משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
פז
שאלה ילמדנו רבינו מה שכתבו קצת מהמחברים אהא דחוששין לספ' דרוסה דהיינו דוקא שנכנס הדורם למקום צר שאין דרך לברוח מלפניו אבל היכא דיכולין לברוח מפניו אין חוששין לספק דרוסה ומהיכן למדו זה דבגמרא לא מחלק כלל בין מקום צר למקום הרחב דהא סתמא פליגי רב ושמואל רב אמר אין חוששין ושמואל אמר חוששין וק"ל כשמואל כדמסיק התם. עיד ילמדנו דאף את"ל דאיכא לחלק בין מקום צר למקום רחב אכתי צריכין אנו לידע גבול ושיעור עד כמה הוי מקום צר ועד כמה הוי מקום דחב כי הגבול והשיעור שבין מקום צר למקום רחב לא ביאר לנו שום א' מהמחברים:
תשובה מה שאנו מחלקין בין מקום צר למקום רחב אע"ג דדבר זה לא נמצא בהדיא בתלמוד גם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר מחברים לא הזכירו חילוק זה מ"מ לישנא דתלמודא הכי משמע דאמרינן התם אמר רבה בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס בין שוורים ונמצא ציפורן תחובה בגבו וכו' עוד מסיק התם גבי פלוגתא דרב ושמואל ספק על ספק לא על אימר לא על ולישנא דארי שנכנס גם לישנא דספק על ספק לא על משמע דעל לדיר שלהם שהוא מקום צר דבבקעה ואפר במקום שהם רועות לא שייך לישנא דעל ונכנס וזה פשוט הוא:
אמנם השיעור והגבול לדעת איזה הוא מקום צר ואיזה מקום רחב דבר זה לא נתברר בשום דוכתא והרב ב"י כתב בסימן נ"ו דמדברי הסמ"ג והתרומת משמע שכל מקום שאינו צר ביותר אלא שיכולים לברוח קצת מפניו חשוב מקום רחב אך לא ביאר היטיב שיעור לדבר ולבי אומר לי ללמוד דין זה מדין איסור צידה בשבת וי"ט דבכל מקום שיוכל לברוח ולהשמט שקשה לתופסו להדיא והבא לצידו צריך קצת טרחה ותחבולה כל כך דבכה"ג לענין שבת צידה דידהו מדאורייתא והצדן בשבת חייב ושיעור זה מפורש בפ' האורג ובפ' אין צדין דתנן התם רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחיסר צידה חייב ומפרש התם רב אשי בגמ' ה"ד ביב' גדול ה"ד ביבר קטן כל היכא דרהיט בתריה ומטיה ליה בחד שחייה ביבר קטן ואידך ביבר גדול ופי' רש"י בחד שחייה במרוצה אחת בפעם אחד שהוא שוחה עליו לתופסו אין לו להשמט ממנו ותו אמרינן התם ה"ד מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו ופי' רש"י הבא מצודה כלומר שצריך לבקש תחבולות לתופסו והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהא שיעורא ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכה"ג פי' נמי הר"ן ז"ל ועיקר דלא כפי' התוס' שפירשו דשיעורא דרב אשי קאי אבהמה ואחיה ושיעורא דרב יוסף קאי אעופות גם הרי"ף והרא"ש ז"ל משמע דס"ל כפירש רש"י והר"ן ז"ל שהרי לא הביאו דברי רב אשי בפסקיהם רק דברי רב יוסף לחוד והיינו משום דסבירא להו דשיעורא דרב אשי ושיעורא דרב יוסף אידי ואידי חד שיעורא נמצינו למידין לענין איסור צידה דשבת כל היכא דרהיט אבתרא ומטו ליה בחד שחייה דהיינו במרוצה אחת בלא תחבולה וטרחא זה הוא ביבר קטן והצד לתוכו חייב והצד מתוכו פטור וכל היכא דקשה לתופשו וצריך תחבולה וטרחה וטרחה כדי לתופסו זה הוא ביבר גדול והצד לתוכו פטור והצד מתוכו חייב ומעכשיו נלמוד נמי מדין צידה לדין דרוסה דכל היכא דרהיט הדורס אבתרא ומטי בחד שחייה דהיינו במרוצה אחת בלי טרחא ותחבולה זה הוא נקרא מקום צר וכה"ג חוששין לדרוסה והיכא דקשה לתופסו אם לא בתחבולה וטרחא יתירא זהו נקרא מקום רחב וכה"ג אין חוששין לדרוסה לכו"ע ואע"ג דיש לחלק דשאני התם גבי צידה דחיות ועופות דאינן בני תרבות הן ומורדין הן ולגבי דידהו סגי בהאי שיעורא משא"כ בבהמות דבני תרבות הן ואין דרכן להשמט ולמרוד כ"כ ואיכא למימר דאין בהן כלל משום איסור צידה והכי משמע הסוגיא דאין צדין דבכל הסוגיא לא נקט רק חיה ועוף וכן בפרק האורג ובפרק שמנה שרצים ובכל מקום גבי דין צידה לא נקט רק חיה ועוף ולא אישתמיט בשום דוכתא למימר דין צידה גבי בהמה מכל מקום נראה דלאו דוקא חיה ועוף דה"ה נמי בבהמה והא דנקט חיה ועוף משום דדרך חיה ועוף לצדן ואין דרך בהמות לצדן ואין הכי נמי בהמה המורדת יש בהם משום צידה ובהדיא אמרינן בירושלמי בפרק שמנה שרצים אמר ר' יוסא שור שמרד הצדו בשבת חייב חטאת הרי לך בהדיא דאין לחלק בין חיה ועוף לבהמה ובהמה המורדת היא כחיה ועיף לדין צידה וה"ה נמי לדין דרוסה דכל הבהמות אינן בני תרבות הן ומורדין הן לגבי הדורסין כמו חיה ועוף אצל בן אדם וכמו שפחד ואימת בן אדם על חיה ועוף ולפיכך הן מורדין ובורחין מפני בני אדם כך אימה ופחד הזאב והארי על הבהמות ולפיכך הם בורחים ומורדים בפניהם ולגבי הדורסין הבהמות אינן בני תרבות הן כמו שהחיות והעופות אצל בני אדם והכי אמרינן בפ' אלו טרפות איהו קא מעואי ואינהו קמקרקרין בעותי קא קמבעתי אהדדי ופי' רש"י בעותי קמבעתי אהדדי דכשם שהם נבעתים ממנו כך הוא נבעת מהם ואין לחוש הרי לך בהדיא שהבהמות פחד ומורא הדורס עליהן ולגבי דידיה אינן בני תרבות עוד שמעינן מתוך פי' רש"י ומתוך הגמרא שגם הדורס יש לי מורא ופחד הבהמות עליו ולפיכך נראה שגם הדורש כל היכא שיכול לתפוס הבהמה בקלות הוא תופס ודורס אבל כל שקשה עליו לתופסה אינו מטריח כ"כ מפני הפחד והמורא שעליו ג"כ. כל זה נראה לי מאחר שלא נתנו חכמים שיעור בין מקום צר בין מקום רחב יש לסמוך על שיעור זה שגבי צידה לענין שבת ויו"ט ובפרט דהאי חששא של דרוסה אינו אלא מדרבנן ורב סבר דאין חוששין לדרוסה כל עיקר ונהי דקי"ל כשמואל דחוששין לדרוסה במקום צר מכל מקום לית לן להחמיר בספק דרוסה דרבנן יותר מלגבי איסור צידה דאורייתא דברי הק' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל.