אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

סח

סז

שאלה יהודי אחד מק"ק סנעטין ושמו יוסף בר מנחם הלך לארין וואלכי לעיר יאם וקנה שם סחורה שעוה וביברגל ומעיר יאס הלך לדרכו לשוב לביתו לעיר סנעטין ולקח עמו כל הסחורה שקנה שמה ובצאתו מן העיר נתלוה עמו נכרי אחד עם אשתו נכריה אחרי כן בקרוב ימים בא יהודי אחד שמו שבח מק"ק לבוב לעיר טרע פוולי במדינת פולין והכיר את הנכרי והנכריה הנ"ר גם מצא העגלה והסוס והסחורה של כמר יוסף הנ"ל מיד נבהל כמר שבח והרגיש שהנכרי הזה רצח ליהודי יוסף הנזכר ולקח את כל אשר לו כי זה האיש כמר שבח היה בעיר יאם עם כמר יוסף בפונדק אחד והכיר כל הסחורה של כמר יוסף והסוס והעגלה וראה גם כן שהנכרי ואשתו נתלוו עמו בדרך בצאתו מעיר יאם ואז התעורר כמר שבח בהשתדלו' עד שהביא הנכרי הרוצח במסגר מקום אשר רוצחי נפש שם אסורים ובראות הנכרי צרת נפשו שכלתה אליו הרעה הודה בבית האסורים בלי שים עינוי וספר כל מעשה הרע איך שהרג ליוסף הנ"ל מעיר סנעטין במדינת וואלכיי ולקח את כל אשר לו ועל פי הודאתו יצא דינו להריגה בדיניהם ונעשה הנקמה כל זה מבואר בכ"ד שהוגבה בק"ק פאדהייץ עוד כתוב שם באותו ב"ד שכשנגמר דינו של הנכרי שרצח למיתה הצדיק עליו את הדין וצעק בקול רם לעיני כל העם אתה ידעתי כי אלהים שופט צדק ואמת שנוקם את נקמת דם יוסף היהודי אשר שפכתי בידי גם הכומר העיד שבשעה שהתודה הרוצח לפניו לפני מותן כדרך הנוצרים שמתודים לפני כומריהם הצדיק עליו את הדין ודבר בפניו כדברים האלו ממש עוד כתוב שם שאמר הרוצח שכאשר ירה בסוללה שקורין ביק"ס בנופו של יוסף הנ"ל מיד נפל מת לארץ ואז עמד הרוצח ואשתו עמו וחפשו בגופו של יוסף הנ"ר ובבגדיו שעליו אורי ימצאו שם מעות ולא מצאו רק לערך ב' זהובים ולא היה יוסף הנ"ר גודד כנף ושום תנועה ונשימה לא היה בו רק מת ונהרג בבירור גמור:

ועתה אשתו של יוסף מתנפלת ותלך לדרוש את בית אלקים לחקור מה דינה על פי תורתינו הקדושה אם מותרת להנשא אם לאו תשובה בהא מלתא חזינא ביה לכאורה טובא לאיסורא חדא דלא סמכינן אעדות הנכרי עד שיהא מל"ת מה שאין כן בנ"ד שתפסוהו לרוצח והזכירו לפניו הריגת יוסף הנ"ל ואמרו כי בשביל הרציחה הוא נתפש ליקח ממנו לקמת דם יוסף השפוך ואחר כך הודה הרוצח וא"כ אין כאן מל"ת כלל דזה גרע טפי מהיכי דשאלוהו תחלה ועוד דבעדות הרוצח איכא אמתלא דאפשר שהודאת הרוצח ועדותו היה מפחד היסורים ועינוי שבלי ספק שאם היה כופר ברציחה היו מענין אותו ביסורין קשים כמשפט האומות ועל כן הודה הרוצח ובחר במיתה פתאומית כדי להנצל מן העינוי ומאחר דאיכא אמתלא לא סמכינן על עדותו דחיישינן לשיקרא דהכי אמרינן בסוף יבמות בההוא נכרי דאמר לישראל בשול אספסתא בשבתא ושדי לחיוואי אי לא קטילנא לך כי היכא דקטלינא לפלוני דאמרי ליה בשיל קדרה בשבת ולא בשיל לי וקטלתיה דלא מהימן דמוכחא מלתא להטיל אימה על ישראל זה הוא אומר אע"פ שאינו אמת וכן אמרינן בכל הגט וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בסוף יבמות דאם שמע מקומנטריסין של נכרים חיש פלוני נהרג ב"ד לא ישיאו את אשתו משום שהוא התפארות להם. אלמא כל היכי דאיכא אמתלא חיישינן לשיקרא:

ועוד דבעינן שיאמר וקברתיו וליכא ואפילו לאידך רבוותא דפליגי אהרי"ף והרמב"ם וס"ל דלא בעי למימר וקברתיו הכא שאני משום דכל רוצח נפש הוא בהול ונחפז לברוח לנוס להמלט על נפשו שלא ימצאוהו וישיגוהו ומתוך כך אינו מרגיש היטב ולבו בל עמו ואומר בדדמי קסבר שהוא מת ואינו אלא חי ודמיא האי מלתא למלחמה ולמים שאין להם סוף דלכ"ע בעינן שיאמר וקברתיו ואע"ג דפשוט הוא בעלמא כשאומר מת או הרגתיו לא חיישינן לבדדמי היינו דוקא היכא דאמר סתם הרגתיו אבל הכא שלא אמר סתם הרגתי אלא שנפל מת לארץ חיישינן שמתוך שראוהו נפל לארץ אמר בדדמי ומפני שפחד להמלט על נפשו טעה. מכל הני טעמי דלעיל מוכח לכאורה שהאשה הזאת אסורה להנשא אמנם כי דייקינן שפיר חזינן דלאו מלתא היא דלא חיישינן בנ"ד להני חששות דמל"ת ואמתלא משום דנראה דלא במל"ת תליא מלתא אלא במתכוין להתיר או להעיד תליא מלתא וכדתנן במתניתין ובנכרי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ומפרש בגמרא היכי דמי מתכוון כגון מתכוון להתיר או להעיד אלמא במתכוון תליא מלתא ולא במל"ת דהא לא קתני מל"ת במתניתין ותלמודא הוא דמסיק לה אליבא דר' יוחנן מתניתין היכי משכחת לה במל"ת אבל שאר אמוראי דהתם פליגי אר"י וסברי דלא מקרי מתכוון אלא במתכוון להתיר כגון שאמר פלוני מת השיאו את אשתו אבל אינו מתכווין להתירא אע"פ שמתכוון להעיד כגון ששאלוה תחלה עדותו עדות והכי איתה נמי בירושלמי שהביא המרדכי אע"ג דאנן ק"ל כר' יוחנן דבעי מל"ת גמור בלא שאלה תחילה מ"מ נראה דאף ר' יוחנן לא פליג אהנך אמוראי אלא בסתם עדות דלא ידעינן אי קושטא קאמר אי לאו אבל היכא דידעינן דקושטא קאמר מודה ר' יוחנן דעדותו עדות אפילו ששאלוהו תחלה ומה דנקט תלמודא אליבא דר' יוחנן מתניתין משכחת לה במל"ת היינו משום דעל הרוב מסתמא כל היכא דשאל ישראל תחלה ועל פי השאלה מעיד הנכרי חיישינן לשמא מתכוון להעיד ושקורי קא משקר וכל שלא בא ע"י שאלה רק שהנכרי מעצמו העיד לפ"ת סתמא הוא דלא מתכוון לא להתיר ולא להעיד וכל זה אינו אלא היכי דלא מוכח מתוך דברי הנכרי כלל אם נתכוון אם לאו דאז כל עדות הבא ע"י שאלה מתכוון הוא וכל הבא על ידי מל"ת לאו מתכוון הוא אבל אם מוכח מתוך עדות הנכרי אם נתכוון אם לאו לא נפקא לן מידי לא בשאלה ולא במל"ת אלא בתר קושטא דמלתא אזלינן ואין הכי נמי אי חזינן דמתכווין הנכרי למידי לאו כלום הוא אפי' במל"ת כגון האי דאספסת' ודקומטריסין דלעיל דלא מהימני דחיישינן לאמתלא למירמא אימתא או להתפארות גם אי חזינן דלא מתכוון למידי דאפילו אם שאלוהו תחלה ש"ד וא"כ בנ"ד דפשיטא לן בלא עדותו של הרוצח ובלא הודאתו בריר לן כשמש בצהרים שהוא הורגו שהרי יש כאן עדות שהרוצח הלך עם יוסף מעיר יאס ללכת עיר סנעטין ובדרך נאבד האיש יוסף ואח"כ נמצאו ביד הנכרי הזה כל עסקיו הסוסים והעגלה והסחורה והמטלטלין שלו וא"כ איו איפוא הוא אם לא הרגו גם אין לחוש שמא מכר יוסף להנכרי כל מטלטליו יחד ויוסף הלך לו לדרכו שהנכרי הזה אחד מאנשי חיל המלחמה מהרגלים שקורין היידוקי ידיו שואגים לטרוף ולגזול לבקש לחמו מאין ימצא אף כי יאמר אדם שהוא לקח מיוסף כל הסחורה ומטלטליו בקנין ממון והוא לאו בר הכי שאין ידו משגת לפרנס עצמו ועוד שהנכרי הזה מכר הסחורה מה ששוה ק' זהובים בעד י"ג זהובים כמו שמבואר בב"ד ואין לך הוכחה גדולה מזו שלא קנה אלו דברים אך שגזל אותן גם אין דרכו של אדם אף גם יוסף הנ"ל למכור ביחד סוסיו ועגלה וסחורה ומטלטלין ובגדיו וכליו ושאר דברים ביחד ובפרט ארגז קטן שמצא אצל הנכרי והכירוהו יורשיו כי הוא של אביהם שהיה גונז שם שטרותיו ופנקסיו ומעותיו ודמי ממש לארנקי דפרק אלו מציאות דאמרינן התם שהוא אחד מהדברים דלא משאלי אינשי כל זה ידים מוכיחות ורגלים לדבר שהוא הוא הורגו ולפיכך עדות הנכרי הרוצח מועיל אפילו בלא מל"ת ועוד דבנ"ד פשיטא לן דלא נתכוון הנכרי לא להתיר ולא להעיד בהודאתו זו כי איך אפשר לומר שהוא משקר ומתכוין להתיר או להעיד בראותו כי כלתה אליו הרעה ובאה בברזל נפשו והנה הוא הולך למות ואדרבא אי איתא דלא הרגו היה לו להתנצל ולבקש על נפשו ובפרט אם האמת שהוא חי היה לו לומר הניחו לי במשמר כי חי הוא ובמקום הזה הנחתיו ושם תמצאהו אלא ודאי מלתא דפשיטא הוא דקושטא קאמר ולפיכך עדותו עדות ואע"ג דלאו מל"ת הוא. ועוד שהרי כאשר הוציאוהו להריגה הצדיק עליו את הדין וצעק בצעקה גדולה ומרה ואמר עתה ידעתי כי אלדים שופט צדק שאינה אותי ביד גואל הדם כדי ליקח נקמתו ממני גם כומר הנוצרי העיד כן כאשר בא בשאלה כל אלו הדברים מראין בירור הדברים וקושטא דמלתא שאין כאן ספק בעולם רק שהרוצח הזה שפך דמו ורצחו נפש וסמכינן אעדות זו שפיר אף בלא מל"ת דעדיף קושטא דמלתא ובירור הדברים משאר מל"ת ודומה לזה כתב מהרי"ק שורש קכ"א ברוצח אחד שהודה לפני השופט בצנעה על הבטחתו שהבטיחו השופט שלא יגיע לו שום היזק מזה והתיר הוא ז"ל את אשת הנהרג על ידי עדות זה מטעם זה דאי לאו דקושטא קאמר לא היה מחייב את ראשו בהודאתו והשתא ק"ו מה התם שהרוצח היה מאמין להשופט והיה סבור שלא יגיע לו שום היזק מזה והיה לנו לומר שמא נתכוון להתיר או להעיד ושקורי קא משקר ואפי"ה פסק הרב ז"ל דאי לאו דקושטא קאמר לא היה מחייב את ראשו בהודאתו כ"ש בנ"ד שהרוצח הזה ידע בודאי שע"י הדאה זו יתחייב להריגה שלא והיה לו להודות אי לאו דקושטא קאמר וא"ת א"כ הא דאמרינן דפונדקית נכרית היתה ומל"ת פריך והא איה חבירינו קאמר כלומר מאחר דשאלוה תחלה איה חבירינו שוב לא הוה מל"ת ואע"ג דמוכח טובא התם דקושטא קאמרה שהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שלו והראתה להם קברו ואפי"ה פריך וסובר דאין עדותה עדות כיון דשאלוה תחלה איה חבירינו ובהדיא כתב הריב"ש בתשובה ודקדק מזה דכל ששואלין לנכרי תחילה אין עדותו עדות ואע"ג דמוכח הרבה מדברי הנכרי דקושטא קאמר וי"ל דהמקשה ידע שפיר דמה שהאמינו לפונדקית במתניתין לאו מטעם דמל"ת אלא מטעם דקושטא קאמר והלכך לא פריך אמתניתין מידי אלא לפום מאי דמסיק תלמודא דפונדקית נכרית ומל"ת הוה פריך והא איה חבירינו א"נ שאני התם דאף על גב דמוכח דקישטא קאמרה מכל מקום אינו מוכח רק על פי הפונדקית ואי לאו הפונדקית לא היינו יודעים כלל הלכך אי לאו דמל"ת הוה לא סמכינן אעדותה דחיישינן לשיקרא ומה שהוציאה מקלו ותרמילו וס"ת שלו אין כל כך הוכחה דאפשר שהפקיד הדברים הללו בידה והלך לדרכו אבל הכא בנ"ד דבלא עדותן של הנכרי הרוצח ובלא הודאתו בריר לנו כשמש בלי ספק שהוא הרגו מכמה הוכחות ברורות שכתבנו למעלה משא"כ בפונדקית דליכא בירור דברים כל כך ועוד שבעדות הנכרי הרוצח אין שייך לומר כף נתכוון נתכווין להתיר או להעיד מאחר שבהודאתו מחייב את עצמו למיתה מש"כ בפונדקית ואין לומר ההיא דפונדקית בריר טפי שהראתה להם קברו. וע"כ לא פתחו הקבר או שפתחו ולא הכירוהו דאי פתחו והכירוהו לא היו צריכין לעדות הפונדקית וסוגיא דהתם משמע דעל עדות הפונדקית סמכו ואין להקשות ממתניתין דסוף יבמו' אין מעידין עליו עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת וכו' אלמא אע"ג דיש הוכחה גדולה אפי"ה חיישינן שמא חי הוא אע"ג דמוכח הוא דקושטא הוא שמת וכן פ' האשה שלום ההוא גברא דבשלהי הלולא אתלי נורא בבי גננא אמרה להו דביתהו חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכה דשדא ופיסת ידא דשדא סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישינו עלינו הבית עישינו עלינו המערה וכו' אלמא אע"ג דמוכח טובא דקושטא הוא דמת אפי"ה לא סמכינן עלה למשרי א"א לעלמא אם לא בדבר ברור דחזינן שיצא נפשו ומת איברא הכי הוא ודאי דלא שרינן א"א לעלמא עד שיעידו דבר ברור על המיתה ודאית בלי שום ספק דהכי אמרינן בבכורות כי אקילו רבנן בסופו אבל בתחילתו לא אקילו ופירש"י בסופו היינו בעדים שמעידין דאקילו רבנן דאפי' נכרי ועבד ושפחה נאמנים להעיד אחר שיתברר לנו שהוא מת ודאי בדבר הברור שהוא תחילת הדבר ועיקר ובנ"ד נמי אי לאו עדותו של הנכרי הרוצח שהוא מעיד דבר ברור ומיתה ודאית לא היינו סומכין על כל האומדנות והוכחות שבעולם אך מפני שעדות הנכרי הרוצח לבדו אינו מועיל כיון שאינו מל"ת גמור גם אמתלא איכא בדבר לפיכך אי לאו חזינן דקושטא דמלתא הוא לא הוה סמכינן אעדות הנכרי הרוצח אבל כי מצרפינן קושטא דמלתא בהדיה עדות הנכרי הרוצח שפיר סמכינן עלייהו ושרינן אשת יוסף הנ"ל להנשא לעלמא העולה מדברינו כל היכא דחזינן קושטא דמלתא ובירור הדברים אף בלא עדותו של הנכרי המעיד אז סמכינן על עדות הנכרי זלא חיישינן לשקרא אע"ג דליכא מל"ת ואיכא אמתלא וכן נראה מדברי נ"י בסוף יבמות שכת' דנכרי מל"ת אינו נאמן מדין עדות דנכרי לאו בר עדות הוא כלל אלא משום דקי"ל דקושטא קאמר כיון דמל"ת ומשום עיגונא הקילו בה ע"כ וכה"ג צריכין אט לומר במה דתניא בתוספתא דאין מעידין עליו עד שיהו מכירין שמו ושם עירו ואפי"ה חזינן שהתירו היכא דקאמר קושטא דמילתא אף בלא שמו ושם עירו כמו שכתב הרב ב"י בשם תשובת הרמב"ם שנכרית אחת לא הכירה לא בשמו ולא בשם עירו רק שהעידה שהוא היה מודעתנו כשהיה בעכו ועושה מלאכתנו וכן בהגהות מרדכי בסוף יבמות גבי נכרי א' שאמר מעולם לא הרגתי אלא יהודי אחד שהיה מוליך י' ליטרין ששלחה מרת יהודית לאחיה וכו' נראה מדברי הר"ן שכתב בתשובה שאע"פ שאמרו בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו וכו' ודאי כל שמעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו ואע"פ שלא הוזכר את שמו ונראה להביא עוד ראיה לדברי דכל היכא דבריר וחזינן קושטא דמלתא שמת או נהרג אף בלא עדות הנכרי תו לא חיישינן לשיקרא וסמכינן אעדות הנכרי אפי' אין כאן מל"ת שהרי כתב מהרא"י בפסקים וכתבים סימן קל"ט על אשה א' שהתיר ר' טעבל ע"י שאלה לנכרי וניסת על פיו והסכים הרב מהרא"י לשריותא דההיא איתתא בדיעבד וכתב שם לכתחילה אין להתיר כה"ג כיון דבלא עדותו של הנכרי אין כאן ברור כלל וכל ההוכחות מפי הנכרי לבדו יצאו ואם אין כאן מל"ת אין כאן כלום ע"כ משמע הא בנ"ד דבירור הדברים חזינן בלא עדותו של הנכרי מכל ההוכחות הברורות דלעיל פשיטא דאפילו לכתחילה יש לסמוך עליה ועוד נראה דהאי אמתלא דלעיל לאו אמתלא היא דודאי אם עינו את הרוצח ביסורין ומתוך העינוי הודה זה הוא אמתלא גמורה דאיכא למימר שקורי קא משקר ומשום שקשה עליו לסבול היסורים הודה ואמר שהוא הרוצח כדי להנצל מן היסורים וכדאמרינן אלמלא נגדוהו לחנניא משאל ועזריה הוו פלחו כו' אבל בנ"ד דעדיין לא עינו את הרוצח והודה ודאי דקושטא קאמר דאם לא כן לא היה לו להודות ולחייב את ראשו חנם בלי פשע ואם מפחד היסורין שלא יענו אותו די לצרה בשעתה והיה לו להמתין עד שעה שיתחילו היסורין ולא להקדים ולהודות ולשקר וקודם שיצא דינו לעינוי אלא ודאי קושטא קאמר ומאי דקים ליה בנפשיה הודה וא"כ אין כאן אמתלא כלל ושפיר סמכינן אעדותו וכן כתב הרב הגדול מהר"י קאר"ו בתשובת סימן ד' מדיני מל"ת וגדולה מזאת כתב מהר"י קאר"ו ז"ל שם בסי' ח' בעובדא דנפתלי היר"ץ דלפעמים אפילו אם הודה מתוך היסורים ועינוי אמרינן דקושטא קאמר וסמכינן עליו ע"ש ודי לדברינו זה שכתבנו דלא ניחוש לעדות הרוצח לומר שקורי משקר משום דאינו ל"ת או משום דאיכא אמתלא אלא ודאי קושטא קאמר וסמכינן על עדות זה שפיר גם מה שכתבנו דבנ"ד היה צריך לומר וקברתיו לכו"ע דדמיא לעד א' במלחמה ומים שאין להם סוף. גם זה לאו כלום הוא שכבר כתב הריב"ש והרבה מהאחרונים דוקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף בהא סני ומדברי הר"ן ז"ל בתשובה משמע דאפילו טלטול לאו דוקא שהרי כתב וקברתיו לאו דוקא אלא כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או פניתיו ממקום למקום סגי כמו וקברתיו דמה לי וקברתיו ומה לי מתעסק בגופו בין כך ובין כך לא שייך לומר בדדמי כיון שמתעסק בו ואין נודד כנף ושום תנועה לא ראה בגופו ולפיכך בנ"ד שהנכרי הרוצח ואשתו אחר הריגתו של יוסף הנ"ל בדקו אותו בכל גופו בבגדיו לראות אולי ימצאו אצלו מעות כמבואר בב"ד חשיב נמי כמו וקברתיו שהרי התעסקו בכל גופו ולא היה נודד כנף פוצה פה ומצפצף ואכתי איכא למידק קצת בהאי מלתא מאחר שהרוצח לא הזכיר שם אביו רק שם יוסף לבד ואנן בעינן שמו ושם אביו גם זה לאו כלום הוא דמאחר שהזכיר שמו ושם עירו כמבואר בב"ד סגי בהכי ובפרט שאנו יודעין שלא נעלם מעיר סנעטין איש אחר ששמו יוסף רק יוסף זה בעלה של האשה מרת חוה תו לא חיישינן למידי ועוד דבלאו הכי ש"ד דאפי' שמו ושם עירו לא בעינן כיון שכמר שבח ידע שיוסף הנ"ל נתלוה עם הנכרי הזה בדרך לא חיישינן שמא יוסף הלך לו והוא הרג לאיש אחר דכה"ג לא חיישינן כדאמרינן בפ' בתרא דיבמות מעשה בישראל ונכרי שהיו מהלכין בדרך ובא נכרי ואמר אבל על יהודי שהי' עמי ומת וקברתיו והשיאו את אשתו דמשמע אע"פ שהנכרי אינו מכיר את האיש בשמו כיון דידעינן שזה האיש יצא עמו לא חיישינן לאחר סוף דבר אשתו של יוסף הנ"ל מותרת להנשא לכל גבר די תצביין ובהיות שחומר א"א איסור גדול הוא ורבי' מגדולי המורי' החמירו בו כאשר כתבו בחיבוריהם ע"כ לא מלאני לבי לסמוך על הוראתי לבדי רק בתנאי שיסכימו עמי מגדולי המורים כדי לימטא לי שיבא מכשורי ואם לא יכוונו לדעתי ולא יסכימו עמי הרי דברי בטלין לנגדן לענין הלכה למעשה דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל:

אחר שכתבו זה מצאו את הנהרג ז"ל קרוב לחמשה חדשים אחר הריגתו נקבר סמוך לאותו מקום שהגיד הרוצח ולא הכירוהו כי כבר נתעכל הבשר אך ברגליו היה הבשר קיים כי היה לבוש בבתי שוקים ואמרה אשתו של יוסף שהיה לו רושם שקורין פלעק ברגל א' וכן מצאו הרושם כדבריה ולא נ"ל להתיר את האשה ע"י סימן רושם כי כבר כתבתי בתשובה אחת שרושם הוה סימן שאינו מובהק ואין לסמוך להתיר א"א לעלמא וכבר הותרה האשה ויושבת תחת בעלה ע"י הסכמת גדולי הדור שהסכימו עמי. נאם בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל:

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה