא הדין נמי לענין בשר בחלב שהוא איסורא דאורייתא קי"ל ב' אכסנאין המכירין זה את זה שאסורין לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה חלב ואפ"ה בהפסק מפה וכיוצא בזה שרי כמ"ש הטור בסימן פ"ח ואפילו לכתחילה נמי שרי וק"ו בענין יבם ויבמה דיועיל הפסק מעט דבהיתר אכלו יחד ואפילו לכתחילה שרינן להו לאכול יחד ואיך נאמר דאפי' בדיעבד חיישינן לגייסות במקום שיש הפסק דאין לך הפסק גדול מזה שכל בני הבית אוכלין עם היבם והיבמה ואף על פי שיש לגמגם בזה שהרי גבי אשתו נדה רבים הם המחמירים שלא לאכול מקערה א' אפילו עם בני הבית מכלי מקום נראה דמדינה אין לאסור ולא נמצא איסור זה ברור בשום דוכתא אך המחמירין יפה הם עושים באיסור חמור שהוא איסור כרת אבל בדיעבד גבי חלוץ וחלוצה שאיסור דירה שלהן אפילו בדגייסי אינו מבורר כל כך לא מסתבר כלל שיהא זה חשוב לגייסות ולאסור עליהן עליהן הדירה בשביל זה אם בשביל שזמן מועט כמו שמנה ימים לא חשיב לגייסות ואם בשביל שמאחר שגם בני הבית אוכלין עמהם חשוב היכר והפסק וליכא כאן גייסות כלל אף לדברי הרשב"א ז"ל ועוד נראה דאפילו הרשב"א ז"ל לא החמיר באיסור דירת חלוץ וחלוצה אלא על פי שאלת השואל ששאל אי שרי לדור עמו בביתו ולאכול על שלחנו וגייסות גדול כזה הסברא נותנת לאיסור משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ואפילו אי לא נזכר ולא נכתב בתלמוד ראוי הוא להכתב ומה שאמרו בתלמוד איסור דירה ע"י קידושין גמורים דמשמע דגבי חלוץ דליכא קדושין לא אסרו היינו דוקא לענין שכונה ומבוי וחצר אבל בבית אחד ועל שלחן אחד אפשר שדבר פשוט הוא כ"כ אפילו גבי חלוץ וחלוצה ולפיכך לא היה צריך התלמוד לדבר מזה מפני פשיטות הדברים ודבר דמסתבר הוא גם החכם רבינו אליה הזכיר סברא זו ולכן יפה דן הרשב"א ז"ל לאסור בכה"ג ומדקדוק לשון הרשב"א נמי מוכח הכי שכתב ואע"ג דאיכא לחלק קצת בין ארוס ליבם כל דחזינן להו דגייסי כי הני אסור וביאור דבריו נראה שאע"פ שיש לחלק בין ארוס ליבם דעלמא ולא אסרינן ביבם כמו בארוס מכל מקום כל דחזינן להו דגייסי אהדדי כי הני בביתו ועל שלחנו גייסות כזה ודאי אסור לאחר החליצה סוף דבר נדון דידן לא דמי לנדון דרשב"א כלל וגם הרשב"א מודה בנדון דידן ואע"ג שהחכם רבי אליה בתשובה אחרת החמיר איסור דירה על החלוץ אף בחצר ובתשובת אחרת לא התיר אלא מפני דוחק הבתים גם החכם הזה לא כתב אלא על פי שאלת השואל שהיו שני האחים כל אחד מהם גייסי עם אשת אחיו ואוכלין על שלחן אחד אבל כגוונא דנדון דידן נראה דאין כאן גייסות כלל כאשר כתבתי לעיל כנלע"ד כט מעשה באחד מק"ק לבוב ושמו משה שעשה יין בארץ וואלחי"י בעיר קוטני"א. ולאחר עשייתו בהכשר כתיקון חכמים בערך אחת עשרה חביות גדולות טענו על העגלות ובעלי העגלות היו ישמעאלים והחביות היו חדשים לא היה בהן שום ברזא ושום נקב סתום ולמעלה במקום שמשימין מגופ' לא היה שום מגופה אלא סתום היטב בחזקה בזמורות הגפן ובאמצע הזמורות נתחב עץ עב וקצת ארוך לחזק הסתימה וסביב הזמורות טח בטיט היטב כדרך מוליכי יין חדש שאי אפשר בשום פנים ליגע היין ולשתות בלתי טורח סתירת הסתימה והעגלות היו מכוסות וקשורות מכל צדדין בקליפת עץ שקורין לו"ב גם מלמעלה היתה העגלה מחופה בקליפת העץ ונקשרה בעבותו' העגלה שקורין שטריק ובתוך העגלח היו מצניעים הישמעאלים בשר וגבינה וכל מאכל שאהן וכאשר הלכה העגלות והיין על הדרך הלכו עם שאר יהודים שהוליכו ג"כ יין שלהם ואותן יהודים היו מעיר סקאלה וכמר משה מק"ק לבוב נשאר בעיר קוטני"א ובקש מהיהודים שישמרו גם יין שלו וקבלו עליהם לשמרו כראוי עד שיבא כמר משה ג"כ אל יין שלו וכאשר הרחיקו מעיר קוטני"א בערך ב' פרסאות לבישו, היהודים רוח אחרת לילך בדרך קרוב יותר לעיר שלהם והניחו יינו של כמר משה לילך לבדו עם העגלונים ישמעאלים בלא שים יהודי ג'ימים רצופים ואחר ג' ימים בא כמר משה והשיג אותם על הדרך ובראותו שהיו הישמעאלים לבדם עם היין בלתי שומר יהודי חרד חרדה גדולה ואז בדק מיד לראוה אם יש שום היכר שנגעו או שתו מן היין ולא מצא כי העגלות היו מכוסים ונקשרים כבראשונה גם סתימת החביות היו כבתחילה ולא הרגיש בשום דבר שפתחו החביותו או שהוציאו היין. ועתה בא כמר משה ושותפי האלוף הר"ר אלי' הכהן לשאול את פי משפט היין מה דינו:
תשובה קשה עלי הדבר מאד לתקוע עצמי בענין הלכה למעשה בעבור שהספרים אינן מצוין בידי כעת הזאת מפחד בהלות מלחמות הישמעאלים הקלנו מעלינו כל דבר משא וכבד ושלחנו אל עיר המבצר ובפרט ספר ב"י אשר כל בית ישראל נשען עליו אינו בידי ועם כל זה לא יכולתי להשיב פניך ריקם בראותי צרת נפשך בהפחד מרובה עד שיגעתי ומצאתי דחמרא שרי אם היין אינו תוסס ועולה למעלה מן המגופה כדרך יין חדש ובפרט בהפסד מרובה כזה:
אמנחת צריך להתיישב מאד בדבר דלכאורה נראה לאסור ולא להתיר מדתנן בפרק השוכר את הפועל ישמעאל שהיה מעביר עם ישראל כדי יין עריקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר אם הודיעו שהוא מפניג כדי שיסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח הת החביות ויגוף ותיגוב קלמא כל שהודיעו שהוא מפליג אסור היין אם שהה כדי שיפתח את החביות ליגוף ותגוב וכן פסקו הפוסקים. ובנדון דידן נמי ידעו הישמעאנים העגלונים שהפליג היהודי ולפיכך היה לנו לאסור היין. ואין לומר דלא חיישינן בהודיעוהו שהוא מפליג אלא ת"כ כשהודיעוהו בפירוש ובנדון זה לא הודיעוהו בפירוש שהוא מפליג וכיון שנא הודיעוהו בפירוש מרתת הישמעאל ואמר השתא מדכר ישראל לחמרא והדר אתי והכי מוכח מהנהו עובדא דשמע קול בכי כנישתת. וכן ההיא דשמע קול שיפורי בבי שימשי דאע"ג דהתם היה יודע הישמעתל שהפליג הישראל להתפלל בב"ה או לשבות בעיר רחוק יותר מתחום שבת ואפילו הכי אמר רבת חמרת שרי ואעפ"י שהיין היה פתוח כדאמר ההוא ישראל וישמעאל דהוי יתבי ושתו המרא והיינו טעמא דכל שלא אמר בפירוש שהוא מפליג לא סמכא דעתיה דישמעאל דאמר השתא מדכר ישראל וכו' ואפי' ביין פתוח לא נגע. וכ"ש בנ"ד שהיין היה סתום. מ"מ נראה דשאני הכא אע"ג דלא הודיעוהו בהדיא. מ"מ כיון שידעו העגצונים שסמך בעל היין על שמירת היהודים שהלכו עם הישמעאלים סמכו דעתייהו שנסתלק בעל היין משמירתו ומפליג ומיד כשראו שהלכו היהודים לדרכם פתחו היין ונגעו בו ולא מרתתי. וכה"ג אמרינן בפרק הנזכר בבעל הפונדק או אמר לו שמור אסור ופירש"י או שאמר ישראל לישמעאל שמור עמוד מבחוץ ושמור אסור דחיישינן דלמא כיון דאמר ליה שמור סמכה דעתיה דמפליג מיניה וכן כתב נמי בטור י"ד סימן קכ"ט דאם אמר לו לישמעאל שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו וכן הסכמת הפוסקים הלכך היה לנו לאסור כל היין שהרי יש לחוש כשראו הישמעאלים שהלכו היהודים לדרכם וידעו שבעל היין הפליג ונסתלק משמירתו סמכו דעתייהו ולא מרתתו ופתחו היין ונגעו בו ועשו כרצונם. ועוד יש טעם אחר לאסור בנ"ד ואפי' אם לא הודיעוהו בעל היין שמפליג משום דלא אמרינן מרתת הישמעאל ולא נגע אלא כשהישמעאל יחידי לבדו דאז הוא מרתית מליגע בו דאומר עתה יבא בעל היין ויראני אבל כשיש עוד אחר עמו לא מרתית הישמעאל מליגע בו ביין דאפשר שאחד מהם שומר על הדרך אם יבא בעל היין ואחד נוגע ביין כרצונו. וכן כתב הטור בשם הרשב"א סימן קכ"ט ובנ"ד היו הישמעאלים רבים והוה לנו לאסור היין מטעם זה ואע"ג דדין זה לא נמצא בשום מקום בתלמוד ולא שום מחבר אחר זולתי הטור והרשב"א. ואדרבה בהדי' אשכחנו בתלמוד דכל היכא שלא הודיעו שמפליג בחזקת משתמר הוא ואפילו בכמה ישמעאלים וכדאמרינן בשילהי פרק רבי ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של ישמעאל ומלאוהו יין וישראל דר באותו חצר מותר ואעפ"י שאין מפתח וחותם בידו ומיירי כשהישמעאל דר בתוכו דאי לאו הכי הוי ליה בית של ישראל גמור ומאי אתי לאשמועינן רישא דברייתא ועוד דאי אין הישמעאל דר בתוכו אפילו כשישראל דר בחצר אחרת לא בעינן מפתח וחותם וזה פשוט הוא וא"כ תקשי ברייתא למה לי מפתח וחותם אלא ודאי על כרחך לא מתוקמי האי ברייתא אלא כשהישמעאל דר בתוכו. וכן כתב הטור י"ד בסימן ק"ל וגם הרשב"א דהאי ברייתא מיירי אפילו כשהישמעאל דר בתוכו וכן כתב הטור י"ד בסימן ק"ל וגם הרשב"א דהאי ברייתא מיירי אפילו כשהישמעאל דר בתוכו אלמא כשישמעאל דר בתוכו מסתמא רבים הם בני ביתו. ואפ"ה היין בחזקת משתמר הוא ולא חיישינן דלמא מבני הבית עומד בחוץ ורואה ושומר על בעל היין. גם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ה בעובדא דישראלית שהלכה לחוג את חג הסוכות ונכנסו פועלים בחדר שהיין בתוכו והתיר הרשב"א את היין ואע"ג דפועלים רבים היו. מ"מ נראה דסברא נכונה היא לאסור היין כשהישמעאלים רבים. ולא דמי להאי דשילהי פרק רבי ישמעאל ולהאי דתשובת הרמב"ן משום דבעיר לא סמוך הישמעאל אהא דשומר על בעל היין אם יבא משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראו אותו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר שהרי יכול לראותו מרחוק אם יבא הישראל וכשיראה אותו מרחוק מיד יודיע לנכרי ויסתום ויגוב קודם שיבא הישראל ולפיכך היה לנו לחוש לזה בנ"ד אבל מ"מ נראה דכל אלו חששות אינם אלא לדעות שתופסין הגירסא בפרק אין מעמידין תניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחבירו של ישמעאל ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרים דלפי גירסא זו לא שרי רבי אליעזר אלא חותם בתוך חותם אבל בחותם אחד חיישינן לזיופה וכיון דחיישינן לזיופה בחותם אחד חיישינן נמי להנך חששות דלעיל אמנם לדעת פוסקים אחרים שתפסו הגירסא בברייתא מפתח או חותם לדידהו סגי בחותם אחד דהא מפתח או חותם קתני ולא חיישינן לזיופא כלל ולא בעי ב' חותמות אלא כששולח יין לחבירו עם הישמעאל ואין המשלח עתיד לראות החותם. אבל כשחוזר המשלח וראהו ומכיר החותם אז ודאי סגי בחותם אחד כמו שכתבו התוספות והרא"ש בפרק אין מעמידין וכיון דסגי להו בח"א לא חיישינן להנך חששות דלעיל דלדידהו חשיב חותם אחד כמו ב' חותמות וגבי ב' חותמות לכולי עלמא לא חיישינן כלל ואפי' אם הודיעוהו שהוא מפליג וגם הישמעאלים רבים הם אפ"ה לא חיישינן. ואע"ג שהרב ב"י פסק בסי' ק"ל דבעי ב' חותמות ואפילו בדיעבד בדיעבד אסור בשתייה בחותם אחד מ"מ כיון שהרב רמ"א ז"ל בהג"ה בסימן קי"ח ובסימן ק"ל כתב דבדיעבד סגי בח"א עליה סמכינן דבתראה הוא ובכל מקום אנו הולכין אחר דבריו ונראה דבשעת הדחק או בהפסד מרובה בנדון דידן גם הרב ב"י מודה דסגי בחותם א' שהרי בש"ע בסימן קי"ח כתב גם דעת המתירין בחותם אחד ומשמע דבשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך אדעת מתירין דאם לא כן לא היה לו להביא דעת המתירין בספר ש"ע ואעפ"י שהשיב ר"י בר יהודא לרש"י ז"ל שאפילו ב' חותמות לא התירו אלא בימיהם שכל כליהם לא היו אלא חרס אבל בחביות של עץ אפילו ב' חותמות לא מהני כי יכול הישמעאל לנעוץ סכין בין הנסרים ולהוציא יין גם הטור י"ד סימן ק"ל הסכים על ידו מ"מ כיון דרש"י ז"ל השיב לו דאין חילוק בין חרס לעץ כדאי רש"י ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק ואף בלא שעת הדחק כתבו המרדכי והסמ"ג דאין חילוק בין חרס לעץ גם הרב ר"מ איסרלש כתב דאין חוששין אפילו בחביות של עץ וכתב שכן נוהגין במדינות אלו ואע"ג דמדברי מהרמא"י ז"ל משמע דלא סגי בחותם א' רק בצירוף שאר תיקונים וסימנים שהרי כתב בסוף דבריו וז"ל ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי וכן שלא יהא שם ברוא רק יחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה והברזות קבוע שמסמרות ויכתוב אותיות חצין על העור וחצין על החביות שאם יגביה הישמעאל העור לא ידע לחזור ולכוין העור כבתחילה ע"כ:
גם התוספות פרק אין מעמידין וסמ"ג מל"ת סימן קמ"ח כתבו דין זה. נראה דדין זה לאו לעיכובא אלא לרווחא דמלתא שהרי לאו אחביות של עץ לחוד קאי אלא גם אחביות של חרס נמי קאי דלענין סתימת מגופה והברזות ליכא לחלק בין של חרס לשל עץ וכן מוכח נמי מתוך הסמ"ג ותוספ' דאחביות של חרס קאי שקודם שהזכירו שיש לחלק בין חביות חרס לעץ כתבו דין כיסוי עוד על המגופה והברזות ואח"כ כתבו דיש לחלק בין חרס לעץ ומשמע דלחביות של עץ לא מהני כסוי עור והכתיבה שהרי יכול לנעוץ סכין בין הנסרים ובהדיא כתבו התוספות דמאן דמחמיר בשל עץ לא מהני לדידיה כסוי עור אלא צריך למלאות כל החביות בחשוקים וגם השולים בנסרים והטור כתב דאין לו תקנה אלא להכניס החביות בשק שחין בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק ולפיכך לא מתוקמא ההיא דכסוי עור אלא בכלי חרס או בכלי עץ למאן דמשוה חביות של עץ לשל חרס וא"כ מאחר דחפי' בשל חרס בעי תיקון כסוי עור על כרחך לאו לעיכובא חלא לרווחא דמלתא ולעצה טובה דלכתחילה יהא האדם נזהר לשלוח ע"י ישמעאל שיהא סתום וחתום היין באופן שאי אפשר לישמעאל להוציא היין ולא נסמך אחזקת ישמעאל לא טרח ומזייף אפילו בב' חותמות דאי אמרת דינא הוא ולא סגי בלאו הכי תקשי לך למה לי כולי האי דהא אפי' רבנן לא בעי טפי מב' חותמות ובענין זה הוו כמה חותמות דהא קיימא לן אות אחת חשוב כחותם אחד שתיים הוו כשתי חותמות וסתימות המגופה אף בלא כסוי עור במסמרות הוו נמי חותם אחד וקביעות עור במסמרות הוי נמי חותם אחד וד' חותמות מאן דכר שמייהו אלא ע"כ לאו דינא הוא רק מדת חסידות ולישנא דספר התרומות שהביאו התוספות והסמ"ג הכי דייקא שהרי כתבו ונכון הדבר לסתום פי החביות וכו' ולישנא דנכון הדבר לא משתמע לעיכובא מכל הלין נשמע ונראה ברור כשמש בצהרים שבדיעבד סגי בחותם אחד אף בחביות של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר כגון כסוי עור או למלאות בחשוקים או להכניס החביות בשק והסמ"ג אחר שכתב כל דעות המחמירין כתב וז"ל ויש מקילין להתיר בחותם אחד בלא הכרת החותם וגם אין שולחין לחביריה' היאך עשוי וכשמעשה בא בדעבד אין לנו ראיה ברורה לאסור ע"כ ואע"ג דמלשון הסמ"ג משמע דראיה ברורה היא דליכא לאסור אבל מ"ת קצת ראיה איכא לאסור יותר מלהתיר נראה דהיינו דוקא בשולח לחבירו ואין עתיד להכיר החותם וגם לא הודיע לחבירו כמו שכתב בהדיא אבל בנ"ד שהישראל ראה והכיר החותם פשיטא דיש ראיה להתיר יותר מלאסור. אבל ודאי אין להתיר היין הוה מטעם חותם בתוך חותם דלמא סתימת נקב המגופה חשיב חותם וקשירת כסוי העגלה חותם שני דקי"ל קשר משונה חשיב כחותם ואין לך קשר משונה מזה שקשור בראש העגלה ונתון כמה פעמים אילך והילך בכל אורך העגלה ובסוף העגלה קשור פעם שנית זה אינו משום דקשירת העגלות לאו כלום היא: דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דישמעאל לא טרח ומזייף וגם משום דישמעאל מרתת מישראל כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז האידנא דקי"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופא ובפרק אין מעמידין נמי אמר רב אשי כיון דאיכא חותם לח טרח ומזייף ובנ"ד לא שייכי הני טעמי כלל דמוכרח הישמעאל להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום ויום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות ואינו נתפס כגנב בפתיחת העגלות ולא מירתת כלל:
הלכך האי קשר העגלות לאו כלום הוא ואין כאן אלא קשר האחד דהיינו סתימת המגופה: ואפילו הכי חמרא שרי משום דבדיעבד סגי בח"א כאשר בארנו למעלה והא דשרינן בעובדא דידן דוקא כשהוא נסתם ונהדק בטיט וזמורות בסתימה מעליא ובחזקה והיין אינו תוסס דאז הסתימה קיימת והוי חותם אחד דסתימות מגופה בטיט חשיב חותם אחד כדאמרינן בפרק אין מעמידין האי אגנא אפומא דחביות שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם ומשמע דשריקא לחוד הוי חותם אחד וכן כתבו התוספות בהדיא בפרק השוכר את הפועל וכן כתב נמי הסמ"ג והמרדכי אבל כשהיין תוסס זה ודאי אינו חשוב כחותם אחד מאחר שדרך יין חדש שהוא תוסס ויוצא למעלה חוץ לחביות דרך פקק וסתימת הטיט והזמורות מהשתא אין לו דין חותם כלל וכפתוח חשוב שהרי הטיט נופל מן הזמורות משריית היין וצריך תמיד לעשות סתימה אחרת בכל פעם שנופל הטיט ומאחר שכן הוא יכול הישמעאל ליגע בו ולשתות ממנו כשתפתח הסתימה ולא שייך כאן לומר לא חיישינן לזיופא דאין כאן זיוף כלל ואע"ג דיש לחלק ולומר דהא דאמרינן באין מעמידין דשריקא הוי חותם אחד היינו דוקא בסתימת טיט לבדו. אבל היכא שסתמו בטיט וזמורות וגם עץ תחוב בו אפשר דאינו אלא פקק בעלמא ולא חשיב כחותם אחד ולא עדיף האי סתימה מסתימת נעורת או מטלית ואפילו תחוב בחזקה אפ"ה לח חשיב כחותם אחד כמו שכתב הסמ"ג והמרדכי בפרק רבי ישמעאל מ"מ נראה דלח דמי נדון דידן לנעורת או מטלית משום דהתם יכול הישמעאל להוציא הנעורת ולחזור ולתחוב אותן נעורת עצמו כבראשונה ואין כאן זיוף כלל שהרי אותו נעורת שתחב הישראל עדיין הוא תחוב כבראשונה ומשום הכי לא חשיב כח"א אבל בנ"ד שאי אפשר לפתוח המגופה אם לא שישבו' הסתימה שסתם הישראל ואם ירצה לחזור ולסתום צריך ליקח טיט אחר וזהו זיוף גמור ולכך הוי שפיר חותם אחד. ודבר זה פשוט והוא בפרק אין מעמידין ובפרק בתרא דע"ז ובספרי המחברים דלא מקרי זיוף לענין שיהא חשוב כחותם אחד אלא היכא שמשבר ומקלקל סתימת הראשונה וצריך לעשות סתימה חדשה הלכך האי סתימה דנדון דידן כיון דאי אפשר לפתוח הסתימה אם לא שישבר הטיט וצריך לחזור ולסתום בטיט חדש הוי זיוף גמור וקיימא לן כר' אליעזר דלזיופא לא חיישינן:
דברי הק' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל
סוף הספר