אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

צז

צו

מטה עוז הפורח נטע נאמן הצומח דודאיו נותנים ריח מרקחת מעשה רוקח אורו יזריח עד בלי ירחי הלא הוא החכם הכולל אדיר וכביר נ"י ר"מ ואב"ד מהור"ר יוחנן לוי נר"ו וכל חברים המקשבי' לקור גדול ולא יסף שלום וישע רב כתיבת יד מכ"ת הטהורה ראיתי ודברי פי חכם חן ותוכן רצוף אהבה וידעתי שכל רו לא אניס לך עם כל זה ענוותך תרבני ומטיבותיה דמר אמינא דהאי עובדא שקנה נכרי יין שרף קודם הפסח מישראל ואמר לשלוחו נכרי חבירו שימשוך היין שרף לביתו של השליח קודם הפסח וכן עשה הנכרי השליח גם נתן השליח לישראל מכיסו שני אדומים על המקח ע"כ דבריך:

הנה לא ידעתי למאי ניחוש ליה אי משום דהאי נכרי הלוקח עצמו לא לקח היין שרף רק נכרי אחר שלוחו של לוקח לקח היין שרף לביתו קודם הפסח ואפשר דנסתפק לך משום דקיימא לן אין שליחות לנכרי אי משום זה לאו מילתא היא דהא מוכח בפרק האיש מקדש ובפרק איזהו נשך דדוקא אינהו לדידן ואנן לדידהו הוא דלא מצי משום שליח הטעם דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכדאמרינן התם משמע דנכרי שפיר מצי משוה שליח נכרי חבירו דהא תרווייהו לאו בני ברית הן והוי שלוחכם דומיא דאתם ואפי' נכרי לישראל אמר רב אשי התם דמצי לשוי שליח אלא דמסיק התם דהא דרב אשי בדותא היא מטעם דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכשם דבעינן שלוחכם דומיא דאתם ה"נ בעינן אתם דומיא דשלוחכם מש"כ נכרי לנכרי דדומין זה לזה דתרווייהו לאו בני ברית נינהו ולפיכך מצי שפיר כרי לעשות שליח נכרי חבירו גם אין לחוש משום שהנכרי הלוקח לא נתן שום פרוטה על המקח לא לישראל המוכר ולא לנכרי השליח רק הנכרי השליח שנתן לישראל מכיסו ב' אדומים על המקח ולקח היין שרף אל תוך ביתו וא"כ עדיין לא קנה הנכרי כלום והיין שרף עדיין ברשות ישראל ונמצא שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דבמה נגמר המקח אם במשיכה שמשך הנכרי השליח היין שרף לביתו כאשר צוהו הלוקח באנו למחלוקת רש"י ור"ת דלר"ת משיכה קונה בנכרי ולרש"י משיכה לאו כלום הוא בנכרי ואינה קונה רק בכסף ודעת רש"י היא עיקר כי כן מסקנת טור ח"מ בסי' קצ"ד ואע"ג דנתן הנכרי השליח שני אדומים על המקח ונמצא שקנה הנכרי גם בכסף אפשר דהאי כסף לא כלום הוא לקנין חדא דמאחר שלא נתן הנכרי לישראל אלא מקצת הדמים לא קנה הנכרי היין שרף אלא כנגד המעית כדאמרינן פרק האומנין והטור ח"מ הביא דין זה בסי' ק"ץ ועוד דאפילו כנגד הדמים לא קנה הנכרי בנדון זה מאחר דהאי כסף לאו של לוקח הוא שהשליח נתן מכיסו ויכיל להיות שהלוקח לא ניחא ליה שיתן שום כסף ולא נעשה שליח על הכסף רק אמשיכה הלכך אין כאן כסף כלל ואפי' כנגד המעות לא קני הנכרי וכ"ש אם נאמר ששליח זה שינה בשליחותו בנתינתו ב' אדומים לישראל על דעת משלחו שאז בטל כל שליחתו ואפי' משיכה לאו כלום היא אפילו לדעת ר"ת שכן כתב מהרי"ק ז"ל בשורש ו' דכל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל אפילו לענין ממון מכל זה מוכח שהנכרי לא קנה כלום ועדיין היין שרף ברשות ישראל הוא ונעשה חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה הוא גם זה לאו מלתא היא דנהי דדעת רש"י היא עיקר ולכתחילה צריכין אנחנו להחמיר כדעת רש"י וכדעת ר"ת ולמבעי תרווייהו כסף ומשיכה כמו שכתב בטור י"ד בסימן ש"ך לענין בכור בהמה מ"מ נראה דכדאי הוא ר"ת לסמוך ליו בדיעבד לענין חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדרבנן בכה"ג שקנה מישראל קודם הפסח ומשך משיכה גמורה וגדולה מזאת התיר מהרא"י ז"ל אפי' לכתחילה למכור חמץ לנכרי קודם הפסח בדבר מועט ואע"ג דמחזי כמערים כשמוכר בדבר מועט ועינינו רואות דאין דעתן סומכות על המכר אפילו הכי שרי לכתחילה. וק"ו בנדון דידן שמכר הישראל במכירה גמורה וסמכה דעתו דמוכר ולוקח על המקח זה שיש לסמוך על דעת ר"ת לפחות להתיר בדיעבד. ועוד דאפי' לדעת רש"י נגמר המקח גם בכסף דמאיזה טעם לא קנה הכסף אי משום שהשליח נתן הכסף מכיסו והלוקח לא נתן כלום הא אמרינן פרק קמא דקידושין הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ופירש רש"י ז"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני והוא שלוחו אלא שמקדשו משלו ומסיק שם וכן לענין ממונא דאם אחד אמר למוכר הילך כסף השדה מכיסי ותהא שדך קנויה לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח קנה השד' לפלוני אע"פ שלא נתן פלוני כלום. וכן כתב טור ח"מ בסימן ק"ץ בהדיא. וא"כ הכא נמי אעפ"י שהשליח נתן שני אדומים לישראל מכיסו קנה הלוקח כיון שהוא שלוחו ואע"ג דמשמע התם דדוקא גבי קנין שדה קיימא לן הכי ולא גבי מטלטלין כדמוכח בב"י בשם ר"ח גבי הא שכתב הטור אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קני שדה בכסף שנתתי לך וקבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה וכו' וכתב הרב ב"י הטעם משום דהוי כמו חליפין ומסיק ולפ"ז אף מטלטלין קנה ומשמע מדבריו דדוקא בהאי מלתא הוא דקנה אף במטלטלין כיון דדמו לחליפין אבל בהנך תלת בבי קמייתא לא קנה במטלטלין נראה דהיינו דוקא לגבי ישראל שקנה מטלטלין מישראל דלגבי ישראל מטלטלין לא קנה בכסף אלא במשיכה בין לר' יוחנן בין לריש לקיש אבל נכרי שאין קנינו אלא בכסף לדעת רש"י ליכא לחלק בין קרקע למטלטלין דאידי ואידי קנינ' בכסף הרי הוכחנו שאע"פ שהנכרי הלוקח לא נתן כלום מכיסו קנה הלוקח בכסף שנתן שליח מכיסו גם אין לחוש ולומר דשאני הכא דלא נתן אלא מקצת הדמים ולפיכך לא קנה אלא כנגד כנגד הדמים נראה דהא דאמרינן דלא קנה אלא כנגד הדמים היינו דוקא כשנתן מקצת הדמים בתורת ערבון ולא בתורת פרעון אבל כשנתן בתורת פרעון אפילו לא נתן אלא מקצת הדמים קנה הכל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי כדאיתא בפרק האומנין וטור חו"מ בסי' הנזכר. ונראה דבנדון דידן ודאי לא שייך ערבון חדא מאחר שלקח כל המקח תחת ידו שוב אי אפשר לומר שלא יקנה אלא כנגד הדמים אלא דעת המוכר והלוקח על כל המקח ועוד דמתוך השאלה משמע שמותר הדמים זקף עליו במלוה וכיון דזקף עליו במלוה נעשה כאלו קבל המוכר כל הדמים וחזר והלוה לו מכיסו כדמוכח התם. גם אין לחוש לשינוי השליחות במה שנתן השליח שני אדומים ועבר על דעת המשלח. לפי שאין נראה כלל שיהא זה חשוב עובר על דעת משלחו מאחר שלא שינה שום דבר בגוף המקח שלא הוסיף ולא פיחת על המקח דאטו אם אמר המשלח למשוך המקח הזה לבית פלוני והלך השליח ומשך לבית אחר וכי בשביל זה יבטל המקח וגדולה מזאת מבעיא לן בפ' אלמנה ניזונת אמר ליה זבין ליתכא וזבין כורא אי נמי זבין כורא וזבין ליתכא מי אמרינן מוסיף על דבריו הוא או מעביר על דבריו הוא ולא איפשיטא הבעיא ומסקנת הפוסקים היכא דאמר ליה זבין ליתכא וזבין כורא דודאי מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני ובהאי דאמר ליה זבין כורא וזבין ליתכא איכא פלוגתא הרי"ף והרמב"ם סבירא להו דמעביר הוא ורב האי סובר דמוסיף הוא הרי לך דהתם שינה השליח בגוף המקח דאמר ליה זבין ליתכא וזבין כורא או איפכא ואפילו הכי בזבין ליתכא וזבין כורא לדברי הכל ליתכא מיהא קני מטעם דליכא שום נפקותא למשלח בשינוי זה ובזבין כורא וזבין ליתכא דאיכא קפידא למשלח מטעם דאמר לא ניחא לי לאפושי שטרי עלי נחלקו בזה הרי"ף והרמב"ם ורב האי. וק"ו בנ"ד דלא שינה השליח בגוף המקח כלל גם אין שום קפידא למשלח אי קנה השליח במשיכה לבד אי בכסף ובמשיכה דודאי דאינו אלא כמוסיף על דבריו והמקח קיים סוף דבר הנכרי הלוקח קנה היין שרף הזה קודם הפסח בקנין גמור מיד כשנתן השליח שני אדומים ומשך לביתו ובר מן דין ודין כיון דקיימא לן כרב פפא דאמר שטימתא קניא והסכמת הפוסקים דכל דבר הנהוג בין הסוחרים כגון רושם או מפתח או שתקע כפו לחבירו או שנתן פשוט אחד למוכר וכיוצא בזה אם גמרו המקח המוכר והלוקח ועשו כמנהגם המקח קיים וחשב קנין גמור בכסף ובמשיכה וחליפין כמו שכתב כל זה בטור חו"מ בסימן ר"א ונראה דאם בקנין שבין ישראל לישראל המנהג מבטל הלכה וכ"ש בקנין שבין ישראל לנכרי דבכה"ג אמרינן דינא דמלכותא דינא אפילו במקום שאינו קונה בדיני ישראל ובדיניהם פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לביתו גם נתן מקצת הדמים על המקח שמקח קיים ואין שום אחד יכול לחזור בו ולפיכך בנ"ד קנה הנכרי היין שרף לגמרי ואין בו משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומה שכתבת עוד שבאותה העיר יש חוק ותיקון מהשררה שאין רשו' לשום אדם למכור יין שרף רק הארנד"ר לבדו ולפיכך כשנודע הדבר להעירנים שהיין שרף שמכר הישראל עומד בבית הנכרי השליח מיד הלכו ולקחו היין שרף בכח מביתו של נכרי בדרך קנס בעבור שעברו על חוק ותיקון השררה והנכרי השליח בראותו כך עמד וצוח על ישראל המוכר שמכר היין שרף מאחר שאין לו רשות למכור עד שהוצרך ישראל המוכר לבטל המקח ולהחזיר שני אדומים לנכרי השליח וא"כ נמצא שמעולם לא היה שום מקח על היין שרף כראוי וכהוגן ומעולם לא יצא היין שרף מרשות ישראל והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ע"כ דבריך נראה דגם זה לאו כלום הוא דמסתברא לכאורה שזה שלקחו העירנים היין שרף בדרך קנס לאו דינא הוא רק בכח ואלמות לקחו וגזילה גמורה היא וקיימא לן דינא דמלכותא דינא וגזילה לאו דינא הוא כלל ולפיכך אע"פ שחוק מהשררה הוא שלא למכור יין שרף רק הארונדר לבדו מסתמא חוק העיר הזאת לא עדיף מחוק כל עיר ועיר שבמדינה שאין כח לחוק הזה רק שלא למכור מעט מעט כדרך בעלי החנות שקורין שענק גם שלא למכור מדות יחידות אבל למכור סך גדול לאיש אחד כדרך הסוחרים יכול כל אדם למכור ואין רשות להארנדר שבאותו מקום למחות ביד המוכר כי החוק לא נתקן על הסוחרים הסוחרים ובנדון זה נראה שמכר הישראל לנכרי. זה סך גדול קרוב למאה מדות או יותר והדמים מודיעים שהרי נתן על המקח שני אדומים ומסתמא נשאר לו עוד חייב יותר מסך זה ולפ"ז לקחו העירנים היין שרף שלא כדין בדרך גזילה והמקח של ישראל שמכר לנכרי מקח גמור הוא לפי דינא דמלכותא ובשביל שהעירנים עשו שלא כדין לא נתבטל המקח ומדברי כתביך נמי משמע שהעירנים עשו שלא כדין דאל"כ למה חרצת את הדין על הארונדר ישראל שישלם היין שרף לישראל המוכר כיון שבדין עשו העירנים ומה שנסתפק מר אם יכול לישראל להנות מאותו ממון שנתן הנכרי בעד היין שרף לא ידענא מאי ספיקא איכא הכא ולא מבעיא לפי מה שכתבתי והוכחתי למעלה דהמקח מקח גמור והוי חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח דלפי זה ודאי מותר ליהנות ממנו דמשנה שלמה היא בפרק כל שעה חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ומשמע התם לאו דוקא בהנאה אפילו באכילה נמי שרי. אלא אפילו מאי שעלה על דעת מכ"ת שהמקח בטל והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אפי"ה המעות שנתן הגוי בעד היין שרף מותרין בהנאה משום שהחמץ אינו תופס את דמיו אפי' תוך הפסח וק"ו אחר פסח שאינו אסור אלא מדרבנן כר' שמעון דקיי"ל כוותיה דהא מתניתא דפרק כל שעה אתיא כר' שמעון וראיה מפרק הגוזל עצים דאמרינן אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח חייב לשלם לגזלן ופי' רש"י לשלם שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ועכשיו שאינו בעין יחזיר דמים לבעליו ומשמע דחמץ אינו תופש את דמיו דאם היה תופס למה חייב לשלם מאחר שהוא תופס את דמיו ומה מועיל לו התשלומין ועוד ראיה ממעשה דשפחה שמכרה חמץ בפסח בעד ירקות והתיר ר"ת את הירקות אפילו באכילה מטעם שהחמץ אינו תופס את דמיו והביא ראיה מברייתא דפ"ק דחולין חמצו של עוברי עבירה לאחר פסח מותרין באכילה מפני שהן מחליפין כמו שכתב כל זה בטור או"ח סימן תמ"ג וש"מ כשהן מחליפין החליפין מותרין משום דאינו תופס את דמיו הכלל העולה שהמקח הזה הוא מקח גמור ואין שום אחד מהן יכול לחזור בו ונמצא שהיין שרף הוא חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח ומותר היין שרף אפילו בשתייה כמו ששנינו במתניתין בפרק כל שעה והבאתי אותו למעלה והמעות שנתן הנכרי בעד היין שרף מותרין ואפילו אי הוה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח משום דחמץ אינו תופס את דמיו ובכן כסא דמר יעלה במדרגת הסולם העליונה כנפשו דמר ונפש מחותנו הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל.

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה